כז) ויהי ביום השמיני – מוצאי ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ט

בס״ד. מוצאי ש״פ שמיני, כ״ד ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ט

הנחה בלתי מוגה

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1, ופירש״י שמיני למילואים כו׳ שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם2. ומקשה בכלי יקר3 ומה יום מיומיים, למה ביום הזה דוקא היו ענינים מיוחדים ולא בימים הקודמים, ומתרץ דע״ז אומר הטעם להיותו יום השמיני, דשמיני הוא מספר משובח ומקודש. אך צריך להבין4 מהו ענין קרא משה לאהרן ולבניו, הרי היו באוהל מועד וכמ״ש ס״פ צו5 ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וא״כ מה הי׳ צריך לקרוא אותם. גם6 מהו ענין ולזקני ישראל, והלא לא מצינו כאן דבר שנאמר במיוחד לזקני ישראל, דהרי כאן לא הי׳ כמו בסדר לימוד התורה שלאחר שלמד עמהם משה למדו הזקנים עם בנ״י7, דהרי תיכף לאחרי זה היתה הקרבת הקרבנות דיום השמיני, וכתיב8 וירא כבוד ה׳ אל כל העם (ולא רק לזקני ישראל), שגילוי זה הוא תכלית העילוי בהגילוי דלמעלה, וכמ״ש9 וירא כל העם גו׳ ויפלו על פניהם.

והנה בענין ימי המילואים (שמילואים פירוש גם ענין השלימות10) יש ג׳ דרגות. א׳ ענין ז׳ ימי המילואים כמ״ש בפרשה שלפני זה (פ׳ צו11) שבעת ימים ימלא את ידכם [שהיו שבעה ימים דוקא, וכמו שלמדו מזה (בגמרא12 והובא בפרש״י עה״ת13) למעשה פרה ועבודת יום הכיפורים שצריכין שבעת ימי פרישה]. ולמעלה מזה הו״ע יום שמיני למילואים, שנאמר בפרשה חדשה (פ׳ שמיני) עם הפסק בינתיים. ולמעלה מזה הוא מה שמוסיף ומבאר בתורה שבע״פ14 (והובא בפרש״י כנ״ל) שאותו יום נטל עשר עטרות. ויתירה מזו, שנטל עשר עטרות. דעטרה בפשטות מקומה על הראש, היינו שהיא למעלה מהראש ובבחי׳ מקיף עליו, ומזה יובן גם ברוחניות שענין העטרה הוא בחי׳ המקיפים, שאורות מקיפים הם למעלה מאורות פנימיים [ומה שהמקיף פועל בהפנימי, הרי אדרבה, זה גופא הוא מצד העילוי יותר גדול שיש בהמקיף, כמבואר בארוכה פרטי הביאור שבדבר בכמה דרושים]. והנה בענין זה (מה שנטל עשר עטרות) יש דבר והיפוכו. מצד אחד הנה מהלשון נטל י׳ עטרות, מובן, שמצד עצמו אין ביום זה (יום השמיני) י׳ עטרות ורק נטלן, ולאידך גיסא מזה שאותו יום (יום השמיני) דוקא נטל עשר עטרות, מובן שיש לו שייכות לענין של עשר (שלמעלה משמונה), ועד לעשר עטרות.

ויובן כל זה ע״פ המבואר בכמה מקומות15 (מיוסד (גם) על תשובת הרשב״א16) דשבעת ימים הם שבעת ימי ההיקף, ושמונה הוא למעלה משבעת ימי ההיקף, וכמבואר בכמה מקומות17 דשמיני הוא מלשון שמן ושומן, תמצית (עסענץ)18, תכלית ועצם כל ענין, והוא השומר את ההיקף, ובלשון החסידות19 דהעצמי שומר את הגילויים. ומספר עשר הוא למעלה מזה, וכדלקמן.

וביאור הענין הוא, דהנה החילוקים שבין מספר שבעה שמונה ועשרה ישנם בכללות העולם. דהעולם נברא בשבעת ימי בראשית (כי גם יום השבת נכלל בימי הבריאה, וכדאיתא במדרש רבה20 עה״פ21 ויכל אלקים ביום הששי, מה הי׳ העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה). ושבעת ימים אלו נקראים בשם מילואים, לשון שלימות, כי עולם על מילואו נברא כמו שאמרו רז״ל22 עה״פ23 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, תולדות מלא. וזהו ענין שבעת ימי ההיקף, שמקיף וכולל את כל הענינים, ובלשון החסידות שמקיף וכולל את כל סדר ההשתלשלות. אך אין זה עדיין תכלית השלימות, דהנה כתיב24 ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, וגם לאחרי שויגרש את האדם גו׳25 ישנו ענין לעבדה ולשמרה, כי גירוש זה הוא דוגמת ענין הגלות שאמרו רז״ל26 צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, דלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, היינו בשביל להעלות כל הניצוצי קדושה (כמבואר בביאורי הזהר27 ובכמה מקומות), ועד״ז הו״ע הגירושין מגן עדן, שהוא בשביל עבודת הבירורים28. וע״י העבודה באים לתכלית השלימות דעולם כמו שיהי׳ לעתיד לבוא (לאחרי תשלום עבודת הבירורים), שאז יהי׳ עולם על מילואו יותר ממה שהי׳ כשעולם על מילואו נברא. וכדאיתא במדרש הנ״ל דלעתיד לבוא יהי׳ העולם על מילואו (דכתיב29 אלה תולדות פרץ מלא, ומסיים30 וישי הוליד את דוד, דוד מלכא משיחא, כמ״ש31 ודוד עבדי נשיא להם לעולם), ואי נימא שאין עילוי במה שעולם על מילואו לעתיד לבוא על מה שהי׳ כשנברא העולם, א״כ מאי קא משמע לן ולמה צריך לכל העבודה שבינתיים, ובהכרח לומר דלעתיד לבוא יהי׳ על מילואו יותר משהי׳ כשנברא. וזהו ענין השלימות דשמיני השומר את ההיקף. אך למעלה מזה הוא בחי׳ עשר, שהוא שלימות נעלה יותר שיהי׳ בעולם בימות המשיח גופא, וכמו שנת״ל32 דבימות המשיח גופא יש ב׳ תקופות, התקופה שלפני תחיית המתים, שהיא בחי׳ שמיני השומר את ההיקף, והתקופה שלאחר תחיית המתים, שלמעלה מהאתערותא דלעילא שהאתערותא דלתתא מגעת לשם, וכמ״ש33 והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, שהוא בחי׳ עשר שלמעלה מבחי׳ שמיני.

וזהו גם מה דאיתא בגמרא34 דכינור של מקדש של שבעת נימין הי׳, ושל ימות המשיח שמונה, ושל עולם הבא עשר שנאמר35 עלי עשור ועלי נבל גו׳. כי לפני ביאת משיח צדקנו העולם הוא בדרגת שבע, ובימות המשיח יהי׳ בדרגת שמונה, ואח״כ בתחיית המתים יהי׳ בדרגת עלי עשור.

והנה הגילוי דבחי׳ שמיני (וגם בחי׳ עשר) התחיל במתן תורה. וכמובן ממה דאיתא בתשובת הרשב״א (הנ״ל) דיש מועדים של שבעה ימים ושל שמונה ימים (ובדוגמת חג הסוכות, שלאחרי שבעת ימי הסוכות ביום השמיני עצרת תהי׳ לכם36), ועד״ז בזמן מתן תורתנו שהוא ביום החמשים, היינו לאחרי ששבעה שבועות תספר לך37, ויום החמשים שומר ומקיף את כל הז׳ שבועות, בחי׳ שמיני. והענין הוא, כי אף שלפני מתן תורה הי׳ העולם על מילואו, מ״מ היו עליונים לחוד ותחתונים לחוד, ומתן תורה פעל חיבור העליונים והתחתונים38. וזהו בחי׳ שמיני השומר את ההיקף, שלכן נמשך עד למטה מטה, חיבור עליונים ותחתונים [וזהו גם מה שביום השמיני דוקא ימול (כמ״ש בפרשה שלאחרי פ׳ שמיני39), כי ברית מילה (הקשור לכללות עבודת האדם) הוא בבחי׳ שמיני. ולכן ממשיכים הברית עד למטה מטה ועד לבשר הגשמי, בברית עולם ובאופן דאי אפשר לפגום בזה, שזהו לפי שברית מילה נמשך מענין השומר את ההיקף, ובלשון החסידות העצמי השומר את הגילויים]. ועד שבמתן תורה הי׳ ואני המתחיל, פירוש שההמשכה היא ממקום שאי אפשר לעורר ע״י אתערותא דלתתא, רק אני המתחיל (בחי׳ עשר). ואף שגילוי זה במתן תורה הי׳ לפי שעה, הרי אז ניתן הכח שכ״א מישראל וכל ישראל ימשיכו ע״י עבודתם בחי׳ וירד ה׳. וכמו שאמרו רז״ל40 כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, וכן במעשה המצוות דמצוה היא לשון צוותא וחיבור41, אשר קדשנו במצותיו וצונו, דע״י עשיית המצוות מתאחד כביכול עם הקב״ה, והקב״ה נמצא כביכול במקום שהוא נמצא למטה בהבירא עמיקתא, שלשם ירדה נשמתו מאיגרא רמה. דכללות ענין זה הו״ע הגילוי דבחי׳ שמיני ובחי׳ עשר.

ועד״ז הוא גם ביום השמיני למילואים, שכולל את כל הדרגות הנ״ל. דהנה התואר שמיני עצמו מורה שיום זה בא לאחרי שבעת הימים שלפניו. ולמעלה מזה הרי הוא יום השמיני שמוסיף שלימות בשבעת הימים וכמ״ש42 יום מלאת ימי מילואיכם, היינו גילוי בחי׳ שמיני השומר את ההיקף. ולמעלה מזה הוא מה שאותו יום נטל עשר עטרות.

והנה כיון שג׳ ענינים אלו היו בחינוך המשכן, מובן שהם נצחיים כמו שהמשכן בכלל הוא נצחי. היינו, דנוסף לזה שגם הבתי מקדשות (בית המקדש הראשון ובית המקדש השני) הם נצחיים ברוחניות, וכמו קרבנות דאף שאינם שייכים עתה בגשמיות הרי תפילה במקום קרבנות תיקנו43, עד״ז הוא בכללות ענין בנין מקדש הרוחני שישנו גם עתה ברוחניות, הנה נוסף לזה הוא במשכן שגם בגשמיות הוא קיים עכשיו, וכדאיתא במדרשי רז״ל44 דמעשה משה הם נצחיים וקיימים לעד. ומזה נמשך נתינת כח בעבודתו של כל אחד ואחד דאני נבראתי לשמש את קוני45, וזה מזרז ופועל שיהי׳ אחישנה באחישנה גופא46.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה ידוע דעיקר העבודה הוא במדות שבלב (כדאיתא בתניא*46), דזהו ג״כ התואר איש וכמ״ש47 כאיש גבורתו, העבודה במדות שבלב48. וזהו ענין העבודה רוחנית דכיבוש ארץ שבעה עממין [ע״ד ארץ שבעה עממין כפשוטה שניתנה בברית בין הבתרים לבנ״י לנחלת עולם, וכמו שהי׳ בזמן שבית המקדש הי׳ קיים לאחרי כיבוש יהושע], והיינו כיבוש ז׳ המדות דהיפך הטוב49. וזהו ענין בחי׳ שבעה בעבודת האדם, בירור שבעת המדות שהם עיקר מציאות האדם, והם שבעת ימי ההיקף, כי ע״י בירור המדות פועלים את כל הענינים הקשורים לסדר ההשתלשלות בכלל ועד שנהי׳ בבחי׳ עולם על מילואו. ובחי׳ שמיני בעבודה היא עבודת המוחין, ובפרט בחי׳ בינה דאם הבנים שמחה50, בחינה השומר את ההיקף, כמו שיהי׳ בימות המשיח.

אמנם עדיין אין זה תכלית השלימות בעבודה, ולמעלה מזה היא העבודה שבדוגמת העילוי שיהי׳ בעולם לעתיד לבוא לאחר תחיית המתים. והענין הוא, דהנה מבואר בכתבי האריז״ל51 דדוד המלך ע״ה זכה לבחי׳ נפש כו׳ ואדם הראשון זכה לבחי׳ חי׳ ומשיח יזכה לבחי׳ יחידה, וז״ש52 הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד, דקאי על בחי׳ יחידה, כמבואר בארוכה בשער האמונה ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה53. ומזה מובן דבעבודה היא העבודה דבחי׳ יחידה שבנפש (דאמרו רז״ל54 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה), והיא עבודת המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת. כי בענין המסירות נפש ישנו אופן השייך לחכמה, והיא בחי׳ חי׳, אבל המסירות נפש שביחידה שבנפש אין לה כל שייכות להבנה והסברה וטעם אלא היא למעלה מכל מדידה והגבלה, גם ממדידה והגבלה השייכת בהמסירות נפש דבחי׳ חי׳ (כמבואר בארוכה החילוק בזה בקונטרס העבודה55 ובכמה מקומות). וזהו גם מה שבספירות בחי׳ יחידה היא ספירת הכתר, ובחי׳ חי׳ היא ספירת הכתר השייכת לחכמה.

והענין הוא, דבחי׳ יחידה שבנפש נקראת יחידה מלשון יחיד, דמבואר בכמה מקומות56 החילוק בין אחד ליחיד, דכשיש אחד יכול להיות שני לו (וכמ״ש בשבעת ימי בראשית ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד57, ואח״כ כתיב יום שני וכו׳), משא״כ יחיד פירושו שאין מציאות בלעדו. דכן הוא בבחי׳ יחידה שבנפש, שדרגא זו אין דוגמתה בלעו״ז וכמאמר58 בבואה דבבואה לית להו, כי במקום שנמצאת יחידה בגלוי אין אפשריות כלל ללעו״ז. וזהו59 גם מה שאמירת מודה אני היא לפני נטילת ידים, כי הודאה זו היא בבחי׳ יחידה שבנפש שלמעלה ממקום שצריכים ליטול ידים, כי אין הענינים שבשבילם צ״ל נטילת ידים מגיעים לשם. ויש לומר בדרך אפשר, דזהו גם הטעם על מה שאין אומרים שם בתפילת מודה אני, לפי שהיא למעלה מענין השם. וע״ד המבואר במ״א60 בביאור מה שלא נזכר שום שם במגילת אסתר, לפי שהמגילה היא למעלה מענין השמות. וזהו ענין העבודה דבחי׳ יחידה, עבודת המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת.

והנה אף שבחי׳ יחידה היא בשלימות אצל כאו״א מישראל, כמובן מהנ״ל בענין מודה אני, מ״מ מכיון שתכלית הכוונה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, מובן שהכוונה היא שמבחי׳ היחידה שבנפש יומשך למטה הימנה, לבחי׳ חי׳ ולמטה מזה, וכמבואר בקונטרס העבודה שם שאחרי התגלות בחי׳ היחידה מוכרח להשאר רושם מזה גם על הכחות שלמטה ממנה, עד למחשבה דיבור ומעשה, ועד להכחות הכי תחתונים. והיינו שלאחרי תחילת העבודה באמירת מודה אני, מתחיל עבודתו ע״י ההתבוננות, החל מההתבוננות שקודם התפילה שהו״ע דע לפני מי אתה עומד61, ובלשון הידוע62 שויתי הוי׳ לנגדי תמיד, וכמבואר בצוואת הריב״ש63 דשויתי הוא לשון השתוות שהכל שוה אצלו, היינו שאין לשום ענין בעולם איזה מציאות ושוויות אצלו. ולאחר ההתבוננות (ובכללות יותר לאחר עבודת התפילה) בא למ״ש64 ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך בכל ממונך65, היינו שענין זה נמשך גם בנכסיו וחלקו בעולם. היינו דההתבוננות מתחילה מנקודה, ואח״כ נעשית הרחבה בהנקודה, חכמה ובינה, וע״י הדעת, מפתחא דכליל שית66, נמשך בכל כחות הנפש, בכל לבבך ובכל נפשך, ואח״כ גם במחשבה דיבור ומעשה. וזוהי השייכות דב׳ הפירושים בכל מאדך, א׳ בכל מדה ומדה שהוא מודד לך65, בחי׳ המסירות נפש (עם כל הפירושים שבדבר), ב׳ בכל ממונך, כי צריך להמשיך בחי׳ המסירות נפש גם בכל ממונך, בנכסיו וחלקו בעולם.

וזהו ויהי ביום השמיני גו׳ שמיני למילואים ונטל עשר עטרות, דאף ששבעת ימי ההיקף כוללים גם את יום השבת ובשבת יש ג׳ ענינים, שעל דרגא השלישית שבו (זמן רעוא דרעוין67), איתא במדרש68 מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, שהיא בבחי׳ מתנה מלמעלה, כי היא למעלה מכל הענינים דעבודה, מ״מ אמרו רז״ל69 אי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳ לא הוה יהיב לי׳ מתנתא, ולכן גם דרגא זו היא בבחי׳ שבעת ימי ההיקף. אבל בחי׳ השמיני הוא בחי׳ בינה, שהוא השומר את ההיקף, ולמעלה מזה הו״ע עשר עטרות, דקאי על הג׳ רישין. וזהו מה שיום השמיני למילואים נטל עשר עטרות, היינו דמצד עצמו אין בו ענין העשר ומ״מ נטל עשר עטרות, כי שמיני הו״ע הבינה, ובבינה הוא משכן כל הג׳ רישין. וזהו מה שבינה נקראת קודש הקדשים, דקודש הקדשים הוא לכאורה ענין אחד, שטח אחד, ואעפ״כ נקרא קודש הקדשים היינו ג׳ ענינים, קודש חד וקדשים תרי, ג׳ רישין. וזהו גם מה שנטל עשר עטרות, מה שקודש הקדשים מדתו עשר על עשר.

וע״י מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא70, ובפרטיות במשך זמן הגלות71, ובפרטי פרטיות בעקבתא ובעקבתא דעקבתא דמשיחא, באים לועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים72 [דמשם הי׳ ענין המשיחה עם כל הפירושים שבדבר, כמבואר בהדרושים עה״כ]. וכן יהי׳ בקרוב ממש, ובפרט לאחרי העבודה וההמשכות דימי צאתך מארץ מצרים, היינו ימי חג הפסח זמן חירותינו וחודש ניסן בכללותו, שיהי׳ ויהי ביום השמיני כפשוטו, שנראה ונשמע כינורו של משיח שהוא של שמונה נימין, ותיכף לאחרי זה כינור דלעתיד לבוא שהוא של עשרה נימין. דזה נמשך ע״י העבודה דשבעת ימים ימלא את ידכם, בכל שבעת המדות, ולאחרי זה עבודת המוחין, דאם הבנים שמחה, שמירת ההיקף, ולאחרי זה העבודה דמוחין כפי שהוא בפני עצמו, ועד כפי שמוחין לוקחים (נעמען) כחות מקיפים שבנפש ועד לכחות עצמיים שבנפש שזהו ענין ונטל עשר עטרות, ועד לעשר עטרות עצמן. ואין ענין יוצא מידי פשוטו, שבקרוב ממש יהי׳ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות73, ואז יהי׳ משיח וכינורו ולאחרי זה כינור דלעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה, ובעגלא דידן.

__________

1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א).
2) רבה – פ״ז.
3) עה״פ. הובא ברד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167). ד״ה זה תש״ד פ״י (סה״מ תש״ד ע׳ 191).
4) רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקמג). ד״ה זה תש״ד שם.
5) ח, לג.
6) המשך תער״ב שם. וראה גם כלי יקר עה״פ.
7) עירובין נד, ב.
8) פרשתנו שם, כג.
9) שם, כד.
10) ראה פרש״י צו שם, כב. לקו״ת צו י, ד.
11) שם.
12) יומא בתחלתה.
13) צו שם, לד. נתבאר בשיחת מוצאי ש״פ צו, שבת הגדול, י״א ניסן שנה זו (שיחות קודש תשל״ט (ברוקלין, תשס״ה) ח״ג (כרך נב) ע׳ 215 ואילך; ס״ע 226 ואילך).
14) שבת פז, ב. תו״כ עה״פ. ועוד.
15) ראה בארוכה דרושים שבהערה 3.
16) ח״א ס״ט.
17) המשך תער״ב שם ע׳ תקנא. ובכ״מ.
18) ראה בהנסמן בלקו״ש חי״ז ע׳ 329 הערה 50. ועוד.
19) סה״מ תרע״ח שם ע׳ ער. תש״ד שם ע׳ 193. תש״ה שם ע׳ 169.
20) הובא בפרש״י בראשית ב, ב. פרש״י מגילה ט, א (ד״ה וכל). תוד״ה חצבה – סנהדרין לח, א. וראה ב״ר פ״י, ט.
21) בראשית שם.
22) ב״ר פי״ב, ו. וראה גם שם פי״ד, ז. פי״ג, ג.
23) בראשית שם, ד.
24) שם, טו.
25) שם ג, כד.
26) פסחים פז, ב.
27) לאדהאמ״צ – ויגש (הוספות) קלו, א ואילך. וראה גם תו״א ר״פ לך לך. תו״ח חיי שרה קכא, סע״ב ואילך. ובכ״מ.
28) ראה תו״א בראשית ה, ד ואילך. ובכ״מ.
29) רות ד, יח.
30) שם, כב.
31) יחזקאל לז, כה.
32) שיחת אחש״פ (שיחות קודש שם ע׳ 274).
33) קהלת יב, א. וראה שבת קנא, ב.
34) ערכין יג, ב. וראה לקו״ת תזריע כא, ד.
35) תהלים צב, ד.
36) פינחס כט, לה.
37) פ׳ ראה טז, ט.
38) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
39) תזריע יב, ג.
40) ראה תדא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
41) לקו״ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. שלח לז, ד. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז הערה 55.
42) צו שם, לג.
43) ראה ברכות כו, ב.
44) סוטה ט, א. וראה גם בהנסמן בלקו״ש חט״ז ע׳ 465 הערות 8-9.
45) משנה וברייתא סוף קידושין.
46) ראה ישעי׳ ס, כב. סנהדרין צח, א. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 470 הערה 26. ועוד.
*46) ראה גם סה״מ שמות ח״א ע׳ ריח. וש״נ.
47) ס׳ שופטים ח, כא.
48) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אדם ס״ט (ע׳ קנב ואילך). וש״נ.
49) ראה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ ט ואילך.
50) תהלים קיג, ט. ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) עה״פ (ע׳ 193 ואילך).
51) רמ״ז לזהר ח״ב מ, ב. ח״ג רס, ב. ספר הגלגולים פי״ט. וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״ה (ע׳ ד). וש״נ.
52) ישעי׳ נב, יג.
53) ראה שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו ואילך. לקו״ת צו יז, א. אוה״ת נצבים ע׳ א׳רעו. נ״ך ע׳ רסה ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ טז. תרל״ה ח״א ס״ע רסה ואילך. תרנ״ה ס״ע יט ואילך. תרח״ץ ע׳ ר. תרצ״ט ע׳ 207. תש״ב ע׳ 51. ובכ״מ.
54) ב״ר פי״ד, ט. דב״ר פ״ב, לז. וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות שם הערה 37. וש״נ.
55) פ״ה.
56) אמרי בינה שער הק״ש פ״ח. וראה לקו״ת בלק ע, א.
57) בראשית א, ה.
58) יבמות קכב, א. גיטין סו, א. לקו״ת תצא לז, ג. ובכ״מ.
59) בהבא לקמן – ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות סי״א (ע׳ ט) ובהערה 78 שם.
60) תו״א מג״א ק, ב. (הוספות) קכא, סע״ב-ג. אוה״ת מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ שה-ו. לקו״ש חכ״א ע׳ 201-2. וש״נ.
61) ראה ברכות כח, ב. ועוד.
62) תהלים טז, ח.
63) בתחלתו.
64) ואתחנן ו, ה.
65) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
66) ראה זח״ב קעז, א.
67) זח״ב פח, סע״ב.
68) שבת י, ב.
69) ראה מגילה כו, ב. גיטין ג, ב. ב״מ טז, א. ב״ב קנט, א.
70) ראה ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
71) ראה תניא רפל״ז.
72) זכרי׳ יד, ד.
73) מיכה ז, טו.

[סה"מ ויקרא ע' קכט ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ט ע׳ קנב ואילך.

סגירת תפריט