כז) אני לדודי ודודי לי (ב) – יום ב׳, ח״י אלול ה׳תשל״ב

בס״ד. יום ב׳, ח״י אלול ה׳תשל״ב

הנחה בלתי מוגה

אני לדודי ודודי לי1 ר״ת אלול2, וידוע3 ביאור רבינו הזקן (בעל יום ההולדת דח״י אלול4) שהגילוי דחודש אלול (אני לדודי ודודי לי) הוא כמשל המלך שקודם בואו לעיר מלכותו יוצאים כל בני העיר להקביל פניו בשדה והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. והנה ענין זה הוא במיוחד ביום ח״י אלול, כמובן מפתגם רבותינו נשיאינו5 שח״י אלול מכניס חיות בעניני אלול. דהנה ענין החיות מבואר בספר תניא קדישא6 בנוגע לעבודת האדם, שכשם שהעולם נחלק בדרך כלל לארבע מדריגות דומם צומח חי ומדבר, כך גם עבודת האדם בעסק התומ״צ נחלקת לב׳ ענינים כלליים, מעשה המצוה וכוונת המצוה (ויש לומר קשר הענינים, דכיון שהעולם כולו נברא בשביל ישראל בשביל התורה7, וכתיב8 גם את העולם נתן בלבם, לכן מובן שכשם שישנם ענינים אלו בעולם כך ישנם בעבודת האדם). דבכללות הרי המעשה והכוונה הם כמו גוף ונשמה, היינו גוף הדבר והחיות שבדבר, וממשיך ע״ז שם שכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח לההארה והמשכת החיות המלובש בחי ומדבר כו׳, כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור א״ס ב״ה כו׳ המאירה ומלובשת במצוות מעשיות כו׳ לגבי ההארה והמשכת אור א״ס ב״ה המאירה ומלובשת בכוונת המצוות כו׳, וכגודל מעלת הנשמה על הגוף. ומזה מובן גם לענין יום ח״י אלול, שהוא מכניס חיות בעניני אלול, שבו מאירים עניני חודש אלול בתוקף ובגלוי יותר, ועל ידו בא לידי גילוי התוכן והפנימיות והנשמה דחודש אלול. וע״ד תורת הרב המגיד9 על הפסוק10 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שע״י עשיית המצוות האדם מכניס חיות במחשבה דיבור ומעשה שלו וגם במצוה עצמה, כמבואר בארוכה באוה״ת להצ״צ11 הביאור בתורה זו.

וביאור הענין הוא, דהנה ידוע12 שחודש אלול הוא חודש החשבון על עבודת השנה שעברה, ובחודש זה עצמו יש ימים מיוחדים שבסוף וחותם החודש, היינו י״ב ימים אחרונים שבו, שהם כנגד י״ב חדשי השנה שעברה, יום לחודש13. ולפי זה נמצא, שיום ח״י אלול הוא כנגד חודש תשרי שהוא ראשית השנה14. ולכן ח״י אלול הוא היום המכניס חיות בעניני אלול, כי כשם שהכוונה והחיות שבכל האיברים מקורה הוא מהראש15, עד״ז הוא בנוגע לחדשי השנה שנשמת וחיות כל חדשי השנה היא מראש השנה (כמפורש בעטרת ראש16), ולכן מובן, דביום ח״י אלול שהוא כנגד חודש תשרי, ובפרט כאשר העבודה דחשבון הנפש שבו היא בשלימות, שאז הרי הימים האלו נזכרים ונעשים17 כדבעי למהוי, הרי פשוט שמיום זה נמשך חיות לכל עניני חודש אלול. וע״פ ביאור אדמו״ר הזקן הנ״ל דענין חודש אלול הוא מה שהמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, דעיקר ענין זה בהתגלות הוא ביום ח״י אלול.

והנה ידוע משל מורנו הבעש״ט (בעל יום ההולדת דח״י אלול18) על תקיעת שופר דראש השנה (הובא בהמשך וככה19), שהוא משל לבן מלך שהלך בדרך רחוקה וכו׳ ושכח גם לשון מדינתו והתחיל לצעוק בקול גדול שאביו המלך יכירו בטביעת עין דקלא, וכן הוא גם בתקיעת שופר שהיא צעקה פנימית מפנימיות הלב, כדי שהמלך יכירו. ויש לומר, שמעין זה הוא גם בתקיעת שופר דחודש אלול, שהיא מעין תקיעת שופר דראש השנה20, ועד שע״פ דין21 קבעו הפסק בין תקיעת חודש אלול לתקיעת ראש השנה כדי להבדיל ביניהן, ומזה מוכח דלולי ההבדלה יש מקום לומר שהן באותו הסוג. והיינו, דנוסף על מה שנת״ל במשל אדמו״ר הזקן שבחודש אלול מקבלים פני המלך בשדה והמלך מקבל את כולם וכו׳, הנה עוד זאת, שבחודש זה הרי גם בן המלך ששכח לשון מדינתו יש בו ענין צעקת הלב שעי״ז אביו המלך מכירו. וכשם שבנוגע למשל המלך בשדה נת״ל שענין זה הוא בתוקף ובגילוי ביום ח״י אלול המכניס חיות בעניני אלול, עד״ז הוא לענין תקיעת שופר דחודש אלול, שענין זה שבחודש אלול מקבל חיות מיום ח״י אלול.

והנה לכאורה יש מקום לומר שהנמשל דמשל הבעש״ט הוא שהבן חטא ופגם ועבר את הדרך ח״ו. אמנם בהקדמה למשל הבעש״ט מבואר בהמשך וככה שם שזהו משל על ענין התשובה דתקיעת שופר, דאע״פ שתשובה כל השנה זמנה הוא מ״מ יש זמן המסוגל לזה ביותר שהם ימי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. והרי בענין התשובה מבאר אדמו״ר הצ״צ22 שתשובה היא לאו דוקא על עניני פגם, וכל שכן וקל וחומר שאינה על ענינים שלמטה מפגם, אלא אמיתית ענין התשובה הוא כמו שאומרים23 והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, שהיא העלי׳ לפנימיות שלמעלה, וכמו שאומרים במזמור24 לדוד הוי׳ אורי (שאומרים במשך ימי חודש אלול25) לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש, דאמיתית ענין התשובה הוא העלי׳ לבחי׳ הפנימיות שלמעלה. וכמבואר באגרת התשובה26 שענין תשובה שלימה הו״ע תשובה עילאה שלמעלה מכל ענין העוון ושגגה וחטא. ולפי זה יש לומר כן גם בענין המשל דתקיעת שופר, שאין הכוונה לתשובה על ענינים בלתי רצויים אלא תשובה הכי נעלית, ומה שחסר הוא רק העלי׳ לבחי׳ הפנימיות שלמעלה, שזה נפעל ע״י התקיעת שופר. כי זה גופא שהוא בנו יחידו של המלך ויוצא להקביל פני המלך בשדה, כבר הסיר וביטל את כל הענינים הבלתי רצויים, והתקיעת שופר פועלת רק שיהי׳ את פניך הוי׳ אבקש, ובפרט ע״פ המבואר בלקו״ת27 דהכוונה בפסוק זה (בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש) היא לבחי׳ פנימיות שבפנימיות הלב. ולפי זה יש לבאר המשל מזה ששכח לשון המדינה וזה שצעק בקול פשוט למעליותא28. דלפי פשוטו זה ששכח לשון המדינה ולא הי׳ יכול להלביש את קולו באותיות הוא משום שהקול הוא למטה מהתחלקות דאותיות, וכמבואר בכמה מקומות29 לענין קול שופר שהוא למטה מהתחלקות דאותיות. אמנם בעומק יותר יש לבאר הכוונה למעליותא, דאותיות הם הגבלה, וקול השופר שהוא קול צעקה הוא קול פשוט שלמעלה מהגבלה. וכמבואר בסידור (בד״ה להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונת הבעש״ט ז״ל)30 דקול שופר הוא בדוגמת הקול שהוא מקור לכל האותיות, גם לאותיות המחשבה, כי זהו שורש ומקור כל הגילויים, כמו אות א׳ ולמעלה מזה. וכיון שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם וצריך להמשיכם משרשם ומקורם הכי עליון31, לכן אז תוקעים בשופר בקול פשוט שלמעלה מאותיות. וגם השכחה ששכח לשון המדינה היא למעליותא, וע״ד ר׳ זירא שצם מאה תעניתא לשכוח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי32. וכן בעבודת התשובה דתשובה שלימה שצריך להיות שכחת חיזו דהאי עלמא33 כדי להגיע להמדריגה דהחזירנו בתשובה שלימה לפניך. ומכל זה מובן גם לענין הקול שופר דחודש אלול, ובמיוחד ח״י אלול המכניס חיות בכל עניני אלול.

וזהו מה שממשיך בכתוב, אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דהנה איתא בזהר34 על הפסוק35 כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות, דמה שושנה אית לה י״ג עלין דסחרין לה כן רעייתי בין הבנות. ומבואר בזה בהדרושים36, שהכוונה בזה היא שבספירת המלכות יש שתי בחינות, בחי׳ פנימיות המלכות, רעייתי בין הבנות, ובחי׳ חיצוניות המלכות, שושנה בין החוחים. דהמלכות כפי שהיא יורדת לעולמות בי״ע היא בחי׳ שושנה בין החוחים, וכפי שהמלכות היא בעולם האצילות, פנימיות המלכות, הרי היא בבחי׳ רעייתי בין הבנות (וע״ז כתיב37 ויהי ביום כלות משה גו׳, כלת כתיב), וכמבואר בביאורי הזהר38 בתחילתו. וענין י״ג עלין שבשושנה היינו הארת י״ג מדות הרחמים המאירות בספירת המלכות. דבזה גופא יש ב׳ אופנים, הארת י״ג מדות הרחמים כפי שהיא בחיצוניות המלכות, והארת י״ג מדות הרחמים כפי שהיא בפנימיות המלכות. דהארת39 י״ג מדות הרחמים שבכל השנה כולה, דזהו מה שאומרים י״ג מדות הרחמים בתפילות כל השנה, היא רק בחיצוניות המלכות, היינו שזה משפיע רק על חיי הגוף. והארת י״ג מדות הרחמים שבחודש אלול היא בפנימיות המלכות, בחיי הנשמה. וזהו ענין הרועה בשושנים, ענין י״ג עלין שהם י״ג מדות הרחמים המאירים בחודש אלול בפנימיות. אמנם החידוש שבזה הוא, שהארה זו שהיא הארה פנימית נמשכת למטה מטה בעולמות בי״ע. דזהו המשל ממלך הנמצא בשדה, דשדה לגבי עיר המלך הוא ענין עולמות בי״ע לגבי עולם האצילות, וזהו מה שנפעל בחודש אלול, כמבואר באוה״ת36, שהארת י״ג מדות הרחמים בפנימיות המלכות מאירה גם בשושנה החיצונה, ומשפיעה גם על ענין השדה, עד לחיי הגוף. וע״ד המבואר במ״א40 לענין ראש השנה, דהחידוש בראש השנה לגבי כ״ה אלול שבו נברא העולם41 הוא בזה דבכ״ה אלול הוא יחוד חיצוני ובראש השנה הוא יחוד פנימי, דיחוד פנימי זה פועל המשכה נעלית יותר שלא בערך ותוספת חיות באופן נעלה ביותר בעולם זה שנברא בכ״ה אלול. וכמו שהי׳ בפשטות בראש השנה הראשון שאז פעל אדם הראשון בכל הנבראים שנבראו לפני זה ענין הביטול לאלקות42, שאמר להם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו43, שזה משפיע גם על גשמיות העולם. ומכל זה יובן גם לענין חודש אלול, דכיון שבחודש אלול הוא זמן התשובה דפנימיות הלב כנ״ל, הרי אז המשכת י״ג מדות הרחמים בפנימיות המלכות היא באופן כזה שזה פועל גם בבחי׳ כשושנה בין החוחים, גם בעניני הגוף הנדמה בחומריותו לגופות אומות העולם (כדאיתא בתניא44), שגם בהם תהי׳ המשכת י״ג מדות הרחמים בתכלית העילוי. ועוד זאת, דשושנים אלו נקראים גם בשם קישוטים45, כ״ד קישוטי כלה שבחודש אלול (וכמבואר בכתבי האריז״ל46), היינו שיש בזה מעלת התכשיטים וקישוטים לגבי בגדים ולבושים (כמבואר ענינם בדרושי תפילין47, דתפילין נקראים בשם תכשיט וכתר ועטרה48 וכו׳), היינו שבחודש אלול נוסף בזה גם ענין היופי והחן, היינו שגם אם היופי והחן אינם בדרגא המתאימה למצב של לפניך, הרי בחודש אלול נוסף יופי וחן ע״י התכשיטים באופן שיהיו בבחי׳ יופי גם לפניך, וכמו שהתכשיטים כפשוטם ענינם הוא לגלות היופי שבכלה עצמה, עד״ז בעניננו, דכ״ד קישוטים אלו מגלים את מעלת ישראל עצמם, שזוהי פעולת י״ג מדות הרחמים שבחודש אלול בכל בני ובנות ישראל. ולכן המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות וכו׳.

והנה עוד פירוש איתא במדרש49 בכתוב הרועה בשושנים, ששונים בהלכות. דענין ההלכות שייך ג״כ להארת הפנימיות שלמעלה, שהרי חכמת אדם תאיר פניו50, וכך גם באדם העליון, שכדי לגלות הארת הפנים שלמעלה אשר באור פני מלך חיים51, הרי העבודה הממשיכה זה הוא לימוד חכמתו של הקב״ה52, הלכות התורה. וזה ממשיך ג״כ כל ההארות וההמשכות מלמעלה, מהפנימיות של מעלה, אור פני מלך, שיומשך למטה בחיי הנשמה ובחיי הגוף. ועד״ז העבודה דחודש אלול היא בענין הצדקה, כמבואר בלקו״ת בסוף הדרוש53, כי גם ענין הצדקה וחסד הוא להקים את סוכת דוד הנופלת, היינו בחי׳ המלכות החיצונה שנופלת בעולם העשי׳ הגשמי וע״י הצדקה מוסיפים חיות, ובאופן של מדתו54 של הקב״ה שהיא כמה פעמים ככה, וכדאיתא במדרש55 לענין צדקה שאמר הקב״ה אתה החיית את נפש העני חייך כו׳, שהקב״ה נותן לו חיים, ובאופן דמחי׳ החיים יתן לך חיים, כדאיתא בגמרא56. והיינו שע״י ענין הצדקה ממשיכים המשכה פנימית מלמעלה באופן דפועל ג״כ על חיי הגוף וחיי הנפש.

וזהו כללות ענין ח״י אלול, דנוסף על זה שענין חודש אלול בכלל הוא ההמשכה הפנימית בחיי הנפש וחיי הגוף, הרי ענין זה בעיקרו הוא בח״י אלול המכניס חיות בכל עניני אלול. ובפרט בשנה זו כאשר עבודת ח״י אלול היא ההכנה ליו״ט של ראש השנה שחל להיות בשבת57, שאז נמשכים כל הענינים דתקיעת שופר על ידי השבת עצמה (כמבואר בכמה מקומות58 ובהמשך יו״ט של ראש השנה שחל להיות בשבת תרס״ו59), דענין השופר הוא הקול פשוט שלמעלה מכל ההגבלות כנ״ל, היינו ענין התשובה השלימה שאינה תשובה תתאה על פגמים אלא תשובה שענינה שפרו מעשיכם60, שהתשובה פועלת שהמעשים יהיו טובים ומאירים61, דזהו ענין התענוג דתשובה, עד לתענוג שלמעלה מתענוג המורגש וכו׳, כמבואר שם, וענין זה נמשך ביום השבת מצד עצמו. ומזה מובן שההכנה לזה בח״י אלול היא באופן נעלה ביותר.

והנה כל הגילויים מלמעלה אינן באופן דנהמא דכיסופא62 ח״ו ולכן הכל נמשך ע״י עבודת האדם, דזהו מה שכל העם רשאים לקבל פני המלך בשדה, ועוד זאת, כפי שמוסיף כ״ק מו״ח אדמו״ר63, ויכולים. דבכללות זהו ע״י העבודה בג׳ הקוים דתורה תפילה וצדקה. דענין התפילה הוא הכלי להארת י״ג מדות הרחמים, וכדאיתא במדרש64 שבשעה שאמר הקב״ה י״ג מדות הרחמים נתעטף כשליח צבור, ומזה מובן שהכלי לזה הוא ע״י התפילה. ועד״ז ע״י התורה כנ״ל, ששונים בהלכות. ועד״ז ע״י הצדקה כנ״ל, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט65, ובפרט ע״פ הפירוש66 בתיבת משפט דהיינו תורה כתרגום הפסוק67 כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא. ועי״ז ממשיכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, וכדאיתא במהרי״ל68 שמתחילת חודש אלול מברכים איש את רעהו בברכת כתיבה וחתימה טובה, ובפרט בח״י אלול המגלה וממשיך החיות שבכל עניני אלול, היינו הנשמה והכוונה שבדבר, וממשיכים כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה לכאו״א בגשמיות וברוחניות, עד לנקודה הפנימית דהיינו כתיבה וחתימה טובה לו ולבני ביתו וכל עניניו, וגם למלא משאלות לבב כל אחד ואחת לטובה, עד לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש, ע״י אשר יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים69, בקרוב ממש.

__________

1) שה״ש ו, ג.
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) פ׳ ראה לב, א ואילך.
4) בשנת קה״ת. ראה סה״ש תש״ג ע׳ 141 ואילך. שם ע׳ 188.
5) לקו״ד ח״ג תעג, ב. סה״ש תש״ה ע׳ 122.
6) פל״ח (נ, ב).
7) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
8) קהלת ג, יא. ראה לקו״ת במדבר ה, ב.
9) לקו״א (הוצאת קה״ת) סימן רכז (נה, א). או״ת לח, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קי).
10) אחרי יח, ה.
11) אחרי ע׳ ק.
12) ראה רד״ה זה תשכ״ט (לעיל ע׳ קמב). וש״נ.
13) סה״ש תש״ג ע׳ 177.
14) ל׳ הכתוב – עקב יא, יב.
15) ראה לקו״ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א. ר״ה נח, א. מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ ה. תקס״ו ע׳ רסג. שם ע׳ שצ.
16) בתחלתו.
17) ל׳ הכתוב – אסתר ט, כח. וראה רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
18) בשנת נח״ת – ראה לקו״ד ח״א לא, א ואילך. סה״ש תש״ג ע׳ 146. שם ע׳ 188.
19) תרל״ז – פרק ע (בהוצאת קה״ת, תשע״ג – ס״ע פב-ג).
20) ראה אוה״ת נצבים ע׳ א׳רפ ואילך. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 303 ואילך. וש״נ.
21) רא״ש (ר״ה בסופה), ראבי״ה (שם סתקמ״ב) וטור (ריש סימן תקפא) – בשם פדר״א (וראה ביאור הרד״ל לפדר״א פמ״ו אות כ).
22) סהמ״צ להצ״צ מצות וידוי ותשובה (לח, א ואילך). וראה גם סה״מ תרח״ץ ע׳ יג ובהערה 15. שם.
23) נוסח תפלת העמידה.
24) תהלים כז (פסוק ח).
25) סידור אדה״ז אחר שיר של יום. ועוד. – נסמן בסה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ תכז הערה 94. וראה שער הכולל (להרא״ד לאַוואוט) פי״א סכ״ח.
26) ספ״ח (צח, ב).
27) ר״ה נו, ג ואילך.
28) ראה גם ד״ה אדון עולם תשמ״ג פ״ח (סה״מ ראש השנה ס״ע שמט-נ).
29) לקו״ת שם. ובכ״מ.
30) רמד, ג.
31) ראה לקו״ת ר״ה נח, א ואילך. סידור (עם דא״ח) שער התקיעות רמו, א ואילך. אוה״ת ר״ה (כרך ה) ע׳ ב׳פא. ובכ״מ.
32) ב״מ פה, א.
33) ראה זח״א רא, א. לקו״ת שמע״צ פד, ד.
34) הקדמת הזהר בתחלתה. וראה תקו״ז תכ״א. זח״ג רלא, ב.
35) שה״ש ב, ג.
36) אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתז.
37) נשא ז, ו.
38) לאדהאמ״צ (א, א).
39) ראה לקו״ת פ׳ ראה לג, ג.
40) ראה לקו״ת נצבים מז, ב. ד״ה זה היום דיום ב׳ דר״ה תשמ״א (סה״מ ראש השנה ע׳ שג ואילך). וש״נ.
41) ראה פדר״א רפ״ח ובהגהות הרד״ל שם. ויק״ר פכ״ט, א. פסיקתא דר״כ פסיקתא כג בחודש השביעי. יל״ש פינחס רמז תשפב. תוד״ה לתקופות – ר״ה ח, א. ר״ן (ד״ה בראש) וחדא״ג מהרש״א (ד״ה תנא) ר״ה טז, א. בחיי בראשית א, ג (ד״ה ויש).
42) זהר ח״א רכא, ב. ח״ג קז, ב. תקו״ז תנ״ו (צ, ב). וראה פדר״א פי״א. אוה״ת וארא ס״ע רלו ואילך.
43) תהלים צה, ו.
44) פמ״ט (ע, רע״א).
45) בכ״ז – ראה אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתג ואילך.
46) פע״ח שער (כג) חג השבועות פ״א.
47) ד״ה תפלין דמארי עלמא תרנ״ג (סה״מ תרנ״ג ע׳ רלג ואילך). ד״ה וחזקת והיית לאיש וד״ה איתא במדרש תהלים תשכ״ח (סה״מ י״ב-י״ג תמוז ריש ע׳ קנ. שם ריש ע׳ קנד). וראה הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח בתחלתו.
48) ראה שבת נז, א (במשנה) ובפרש״י. וראה שרש ישע ערך טטף (הובא בסה״מ תרנ״ג שם). ועוד – נסמן בסה״מ תרנ״ג שם.
49) שבת ל, ב. פח, ב. זח״ב כ, ב. וראה זהר שם עדר, א.
50) קהלת ח, א.
51) משלי טז, טו.
52) ראה תניא פ״ה (ט, סע״א).
53) פ׳ ראה לב, ד.
54) לקח טוב (פס״ז) שמות ג, ו.
55) תנחומא משפטים טו.
56) יומא עא, א.
57) ר״ה כט, ב (במשנה).
58) לקו״ת ר״ה נו, א ואילך. נז, א. ד״ה יו״ט של ר״ה דליל ער״ה שנה זו (סה״מ ראש השנה ע׳ קפא ואילך). ובכ״מ.
59) בתחלתו. ע׳ תקמג.
60) ויק״ר פכ״ט, ו.
61) לקו״ת מטות פב, א. שמע״צ פה, א. שה״ש יז, ג. וראה לקו״ש ח״ד ס״ע 1052 ואילך.
62) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד. וראה לקו״ש חט״ו ס״ע 94 ואילך. וש״נ.
63) סד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167. ה׳שי״ת ע׳ 285).
64) תדא״ז פכ״ג. ר״ה יז, ב.
65) וירא יח, יט.
66) לקו״ת דברים א, ב.
67) וישב מ, יג.
68) הל׳ ימים הנוראים. הובא במטה אפרים סתקפ״א.
69) ישעי׳ כז, יג.

[סה"מ אב-אלול ע' קס ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 238 ואילך.

סגירת תפריט