בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשכ״ב
הנחה בלתי מוגה
צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו1, וידוע הפירוש בזה2, צאינה (גייט אַרויס) וראינה (און זעט), במלך שלמה מלך שהשלום שלו3, והוא בחי׳ מלך מלכי המלכים הקב״ה, בעטרה שעטרה לו אמו, שהעטרה היא על גבי (למעלה מ)המלך שלמה, ועטרה זו עטרה לו אמו היינו שנמשכת ע״י אמו אבל היא עצמה היא למעלה מבחי׳ אמו, ביום חתונתו זה מתן תורה כדאיתא במדרש4. וההכנה היא צאינה, לצאת מעצמו (מען זאָל אַרויסגיין פון זיך), ואז וראינה, שבאים לבחי׳ ראי׳, שהראי׳ היא למעלה משמיעה והבנה, והראי׳ היא בבחי׳ במלך שלמה, מלך שהשלום שלו, שהיא בחינה נעלית ביותר, וכידוע5 בענין עושה שלום במרומיו6 שהשלום והחיבור בא מבחינה שלמעלה מגדר התחלקות, דבבחינה שיש בה ענין ההתחלקות אי אפשר להיות אמיתית ענין השלום, כי אם מבחינה שלמעלה מגדר התחלקות דוקא, שמזה מובן גודל המעלה דבחי׳ מלך שלמה, והעטרה שעטרה לו אמו היא על גבי המלך שלמה, היינו שהיא למעלה גם מבחי׳ מלך שהשלום שלו. וכל זה נמשך ביום חתונתו זה מתן תורה, ע״י ההקדמה דצאינה, היציאה מעצמו (אַז מ׳גייט אַרויס פון זיך). והנה בפירוש אמו איתא במדרש7 כלום שמעת מאביך כו׳ משל למלך שהי׳ לו בת יחידה ולא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ אחותי כו׳ אמי כו׳, שנאמר8 הקשיבו אלי עמי ולאומי, אל תקרי לאומי אלא אמי. דמובן מזה שאמו קאי על נשמות ישראל, והן עטרו עטרה להקב״ה. ואין זה סותר9 למ״ש בגמרא10 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וקשרו להם ב׳ כתרים א׳ כנגד נעשה וא׳ כנגד נשמע, הרי שהכתרים נמשכו מלמעלה לנשמות ישראל, וכאן אומר דנשמות ישראל הן עטרו עטרה להקב״ה, הענין בזה הוא, ע״פ מה דאיתא במדרש11 עה״פ12 קדושים תהיו כי קדוש אני, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג׳ כתרים מה עשה המלך נתן שנים בראש בניו ואחד נטל לעצמו. ועפ״ז יובן, דמה שקשרו להם ב׳ כתרים הו״ע השני כתרים שנתן בראש בניו, אמנם הכתר שנטל לעצמו הו״ע בעטרה שעטרה לו אמו. אך עדיין אינו מובן, שהרי מהמדרש מוכח שכל הג׳ עטרות עשו המלאכים, וכמו שאומר בני המדינה כו׳ העליונים, וכאן אומר בעטרה שעטרה לו אמו זה כנסת ישראל. והענין הוא, דזה מוכרח לומר שהעטרה באה מנשמות ישראל דוקא, שהרי אומר צאינה גו׳ בעטרה, והיינו דבכדי להגיע לבחי׳ העטרה הוא ע״י היציאה מגדר הגבלה דוקא, שאז דוקא אפשר להגיע לבחי׳ המקיף עד לבחי׳ אמיתית המקיף. דישנו בחי׳ מקיף שהוא מקיף בערך הפנימי, והיינו דלהיות שהפנימי הוא מדוד ומוגבל אי אפשר לו לקבל את אור העליון ממנו כי אם בבחי׳ מקיף, אבל האור מצד עצמו יכול לבוא בבחי׳ פנימי כו׳. אמנם אמיתית המקיף היא מה שמצד עצמו הוא בגדר מקיף לפי שהוא אור בלתי מוגבל. ובכדי להגיע לאור זה הוא ע״י היציאה מגדר הגבלה דוקא, בחי׳ צאינה. דמזה מוכח שפירוש אמו קאי על נשמות ישראל דוקא, לפי שבהן דוקא שייך היציאה מגדר הגבלה. וכידוע13 שהמלאכים נקראים עומדים, וכן הנשמות למעלה טרם ירידתן למטה נקראות ג״כ בשם עומדים, ורק בירידת הנשמות למטה להתלבש בגוף אז הן נקראות בשם מהלכים, וכמ״ש14 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, דפירוש מהלכים הו״ע היציאה מגדר הגבלה, ולכן הם דוקא מעטרים את העטרה ביום חתונתו זה מתן תורה. דזהו ג״כ הטעם מה שלא ניתנה התורה למלאכים או לנשמות כי אם ניתנה לארץ דוקא, דלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם15.
והנה הגם שגם במלאכים מצינו ענין ההילוך ועלי׳, וכמ״ש16 ועוף יעופף ואמרו רז״ל17 זה מיכאל וגבריאל כו׳, מיכאל באחת18, וע״ד דכתיב19 באברהם אבינו הלוך ונסוע הנגבה שהו״ע ההילוך ועלי׳20, כמו״כ כתיב21 גבי המלאכים והחיות רצוא ושוב שזה קאי על המלאכים, הענין הוא, דבענין העלי׳ ישנם ב׳ אופנים. אופן א׳ הוא העלי׳ מדרגא לדרגא בהדרגה, וע״ד העלי׳ בשכל דרוב שנים יודיעו חכמה22, הנה מאחר שכללות ענין השכל הוא השגה ותפיסא, הרי אופן העלי׳ הוא בהדרגה, שהעלי׳ אינה בדרך דילוג, כי אם מהקל אל הכבד, מהתחתון אל העליון. והיינו דאופן העלי׳ אינו שמדלג ויוצא ממדריגה התחתונה, שהרי כללות ענין השכל הו״ע התפיסא, כי אם, אשר סדר העלי׳ הוא שבשכל התחתון גופא הוא עולה ממדריגה התחתון שבעליון הוא בערך להעליון שבתחתון כו׳, וכמו״כ גם כשעולה מהעליון לבחינה עליונה יותר, הרי גם זה בערך להשכל שלפניו ושלפני פניו, דנמצא שגם בתכלית עלייתו הוא בערך, ובמילא באותו הגדר, השכל הכי תחתון שבו התחיל. וכמו״כ הוא גם בענין העלי׳ באותו השכל עצמו, שבאותו שכל עצמו יש בו כמה וכמה ריבוי מדריגות וכמ״ש23 וידבר שלשת אלפים משל, ובאמת יש ריבוי דרגות עד אין שיעור, דענין שלשת אלפים משל הוא בהג׳ עולמות24, ובאמת הרי ישנם עולמות עד אין שיעור וכמ״ש25 ועלמות אין מספר, שגם בבחי׳ הממלא ישנם עולמות אין מספר, הנה גם הנמשל העליון ביותר הוא בערך, ובמילא בגדר, המשל הכי תחתון. ועד״ז יובן בענין עליית המלאכים, שעלייתם היא במדידה והגבלה. דהגם שההגבלה שלהם היא הגבלה גדולה ביותר, כמאמר26 מלאך בשליש עולם עומד וישנו פירוש27 שהעולם הוא שליש מהמלאך, וקרסולי החיות כנגד כולם קרני החיות כנגד כולם28, הרי שזה הגבלה גדולה ביותר, מ״מ הרי זה מדידה והגבלה. שזהו ההגבלה מצד החומר שלהם, וזה מכריח שגם הצורה שלהם, שהיא הנפש שבהם, היא ג״כ בהגבלה, לפי שהגוף והנפש שלהם הם בערך זה לזה. וכמבואר במאמר ד״ה להבין טעם שינוי יצירת האדם מיצירת הבעלי חיים29, דהמלאכים נקראים בשם חיות בהמות ועופות30, שכל הנבראים יצירת נפשם וגופם היא כאחד, לפי שהם בערך זה לזה. דלכן אנו רואים שנפש המלאך פועלת על גופו, שמצד שירת נפש המלאך הרי זה פועל גם בגופו עד לגלגל השמש שסובב למערב מצד ההשתחוואה שלו31. ולכן כשהוצרך להיות שמש בגבעון דום32 הי׳ זה ע״י דום מלומר שירה33, דע״י הפסק שירת המלאך הרי זה פעל גם הפסק בהשתחוואת גוף המלאך, עד שפעל גם בהמושפע ממנו, שהו״ע הפסק סיבוב גלגל השמש34. ומאחר שהנפש והגוף הם בערך זה לזה, הרי מובן דמכיון שהגוף שלהם הוא מוגבל, הרי זה מכריח שגם הנפש שלהם, והעבודה שלהם, שהעבודה היא מצד הנפש, היא בהגבלה. שלכן נקראים המלאכים בשם עומדים, דהגם שיש בהם ענין העליות כמאמר מיכאל באחת, שזה מורה על גודל הפלגת העלי׳ שלו, מ״מ מאחר שכל העליות שלהם הם בערך, נקראת בשם עמידה, לפי שגם בתכלית העילוי הרי זה בגדר בחינה התחתונה כו׳. והנה פנימיות הטעם על זה הוא, לפי ששורש המלאכים הוא מבחינה שאחרי הקו וחוט, שהוא בחי׳ קו המדה שעושה מעלה ומטה ומודד את כל המדריגות, שלכן גם ידיעת אלקות שישנה במלאכים וכמ״ש הרמב״ם בהלכות יסודי התורה35 שמכירים את בוראם, הנה גם השגה היותר עליונה שבהם עד להשגת השרפים שנשרפים בהשגתם שלכן נקראים בשם שרפים36, הנה גם הם נקראים בשם עומדים, לפי שהשגת אלקות שלהם ובמילא גם עבודתם הבאה מצד השגתם, היא במדידה והגבלה. ויתירה מזו, הנה גם הנשמות כמו שהן למעלה טרם ירידתן למטה נקראות ג״כ בשם עומדים. דהגם שהנשמות הן בבחי׳ טהורה היא שלמעלה מבחי׳ אתה בראתה37, עד ששרשן הוא במחשבה, עד שעלו במחשבה38 עד לבחי׳ מחשבה הקדומה דא״ק39, מ״מ נקראות בשם עומדים, וכמ״ש40 כל נשמתא הוה קיימא בדיוקנאה קמי מלכא קדישא, דמלכא קדישא הוא בחי׳ ז״א דאצילות, ומ״מ נאמר בזה הלשון קיימא שפירושו עמידה, לפי שגם אצילות הוא עולם מדוד ומוגבל, וכמ״ש41 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, עמדתי דייקא. ורק בירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף, אז נתגלה בה כח הא״ס, שכח הא״ס אינו קשור בשום מדידות והגבלות ח״ו, שלכן כשמתגלה בה כח הא״ס אפשר להיות בה אמיתית ענין ההילוך בלי שום הגבלות כלל.
אך להבין זה עצמו, מדוע בהיות הנשמה למעלה אין בה כח הא״ס ורק בירידתה למטה בגוף דוקא אז נמשך בה כח הא״ס, יובן זה מענין חתונה שזהו ענין מתן תורה, וכמארז״ל ביום חתונתו זה מתן תורה. שזהו מה שאמרו רז״ל42 האי עלמא דאזלינן מיני׳ כבי הילולא דמיא, האי עלמא דאזלינן מיני׳, דמיני׳ דוקא (מעולם הזה) אזלינן, שמצד ירידת הנשמה למטה בעולם הזה דוקא נעשה בה ענין ההילוך (דאזלינן), והטעם לזה שלפי שכבי הילולא דמיא, לפי שקישור הנשמה בגוף דומה לענין יחוד דכר ונוקבא דנישואין. דהנה הנשמה והגוף ב׳ הפכים הם. דבענין הנשמה נת״ל שישראל עלו במחשבה עד לבחי׳ מחשבה הקדומה דא״ק, והגוף הרי הוא מיסודות הגסים, לא כגוף המלאכים שהוא רק מב׳ יסודות הרוחנים, אש ורוח, כמ״ש הרמב״ן43, משא״כ גוף האדם הוא מד׳ יסודות, גם מיסודות הגסים מים ועפר, הנה חיבור הנשמה והגוף הוא חיבור ב׳ הפכים. וכמו בחתונה שהו״ע יחוד דכר ונוקבא, הרי מצד יחוד זה נמשך כח א״ס ובלי גבול44, וכח זה נמשך מצד יחוד דכר ונוקבא דוקא, דכשהם כל אחד לעצמם הרי הם נבראים מוגבלים ככל הנבראים ורק ביחודם יחד דוקא אז נמשך בזה כח הא״ס, דכמו״כ הוא במכל שכן בענין יחוד נשמה וגוף שהם ב׳ הפכים יותר מיחוד דכר ונוקבא, דהנשמה שרשה במחשבה הקדומה דא״ק והגוף הוא עפר מן האדמה45 חומר היותר גס, דבכל הנבראים ישנו ערך בין נפשם וגופם, שאין זה אמיתית אין ערוך ומכל שכן שאין זה ב׳ הפכים, משא״כ באדם שהנפש והגוף שלו הם ב׳ הפכים, ולכן בחיבור הנפש והגוף נמשך בזה כח הא״ס, שלכן הנשמה למטה דוקא יש בה ענין ההילוך בלי גבול. שהמלאכים וכן הנשמות למעלה אין בהם כח הא״ס, וכמ״ש הרמב״ם בהקדמה46 הובא בחסידות47 שעילה ועלול עד אין תכלית הוא מן הנמנע, והיינו שבעילה ועלול הנה כמה שלא יעלה למעלה (איז ווי הויך מ׳זאָל ניט גיין) אין בזה כח הא״ס, ורק ביחוד נשמה וגוף האדם שהוא יחוד ב׳ הפכים, הנה בזה דוקא נמשך כח הא״ס, שלכן יש בהם ענין ההילוך.
והנה גילוי הא״ס של נשמה בגוף הוא ע״י התורה ומצוות, שהתורה ומצוות מגלים בהנשמה בחינה נעלית יותר משורש התורה ומצוות עצמם. והטעם מה שצריך להתורה ומצוות לפי שהנשמה כמו שהיא בגוף הרי דביקותה היא בלתי נגלית, ולכן צריכה לתורה ומצוות, דתורה ומצוות הוא חכמתו ורצונו של הקב״ה48 שהוא וחכמתו אחד49 הוא ורצונו אחד50, הנה מאחר שבתורה ומצוות היא דביקות ניכרת, לכן הם דוקא המגלים את כח הא״ס שבנשמה, שלמעלה משורש התורה ומצוות עצמם. אמנם, מכיון שהתורה ומצוות צריכין לגלות כח הא״ס, לכן גם בהם עצמם צריך להיות בחי׳ בלי גבול, שזהו מה שבמתן תורה היתה הקדמת נעשה לנשמע, שהיא העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמצד טעם ודעת הרי העבודה היא נשמע דוקא, ורק בהעבודה דמסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, אז היא הקדמת נעשה לנשמע, שאינו נוגע לו מה יהי׳ הנשמע, הוא אומר מיד נעשה (אַז אים איז ניט נוגע וואָס וועט זיין דער נשמע, ער זאָגט גלייך נעשה). וכן הוא גם בלימוד התורה וקיום המצוות, דלימוד התורה צ״ל מאה פעמים ואחד51, יותר מרגילותו52, וכן המצוות צ״ל בדרך עשי׳ וכפי׳53 דוקא. וכן הוא גם בעבודת התפילה שהיא ההכנה ללימוד התורה וקיום המצוות, הנה בקריאת שמע צ״ל העבודה דבכל מאדך54 דוקא, דהגם שצ״ל גם העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך54 שהיא העבודה בכחות פנימיים, שמוכרח להיות עבודה פנימית, אבל מ״מ צ״ל העבודה דבכל מאדך דוקא שהיא העבודה בלי גבול55. דהגם שגם בהעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך אפשר להיות ריבוי מדריגות עד אין קץ, וכמ״ש רבינו הזקן בתניא56 שגם באהבת עולם ישנם מדריגות עד אין מספר, מ״מ הרי כל מדריגות אלו הן במדידה והגבלה, וע״ד שנת״ל בענין העלי׳ שבשכל, שהגם שיכול להיות בזה ריבוי עליות עד אין מספר, מ״מ הרי זה במדידה והגבלה, שלכן מוכרח להיות העבודה דבכל מאדך דוקא, שהיא העבודה שלמעלה מהכחות פנימיים, דעבודה זו דוקא היא בלי גבול. ועבודה זו באה מצד הגוף דוקא, דזהו פירוש השני57 שבכל מאדך, מאד זה מלאך המות58, שצריך להפוך את המלאך המות ויצר הרע לקדושה. דהגם שזה ישנו גם בהעבודה דבכל לבבך בשני יצריך59, אבל החידוש בהעבודה שבכל מאדך שמהפכים את היצר הרע לטוב גמור. ועי״ז באים לפירוש הא׳ דבכל מאדך בלי גבול, דכמו שנת״ל שגילוי כח הא״ס אינו בהנשמה למעלה כי אם בירידתה והתלבשותה בגוף דוקא, כמו״כ הוא בהעבודה דבכל מאדך בלי גבול, שעבודה זו באה מצד אתהפכא דוקא, שמהפכים את היצר הרע לטוב, שלכן ניתנה התורה בארץ דוקא, דלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם.
והנה מכל הנ״ל מובן, דענין צאינה, היציאה מגדר הגבלה, אינו במלאכים ולא בנשמות כמו שהם למעלה כי אם בנשמה בגוף דוקא. וע״י היציאה מגדר הגבלה שלה, הנה עי״ז דוקא וראינה בעטרה שעטרה לו אמו, דאמו קאי על נשמות ישראל כנ״ל, לפי שבכדי להגיע לאמיתית המקיף אי אפשר כי אם ע״י העבודה בלי גבול שבאה מצד הגוף דוקא. אך אעפ״כ הנה גם במלאכים ישנו מעין ענין ההילוך, דלהיות שכל ההעלאות וכל ההמשכות הם ע״י המלאכים, שהמלאכים הם מעלים את העבודה של נשמות ישראל למטה, לכן נעשה גם בהם מעין ענין ההילוך, ע״י העבודה דנשמות ישראל. שזהו מה שאמרו רז״ל במסכת חולין60 שאין המלאכים אומרים שירה עד שיאמרו ישראל תחילה, וכמ״ש61 ברן יחד כוכבי בוקר והדר ויריעו, דשירת הנשמות היא שמע62 ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד63, למסור נפשו באחד64, עד לבחי׳ בכל מאדך, ועי״ז ישנו גם מעין הילוך בשירת המלאכים. וע״ד העלי׳ בהנשמה שנעשית ע״י נפש הבהמית, דהנשמה כמו שהיא למעלה היא בבחי׳ עמידה ורק מצד הנפש הבהמית נעשה בה ענין ההילוך, עד״ז הנה ע״י שהמלאכים מעלים את העבודה של ישראל למטה, נעשה גם בהם מעין ענין ההילוך. אבל עיקר ענין ההילוך הוא בנשמות ישראל דוקא, לפי שבהן היא היציאה מגדר הגבלה, שלכן שייכות לכל העטרות, גם לעטרה שנטל לעצמו, שהוא אמיתית המקיף. דהגם שבעטרה זו אמרו שנטל לעצמו, מ״מ הנה גם זה שייך לבניו, וראי׳ על זה ממה שאמרו רז״ל65 עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב״ה, והרי הקדוש שאומרים המלאכים להקב״ה הוא ג׳ פעמים קדוש שהו״ע הג׳ עטרות, דמזה מובן שגם לנשמות ישראל לעתיד יהיו כל הג׳ עטרות. והרי כל הענינים דלעתיד הוא גילוי הענינים שנמשכים עכשיו ע״י עבודה66, א״כ מוכח שגם עכשיו ישנו לישראל כל הג׳ עטרות, גם עטרה שנטל לעצמו, אלא שעכשיו זה בהעלם. והרי זה כמשל67 האבן טוב המונח בתיבה, שאף שהיא בהעלם אבל מ״מ הרי זה שייך אליו. והוא לפי שעכשיו הענינים כמו שהם בגילוי הוא מדידה והגבלה, ולכן א״א להיות בגילוי עטרה הג׳, ורק לעתיד שאז יהי׳ גם בגילוי בלי גבול לכן יתגלה אז גם עטרה הג׳, אבל בהעלם ישנה גם עכשיו, שהמשכת עטרה הג׳ הוא מבחינה שלמעלה משורש התורה ומצוות. וכמו שמבואר במ״א68 ונתבאר ג״כ בהמאמרים דשנים הקודמות69, דג׳ גדולות נתן הקב״ה לישראל ואתם70 תהיו לי ממלכת כהנים כו׳71, שעטרה הג׳ נמשכה ע״י העבודה דקדש עצמך במותר לך72 דוקא, דחמורים דברי סופרים73, בכל דרכיך דעהו74.
וזהו צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שע״י צאינה, היציאה מגדר הגבלה, עי״ז דוקא וראינה, שמגיעים לבחי׳ ראי׳ שלמעלה משמיעה והבנה. וזהו בבנות ציון דוקא, לא בבנות ירושלים שהן הנשמות כמו שהן למעלה, כי אם בנות ציון דוקא שקאי על הנשמות למטה75, דציון הוא ענין לבושי התורה ומצוות בגשמיות דוקא76, שעי״ז דוקא באים לבחי׳ ראי׳ במלך שלמה שהוא מלך מלכי המלכים הקב״ה, בחי׳ מלכות דא״ס, כמבואר ברשימות הצ״צ לשיר השירים77, ועל גבי המלך ישנה העטרה שהיא למעלה מהמלך שלמה, והעטרה נמשכת ע״י בחי׳ אמו, אבל היא עצמה למעלה מבחי׳ אמו. דאמו הוא בחי׳ בינה דאריך והעטרה היא בחי׳ עתיק, אמיתית המקיף. וזה נמשך ביום חתונתו זה מתן תורה, לפי שבמתן תורה היתה היציאה מגדר הגבלה, הקדמת נעשה לנשמע, דמהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, ממתן תורה78, שמתן תורה נתן הכח על העבודה דמסירות נפש בקריאת שמע, בחי׳ בכל מאדך, שעי״ז לוקחים גם את עטרה הג׳ שעכשיו היא בהעלם ותתגלה לעתיד, וכמ״ש79 כי פי הוי׳ דיבר, דפי הוי׳ הוא הדיבור אנכי הוי׳ אלקיך80 הנה זה יתגלה לעתיד לבוא, שאז יתגלה גם עטרה הג׳ שנמשך בשעת מתן תורה ע״י הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, לקבל את התורה על כל השנה ללמוד ולעשות, שהקבלה על כל השנה צ״ל בשמחה ובפנימיות81, בשמחה של מצוה ובפנימיות, שצ״ל עבודה פנימית דוקא על יסוד המסירות נפש וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת, שאז דוקא לוקחים גם את עטרה הג׳, ע״י הקדמת נעשה לנשמע, שמזה נמשך קבלת התורה על כל השנה בעבודה פנימית ובשמחה של מצוה, שזה ימשיך שמחת עולם על ראשם82 בגאולה השלימה שתתגלה אז עטרה הג׳ בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) שה״ש ג, יא. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י תקס״ד (מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קא ואילך). ד״ה הנ״ל במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תרסו ואילך. באוה״ת ענינים ע׳ ריח ואילך. תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ רסא ואילך). תשי״ט (סה״מ ימי הספירה ע׳ קיד ואילך). תש״ל (שם ע׳ קלז ואילך). ד״ה להבין ענין נתינת התורה לנשמות ישראל תשט״ז (לעיל ע׳ פו ואילך).
2) ראה בארוכה ד״ה זה בלקו״ת שה״ש (כא, ב ואילך). וראה גם ״היום יום״ כג שבט.
3) שהש״ר פ״ג, יא (א). שמו״ר פנ״ב, ב. ועוד.
4) ראה שהש״ר שם (ב). במדב״ר פי״ב, ח. וראה תענית כו, ב (במשנה). לקו״ת ברכה צג, סע״ד ואילך. וש״נ.
5) ראה אגה״ק סי״ב. לקו״ת תזריע כג, ג. אמור לח, א. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) ר״פ לך לך (ח, ג). ובכ״מ.
6) איוב כה, ב. וראה שהש״ר שם (א).
7) שהש״ר שם (ב).
8) ישעי׳ נא, ד.
9) ראה גם ד״ה זה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ קו ואילך). עזר״ת (סה״מ עזר״ת ס״ע קצג ואילך). תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 201 ואילך).
10) שבת פח, א.
11) ויק״ר פכ״ד, ח.
12) קדושים יט, ב.
13) ראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך. לקו״ת ר״פ בחוקותי. ובכ״מ.
14) זכרי׳ ג, ז.
15) שבת שם, סע״ב ואילך.
16) בראשית א, כ.
17) זח״ג כו, ב. וראה ב״ר פ״ג, ח. ובכ״מ.
18) ברכות ד, סע״ב.
19) לך לך יב, ט.
20) ראה לקו״ת שם. ובכ״מ.
21) יחזקאל א, יד.
22) איוב לב, ז.
23) מלכים-א ה, יב.
24) תו״א מקץ מג, ב. סידור (עם דא״ח) רעד, ב ואילך. תו״ח בשלח ערב, ב. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ צה. תרס״ג ח״ב ע׳ שלז. המשך תרס״ו ע׳ רלז. ועוד.
25) שה״ש ו, ח.
26) ראה ב״ר פס״ח, יב. חולין צא, ב.
27) ראה סה״מ תרס״ב ריש ע׳ שנא. ה׳ש״ת ס״ע 21 (וראה בהערה שם). ובכ״מ.
28) חגיגה יג, א.
29) תו״א בראשית ג, ד. תו״ח בראשית יח, ד ואילך. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, סע״א ואילך. וראה גם קונטרס ומעין מאמר טו פ״א-ב (ע׳ 99 ואילך).
30) ראה יחזקאל שם, ה ואילך. וראה תניא רפל״ט. תו״ח בראשית יט, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ.
31) ראה ב״ב כה, א.
32) יהושע י, יב.
33) תנחומא אחרי ט.
34) ראה בכ״ז סידור (עם דא״ח) קמב, ב. סהמ״צ להצ״צ ה, א. אוה״ת שבועות ע׳ קי ואילך. נ״ך (כרך ב) ע׳ תשלח ואילך.
35) פ״ב ה״ח.
36) ראה לקו״ת פינחס עז, ד. שה״ש כט, ב. ובכ״מ.
37) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב). ראה סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
38) ב״ר פ״א, ד.
39) ראה לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. תש״ג ע׳ 74. ועוד.
40) הובא בכ״מ בדא״ח בשם הזהר. וראה זח״ג קד, ב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ה) בסה״מ תרצ״ו ע׳ 62 (תש״ח ע׳ 182). וש״נ.
41) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
42) עירובין נד, א.
43) בסוף שער הגמול. הובא בתו״א בראשית ד, ב. לקו״ת ברכה צח, א. סידור (עם דא״ח) ערה, ד. וראה ״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ד״ (קה״ת, תשס״ה) ע׳ 169 ואילך. וש״נ. וראה בהנסמן בלקו״ש ח״ט ע׳ 405.
44) ראה (נוסף למקומות שבהערה 1) לקו״ת שה״ש לט, ד ואילך. סה״מ תרנ״ב ע׳ קל. תרנ״ז ע׳ קעה ואילך. תרפ״ו ס״ע רכו ואילך. ובכ״מ.
45) בראשית ב, ז.
46) מו״נ ח״ב הקדמה ג.
47) ספר החקירה להצ״צ מ, ב. מו, ב. קכא, א-ב. סה״מ פר״ת ע׳ נ.
48) תניא פ״ד (ח, סע״א). ועוד.
49) ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״י. תניא פ״ב (ו, א). ועוד.
50) ראה תניא פל״ח (נ, ב). פ״מ (נד, ריש ע״ב. נה, סע״א – בהגהה). אגה״ק סכ״ט (קמט, ב). ועוד.
51) חגיגה ט, ב.
52) ראה תניא פט״ו.
53) ראה סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. תרצ״ט ע׳ 191. לקו״ש חי״ב ע׳ 238. ובכ״מ.
54) ואתחנן ו, ה.
55) ראה תו״א נח ט, א. שם, ג. מקץ לט, ג. ובכ״מ.
56) רפמ״ד.
57) תו״א נח שם. תשא פו, ב. לקו״ת חוקת סב, א. ובכ״מ.
58) ראה ב״ר פ״ט, י. זח״א יד, א. יט, ב. ועוד.
59) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
60) צא, סע״ב.
61) איוב לח, ז.
62) ואתחנן שם, ד.
63) קונטרס התפלה פ״י (ע׳ 22). המשך תרס״ו ע׳ סב. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תנ. ועוד.
64) ראה זהר ח״ב קיט, א. ח״ג לג, א. פע״ח שער (ז) הק״ש פ״ב. ב״ח או״ח ר״ס ס״א. ועוד. וראה תו״א וישב כט, ב. לקו״ת פ׳ ראה כה, א. אוה״ת תרומה ע׳ א׳שסז. בהר (כרך ב) ע׳ תריב. (כרך ד) ע׳ א׳קמא. וש״נ.
65) ב״ב עה, ב.
66) ראה תניא רפל״ז.
67) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע רכח-ט (וש״נ). תרל״ג ח״א ס״ע רמד (וש״נ). ד״ה פזר נתן תרמ״ב (צויין בסה״מ מלוקט ח״א ע׳ ז. ועוד). לקו״ש חכ״ח ע׳ 289. וש״נ.
68) ד״ה זה שבהערה 9 (ומאמרים שלאח״ז) (סה״מ תר״ס ע׳ קיא ואילך).
69) ד״ה ועתה אם שמוע תשי״ז (לעיל ע׳ קיב ואילך).
70) יתרו יט, ו.
71) במדב״ר פי״ד, י.
72) יבמות כ, א. ספרי פ׳ ראה יד, כא.
73) ראה סנהדרין פח, ב (במשנה). ירושלמי סנהדרין פי״א ה״ד. ועוד.
74) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
75) ראה לקו״ת שה״ש שם כב, ב.
76) ראה תו״א מקץ לז, סע״ב-ג. ובכ״מ.
77) אוה״ת עה״פ (כרך ב ע׳ שפו). וראה גם אוה״ת ויקהל ע׳ ב׳קסא. ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳ר.
78) דב״ר פ״ב, לא.
79) ישעי׳ מ, ה.
80) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
81) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
82) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
[סה"מ שבועות ע' קפא ואילך]
י״ל בקופּיר, ונדפס כאן לראשונה ובתוספת מ״מ וכו׳.