כו) ויהי ביום השמיני – ש״פ שמיני, כ״ח ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ז

בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ח ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ז

הנחה בלתי מוגה

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל גו׳1 זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳2, ופירש״י3 שמיני למלואים כו׳ ונטל עשר עטרות כו׳. וידועים הדיוקים שבהמאמרים עה״פ4 דצריך להבין מה משמיענו בזה דמפרש בשמיני למלואים, שהרי מובן הדבר דכאשר תחילה (בפרשת צו5) מבואר דימי המלואים הם שבעה ימים, הנה יום השמיני שבא אחר השבעה דמלואים הוא שמיני למלואים. וגם צריך להבין6 מהו ענין נטל עשר עטרות, שהרי יום השמיני ענינו מספר שמונה, ומהי שייכותו למספר עשר דוקא, שנטל עשר עטרות. וביותר אינו מובן, דהנה בכלי יקר עה״כ פירש שמעלת יום השמיני היא מצד ענינו של המספר שמונה שמספר זה מיוחד אליו ית׳, וכמבואר בהמאמרים עה״פ7 ע״פ תשובת הרשב״א8 שמספר שמונה שומר את ההיקף וכו׳, הרי דלפי הכלי יקר מעלת יום השמיני קשורה עם המספר שמונה דוקא, וא״כ למה פירש״י דנטל עשר עטרות, דמעלת היום הוא בהענין דעשרה6. גם צריך להבין9 מהו ענין קרא משה לאהרן ולבניו, הרי היו באוהל מועד וכמ״ש ס״פ צו5 ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וא״כ מה הי׳ צריך לקרוא אותם. גם מהו ענין ולזקני ישראל, והרי לא מצינו כאן דבר שנאמר לזקני ישראל, דכל הציוויים הבאים לאחרי זה שייכים רק לאהרן ולבניו לבד, וא״כ על מה היתה הקריאה להם. גם צריך להבין מה שממשיך אח״כ2 זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וגו׳, ואינו מפרש מהו הדבר. ואיתא ע״ז בספרא10 אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם וכו׳ כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. וכפי שנת״ל11 הביאור בצוואת הריב״ש12 על הספרא. וכל פרטים אלו שייכים הם להענין דויהי ביום השמיני. והנה בתיבת שמיני ב׳ פירושים. א׳ כפשוטו, שהוא המספר השמיני, הבא לאחרי השביעי, והב׳ שמיני מלשון שומן13, התמצית (עסענץ), שהשמן הוא תמצית כל דבר, וצריך להבין השייכות שבין ב׳ פירושים אלו.

ויובן כל זה בהקדים הקושיא14 דלמה היתה השראת השכינה דותצא אש מלפני ה׳ גו׳ וירא כל העם וירונו גו׳15 ביום השמיני דוקא. כי מאחר שכבר היתה עבודת ז׳ ימי המלואים, בהקמת המשכן ע״י משה16, הקרבת קרבנות וברכתו של משה כמ״ש17 ויברך אותם משה, ועוד לפני זה היתה גם עבודת כל נדיב לב וחכם לב ועבודת כללות ישראל כמ״ש18 ויכלא העם מהביא, שכל העם השתתף במלאכת ההבאה למשכן, וזה כולל אנשים נשים וגם טף, כמבואר באבות דר׳ נתן19, הרי שכבר בז׳ ימי המלואים היתה העבודה בשלימותה, וא״כ איזה יתרון הי׳ ביום השמיני שלא הי׳ בהעבודה שלפני זה. ואף שבז׳ ימי המלואים היתה הקרבת הקרבנות ע״י משה, ששימש בחלוק לבן וכו׳20 כידוע, משא״כ ביום השמיני היתה העבודה ע״י אהרן, מ״מ צריך להבין למה לא הי׳ אפשר להיות העבודה שע״י אהרן והשראת השכינה שעל ידה בהשבעה ימים שלפני זה, ועכ״פ ביום השביעי עצמו דכל השביעין חביבין21, ובשביל מה היתה ביום השמיני דוקא.

והענין הוא22, דהנה מספר שמונה הוא למעלה משבע, וכמבואר בתשובת הרשב״א8 דשבעת ימי הבנין הם שבעת ימי ההיקף ושמונה הוא למעלה מן ההיקף ושומר עליו. היינו, דישנם שבעת ימי ההיקף, וכנגדם הם שבעת ימי המלואים, וכן שבעת ימי השבוע, וז׳ שנים בשמיטה וכו׳, וכללותו הו״ע היקף הזמן. ובכלל זה נכללת ג״כ השלימות שבענין שבעת ימי ההיקף, ובדוגמא לז׳ ימי המלואים דמלואים הוא מלשון שלימות23, וגם שלימות זו היא בכלל הז׳ ימים. וזהו ג״כ מה שז׳ ימי ההיקף כוללים גם את יום השבת (דהרי מספרם הוא שבעה ימים ולא ששה), ששבת היא בחי׳ שלימות נעלית ביותר, כי אפילו בנוגע לערב שבת נאמר24 וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ועאכו״כ גודל מעלת השבת עצמו שאז הוא המשכת התענוג, כמ״ש25 וקראת לשבת עונג, וההמשכה באה לאחר העלאת התענוג מלמטה למעלה כמ״ש26 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, דויכולו הוא מלשון כליון, ענין התענוג27, וגם בחי׳ שלימות זו היא בכלל שבעת ימי ההיקף. אמנם, שמונה הוא למעלה מההיקף ושומר עליו.

וביאור הענין הוא22, דהנה בשבת שני ענינים, א׳ שהוא יום השביעי הבא לאחר ובהמשך הששת ימים, ב׳ ענינו שלמעלה מהימים שלפני זה, וכידוע28 שבשבת הוא העלי׳ במדריגה שלמעלה מן הזמן, דלכן מונים תמיד לאחר השבת היום יום ראשון (אף שמבריאת העולם עד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים), היות כי בשבת היתה העלי׳ במדריגה שלמעלה מהזמן. וזהו ב׳ מדריגות השבת בספירות, הא׳ ששבת הוא בחי׳ המלכות, הספירה השביעית שלמטה מהו׳ מדות, והב׳ דשבת הוא גם בחי׳ בינה, ובחי׳ תענוג, וכנ״ל שענין השבת הוא וקראת לשבת עונג. והנה שני ענינים אלו (דשבת הוא בחי׳ המלכות ובחי׳ התענוג) תלויים הם זה בזה, כי מה שבשבת הוא גילוי התענוג הוא להיותה בחי׳ המלכות, הספירה האחרונה. והענין הוא, דהנה נעוץ תחלתן בסופן29, וסוף מעשה עלה במחשבה תחילה30, וכיון שספירת המלכות היא בחי׳ סוף מעשה, שהיא הספירה האחרונה וגם ענינה הוא בחי׳ מעשה, והיינו שבה הוא גמר העשי׳ דעלה במחשבה תחילה, הנה משום זה בה דוקא הוא התחלת גילוי התענוג. ומזה מובן שגם בחינה הנעלית שבשבת, גילוי התענוג, זהו בחי׳ התענוג שבעשי׳ (גמר המעשה) ולא תענוג שלמעלה מזה, וכמ״ש וירא אלקים את כל אשר עשה (בחי׳ עשי׳) והנה טוב מאוד. וזהו ענין השלימות שבשבעת ימי ההיקף.

אמנם שמונה הוא למעלה משבעת ימי ההיקף ושומר את ההיקף, גם כמו שההיקף הוא בתכלית השלימות. דהנה בשבעת ימי ההיקף נכללת ג״כ הבחינה שלמעלה מן הזמן, ומזה מובן שנוסף ע״ז ששמונה הוא למעלה מבחי׳ השבת הבאה בהמשך להששה ימים, הנה הוא למעלה גם מבחי׳ השבת שלמעלה מהזמן. והענין הוא, דמזה גופא שאומרים ששבת היא למעלה מן הזמן, מובן שיש לה שייכות לענין הזמן, אלא שהיא למעלה ממנו, דהרי על ענין שאינו בגדר הזמן כלל אין שייך גם לשלול ממנו ענין הזמן, ומזה ששוללים ענין הזמן מובן שגם בחינה הנעלית שבשבת שייכת היא לגדר הזמן. וכן מובן ג״כ ממה דאיתא בגמרא31 על הכתוב32 נער הייתי גם זקנתי, פסוק זה שרו של עולם אמרו, ומבואר ע״ז33 דקאי על מה שבשבת העלי׳ היא במדריגה שלמעלה מן הזמן, שעי״ז אף שגם זקנתי (שמבריאת העולם עד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים, כנ״ל) הנה מ״מ נער הייתי, שמתחדש ענין הזמן (כנ״ל). ומזה שאומרים גם זקנתי, מובן שאף שאז הוא עלי׳ למעלה מן הזמן, מ״מ עדיין הוא בגדר הזמן, דהרי בלמעלה מן הזמן לגמרי לא שייך לומר גם זקנתי, שזהו כנ״ל שגם הבחינה הנעלית שבשבת שייכת היא לגדר הזמן, ומשום זה גם היא בכלל שבעת ימי ההיקף (כנ״ל). וזהו ענין שבעה, שגם הבחינה שלמעלה מהזמן שייכת היא לזמן.

אמנם ענין שמונה (שלמעלה משבעת ימי ההיקף) הוא למעלה לגמרי מגדר הזמן. ובספירות34 הו״ע ספירת הבינה כמו שהיא במקומה, שלמעלה מהששה מדות וגם מספירת המלכות (עלי׳ נאמר לך ה׳ הממלכה וגו׳35), שהיא הספירה השמינית מלמטה למעלה. והיא למעלה לגמרי מענין המדות, שבעת ימי ההיקף, אלא שבאה אחר הז׳ מדות ע״ד שנת היובל שלמעלה מהשמיטות, שבאה לאחר ז׳ שמיטות, וע״ד חג השבועות, יום החמישים, שלמעלה לגמרי מהמ״ט ימי הספירה, ובא לאחריהם. והנה ספירת הבינה הוא בחי׳ עלמא דחירו36, משא״כ הז׳ מדות הם בבחי׳ מיצר (היפך החירות), ואף שהמדות נמשכים מהבינה, דזהו מה שבינה נקראת אם הבנים37, מ״מ הרי ידוע מענין הפרסא שבין מוחין למדות, מיצר הגרון38, המבואר בהמשך תער״ב39, שע״י פרסא זו המדות הם בבחי׳ מיצר (ומזה מובן גודל ריחוק הערך שבין בחי׳ שמיני, מוחין, לגבי שבעה, מדות). וזהו מה ששמיני שומר את ההיקף, דלהיות דההיקף, בחי׳ ז׳ מדות, הוא בבחי׳ מיצר, הנה משום זה צריכים שבחי׳ שמונה, עלמא דחירו, ישמור את ההיקף (שבבחי׳ מיצר).

והנה בחי׳ בינה כמו שהיא במקומה כוללת גם את כל הג׳ ראשונות, עד שכוללת גם את בחי׳ עתיק, וכידוע40 דהתגלות עתיק הוא בבינה דוקא. וזהו ענין הוא דא עתיקא41, דהוא קאי על בחי׳ בינה, ובה הוא התגלות עתיקא. דהנה אנו רואים במוחש, דאף שגם בבחי׳ חכמה, שהוא ברק המבריק, ישנה הארת התענוג, מ״מ גם תענוג זה הוא בבחי׳ ברק המבריק, כמו החכמה עצמה. משא״כ כשהשכל בא בהתרחבות דבינה, הנה אז גם התענוג הוא בבחי׳ התרחבות ובגילוי42. וע״ד המבואר בלקו״ת43 בענין קודש הקדשים דאצילות שכולל כל עניני הקדושה, וגם את התלת רישין עד בחי׳ עתיק, כמבואר בלקו״ת, ומבחי׳ קודש הקדשים דאצילות נמשך כן בההיכל, בחי׳ קודש הקדשים דבריאה, עד שנמשך כן גם למטה מטה, בהעשר על עשר אמה שבקודש הקדשים שבבית המקדש דלמטה, שמאירים בו הג׳ ראשונות עד עתיקא, כמבואר בתניא בסוף חלק ראשון44. ועד״ז הוא בספירת הבינה שכוללת בעצמה גם את הג׳ ראשונות, עד בחי׳ עתיק. ובכדי שיהי׳ אפשר להיות המשכת בחי׳ שמונה בבחי׳ שבעה, זהו ע״י בחי׳ עתיק, שהו״ע השומן, והיינו התמצית (עסענץ) והעצם שבכל דבר.

וזהו מ״ש ויהי ביום השמיני גו׳, דגם לאחר שהיתה העבודה בשבעת ימי המלואים בתכלית השלימות, וכנ״ל דמלואים הוא מלשון שלימות, שהו״ע ההיקף עם הארת התענוג שבו, הנה מ״מ בכדי שיהי׳ הגילוי דוירא אליכם כבוד ה׳, ושיומשך גילוי זה למטה מטה עד שיפעל שוירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם, שהגילוי יפעל על העם ביטול בתכלית, בבחי׳ השתחואה, הנה זהו ביום השמיני דוקא, שענינו הוא שמונה שלמעלה מההיקף, ונטל עשר עטרות, היינו מה שהבינה, בחי׳ שמונה, כוללת בעצמה גם את הג׳ ראשונות45. ומצד בחי׳ השומן שבו (דשמיני פירושו גם מלשון שומן, כנ״ל), היינו התמצית (עסענץ), העצם שבכל דבר ודבר, בחי׳ עתיק, אפשר להיות נמשך גם למטה מטה.

וזהו46 מ״ש קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, דהגם שאהרן ובניו כבר היו באוהל מועד במשך שבעת ימי המלואים, מ״מ בכדי לפעול הגילוי דוירא אליכם כבוד ה׳ למטה זהו ע״י שקרא משה לאהרן. דקרא משה היינו שהמשיך משה לאהרן מבחינתו, בחי׳ חכמה, ובחכמה עצמה פנימיות החכמה, דפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק47. דמצד בחי׳ משה אפשר להיות הגילוי גם למטה מטה, וכמבואר בהדרושים48 מהמדרש49 דבתחילת ברייתו של עולם עיקר שכינה בתחתונים היתה כו׳ והז׳ דורות ע״י חטאם סילקו השכינה למעלה מז׳ רקיעים, עמדו ז׳ צדיקים והורידו השכינה, אברהם ברקיע הא׳ יצחק ברקיע הב׳ כו׳, בא משה והורידה משמים לארץ, והיינו ההמשכה למטה היתה ע״י משה דוקא, דכל השביעין חביבין, חביבין מלשון תענוג. והטעם הוא50, דכיון דמשה הי׳ למטה, בבי״ע, כמו באצילות ממש, דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו כו׳51, הנה משום זה הי׳ גם ביכולתו להמשיך אצילות ממש בבי״ע. וזהו ג״כ מה שמתן תורה הי׳ ע״י משה דוקא, דענין מתן תורה הו״ע ביטול הגזירה שבין עליונים ותחתונים52, והיות דמשה הי׳ למטה כמו למעלה ממש, לכן על ידו היתה ההמשכה דעליונים ירדו למטה. וכיון שצ״ל העלאת התחתונים, הנה משום זה לא די בבחי׳ משה לבד, שהוא שושבינא דמלכא53, וצ״ל ג״כ אהרן, שושבינא דמטרוניתא53. אלא שבכדי שתהי׳ ההמשכה דבחי׳ שמונה (שלמעלה מההיקף) גם למטה, לזה צ״ל קרא משה לאהרן, שימשיך מבחינתו לאהרן. וההמשכה צריכה להיות גם בבי״ע, וזהו שקרא גם לזקני ישראל, שעל ידם תהי׳ ההמשכה גם בבי״ע.

והנה54 ע״פ הנ״ל בענין שבעה ושמונה יובן ג״כ מה שאמרו רז״ל55 ומובא בכלי יקר56, שכינור דימות המשיח יהי׳ של שמונה נימין ושל לעתיד עשרה נימין. והכינור דזמן הזה, אפילו בהזמן שבית המקדש הי׳ קיים, ובימי דוד ושלמה שאז הי׳ קיימא סיהרא באשלמותא57, הנה הוא רק כינור של שבעה נימין55, כנגד שבעת ימי ההיקף, משא״כ בימות המשיח יהי׳ הכינור של שמונה נימין, שיהי׳ גילוי בחי׳ שמונה שלמעלה מההיקף, ולאחרי זה תהי׳ גם תכלית השלימות בלעתיד לבוא, הכינור דעשרה נימין, כמבואר בסידור58 עה״כ59 עלי עשור ועלי נבל.

אמנם מיהו הגורם של הגילויים דלעתיד, הנה זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות כו׳60, שעי״ז באים לגילוי בחי׳ שמונה לעתיד לבוא. וזהו ג״כ מה שיום השמיני למלואים בא לאחר העבודה בז׳ ימי המלואים, וכן ע״י העבודה מיוחדת, כנ״ל מהספרא עה״פ זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד הוי׳, שע״י עבודה שלמעלה מן ההיקף, היינו למעלה ממדידה והגבלה, הנה ממשיכים גילוי כבוד הוי׳, שהוא מלכות דא״ס כמו שהיא לפני הצמצום61 ולמעלה יותר, הנה ממשיכים בחי׳ בכבודו ובעצמו, שכמבואר בהמשך תער״ב62 בכבודו הוא בחי׳ מלכות דא״ס ובעצמו הוא בחי׳ עצמות א״ס. שגילוי זה הי׳ גם בשעת יציאת מצרים, דנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו63, אלא שאז הי׳ הגילוי רק לפי שעה64, ואח״כ בשעת מתן תורה נמשך הגילוי באופן קבוע ותמידי, וע״י מעשינו ועבודתינו, הנה פועלים שיהי׳ בגלוי עד שיהי׳ נראה לעיני בשר, וכמ״ש65 ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳ בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם66.

__________

1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א).
2) שם, ו.
3) עה״פ שם, א.
4) רד״ה זה תש״ד (סה״מ תש״ד ס״ע 188).
5) ח, לג.
6) ראה רד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקמג). סה״מ תש״ד שם.
7) ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט). תש״ד (סה״מ תש״ד ע׳ 192). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167).
8) ח״א ס״ט.
9) המשך תער״ב שם. סה״מ תש״ד שם ריש ע׳ 189.
10) תו״כ עה״פ.
11) שיחת אחש״פ תשל״ז (שיחות קודש תשל״ז ח״א ע׳ 634 ואילך).
12) סימן פד (בהוצאת קה״ת – יג, ב ואילך).
13) ראה המשך תער״ב שם ע׳ תתקנא. ובכ״מ.
14) ראה כלי יקר ריש פרשתנו. אוה״ת פרשתנו ע׳ כה. סה״מ תרע״ח שם. תש״ד ע׳ 191. תש״ה שם.
15) פרשתנו ט, כד.
16) ספרי נשא ז, א. פרש״י פרשתנו שם, כג.
17) פקודי לט, מג.
18) ויקהל לו, ו.
19) פי״א.
20) ע״ז לד, א.
21) ויק״ר פכ״ט, יא.
22) בהבא לקמן – ראה דרושים שבהערה 7.
23) ראה פרש״י צו ח, כב.
24) בראשית א, לא.
25) ישעי׳ נח, יג.
26) בראשית ב, א.
27) אוה״ת עה״פ (בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).
28) ראה (נוסף להמצויין בהערה 22) לקו״ת שה״ש כה, א. אוה״ת דרושים לשבועות ע׳ פו. ברכה ע׳ א׳תתצט.
29) ספר יצירה פ״א מ״ז.
30) ע״פ פיוט ״לכה דודי״.
31) יבמות טז, ב.
32) תהלים לז, כה.
33) ראה לקו״ת שבהערה 28.
34) ראה סה״מ תרע״ח שם (ע׳ רעא. ע׳ ערה). תש״ד שם (ע׳ 194. ריש ע׳ 198). תש״ה שם (ע׳ 169. ע׳ 174).
35) דברי הימים-א כט, יא. סידור האריז״ל במקומו. מאמרי אדה״ז כתובים ח״ב ס״ע ריג ואילך.
36) ראה לקו״ת אמור לו, ג. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ סז. וש״נ.
37) תהלים קיג, ט. ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אם הבנים. תניא פ״ג. לקו״ת שמע״צ פח, ד. ובארוכה – המובא ב״קובץ י״א ניסן שנת הקי״ג״ (קה״ת, תשע״ד) עה״פ (ע׳ 193 ואילך).
38) ראה ל״ת להאריז״ל וישב ד״ה ועתה נבאר סוד יוסף. תו״א וארא נח, ב. ובכ״מ.
39) ח״ב ע׳ תתעז ואילך. ע׳ תתפט.
40) ראה זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח שם פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
41) זח״ג קעח, ב.
42) תו״ח ולקו״ת שם. ובכ״מ.
43) ראה לקו״ת נשא כט, ג. וראה סה״מ תרנ״ח ע׳ כא.
44) פנ״ב.
45) ראה סה״מ תרע״ח שם ע׳ ערה. תש״ד שם ע׳ 198. תש״ה שם ע׳ 174.
46) ראה סד״ה ויהי ביום השמיני העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תתקנא ואילך). סה״מ תרע״ח, תש״ד ותש״ה שם.
47) ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.
48) אוה״ת פרשתנו שם. המשך תער״ב שם. סה״מ תרע״ח ע׳ רעא. ע׳ ערה. תש״ד ע׳ 194. ע׳ 197 ואילך. תש״ה ס״ע 169 ואילך. ס״ע 172 ואילך.
49) ב״ר פי״ט, ז. שהש״ר פ״ה, א. וראה גם ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
50) סה״מ תרע״ח שם ע׳ ערה. תש״ד שם ע׳ 197. תש״ה שם ס״ע 172 ואילך.
51) זח״ג קלח, א (באד״ר).
52) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
53) זח״ג כ, א (ברע״מ). נג, ב. ערה, ב.
54) ראה אוה״ת שם. המשך תער״ב שם. סה״מ תרע״ח ע׳ ערה. סה״מ תש״ד ריש ע׳ 198. תש״ה ע׳ 174.
55) ערכין יג, ב. וראה לקו״ת תזריע כא, ד.
56) פרשתנו שם.
57) זהר ח״א קנ, א. רכה, ב. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
58) עם דא״ח – קפט, סע״א ואילך.
59) תהלים צב, ד.
60) ראה תניא רפל״ז.
61) המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקל.
62) ח״ב ס״ע תתקכד. וראה גם סה״מ אעת״ר ע׳ עה. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ סז. סד״ה ויהי בחצי הלילה תשי״ז (סה״מ פסח ח״א ע׳ עג). וש״נ.
63) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״. שם לפנ״ז פיסקא ״ויוציאנו״.
64) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 151-2. ד״ה וככה שנה זו (סה״מ פסח ח״א ע׳ קעב).
65) ישעי׳ מ, ה.
66) שם לה, י. נא, יא.

[סה"מ ויקרא ע' קכב ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 208 ואילך.

סגירת תפריט