בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו1, ומבאר כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל המאסר והגאולה במאמרו על פסוק זה2 (והוא א׳ מדרושי הגאולה), דהנה ידוע שהנפש הוא חי בעצם, וענין זה הוא אפילו ביחס לכחות הנפש, וא״כ צריך להבין מהו השם נפשנו בחיים, דענין השימה (השם) הוא כמו מי שנוטל חפץ והוא שם אותו במקום חדש לא בהמקום שהי׳ לפני זה, דזהו ב׳ השימוש בחיים, לתיבת חיים, דהקב״ה נוטל את נפשנו ושם אותה בחיים. גם צריך ביאור במ״ש לאחרי זה ולא נתן למוט רגלנו, דלמוט פירושו לשון נטי׳3, וכמו וכי ימוך אחיך ומטה ידו4. וזהו ולא נתן למוט רגלנו, שאפילו ברגל לא נתן שיהי׳ ענין הכפיפה. וצריך להבין הענין בזה. ומביא שם5 פירוש הספורנו6 דמפרש השם נפשנו בחיים, שהחיינו וקיים את בניו בין אומות העולם נגד הטבע, ולא נתן למוט רגלינו, שלא יוכלו ח״ו להדיחנו מעל אלקינו יתברך.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל (בד״ה והנה פרח מטה אהרן7), בביאור הכתוב8 מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה (ע״פ המבואר בד״ה מן המיצר תרפ״ז9). דהנה בפסוק זה יש כמה פירושים מן הקצה אל הקצה. פירוש אחד כפשוטו, וכפי שמובן בד״ה מן המיצר שם שהכוונה היא להמעמד ומצב כמו שהי׳ בעת המאסר, שזהו מיצר כפשוטו, עד לתכלית השפלות, שהי׳ יכול להיות עונש של היפך החיים10. ואח״כ הי׳ ג״כ הענין דענני במרחב י-ה, ג״כ כפשוטו, ענין השיחרור. אמנם מכיון דכללות סדר ההשתלשלות נקרא בשם מיצרים וגבולים, ותכלית הכוונה היא שיגיע למרחב העצמי, הנה כל זמן שלא מגיעים למרחב העצמי הרי זה נחשב עדיין ענין של מיצר, עד שאומרים שאפילו בענין של מצוה, ומצוה נעלית ביותר כמצות תקיעת שופר, הנה זה שפי השופר הוא קצר ובו היא תחילת התקיעה נקרא ג״כ מן המיצר (דהיינו שבהמצוה גופא ג״כ ישנו ענין המיצר שבה, אע״פ שזהו חלק מהמצוה, דלכאורה אין שייך בזה שום התחלקות), ועד״ז הוא למעלה ביותר, שכל זמן שנמצאים בסדר השתלשלות הרי זה עדיין הענין של מיצר, ומשם באה התפילה ובקשה עם כל הרעש (שטורעם) ממש כבמיצר כפשוטו, דלכן פועלים שיהי׳ ענני במרחב י-ה, כמבואר בכמה מקומות11 שהוא גילוי שלמעלה מסדר ההשתלשלות. ואדרבה, ככל שנמצאים במדריגה עליונה יותר בסדר ההשתלשלות הרי הרגש המיצר הוא גדול יותר, וכמבואר באגה״ק12 שכתב בבואו מפטרבורג, שכל הקרוב אל ה׳ ביותר הרי הוא בביטול יותר, ולכן הרי הוא מרגיש יותר הענין דמיצר שנמצא בו, ובמילא ישנה בעומק יותר וביתר עצמיות הבקשה והתפילה דמן המיצר קראתי י-ה.
והנה כשם שישנם ב׳ אופנים כלליים בפירוש הכתוב מן המיצר (אם זהו כפשוטו או דקאי על למעלה מעלה), עד״ז יובן גם בפירוש הכתוב השם נפשנו בחיים גו׳. דנוסף על הפירוש הפשוט דקאי על הגאולה מהמאסר כפשוטו, ישנו גם הפירוש הכללי דקאי על שידוד מערכות הטבע, וכפירוש הספורנו הנ״ל, דענין השם נפשנו בחיים הוא היפך הטבע. היינו, דהגם שיש שלימות ומעלה גם בהנהגת הטבע, מ״מ שם נפשנו בחיים היפך הטבע. וזהו גם מ״ש במזמור צ״ה13 (שזהו המזמור של בעל המאסר והגאולה בשנה זו שהתחילה ביום הולדתו בי״ב תמוז14) בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו, היינו דהגם שהנבראים הם מעשי ידיו של הקב״ה ובבעלותו, לאחר שמקדים שהקב״ה הוא הבעל הבית על ים וארץ וכו׳, כמ״ש לפני זה15 אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו, מ״מ אין זה מספיק וצ״ל ענין ההשתחואה וכו׳. ועד״ז מובן לפי מדרשו, כדאיתא בפרקי דר׳ אליעזר16 שבשעה שהי׳ עולם על מילואו נברא17, שזה הי׳ בגן עדן, ובגן עדן גופא במצב של כשמחך יצירך בגן עדן מקדם18 היינו קודם החטא, דאז הי׳ תכלית השלימות דבמילואו, ומ״מ באה אז ההתעוררות והבקשה והציווי דאדם הראשון, אתם קרויים אדם19, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו, ביטול הטבע.
וביאור הענין הוא, דהנה ידוע מ״ש בספר עקידה20 (ומבואר בהמשך תרס״ו21), דמשתי הנהגות אפשר ללמוד גדלות הבורא, מהנהגת הטבע ומהנהגה ניסית. דהנהגה שהיא ע״פ טבע, הרי היא הנהגה תמידית שמתנהג באופן אחד בלי שינוי, היינו ההנהגה דלא ישבותו22, שמזה רואים גדלות הבורא. וזהו מ״ש23 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שרואים שצבא השמים קיימים באיש כמ״ש24 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, שהם חזקים כיום הבראם25, אע״פ שהם נבראים ובעלי גבול, עד״ז ג״כ קיום הנבראים שבארץ שהם קיימים במין26. וזהו כללות ענין הנהגת הטבע שעי״ז רואים גדלות הבורא, וכמ״ש הרמב״ם27 והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, ובלשון הכתוב מה גדלו מעשיך הוי׳28 ומה רבו מעשיך הוי׳29, שזה קאי על מעשיך, ענין העשי׳, היינו הנהגת הטבע. ושורש הענין למעלה הוא בבחי׳ הקו (כמבואר בכמה מקומות30, וגם בהמשך תרס״ו31), דהקו הרי הוא גם כן נוגע למעלה בהעיגול הגדול, אמנם כשהוא יורד בהשתלשלות הרי הוא בא באופן של קו קצר. ולכן נמשך ממנו בחי׳ הנהגה טבעית, שזהו הנהגה ע״פ מדידה והגבלה, שבכללות זהו הענין דממלא כל עלמין, וזה בא אח״כ למטה גם בהעולמות, באופן דעולמות מלשון העלם והסתר על הא״ס32, דאע״פ שמכירים שיש בעה״ב לבירה זו אבל מכירים את זה מתוך הנהגה הטבעית.
והנה כל הענינים שבעולם ישנם ג״כ בעבודת ישראל בקיום התורה ומצוות, שהרי כל העולם נברא בשביל ישראל כמ״ש33 בראשית ברא אלקים גו׳ ואמרו רז״ל34 בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובריאת האדם היא בשביל עסק התורה ומצוות, כמאמר35 ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, דמזה מובן שגם ענין הנהגת הטבע והמעלה שבזה ישנה בעבודת האדם. והו״ע ההנהגה ע״פ טבע הנפש האלקית, היינו העבודה שע״פ טעם ודעת, שיש בזה מעלות גדולות ונפלאות, עד שזהו כללות ענין עבודת הצדיקים, דתכלית השלימות של צדיק הרי זה עבודה שהיא ע״פ טעם ודעת, וכפי שנמשך ונשתלשל למטה נקרא בשם טבע, שזהו טבעו.
והנה האופן השני לידע גדלות הבורא הוא ע״י הנהגה ניסית, דנקראת בשם ניסית, ארים נסי36, היינו הגבהה והתנשאות, דהנהגה טבעית שרשה בבחי׳ אור פנימי המתלבש בעולמות, בחי׳ ממלא כל עלמין, מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם37, והנהגה נסית שרשה בבחי׳ סובב כל עלמין, היינו בחי׳ אור מקיף, דמצד זה שהוא למעלה ממדידה והגבלה אינו יכול לבוא למטה באופן דאור פנימי, ולכן נשאר באופן של אור מקיף. ופירוש הדבר הוא, כמבואר בתניא38, שסובב כל עלמין אין הפירוש סובב ומקיף מלמעלה בבחי׳ מקום ח״ו, כי אם שזה נקרא בשם מקיף מצד זה שלא יכילנו הענין דהבנה והשגה. ומהנהגה ניסית מכירים ענין גדלות הבורא באופן הנעלה ביותר, דלכן דוקא ע״י נס מתעוררים לומר הלל, משא״כ בנוגע להנהגה טבעית הרי הקורא הלל בכל יום הרי זה היפך ענין ההלל כמבואר39. וזהו ענין ב׳ ההנהגות, שע״י שתיהן מכירים את הקב״ה כמו שהוא אני הוי׳ לא שניתי40, ומזה נשתלשל אח״כ לענין דלא שניתי בטבע, שהוא הענין דלא ישבותו, חזקים כיום הבראם, אבל אעפ״כ הנה זה גופא מורה שזה עומד בגדר של שינוי, שהרי זה ענין של מדידה והגבלה, ואח״כ ישנה ההכרה כמו שהוא בא מצד ענין של נס, הרמה והתנשאות, שזהו הענין של הנהגה נסית, עד לענין של נס כפשוטו.
וזהו מה שאמרו רז״ל במדרש41 דבתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף בו מדת הרחמים, ומבאר ע״ז בשער היחוד והאמונה42 דמדת הדין היינו ענין הצמצום והגבורה למעלה, הענין דשם אלקים, דאלקים בגימטריא הטבע43, ואח״כ שיתף עמו מדת הרחמים, שזהו שם הוי׳ כמו שמבואר שם. וממשיך שזהו ע״י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה, היינו שגילוי שם הוי׳ (מדת הרחמים) הוא ע״י אותות ומופתים, שזהו ענין הניסים, עד שזה משתלשל למטה בצדיק יסוד עולם44, מדור לדור, שרואים על ידם אותות ומופתים, עד שרואים נס גלוי, עד שהנס הוא באופן של ראו כל אפסי ארץ45, וכמו שכותב כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ק הידועה שלו46, עד שהנס הוא כפירוש הבעש״ט47 עה״פ48 עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, שמן הצרה עצמה נעשה יוושע, דנשתנה הצירוף מצרה לרצה, ואח״כ לצהר, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא49. ובעבודת האדם היא עבודת בעלי תשובה, דזדונות נעשו לו כזכיות50, דהנה זהו יתרון המעלה דבעלי תשובה, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם51, שזהו בדוגמת העילוי שישנו בהנהגה נסית, היינו מההכרה והלימוד והידיעה באלקות שעל ידי הנהגה ניסית (בעל תשובה), לגבי ההכרה והלימוד והידיעה שישנה מההנהגה טבעית (צדיק).
וזהו השם נפשנו בחיים, דאע״פ שהנפש הוא חי בעצם, ועד כמו שהנפש היא בתכלית השלימות, דהנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש52, הנה אעפ״כ זהו הענין מה שבטבע דנפש האלקית, והיינו תכלית השלימות דעבודת הצדיקים. וזהו מה שנתחדש ע״י השם נפשנו, שע״י שהקב״ה עוזרו53, וע״ד תורת הבעש״ט54 בהנוגע לבת קול יוצאת בכל יום ואומרת שובו בנים שובבים55, היינו שההתעוררות לתשובה מגיעה בעצם הנפש, שאת זה שומע (וואָס דאָס דערהערט) המזל שבנשמה, עצם הנפש, הרי זה הוראה וסימן שגם שם צריך לענין התשובה, ע״ד מה שנת״ל56 בענין אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא57, הנה כמו״כ הוא ג״כ הענין דהשם נפשנו בחיים, דאף שכמו שהנפש עומדת בשלימות, ועד אפילו כמו שהעולם עומד בשלימות, עולם על מילואו נברא כמו בגן עדן קודם חטא עץ הדעת, הנה אפילו שם צריך הענין דבואו נשתחוה ונכרעה, ענין הקריאה והציווי והנתינת כח של בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושנו, ששם יפעלו הענין דהשם נפשנו בחיים היפך דרך הטבע. ושזה יהי׳ במקום שיש שם אומות העולם, שיהי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, הענין שע״י הזדונות נעשו לו כזכיות, שזה (בלשון הספורנו) בין אומות העולם, הנה אז הרי זה היפך הטבע, ודוקא באופן דבַחיים בפת״ח שזהו במקום ה׳ הידיעה, חיים הידועים, היינו החיים ששרשם בבחי׳ הנס ולמעלה מזה, שזה קשור עם הוי׳, כנ״ל משער היחוד והאמונה. וזה פועל ג״כ שלא נתן למוט רגלנו, שאפילו החלק מהנפש האלקית שאין ענינו הבנה והשגה ולא מדות שבלב, כי אם רק ענין העשי׳, ואופן העשי׳ אינו כמו שהיא בידים, כי אם כמו שהיא ברגלים, דבעשי׳ גופא הרי זה עוד מדריגה תחתונה יותר, ועד לאופן שאין למטה הימנו, הנה גם שם פועלים שיהי׳ הענין דלא נתן למוט, ענין של סטי׳ ונטי׳ מדרך הישר, כלשון הספורנו להדיחנו מאלקות, אפילו התחלה דהדחה מאלקות ואפילו לא בהרגל, אע״פ שהרגל הוא המדריגה הכי תחתונה בהנפש האלקית, ומזה נשתלשל אח״כ שהרגל הוא המדריגה הכי תחתונה בהגוף כפשוטו.
ויש לקשר זה (בדרך אפשר) עם כללות ענין המאסר והגאולה, שאז הרי הי׳ הענין כפשוטו, שהיו צריכים להשם נפשנו בחיים, שהי׳ עומד באופן דסכנה מהיפך החיים שיהי׳ בחיים כפשוטו, היפך הטבע, אע״פ שנמצאים בין אומות העולם, עד שנהי׳ ג״כ הענין דולא נתן למוט רגלינו, היינו שלא פעל ח״ו חלישות בהעבודה דהפצת היהדות והפצת המעיינות באותה המדינה ובכל המדינות כולם, כידוע הציווי של בעל המאסר בשעה שהלך במאסר, שלא יניחו (אַז מ׳זאָל ניט צולאָזן) לשום ענין של חלישות בהרבצת התורה וקיום המצוות שהיו עושים אז (כמבואר ברשימות בעל המאסר והגאולה)58. והנה כשם שהי׳ כן בפעם הראשונה, הרי אח״כ מדי שנה בשנה הימים האלה נזכרים ונעשים59, כידוע פירוש האריז״ל בזה60 (כמובא הראי׳ בזה בכמה מאמרי חסידות61), והרי זה נעשה באופן דהרחבה כפשוטה, דאז מרגישים עוד יותר הענין של המיצר, מצד זה שהרי אפשר לפעול כו״כ פעמים ככה, כיון שנתבטלו המניעות וההעלם וההסתר מכמו שהי׳ אז, דלכן הרי צריכים העידוד עם ההתעוררות דיום זה שראוי לקובעו בנוגע להרבצת תורה וקיום המצוות, ובאופן המבואר במאמר62 שנתן בעל הגאולה ביחד עם המכתב63 לחגיגת י״ב תמוז בפעם הראשונה, דעשרה שיושבים ועוסקים בתורה64, שיהי׳ ענין לימוד התורה ברבים, כמו שמבאר בהמאמר, ומסיים בהמאמר שזה קשור גם עם ענין הצדקה לרבים וכו׳, ולעשות בענינים אלו מתוך הרחבה בגשמיות שזה ג״כ יביא אח״כ ההרחבה ברוחניות, וע״י ההרחבה ברוחניות נעשה הקרוב קרוב יותר אל הוי׳, שאז נרגש יותר הביטול והיראה שמא יגרום החטא, כמבואר באגה״ק הנ״ל12, הרי זה פועל שנגאלים מיד ממיצר הזה עם כל הפירושים ועם כל הדרגות שבזה, ונפעל מיד הענני במרחב י-ה, בכל הענינים, בלימוד התורה, קיום המצוות ובכל דרכיך דעהו65, וזה בא מהגאולה פרטית, דשם גאולה חד הוא66, ובפרט שלא אותי בלבד גאל הקב״ה, כי אם שזה הי׳ גאולה כללית63, בנוגע להענינים כמו שנמצאים עוד בזמן הגלות, הנה זה יביא לגאולה האמיתית והשלימה, גאולה כללית בכל פרטי׳, ובקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.
__________
1) תהלים סו, ט. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו ד״ה והנה פרח מטה אהרן דש״פ קרח (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ לט ואילך). וראה גם ד״ה זה תשח״י (לעיל ע׳ סד ואילך). וש״נ.
2) דשנת תרצ״ד (סה״מ תש״י ע׳ 255 ואילך).
3) מצו״ד עה״פ.
4) בהר כה, לה.
5) רפ״ב (סה״מ שם ע׳ 256).
6) עה״פ.
7) שבהערה 1.
8) תהלים קיח, ה.
9) סה״מ תרפ״ז ס״ע קפט ואילך.
10) ראה סה״ש תש״א ע׳ 139. לקו״ש ח״ד ס״ע 1062-3.
11) ראה סה״מ תרפ״ז שם ע׳ קצה. וראה דרך חיים בסופו (קיא, ג-ד). ובכ״מ.
12) סימן ב.
13) פסוק ו.
14) ביום זה (י״ב תמוז תשל״ד) החלה שנת הצ״ה להולדת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ, וידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
15) פסוק ה.
16) פרק יא.
17) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ב, ו. פי״ג, ג.
18) נוסח ברכת נישואין – מכתובות ח, א. וראה פרש״י שם (ד״ה בגן).
19) יבמות סא, רע״א.
20) פ׳ בא עה״פ החודש גו׳ (שער לח). הובא ונתבאר באוה״ת בראשית יח, ב ואילך. רד״ה החודש תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ קלא-ב). תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנו). תרע״ח (דפ׳ החודש – סה״מ תרע״ח ע׳ רכה). לקו״ש חי״ז ע׳ 150. ועוד.
21) שם.
22) נח ח, כב.
23) ישעי׳ מ, כו.
24) בראשית ב, ד.
25) ראה ירושלמי ברכות פ״א ה״א.
26) ראה המשך תרס״ו שם.
27) הל׳ יסוה״ת פ״ב ה״ב.
28) תהלים צב, ו.
29) שם קד, כד.
30) ראה ד״ה החודש ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 19). וראה המשך תער״ב ח״א ע׳ רעט. ובכ״מ.
31) שם ע׳ קסג.
32) ראה לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
33) בראשית א, א.
34) תנחומא (באָבער) עה״פ פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
35) משנה וברייתא סוף קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו).
36) ישעי׳ מט, כב.
37) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
38) פרק מח.
39) ראה שבת קיח, ב.
40) מלאכי ג, ו.
41) ראה ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
42) פרק ה.
43) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לקמן ע׳ רלד.
44) משלי י, כה.
45) ישעי׳ נב, י.
46) אגרות-קודש אדה״ז ח״א (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) סל״ח (ס״ע צז). וש״נ.
47) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות ס״ח-ט (ע, א-ב). וש״נ.
48) ירמי׳ ל, ז.
49) ראה זח״א ד, א. תניא פכ״ז.
50) יומא פו, ב.
51) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד. וראה ברכות לד, ב.
52) תניא רפ״ב.
53) ראה סוכה נב, ריש ע״ב. וש״נ.
54) כש״ט (הוצאת קה״ת) סע״ט (צ, א). וש״נ.
55) ירמי׳ ג, יד. כב. חגיגה טו, א.
56) סד״ה שלח לך דש״פ שלח (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רפו).
57) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
58) ראה לקו״ד ח״ד תרטז, סע״א. סה״ש תרפ״ז ע׳ 185.
59) אסתר ט, כח.
60) רמ״ז בספר תיקון שובבים, הובא ונת׳ בספר לב דוד (להחיד״א) פכ״ט.
61) מגיטין לא, א (במשנה). הובא באוה״ת דרושים לר״ה ע׳ א׳שפג. סה״מ תרס״ב ע׳ רכו. תש״ד ע׳ 13. וראה שו״ת הר״י אירגס (בסו״ס מבוא פתחים) ס״ה בארוכה.
62) נדפס בסה״מ תרפ״ח ס״ע קמח ואילך. תש״ח ע׳ 265 ואילך.
63) נדפס בסה״מ תרפ״ח שם ע׳ קמו. תש״ח שם ע׳ 263. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ.
64) אבות פ״ג מ״ו.
65) משלי ג, ו. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
66) ראה מגילה יז, ב ובפרש״י.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קעט ואילך]
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 167 ואילך.