בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ח ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1, וממשיך אח״כ הפרטים בזה, וידועים הדיוקים בזה בהמאמרים, וגם במאמר (דויהי בשלשים שנה2) דשנת תש״ד3, למה אומר ביום השמיני, והרי פסוק זה בא בהמשך להפרשה שלפני זה שמסופר בסופה אודות הענינים דשבעת ימי המילואים, וא״כ מה מדייק לומר ביום השמיני, והוה לי׳ לומר ויהי למחרת. ובפרט לפי מה שפירש״י עה״פ מסדר עולם4 דאותו היום שמיני למילואים הי׳ ונטל עשר עטרות, הנה מזה מובן שהענין המדובר כאן שייך להענין דשמיני, ואח״כ תורה שבע״פ מגלה שזה שייך ג״כ להענין דעשר, שזהו מ״ש רש״י ונטל עשר עטרות. גם צריך להבין מה שאומר ולזקני ישראל, דהרי גם שאר כל האמירות היו (גם) לזקני ישראל, דסדר משנה משה הי׳ לומד מפי הגבורה נכנס אהרן וכו׳ נכנסו זקנים וכו׳ כמ״ש רש״י בסוף פ׳ תשא5 מהגמרא בעירובין6, וכיון שאומר אח״כ ואל בני ישראל תדבר לאמר7, למה צריך להזכיר כאן במיוחד הדיבור לזקנים. ועל כרחך צריך לומר, שכאן נעשה ענין מיוחד בנוגע לזקנים.
והנה הקריאה כאן היתה ע״י משה, ומשה הי׳ זה שפעל המשכת השכינה למטה. דהנה כתיב8 באתי לגני, לגנוני, למקום שהי׳ עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה וכו׳, וע״י עבודת האבות והצדיקים שעד משה היתה המשכת השכינה מלמעלה למטה, עד כי משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין9, הורידה מהרקיע לארץ. וזהו באתי לגני, שזה הי׳ בשעת מתן תורה, שאז הי׳ ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה10, דאף שלפני מתן תורה הי׳ ג״כ ענין התורה, בכל זאת הי׳ הגזירה (דער שניט) שהפסיק בין העליונים ותחתונים, דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובשעת מתן תורה הי׳ ביטול הגזירה וניטלה המחיצה המפסקת בין עליונים ותחתונים, ועליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה. והנה הטעם שזה נעשה ע״י משה דוקא הוא מפני דמשה משה לא פסיק טעמא בגווייהו11, והיינו שאצל משה לא הי׳ חילוק בין אצילות לבי״ע, וכמו שהי׳ באצילות באותו האופן הי׳ בבי״ע, והיינו, היות דאצלו האיר בגילוי בחינה שלמעלה מאצילות ובי״ע גם יחד, לכן לא הי׳ חילוק אצלו בין אצילות ובי״ע12. וזהו ג״כ הענין דשמיני, בחינה שהיא למעלה משבעת ימי הבנין, וכוללת אותם. והיות דאצל משה האיר בחי׳ הכתר, שלמעלה מאצילות ובי״ע, לכן הי׳ על ידו ביטול הגזירה המפסקת בין עליונים לתחתונים. וזהו ג״כ מה שהתחלת מתן תורה הי׳ אנכי, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ13, ועי״ז היתה המשכת התורה ועד למטה מטה. וזהו ענין ויהי ביום השמיני. ולכן ג״כ אותו היום נטל עשר עטרות, דענין עשר הו״ע השלימות דסדר ההשתלשלות, שאז היתה השלימות דהשתלשלות, ולא רק עשר פנימיים, כי אם עשר עטרות, שהו״ע עשר כמו שהוא בכתר. דהנה ישנו עשר כמו שהוא בפנימיים וישנו עשר כמו שהוא בכתר, ואז הי׳ ג״כ עשר עטרות, שהו״ע עשר כמו שהוא בכתר. וזהו ג״כ מה שכינור דימות המשיח יהי׳ של שמונה נימין וכינור דלעתיד לבוא של עשרה נימין, כמ״ש עלי עשור14.
והנה ענין זה דמתן תורה שהוא מ״ש15 תעבדון את האלקים על ההר הזה בא בהמשך לבהוציאך את העם ממצרים, יציאת מצרים. ונתבאר לעיל בארוכה16 דביציאת מצרים וקריעת ים סוף ישנם ג׳ ענינים כלליים, דהיינו יציאת מצרים כמו שהיתה בפעם הראשונה, ואח״כ יציאת מצרים כמו שהיא בכל שנה ושנה בט״ו בניסן, וכן בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים17, ואח״כ היציאת מצרים כמו שתהי׳ לעתיד לבוא, שתהי׳ באופן נעלה ביותר. ואף שיהי׳ באופן דטפל, בכל זאת גם אז יזכירו הענין דיציאת מצרים18, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות19, שיהיו נפלאות בערך לכימי צאתך מארץ מצרים20. ועד״ז גם בקריעת ים סוף, דישנו קריעת ים סוף כמו שהי׳ בפעם הראשונה, דהפך ים ליבשה21, ואח״כ הקריעת ים סוף כמו שהיא בכל שנה ושנה, וגם מה שאיתא בתוספתא22 שצריך להזכיר קריעת ים סוף בכל יום, ואח״כ ישנו הקריעת ים סוף כמו שיהי׳ לעתיד לבוא דאז יהי׳ בנהר יעברו ברגל21, ויהי׳ שלא בערך להפך ים ליבשה, ובכל זאת גם שם מזכירים קריעת ים סוף, וכמ״ש23 והי׳ מסילה וגו׳ כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים. הנה כמו״כ במתן תורה, הבא בהמשך ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, ישנם ג״כ ג׳ ענינים אלו, דהיינו, מתן תורה כמו שהי׳ בפעם הראשונה, ואח״כ כמו שהוא בכל שנה ושנה, וכן בכל יום ויום, דנותן התורה בלשון הווה24, דלכן מה להלן וכו׳ אף כאן25, וכמו שמבאר אדמו״ר הזקן26 איך יכולים לתבוע שבלימודו עכשיו יהי׳ באימה וביראה ברתת ובזיע, שהוא מכיון שצריך לראות איך שכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו27, כמו שהי׳ בשעת מתן תורה, ואח״כ ישנו המתן תורה שיהי׳ לעתיד, שהו״ע תורתו של משיח. דתורת עולם הזה הבל היא לגבי תורתו של משיח28, ובכל זאת אומרים שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם (אַז נאָך אַ מאָל מ״ת וועט ניט זיין)29, דהכל כבר ניתן למשה מסיני כולל ג״כ בחי׳ התורה דלעתיד, תורתו של משיח.
והנה כמו שביציאת מצרים, הטעם לזה שגם לעתיד יזכירו יציאת מצרים – אף שהענין שיהי׳ לעתיד הוא נעלה באין ערוך ממה שהי׳ בעת יציאת מצרים, וכמ״ש19 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיהיו נפלאות אפילו בערך מימי צאתך מארץ מצרים – הוא משום שאז הי׳ בחי׳ אתכפיא, כמ״ש30 כי ברח העם, וכמבואר בתניא31 שעוד לא הי׳ בחי׳ אתהפכא, הנה זה פועל (דאָס מאָנט אַרויס) מדת הנצח והנצחון, שמצד המעלה שבה הנה גם לעתיד יזכירו יציאת מצרים זו. שלכן הענין דיציאת מצרים שהי׳ בפעם הראשונה (מצד מעלה הנ״ל) הוא הנותן כח להענין דיציאת מצרים בעבודה עכשיו, וגם לגאולה העתידה, כי אז נתחדש ונפתח הצינור לענין הגאולה32. וזהו ג״כ מה שאמרו33 שלא הי׳ ראוי להתחיל את התורה אלא בהחודש הזה לכם, שהו״ע יציאת מצרים, דענין החודש הזה לכם הוא מולד הלבנה34 ששייך לענין הגאולה35 וכמ״ש36 שהן עתידים להתחדש כמותה, שמזה מובן שגם הכח על הגאולה העתידה ניתן ביציאת מצרים, שכל זה הוא מצד זה שביציאת מצרים הי׳ המעלה דאתכפיא כנ״ל. ועד״ז הוא גם בקריעת ים סוף, שהמעלה בקריעת ים סוף (לגבי הענין דבנהר יעברו ברגל לעתיד לבוא) היא, שאז הי׳ הענין דאתכפיא. דהגם שאז הי׳ זה א-לי ואנוהו37, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול שבנביאים38, הנה בכל זאת נשארה שפחה, וכן הדרגות שבינתיים, וענין הנבואה אח״כ הי׳ שייך להע׳ זקנים, נדב ואביהוא, משה ואהרן וכו׳ אבל לא לכולם, והיינו שהי׳ בבחי׳ אתכפיא. הנה עד״ז הוא ג״כ במתן תורה, שהמעלה במתן תורה (בפעם הראשונה) היא, שאז הי׳ הענין דאתכפיא. ומצד זה, הנה במתן תורה ניתן הכל, גם התורה דלעתיד (וכנ״ל שמתן תורה לא יהי׳ עוד פעם), כי אז הי׳ הענין דאתכפיא. דאף שבשעת מתן תורה הי׳ הקול יוצא מד׳ רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה וכו׳39, וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן40, בכל זאת הי׳ הכל בבחי׳ אתכפיא, שהרי זה הי׳ רק לפי שעה, שעוד לא נזדכך העולם, ובלשון החסידות41 שאז הי׳ ביטול העולם ולא זיכוך העולם, שאז הי׳ הגילוי מלמעלה, דמשום זה היתה נתינת מקום להענינים שהיו לאחר מתן תורה. וכמו שהוא בנוגע להעולם, שבשעת מתן תורה לא נזדכך עדיין, עד״ז הי׳ גם בנוגע לבנ״י שאמרו נעשה ונשמע, דאף שלא היו בדרגת נשמע מ״מ אמרו נעשה שהוא בחי׳ אתכפיא. והיינו דאע״פ שהוא אינו אוחז (אַז ער האַלט ניט) בהבנה והשגה, הרי הוא מבטל את עצמו כו׳. והענין דמתן תורה שהי׳ אז נתן את הכח על הענין דמתן תורה עכשיו, שהוא גם בדרך זיכוך, לא ביטול העולם כי אם העבודה דזיכוך העולם, שעובדים עם העולם, עם המטה, לזככו, ועד להתורה דלעתיד, שאז יהי׳ הענין דאתהפכא, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ42. וזהו מה שגם בגאולה העתידה יזכירו הענין דיציאת מצרים בפעם הראשונה, שאז הי׳ הפתיחה לענין הגאולה כמבואר בהמאמרים32, ועד״ז קריעת ים סוף שהי׳ הפתיחה ע״ז, עד גם להאראנו נפלאות ובנהר יעברו ברגל דלעתיד, וכמו״כ במתן תורה שאז ניתנה גם התורה דלעתיד, שזהו מצד מעלת עבודת האתכפיא.
והנה בכללות זהו ג״כ הענין דספירת העומר שבימים שבינתיים, דקרבן העומר הוא מן השעורים, מאכל בהמה43, ורק אח״כ בחג השבועות מביאים שתי הלחם מן החטים, מאכל אדם, וכמו״כ כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם44. והיינו שהעבודה שבינתיים היא העבודה עם הבהמה, הנפש הבהמית וחלקו בעולם, בחי׳ אתכפיא, ואח״כ בא לשבועות שאז הוא בחי׳ אתהפכא. וע״י לימוד התורה – לימוד המביא לידי מעשה – בלילה (היינו עכשיו בזמן הגלות45) דבלילה לא יכבה נרה46, הנה באים אח״כ, ותלמודו בידו47, ללמוד תורה ביום, שהו״ע הגאולה, שמשיח ילמד תורה את כל העם48, שזהו ענין ישקני מנשיקות פיהו49, וכמו שפירש״י שזהו סוד טעמי׳, רזי תורה, ובחי׳ התורה דאז תהי׳ למעלה מענין הבירורים, וכמ״ש באגה״ק50 בביאור הרעיא מהימנא51 וכו׳ שלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת52.
__________
1) ריש פרשתנו (שמיני ט, א). – מאמר זה הוא המשך לב׳ המאמרים שלפניו, ד״ה בכל דור ודור די״א ניסן (סה״מ פסח ח״א ע׳ קכט ואילך) וד״ה והחרים דאחש״פ (שם ח״ב ע׳ ריא ואילך).
2) ל׳ הכתוב – יחזקאל א, א. וראה עבוה״ק חלק (ד) סתרי התורה פי״ט.
3) סה״מ תש״ד ע׳ 188. וראה גם ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט ואילך). תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 167 ואילך).
4) רבה – פ״ז.
5) לד, לב.
6) נד, ב.
7) שם, ג.
8) שה״ש ה, א. שהש״ר עה״פ.
9) ויק״ר פכ״ט, יא.
10) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
11) זח״ג קלח, א.
12) ראה תו״א משפטים עה, ג. לקו״ת נצבים מט, ב. דרושים שבהערה 3.
13) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. וראה לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
14) תהלים צב, ד. ערכין יג, ב.
15) שמות יג, יב.
16) מאמרים שבהערה 1.
17) תניא רפמ״ז, ע״פ פסחים קטז, ב (במשנה).
18) ראה ברכות יב, סע״ב (במשנה).
19) מיכה ז, טו.
20) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפז). וש״נ.
21) תהלים סו, ו.
22) ברכות רפ״ב.
23) ישעי׳ יא, טז.
24) לקו״ת לקו״ת תזריע כג, א. סוכות פא, ג.
25) ברכות כב, א. וש״נ.
26) תו״א יתרו סז, ב.
27) תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
28) ראה קה״ר רפ״ב, וספי״א.
29) נסמן לעיל ע׳ ל הערה 23.
30) בשלח יד, ה.
31) פרק לא.
32) ראה סה״מ תש״ח ע׳ 164.
33) יל״ש בא רמז קפז. הובא בפרש״י ר״פ בראשית. וראה תנחומא (באָבער) בראשית יא.
34) ראה פרש״י עה״פ (בא יב, ב).
35) ראה שמו״ר עה״פ (פט״ו, יא).
36) נוסח ברכת קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
37) בשלח טו, ב.
38) דב״ר פ״ז, ח. וראה פרש״י עה״פ.
39) ראה תקו״ז תכ״ב (סד, ב). תניא פל״ו. וראה תנחומא שמות כה. שמו״ר פ״ה, ט.
40) שבת קמו, רע״א.
41) ראה לקו״ת פ׳ ראה כח, ב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקל ואילך. סה״מ תרח״ץ ע׳ קמח ואילך.
42) זכרי׳ יג, ב.
43) סוטה יד, סע״א (במשנה). פסחים ג, סע״ב.
44) מנחות נב, סע״ב (במשנה).
45) ראה זח״ג סז, ריש ע״ב. ועוד.
46) ע״פ משלי לא, יח.
47) פסחים נ, א. וש״נ. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 570 הערה 19. ע׳ 580 הערה 8. וש״נ.
48) ראה רמב״ם הל׳ תשובה ספ״ט. לקו״ת צו יז, א-ב. סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך. וש״נ.
49) שה״ש א, ב.
50) סימן כו.
51) זח״ג קכד, ב.
52) חסר סיום הברכה. המו״ל.
[סה"מ ויקרא ע' קיא ואילך]
כעין שיחה. מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 121 ואילך.