בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
דעו1 כי הוי׳ הוא אלקים הוא עשנו ולא אנחנו עמו וצאן מרעיתו2, ומבאר בזה בעל השמחה והגאולה (בהמאמר די״ב תמוז לפני שלשים שנה3) ג׳ ענינים. ענין הא׳ מה שאומר דעו כי הוי׳ הוא אלקים שהוא ענין יחוד הוי׳ ואלקים, ב׳ הוא עשנו ולו אנחנו, ג׳ דאנחנו כל בית ישראל הם עמו וצאן מרעיתו (דולו אנחנו קאי הן אלמעלה והן אלמטה כפי שיתבאר לקמן).
והנה ענין הא׳ דדעו כי הוי׳ הוא אלקים הרי זה ידיעה והשגה בעניני אלקות, דבאלקות ישנם בכללות ב׳ השמות דהוי׳ ואלקים, דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד4 שהוא למעלה מהטבע והיפך הטבע [ובמילא מובן שהוי׳ מצד עצמו הוא באופן של העלם, שלכן הנה קודם יציאת מצרים ומתן תורה כתיב5 וארא אל אברהם וגו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, ופירש״י לא נודעתי, לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי, והיינו שאמיתית שם הוי׳ לא נתגלה אליהם6 באופן של דעו, בידיעה והשגה וכו׳, ורק לאחר יציאת מצרים בעת מתן תורה נעשה אנכי הוי׳ באופן של אלקיך7, דכמו שישנה ידיעה והשגה באלקיך עד״ז נעשה גם בהוי׳]. ואלקים הוא על שם שהוא בעל הכחות והיכולת8, ועד שבשם המושאל קוראין גם לבשר ודם (דיין ובעל כח) בשם אלקים, וכמ״ש9 ואת אילי הארץ לקח, והיינו ששם אלקים הוא כמו שאלקות נראה ע״י הכחות והפעולות שלו, וכמו שמלובש ונסתר בטבע, ולכן אלקים בגימטריא הטבע10. וכמו שמבאר בשער היחוד והאמונה11 דענינה של גימטריא הוא ירידת האור וכו׳, שבחי׳ האור שבאותיות אלו אינו מאיר בגילוי, אבל מ״מ כיון שהוא בכוונה מכוונת ומדוייקת, שאותיות אלו הם בגימטריא זו, הרי מובן שגם בהגימטריא ישנו הענין, ולכן ע״י הגימטריא אפשר לפעמים לידע הענין עצמו, אבל הוא בהעלם והסתר גדול ביותר. ועד״ז הוא בענין הטבע, שהוא מלשון טבעו בארץ שערי׳12, כמו בדבר שמוטבע במים הנה הדבר נמצא שם בכל מציאותו ורק שאינו נראה, ומה שנראה הוא רק המים המכסים על הדבר, כמו״כ הוא בענין אלקים בגימטריא הטבע שבחינה זו נמצאת בטבע באופן של העלם והסתר, ועד שאפשר לטעות שעולם כמנהגו נוהג13, דמכיון שענין הטבע הוא מה׳ שהטביע הקב״ה חוקות שמים וארץ14, אפשר להיות קא סלקא דעתך שמה שהעולם נוהג הוא כמנהגו, היינו שהוא חוק העולם מצד עצמו. וע״ז אומר כי הוי׳ הוא אלקים, שב׳ הענינים באלקות, שם הוי׳ שלמעלה מהטבע ושם אלקים, הם כולא חד. וענין זה צ״ל באופן של דעו, בידיעה והבנה והשגה ולא רק באמונה.
והנה מהשגה זו בא לענין השני שהוא עשנו ולא אנחנו, שהוא הידיעה בענין הנבראים. דבנבראים ישנם כמה דרגות, וכמו שאומרים15 אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה. וכמו שמצינו לשונות אלו בכללות בריאת העולם, שההתחלה היא בראשית ברא16 שמורה על ראשית ההתהוות מאין ליש כמו שפירש הרמב״ן17, ואח״כ כתיב וייצר גו׳18 שהו״ע היצירה, ורק לאחרי זה כתיב לשון עשי׳, שהם הג׳ מדריגות דבריאה יצירה ועשי׳. וכאן אומר הוא עשנו שהוא דרגא הכי תחתונה בהבריאה, וע״ז אומר הוא עשנו, שבחי׳ עשנו שרשו מבחי׳ הוא דוקא, היינו מבחי׳ אלקות כמו שהוא באופן נסתר שלמעלה גם מהוי׳, דגם שם הוי׳ יש לו שייכות לענין הגילוי, עם היות שהוא למעלה מהטבע מ״מ הרי הוא בגדר הי׳ הוה ויהי׳ (שהוא גדר הטבע), אבל בחי׳ הוא, הוא למעלה משם הוי׳, שהוא למעלה מכל ענין הגילוי ועאכו״כ שהוא למעלה משם אלקים. ודוקא מבחינה זו נתהוה (לא רק בחי׳ בראתיו ויצרתיו, אלא גם) דרגא תחתונה שבכל ענין וענין, בחי׳ עשיתיו. ועד״ז בכללות העולמות בי״ע הנה עולם העשי׳ נתהוה מבחי׳ הוא דוקא. והנה על בחינה זו אומר ולו אנחנו, דיש בזה ב׳ פירושים, הפירוש שבהקרי והפירוש שבהכתיב, דהכתיב הוא לא בא׳ והקרי הוא לו בו׳19. וזהו ב׳ הפירושים שבמדרש20 הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותנו ולא כפרעה שאמר21 לי יאורי ואני עשיתני, שהוא נושא הכתיב. ופירוש הב׳ במדרש, ולו אנחנו משלימים את נפשותינו, שהוא הפירוש שבהקרי, דעבודת הנברא היא באופן של משלימים את נפשותינו שהו״ע העבודה במסירות נפש, ועי״ז פועלים שלימות הנפש כפירוש השני במשלימים מלשון שלימות והיינו דע״י העבודה במסירות נפש נעשה שלימות הנפש. אמנם כל המבואר לעיל מתחלק לשתי פלוגות חלוקות זו מזו בתכלית, דהידיעה ביחוד הוי׳ ואלקים היא ידיעה בהשגה אלקית, והידיעה שהוא עשנו ולו אנחנו היא ידיעה בהשגה שכלית בענין הנבראים, שרשם ומקורם, ואופן החיות והקיום שלהם ואופן עבודתם. ואח״כ אומר עמו וצאן מרעיתו שענינו הוא הקישור שבין ישראל והקב״ה, שאף שהם בבחי׳ עם הרי הם עמו, ואף שהם בבחי׳ צאן הרי הם צאן מרעיתו.
והנה צריך להבין מהי שייכות הענינים להתחלת המזמור מזמור לתודה, שהוא הודאה כללית על כל הענינים שבמזמור זה [ואח״כ מפרש הפרטים דהריעו להוי׳ כל הארץ וגו׳ אמונתו], וצריך להבין מהי השייכות דדעו כי הוי׳ הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו לענין התודה, שלכאורה לא רק שאינם שייכים זה לזה אלא שהם גם סותרים זה לזה, שהרי מזמור לתודה הו״ע של הודאה וענין דעו כי הוי׳ וגו׳ הו״ע הידיעה והשגה, והודאה וידיעה הם שני ענינים שונים ועד שהם ענינים הסותרים זה לזה. דענין ההודאה הוא כהלשון מודים חכמים לר׳ מאיר22, והיינו שאף שדעתם הוא באופן אחר אעפ״כ הם מודים, שאם גם דעתם וסברתם מתאמת לדעת ר׳ מאיר הרי אינם מודים לר׳ מאיר, שהרי זאת היא סברת עצמם, סברת חכמים, וענין מודים חכמים הוא שדעתם שונה ועכ״ז הם מודים, שזהו כללות ענין ההודאה, וכמו מודים אנחנו לך, שאף שאין הדבר מונח בשכלו אעפ״כ הוא מודה, ואח״כ אומר דעו כי הוי׳ שהו״ע הידיעה והשגה, וא״כ הרי ענין מזמור לתודה וענין דעו כי הוי׳ סותרים זה לזה. וגם בעצם הענין דהוי׳ הוא אלקים צריך להבין, דמכיון שהוי׳ ואלקים רחוקים זה מזה בתכלית, וכמו שנת״ל דהוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד שהוא היפך הטבע, דגדר הטבע הוא זמן ומקום וכל ענין הזמן הוא כאשר כל אחד מהענינים דהי׳ הוה ויהי׳ הוא בפני עצמו, והוי׳ שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד היינו שיש בו ב׳ הענינים שהוא גדר הזמן ועכ״ז הוא למעלה מהזמן. ואלקים הוא לשון רבים שהו״ע של כח ויכולת ששייך לומר גם על אילי הארץ ודיינים, והיינו שאלקות הוא בהעלם בתוך הטבע ועד לאופן של טביעה כנ״ל. וא״כ צריך להבין איך אפשר לידע אעפ״כ שהוי׳ הוא אלקים, ולא רק באופן של אמונה אלא בידיעה והשגה, והיינו שנמשך ע״י החכמה והבינה שלו בידיעה אמיתית שהו״ע דעו גו׳. ועד״ז אינו מובן מה שאומר הוא עשנו ולא אנחנו, דמכיון שאומר הוא שלמעלה משם הוי׳ ועאכו״כ שהוא למעלה מאלקים, א״כ איזה שייכות יש לו לבחי׳ עשנו שהוא הדרגא הכי תחתונה בהשתלשלות העולמות בי״ע, ועד״ז בכאו״א ישנם בחי׳ אתה בראתה יצרתה נפחתה, ובחי׳ נפחתה הוא ענין העשי׳, ומאומרו הוא עשנו מוכח שדוקא בעשנו, בחי׳ נפחתה, לוקחים (נעמט מען) בחי׳ הוא. ועד״ז צריך להבין מה שאומר עמו וצאן מרעיתו, דמכיון שמדבר במעלתן וחביבותן של ישראל [שזהו ענין מזמור לתודה, שמודה להקב״ה על כל הענינים, ועד שמודה להקב״ה על הנס שנעשה לו, דארבעה צריכים להודות23, וזהו ענין מזמור לתודה, שמדבר במעלתן של ישראל] למה קורא אותם בשם עמו, שהוא השם הפחות של ישראל24. דישראל נקראים בכמה שמות, והשם הנעלה ביותר הוא ישורון כמ״ש25 ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם גו׳, והשני במעלה הוא השם ישראל, ואח״כ השם יעקב (יעקב עבדי), והשם האחרון במעלה הוא השם עם, דעם הוא עוממות כמבואר בשער היחוד והאמונה26 דאין מלך בלא עם27 שהוא דבר נפרד דוקא, וכאן שמתחיל במזמור לתודה שמודה להקב״ה על הנס שנעשה לו שע״ז מברך ברכת הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, הנה דוקא כאן אינו קורא אותם בשמות המעלה דישורון וישראל, וגם לא בשם יעקב, אלא בשם הפחות ביותר, שם עמו. ועוד יותר אינו מובן מה שמסיים צאן מרעיתו, שהוא למטה גם מבחי׳ עם, דהנה ישנם בחי׳ זרע אדם וזרע בהמה28, וכתיב29 ואתן צאני צאן מרעיתי גו׳ דצאן הוא למטה מבחי׳ זרע אדם, דעם עם היות שהם נפרדים הרי הם בגדר המלך, וכמבואר בכמה מקומות30 דעם היות שענין המלוכה אינו שייך על בנים ושרים, ורק על עם שהם דבר נפרד מהמלך, אבל מ״מ צ״ל בשר ודם כמותו, משא״כ על בהמות וצאן אינו שייך ענין המלוכה, וכאן אומר לא רק ענין העם שהוא למטה מישורון וישראל ויעקב אלא שמסיים צאן מרעיתו.
אך הביאור בזה (בקיצור עכ״פ) ע״פ המבואר לעיל דמזמור לתודה הוא הודאה על נס שנעשה לו כו׳ שזהו הד׳ שצריכים להודות, שאז מברך ברכת הגומל כו׳. והנה נס הוא מלשון31 ארים נסי, שהוא ענין ההרמה, והיינו דההנהגה הוא באופן של הנהגה נסית המורמת מההנהגה הרגילה דהנהגה טבעית. דענין הנס הוא מזה שאלקות הוא בבחי׳ גילוי בעולם, וכמבואר בשער היחוד והאמונה32 על מארז״ל33 בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, דענין שיתף עמו מדת הרחמים הוא התגלות אלקות ע״י אותות ומופתים. והמשכה זו הוא משם הוי׳ ולמעלה יותר, דנס הוא הרמה מההנהגה דשם אלקים וגם משם הוי׳. והנה מצד זה שההנהגה מלמעלה היא באופן של נס שרואה אותות ומופתים בגלוי הנה זה פועל אצלו הרמה שיברך ברכת הגומל, וגם הרואה מקום שנעשה לו נס או לאביו או לרבו מברך ברכה מיוחדת34, דהברכה הוא בשם הוי׳, היינו שהוא המשכה חדשה בשם הוי׳ וגם המשכה משם הוי׳. הנה המשכה זו פועלת הרמה בהאדם, דעם היות שמצד עצמו אינו מונח בשכלו שהוי׳ הוא אלקים, אבל מצד זה שההנהגה מלמעלה עמו היא הנהגה המורמת מההנהגה הטבעית והרגילה, ועד שנמשך בנס גלוי, הרי זה פועל הרמה בעבודתו בכלל, ובהבנה והשגה שלו בפרט, דענין הוי׳ הוא אלקים שמקודם לזה הי׳ אצלו רק באמונה לבד, הנה מצד הנהגה הנ״ל נעשה אצלו באופן של ידיעה.
והנה ידיעה זו נעשית אצלו בב׳ האופנים דהוי׳ הוא אלקים, דאופן הא׳ הוא דכשמתבונן בשם אלקים שהוא ההנהגה טבעית ורואה שבטבע עצמו הי׳ נס, שהוא שידוד מערכות הטבע, הנה מזה מכריח שכל ענין הטבע הוא בכדי שיהי׳ הגילוי שלמעלה מהטבע אח״כ. וע״ד המבואר בכללות שם אלקים שענינו הוא גבורה וצמצום, שאין הצמצום בשביל עצמו אלא שכוונת הצמצום היא בכדי שיהי׳ הגילוי אח״כ, והגילוי יהי׳ כדבעי, שזהו מ״ש35 שמש ומגן הוי׳ אלקים, דהשמות הוי׳ ואלקים נמשלו לשמש ומגן, דכמו שאי אפשר לקבל אור השמש בלי מגן ונרתק מפני תוקף האור, וענין המגן ונרתק הוא בכדי שיוכל לקבל את האור, הנה עד״ז הוא בהשמות הוי׳ ואלקים, דאם הי׳ הגילוי דשם הוי׳ מצד עצמו לא הי׳ אפשר להיות מציאות העולמות כמו שהם עכשיו שמחולקים בזמן ומקום, וע״י שההתהוות היתה ע״י שם אלקים כמ״ש בראשית ברא אלקים, שהוא מגן ונרתק לשם הוי׳, שמעלים עליו שלא יהי׳ בגילוי כל כך, הנה אז אפשר להיות מציאות גשמיות העולם [ובמילא אפשר להיות אח״כ גם ענין נעשה אדם36 לשון רבים, שע״ז אמרו רז״ל37 כתוב והרוצה לטעות יטעה, שזהו לפי שבתחילת הבריאה כתיב בראשית ברא אלקים, אלקים לשון רבים], והכוונה בזה היא בכדי שאח״כ יהי׳ ביום עשות הוי׳ אלקים גו׳38. דהנה כתיב39 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, דמי ואלה הם אותיות אלקים, וכאשר ישנו השאו מרום עיניכם וראו, שמביט (ער קוקט זיך אָן) ומתבונן במי אלה אותיות אלקים, הרי הוא רואה שאף שההתהוות בגלוי היא משם אלקים, הרי באמת ההתהוות היא משם הוי׳ לשון מהוה40, דזהו ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים. דכל זה הוא אופן הא׳ דהוי׳ ואלקים כולא חד, דלהיות דע״י שם אלקים אפשר לקבל הגילוי דשם הוי׳, וההעלם הוא בשביל הגילוי, לכן הנה גם שם אלקים הוא כמו שם הוי׳. וענין זה הוא אצלו באופן של ידיעה והבנה והשגה כנ״ל. וכל זה הוא מצד המזמור לתודה, שההנהגה עמו היתה באופן נסי, שזה פועל עילוי בעבודתו ובהבנה והשגה שלו, שאע״פ שהנשמה ירדה למטה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא41, ומלובשת בגוף ונפש הבהמית, שרוח הבהמה היורדת היא למטה42, מ״מ אפשר להגיע לא רק לאמונה שהוי׳ ואלקים כולא חד, אלא לבוא גם להבנה והשגה בשכלו ועד שיוכל להסבירו להשכל דנפש הבהמית שהיא קשורה להגוף.
והנה מזה בא לידי החלטה דהוא עשנו, דבכדי שיבוא ענין זה בבחי׳ העשי׳ שלו, והיינו כמו שהנשמה ירדה למטה בגוף ומקושרת בו כו׳ שגם בבחי׳ עשי׳ שלו יוכל להשיג הוי׳ הוא אלקים, הרי זה מצד בחי׳ הוא. והנה ירידת הנשמה למטה היא ירידה גדולה ביותר, כמבואר בכמה מקומות שהנשמה קודם שירדה למטה הוי קיימא בדיוקנא קמי׳ מלכא קדישא43, כלשון הכתוב44 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, שהנשמה כמו שהיא למעלה היא באופן של עמדתי, בבחי׳ ביטול תמידי. וכשיורדת למטה צריכה יגיעה עצומה והשתדלות בעבודה גדולה עד שיונח בשכלו שיש בעל הבית לבירה זו45, ועוד יותר צריך יגיעה גדולה בכדי שיהי׳ בבחי׳ עמידה וביטול [שלכן בסדר התפילה, הנה ההתחלה היא באריכות ההתבוננות בהודו שהו״ע של הודאה בעלמא, ועד שבא אח״כ לפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וקריאת שמע. ורק לאחר כל זה מגיע לבחי׳ ראשו מגיע השמימה שהוא בחי׳ הביטול דשמונה עשרה כעבדא קמי׳ מרי׳46 בביטול בבחי׳ עמידה, ע״ד עמדתי לפניו], וע״ז אומר הוא עשנו, שמה שאפשר לפעול בהתחתון ובהמטה מטה ביותר שהוא בחי׳ עשנו שתהי׳ לו ידיעה והשגה שהוי׳ הוא האלקים, היינו שכמו שהנשמה מלובשת בגוף, שהגוף הוא מעולם העשי׳ ונמצא בעולם העשי׳, תהי׳ לה השגה זו, הרי זה ע״י בחי׳ הוא שלמעלה מהוי׳ ואלקים, ולכן יכול לאחד ולייחד הוי׳ ואלקים עד שיונח בשכלו, ועד שיוכל להסבירו גם להשכל דנפש הבהמית. ומזה באה לו ידיעה ועילוי גם בהוי׳. דכמו שנתבאר לעיל באופן הא׳ דאלקים הוא הוי׳ דכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, דבכדי שיוכלו הנבראים לקבל האור והגילוי דשם הוי׳ הוא ע״י המגן והנרתק דשם אלקים, הנה עד״ז הוא באופן הב׳ שבא לידי הבנה דהוי׳ עצמו הוא כמו אלקים, היינו שמתחילה נמשך אור באופן כזה שיהי׳ אפשרי להגבילו ע״י המגן ונרתק. וזהו אופן הב׳ בהוי׳ הוא האלקים, דכמו שההעלם דשם אלקים הוא ע״י הצמצום דאותיות, הנה עד״ז הוא בשם הוי׳ מצד עצמו שהוא ג״כ בד׳ אותיות שמורה על הגבלה וצמצום. וזהו דהוי׳ ואלקים בענין הספירות הם אורות וכלים, ואורות וכלים צ״ל זה לפי אופן זה, שצריך להיות אור כזה שהכלי יוכל להגבילו, וכלי כזה שיוכל לקבל את האור. וזהו והוא עשנו, שמה שאפשר שיבוא אצלו באופן של דעו בהבנה והשגה בשכלו שהוי׳ הוא אלקים בב׳ האופנים הנ״ל, דשם אלקים הוא כמו הוי׳ והוי׳ הוא כמו אלקים, הרי זה לפי שנמשך מבחי׳ הוא שלמעלה מהוי׳ ואלקים.
ומזה נמשך אצלו בעבודה, שבא לידי הכרה שכלית באופן של דעו בהבנה והסברה בשכלו שהוא עשנו ולא אנחנו עשינו את עצמנו, ולא כפרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני. וידיעה זו באה אצלו מבחי׳ א׳, דהכתיב הוא לא בא׳47, דא׳ הוא ר״ת אנכי דהוא אלופו של עולם48, וקאי על בחי׳ הכתר כמבואר בקבלה49. דהנה בריאת העולמות היא משבעת ימי הבנין, וזהו הששת ימי בראשית דהוא בחי׳ זעיר אנפין50, וזהו כמו שאני נקרא, דהקרי הוא לו בו׳, אבל הכתיב שהוא פנימיות הענינים הוא לא בא׳, דקאי על אריך אנפין. וע״ד שנתבאר לעיל בהוא עשנו שבחי׳ הוא הוא למעלה מהוי׳ ואלקים ולכן נמשך עד לעשנו, עד״ז הוא הענין דולו אנחנו, שההמשכה היא בבחי׳ אריך אנפין שהוא בחי׳ א׳ כנ״ל אלא שההמשכה היא ע״י בחי׳ לו בו׳, שמורה על ענין ההמשכה בכלל ובפרטיות על ההמשכה דששת ימי בראשית, שבעת ימי הבנין. והיינו שמבחי׳ הכתיב בא׳ שהוא בחי׳ אריך אנפין, נמשך ע״י ז״א, עד שנמשך למטה בבחי׳ עשנו. ולכן גם בעבודה ישנם שני הענינים, דמתחילה ישנו הענין דולו אנחנו משלימים את נפשותינו, שעבודתו היא בשלימות, ועד שבא לתכלית העבודה דמשלימים את נפשותינו, עבודה במסירות נפש. וזהו גם השייכות להתחלת המזמור, דכיון שההנהגה היא באופן (דהודאה על נס שהוא) שידוד מערכות הטבע, והיינו שהוא בחי׳ אלקות שלמעלה מכמו שכחות האלקות הם בפנימיות ובהתלבשות בעולמות, הרי זה פועל גם בעבודת האדם שעבודתו תהי׳ למעלה מכחות פנימיים שלו, ולמעלה מכללות הכחות שלו, שהוא העבודה דמסירות נפש, שזהו הפירוש דולו אנחנו משלימים את נפשותינו, עבודה דמסירות נפש.
וממשיך אח״כ עמו, דמכיון שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר51, דנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא52, דאי אפשר לומר שהכוונה היא בשביל עולמות עליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית׳ כמ״ש בתניא53, ותכלית הכוונה היא בעולם הזה התחתון דוקא שאין תחתון למטה הימנו. ולכן ירדה הנשמה למטה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בעולם הזה התחתון, שזהו ענין עם מלשון עוממות, שהו״ע של נפרד, דעם היות שענין ומשם יפרד54 הוא בכללות עולמות בי״ע55, אבל בגלוי ניכר ענין הפירוד דוקא בעולם העשי׳ שהרשעים גוברים בו כו׳ כמבואר בעץ חיים56 והובא בתניא57. וזהו שאומר עמו, דמכיון שהוא עשנו, שההמשכה היא מבחי׳ הוא, הרי הוא נמשך עד למטה מטה ביותר בבחי׳ עמו, ועד שפועל גם בצאן מרעיתו, והיינו שלא רק שפועל בהנפש האלקית שלו שהוא בחי׳ הזרע אדם שבו, אלא שפועל גם בהנפש הבהמית שלו שהו״ע צאן מרעיתו, ועד שפועל על חלקו בעולם, בהניצוצות שבשדה שאינו ישוב אדם, הנה גם שם פועל שיהי׳ צאן מרעיתו שלו.
והנה הנתינת כח לזה הוא ממזמור לתודה כנ״ל, שההנהגה עמו היא באופן נסי. וכמו שאנו רואים במוחש שכשהאדם רואה נס שנעשה לו, הרי זה מגבי׳ אותו לא רק בבחי׳ האמונה שלו אלא גם בכל כחות נפשו באופן כללי עכ״פ, ואח״כ ע״י העבודה הרי הוא ממשיכו בהפרטים. ואף שהנשמה ירדה לבירא עמיקתא, הנה ירידה זו היא צורך עלי׳, שהענינים שבבירא עמיקתא גופא פועלים בו עלי׳, ועד לעלי׳ שלא בערך, ועד שעבודתו היא באופן של מסירות נפש. ועד״ז פועל גם בהידיעה והשגה שלו שתהי׳ למעלה מענין הוי׳ הוא אלקים, שהידיעה שלו תהי׳ בבחי׳ הוא, ובהשייכות דבחי׳ הוא לעשנו. דבכללות הו״ע האתהפכא, והיינו שהענינים שהם בבחי׳ חושך לגמרי, והענינים שהם בבירא עמיקתא, נעשים אתהפכא חשוכא לנהורא58 ויתרון האור מתוך החושך59, דלפי שהחושך הוא כפול ומכופל, לכן דוקא מצד זה הנה האור הבא ע״י האתכפיא הוא גדול ביותר.
והנה זהו ג״כ מה שכתוב מזמור שיר ליום השבת60 (שהוא המזמור של בעל השמחה והגאולה די״ב תמוז שמתחילים לומר בשנה זו61), ומביא הצ״צ62 מ״ש בילקוט63 ליום השבת שמשבית מזיקין מן העולם, וכמ״ש64 וגר זאב עם כבש, והוא ע״ד דעת ר׳ שמעון בהפלוגתא63 בפירוש מ״ש65 והשבתי חי׳ רעה, דר׳ יהודה אומר מעבירם מן העולם, ור׳ שמעון אומר משביתן שלא יזיקו, ומביא ר׳ שמעון ראי׳ וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו, וכן הוא אומר66 וגר זאב עם כבש גו׳ ונער קטן נוהג בם, וכמ״ש67 לא ירעו ולא ישחיתו, והיינו שאין הפירוש שיושבתו לגמרי שלא יהיו במציאות כלל כי אם שלא יזיקו, ועד שיהי׳ וארי׳ כבקר יאכל תבן ונער קטן נוהג בם, והיינו שיתהפכו להיות משרתים להאדם, והוא בחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא. וע״ד ענין אכילת שבת שהוא כעין האתהפכא, וכמו שמבאר הצ״צ62 דאף שבדרך כלל המאכל מגשם האדם, ועאכו״כ אכילת בשר שמן ויין ישן (ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר68), הנה כל זה הוא רק בחול, אבל ביום השבת הנה לא זו בלבד שמותר באכילת בשר ויין, אלא שנעשה מצוה, שמצוה לענגו69, ואכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא70, לפי שזהו ענינו של שבת שהו״ע האתהפכא כנ״ל. אלא שעכשיו האתהפכא הוא רק בקליפת נוגה, בענינים של היתר, אבל לעתיד לבוא יהי׳ אתהפכא גם במה שלמטה מקליפת נוגה, שגם המזיקין ששרשן הוא מג׳ קליפות הטמאות הנה לעתיד לבוא יהי׳ לא ירעו ולא ישחיתו, ועוד יותר שיהי׳ ונער קטן נוהג בם שהו״ע אתהפכא חשוכא לנהורא.
והנה מעין זה הו״ע האותות ומופתים, ובפרט האותות ומופתים שהי׳ אצל בעל השמחה והגאולה, אשר הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שאלו שאסרו אותו הנה הם כמו שהיו בתקפם גזרו שיהי׳ השחרור והגאולה, ועד שאח״כ הנה לכל בנ״י הי׳ אור במושבותם71 בגלוי, שניתוסף יו״ט וענין של התוועדות בהתחזקות בלימוד התורה וקיום מצוותי׳ בהידור, באור וחיות נוספים.
והנה זהו שממשיך ואומר טוב להודות וגו׳, היינו שמיד לאחר שאומר מזמור שיר ליום השבת וגו׳ שהו״ע של אתהפכא כו׳, הנהגה נסית, אומר טוב להודות שהו״ע של הודאה כמבואר בסידור72 . והוא ע״ד שנת״ל דכשההנהגה היא באופן נסי המורם מאופן הרגיל והטבעי, הנה ההתחלה בזה היא שמודה בבחי׳ הודאה כו׳, והוא ג״כ נתינת כח שאח״כ יתוסף גם בההבנה והשגה שלו, ושיהי׳ באופן דדעו כי הוי׳ הוא אלקים, ועד שכ״א יכיר שהוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו, ואחרי זה פועל אצלו שיהי׳ ולו אנחנו משלימים את נפשותינו, עבודה מתוך מסירות נפש והרצון, ושיהי׳ כל זה מתוך הרחבה והרווחה, בלא כל ענין של גזירה ח״ו, ואח״כ יהי׳ אנחנו עמו וצאן מרעיתו, שמקבלים עלינו מלכותו ית׳, דאין מלך בלא עם, ופועל שיהי׳ ברוב עם הדרת מלך73 [ולא כמו שרצה בלעם שיהי׳ בלא עם74 וכו׳, שהתנגדותו היתה על ענין ברוב עם הדרת מלך שרצה קצה ההפכי שיהי׳ בלא עם], דכאו״א מישראל יקבל עול מלכותו, שכל אחד יאמר שהוא עמו הן מצד הנפש האלקית והן מצד הנפש הבהמית שיהי׳ אחריך נרוצה לשון רבים, גם עם נפש הבהמית75 שהו״ע צאן מרעיתו, ושניהם ביחד הם עמו וצאן מרעיתו. שעי״ז ממשיך המזמור לתודה, ומודה על הניסים שעושה הקב״ה, אע״פ שאין בעל הנס מכיר בנסו76 וכמ״ש77 לעושה נפלאות לבדו.
ועל ידי זה ממשיך את הנס העיקרי, דגאולה האמיתית והשלימה, ע״י ההקדמה של הגאולה הפרטית ועאכו״כ הגאולה של נשמה כללית, וכמו שאמר78 בעל השמחה והגאולה שהנצחון הי׳ לא רק נצחון שלו לבד, אלא שהי׳ נצחון של כל השיטה ונצחון התורה ומצוותי׳. וזה נמשך באופן גלוי ונסי, וכמו שמלובש בטבע ובטוב הנראה והנגלה, וזה נעשה הקדמה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש, ואמרו רז״ל79 שכל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, שהו״ע מזמור לתודה, שיהי׳ הריעו להוי׳ כל הארץ, וכמו שפירש במדרש80 שכל הארץ קאי הן על ישראל והן על אומות העולם, שיהי׳ לעבדו שכם אחד81, אבל אח״כ הנה כל ישראל דוקא יכירו וידעו דהוי׳ הוא אלקים. דאומות העולם יש להם שייכות רק לשם אלקים דיניקתם הוא משם, משא״כ בני ישראל הנה חלק הוי׳ עמו82, שם הוי׳83. ואז יראו בגלוי שהוא עשנו, שהו״ע ההתהוות מאין ליש, ועאכו״כ בבנ״י כפי שעומד אצלם (ווי עס שטייט באַ זיי) עצמות, וממשיכים בחי׳ לא אנחנו (לא בא׳), בעמו וצאן מרעיתו, בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם84.
__________
1) לכללות המאמר – ראה ד״ה מזמור לתודה בסידור (עם דא״ח) מד, סע״א ואילך. פיה״מ (לאדהאמ״צ) פקל״ט-קמ. מאמרי אדה״ז על מארז״ל ס״ע שנו ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקעו ואילך. ד״ה זה תשל״ט (לקמן ע׳ רלט ואילך).
2) תהלים ק, ג.
3) סה״מ תש״א ע׳ 146 ואילך. וראה גם ד״ה זה תרצ״ב (סה״מ קונטרסים ח״א רסו, א ואילך). תש״ד (סה״מ אידיש ע׳ 146 ואילך).
4) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
5) וארא ו, ג.
6) ראה תו״א וארא נו, א ואילך.
7) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
8) ראה שו״ע או״ח ס״ה.
9) מלכים-ב נד, טו.
10) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לקמן ע׳ רלד.
11) פ״ז. פי״ב.
12) איכה ב, ט. וראה שו״ת חכם צבי סי״ח.
13) ראה ע״ז נד, ב.
14) ראה ויק״ר פל״ה, ד.
15) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
16) בראשית א, א.
17) עה״פ.
18) שם ב, יט.
19) זח״א קכ, ב. וראה תו״א לך לך יא, ד.
20) ב״ר פ״א, א.
21) יחזקאל כט, ג.
22) ביצה לא, סע״ב. ב״ק כט, רע״א. ובכ״מ. וראה סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר שג, ג. סה״מ תש״ט ע׳ 127. ובכ״מ. וראה גם ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שי).
23) ברכות נד, ב. וש״נ.
24) ראה במדב״ר פ״כ, כג.
25) ברכה לג, ה. וראה לקו״ת נצבים מה, רע״א.
26) רפ״ז.
27) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
28) ירמי׳ לא, כו. וראה תו״א ר״פ משפטים. ובכ״מ.
29) יחזקאל לד, לא.
30) שעהיוה״א שם. רד״ה אדון עולם תש״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 10). ועוד.
31) ישעי׳ מט, כב.
32) רפ״ה.
33) ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
34) טושו״ע או״ח סרי״ח ס״ד-ו.
35) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
36) בראשית א, כו.
37) ב״ר פ״ח, ח.
38) בראשית ב, ד.
39) ישעי׳ מ, כו. ראה זח״א א, ב ואילך. לקו״ת במדבר ו, ד.
40) ראה זח״ג רנז, סע״ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א פ״ד.
41) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
42) קהלת ג, כא.
43) הובא בכ״מ בדא״ח בשם הזהר. וראה זח״ג קד, ב. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א (ה) בסה״מ תרצ״ו ע׳ 62 (תש״ח ע׳ 182). וש״נ.
44) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
45) ל׳ חז״ל – ב״ר פל״א, א.
46) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
47) בהבא לקמן – ראה תו״ח לך לך פח, ג ואילך.
48) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו.
49) ראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות א׳ ס״ד (ע׳ קב ואילך). וש״נ.
50) ראה זח״ג צד, ריש ע״ב.
51) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
52) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
53) רפל״ו.
54) ל׳ הכתוב – בראשית ב, י.
55) ראה לקו״ת צו יז, ג ואילך. וש״נ.
56) שער (מב) כללות אבי״ע ספ״ד.
57) פ״ו (י, סע״ב ואילך).
58) ראה זח״א ד, א.
59) קהלת ב, יג.
60) תהלים צב, א.
61) כידוע המנהג לומר בכל יום הקאַפּיטל תהלים המתאים לשנות חייו (אגרות-קודש שלו ח״א ע׳ לא. ח״י ע׳ נג. וראה גם מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שמא). וענין זה שייך גם לאחר ההסתלקות – ראה רשימת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ בהוספות לסה״מ פר״ת ע׳ שנז. ד״ה ברוך הגומל (הא׳) תשמ״ה (לקמן ע׳ שיא). וש״נ. המו״ל.
62) אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שכח ואילך, ובמילואים שם ס״ע תרל ואילך).
63) יל״ש בחוקותי רמז תרעב מתו״כ עה״פ (כו, ו).
64) ישעי׳ יא, ו.
65) בחוקותי שם.
66) ישעי׳ שם, ו-ח.
67) שם, ט.
68) פסחים מט, ב.
69) רמב״ם הל׳ שבת פ״ל ה״א ואילך. שו״ע אדה״ז או״ח סרמ״ב ס״א ואילך.
70) ראה רמב״ם שם ה״י. שו״ע אדה״ז שם ס״ב.
71) ל׳ הכתוב – בא י, כג.
72) עם דא״ח – קפח, ג ואילך.
73) משלי יד, כח.
74) ראה סנהדרין כה, א. זח״ג קצט, ב.
75) ראה לקו״ת ויקרא ב, ג ואילך. ובכ״מ.
76) נדה לא, א. וראה זח״ג ד, ב.
77) תהלים עב, יח.
78) סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו. תש״ח ע׳ 263. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ פ.
79) ויק״ר פט״ז, ז. פכ״ז, יב. תנחומא אמור יד.
80) דב״ר פ״ז, ח.
81) צפני׳ ג, ט.
82) האזינו לב, ט.
83) ראה אגה״ת פ״ד.
84) יחזקאל לז, כה.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קסד ואילך]
מאמר ראשון מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 492 ואילך.