בס״ד. ש״פ וארא, כ״ו טבת, מבה״ח שבט ה׳תשכ״א

הנחה בלתי מוגה

לכן¹ אמור לבני ישראל אני הוי׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי גו׳ וגאלתי גו׳ ולקחתי אתכם גו׳², שהם ד׳ לשונות של גאולה כדאיתא במדרש³ וכנגדם תיקנו ד׳ כוסות³. והנה זהו בנוגע הגאולה דיציאת מצרים, וכן הוא גם בנוגע לגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש. דהנה איתא במדרש⁴ שהד׳ לשונות של גאולה הם כנגד ד׳ מלכיות, בבל מדי יון ומלכות אדום הרשעה, שהוא גלות האחרון, הרי שהד׳ לשונות של גאולה שייכים גם לגאולה העתידה. ובבחיי⁵ איתא שבד׳ לשונות אלו (והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי), מצינו דוגמתן ארבע לשונות של גאולה לעתיד לבוא, והוא שאמר הנביא (יחזקאל⁶) והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל. ובזהר⁷ איתא שהד׳ לשונות של גאולה הו״ע ד׳ פעמים אמת שבעזרת. וא״כ מובן שכמו שבעזרת ישנם ב׳ פעמים ד׳ פעמים אמת, ד׳ פעמים אמת שקודם עזרת אחר קריאת שמע וד׳ פעמים אמת שבעזרת, כמו״כ גם בהד׳ לשונות של גאולה ישנו הד׳ לשונות מה ששייך ליציאת מצרים וישנו הד׳ לשונות מה ששייך לגאולה העתידה.

והנה כללות שייכות הגאולה לענין אמת מובן ע״פ מ״ש⁸ וארא גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם ופרש״י לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי, וביציאת מצרים נאמר לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳, שהגאולה היתה משם הוי׳. אך צריך להבין מהו ענין הד׳ לשונות, שהרי מובן שד׳ לשונות אלו הם ד׳ ענינים בהגאולה, וצריך להבין ענינם. ועוד צריך להבין מהו ענין הד׳ לשונות בעבודת האדם, שהרי כל ענין התורה הוא מה שהיא מורה⁹ את דרך חיי האדם איך להתנהג בכל עניניו, וצריך להבין מהו ענין הד׳ לשונות בעבודת האדם.

ויובן זה מענין התשובה, דהנה אמרו רז״ל¹⁰ ישראל כשעושין תשובה נגאלין ואם לא ח״ו אין נגאלין, ומאחר שהגאולה באה ע״י התשובה, מובן שכשם שישנם ד׳ ענינים בגאולה, ישנם ג״כ בתשובה. דהנה בתשובה ישנם כמה ענינים. תשובה על עשיית הרע, ותשובה על העדר עשיית הטוב, ותשובה בנוגע לתורה, שג׳ ענינים אלו (לא תעשה, עשה, ותורה) הם הג׳ קוין שעליהם עומד העולם קטן¹¹ זה האדם. ומבואר בלקו״ת ד״ה מה טובו¹² בענין התשובה שיש בה ג׳ ענינים, תשובה דסור מרע¹³, ותשובה דועשה טוב¹³ ותשובה דבקש שלום¹³ שהו״ע התורה, ובה עצמה (בענין התורה) ישנם ב׳ ענינים כדלהלן, ונמצא שיש ד׳ מדריגות בתשובה. והענין הוא, דהנה בפירוש תשובה איתא בזהר¹⁴ ובאגה״ת¹⁵ דתשובה הוא תשוב ה׳, וישנם ב׳ מדריגות, תשובה תתאה ותשובה עילאה, אך בכל אחת מהם ישנם ב׳ אופנים, דבתשובה תתאה ישנו אופן שמעלה את הה״א תתאה להוא״ו, ויש אופן בדרך המשכה מלמעלה למטה שממשיך את הוא״ו להה״א, וכן גם בתשובה עילאה יש תשובה בדרך העלאה שמעלה את הה״א עילאה להיו״ד, וישנו בדרך המשכה שממשיך את היו״ד להה״א עילאה. וע״י ד׳ ענינים אלו בתשובה, נעשה גם הד׳ ענינים שבגאולה, דלהיות שגם את העולם נתן בלבם (של אדם)¹⁶, לכן ע״י עבודתו בהד׳ מדריגות דתשובה, נעשה גם הד׳ ענינים בהגאולה.

וביאור הענין, הנה ראשית עבודת התשובה הוא העבודה דסור מרע. דכשם שבענין הגאולה הרי התחלת הגאולה היא בחי׳ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שהוא דבר הראשון, לא מבעי שהוא קודם בחי׳ ולקחתי שזה הי׳ בשעת מתן תורה דוקא, אלא הוא גם קודם בחי׳ וגאלתי וגם קודם בחי׳ והצלתי, וכמאמר רז״ל¹⁷ שגם בהיותם במצרים כבר בטלה העבודה מאבותינו, שזהו ביטול קושי שעבוד הגלות, הנה כמו״כ ברוחניות התחלת העבודה היא סור מרע. שזהו ענין והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, דסבל הו״ע כובד ומשא, וידוע שמשא שייך רק במת, דבחי הרי החי נושא את עצמו¹⁸, דקדושה הוא חיות וכמ״ש¹⁹ הוי׳ אלקים אמת הוא אלקים חיים ואין שייך בזה משא וכובד, ורק בדברים הנפרדים מאלקות שהוא מקום המיתה הנה בהם שייך ענין המשא והכובד, כמ״ש²⁰ עם כבד עון, וזהו והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שהוא התחלת העבודה דסור מרע, היציאה ממקום הכובד. ואין הכוונה רק על דברים האסורים שמג׳ קליפות הטמאות כי אם גם על דברים המותרים שמקליפת נוגה, וראי׳ לזה, דמאחר שהגאולה באה ע״י התשובה דוקא, שמזה מוכרח שהתשובה צריך להיות בכאו״א, ואם נאמר שהתשובה היא רק בנוגע לדברים האסורים, הרי ישנם כאלו שלדברים האסורים אין שייכים כלל, ומאחר שהתשובה היא בכאו״א, מוכרח לומר שהיא גם על דברים המותרים שמקליפת נוגה. דאף שהוא נוגה, אבל מ״מ הרי זה קליפה ולא הפרי, לכן צריך לצאת מזה. ולא רק יציאה בלבד באופן של אסורה, אלא שצריך להיות תשובה שענינה היא בחילא יתיר²¹ גם על דברים המותרים, דוגמת התשובה שבחילא יתיר על דברים האסורים. והנה כמו שהוא בעולם, שצריך להיות היציאה גם מדברים המותרים שמקליפת נוגה, הנה כמו״כ בנפש האדם, הרי נפש הבהמית שבישראל היא מקליפת נוגה, הנה העבודה דסור מרע היא היציאה מהנפש הבהמית. דהגם שנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית, מ״מ הנה ע״י העבודה יכול לפעול היציאה ממנו, שזהו סור מרע.

והענין הוא, דהנה בהתלבשות יש כמה אופנים. ישנה התלבשות באופן נעלה ביותר שהמלובש מושל ושולט על המלביש, וישנה התלבשות שהמלביש מושל ושולט על המלובש, וישנה התלבשות בינתיים. והנה התלבשות באופן היותר נעלה הוא שהמלובש מושל ושולט על המלביש, וכמו התלבשות הכחות זה בזה וכמו כח השכל המתלבש בכח התנועה, שכח התנועה כותב איזה דבר שכל, הרי לא זו בלבד שכח התנועה אינו שולט על כח השכל, ולא זו בלבד שהוא סר למשמעתו, אלא עוד זאת שהוא בטל אליו לגמרי, עד שבשעת מעשה אין לו שום מציאות לעצמו כלל וכל מציאותו בשעה זו הוא רק לכתוב את הדבר שכל. שזהו ענין ההתלבשות באופן נעלה ביותר. וההתלבשות באופן תחתון ביותר שהמלביש מושל ושולט על המלובש הוא כמו בגלגולים ר״ל כשנפש האדם מתגלגלת בגוף הבהמה, שאז הרי הנפש היא בהעלם לגמרי, שהרי אין ניכר כלל בהבהמה, לא בגוף הבהמה ולא בנפש הבהמה, שנמצא בה נפש אדם. ולא זו בלבד, אלא שהנפש מתלבשת בה, וענין ההתלבשות הוא לא רק יחס של קירוב שכני במקום לבד, שהרי מזה שידוע בענין הצער שישנו בגלגולים שהוא אחד מעונשים היותר חמורים²², הרי מובן מזה שהו״ע של התלבשות, שנפש האדם קשור בהבהמה, ובכל מקום שהבהמה הולכת ובכל עניני׳ נמצא בה נפש האדם, ואינו יכול לצאת ממנה (און ער קען פון איר ניט אַרויסגיין)²³. והנה מובן שהנפש עצמה אי אפשר שתשחרר את עצמה משעבוד זה, שהרי כל שחרור צריך להיות ע״י גילוי, ומאחר שהנפש היא בהעלם לגמרי, הרי אין שייך שתשחרר את עצמה. והנה ענין התלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית הוא ג״כ ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא²⁴, דהנשמה כמו שהיא למעלה כתיב בה²⁵ חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, וכל כחותי׳ הי׳ רק באלקות, שכח הראי׳ שלה הי׳ באלקות, שהנשמה למעלה רואה אלקות במוחש²⁶, דכשם שנפש למטה רואה ענינים גשמיים במוחש הנה כמו״כ הנשמה רואה אלקות במוחש, וכח השמיעה שלה הוא באלקות ששומעת הכרוזים עליונים²⁷, וכן ההשגה שלה והאהבה ויראה שלה ושארי הכחות הם בעניני אלקות, ולענינים גשמיים אינה שייכת כלל, שזה נתחדש אצלה למטה דוקא, שבהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית הנה אז דוקא כחותי׳ שייכים לענינים גשמיים, אבל מצד עצמה הרי כל כחותי׳ הם רק באלקות. ויובן זה במכל שכן מנפש הבהמית שהוא נפש רוחני וכל כחותיו מצד עצמו, טרם שמתלבש בגוף, הם בענינים רוחניים, ורק בהתלבשותו בגוף נעשה שייך לענינים גשמיים, שזהו מצד כח הא״ס המפליא לעשות מקשר רוחניות בגשמיות²⁸, אבל מצד עצמו הרי אינו שייך לגשמיות כלל שהרי הוא נפש רוחני, דמזה יובן במכל שכן בנפש האלקית שכל כחותי׳ הם בעניני אלקות ואינה שייכת לענינים גשמיים כלל מצד עצמה, ובירידתה למטה להתלבש בגוף ונפש הבהמית אינה משגת אלקות כמו שהשיגה למעלה, דמה שהיא משגת למטה באלקות הוא רק כמו ששייך לגשמיות, שהרי אופן השגת הנשמה באלקות בהיותה למטה הוא ע״י הסברים ומשלים דמבשרי אחזה וכו׳²⁹, והיינו שאינה משגת את עצם האלקות כמו שהוא בעצם ורק מה ששייך לענינים גשמיים, שזה נעשה ע״י התלבשותה בגוף, והגוף ונפש הבהמית אינם שייכים לאלקות.

והגם שישנו ענין גילוי הנבואה שהוא ענין גילוי אלקות שלא ע״י ההסברים דמבשרי אחזה כו׳, הנה זהו רק מה שנותנים מלמעלה בדרך מתנה לנשמות הגבוהות, אבל אין זה ענין שיכולים להגיע לזה ע״י עבודה, וכמ״ש הרמב״ם³⁰ שהנביאים היו מכינים את עצמם ולפעמים שרתה עליהם רוח הנבואה ולפעמים לא, שאין זה ענין שבדרך עבודה כי אם בדרך מתנה מלמעלה. ועוד זאת, שגם אז צריך להיות הפשטת הגשמיות³¹ כמ״ש הרמב״ם³², וכמ״ש ג״כ אדמו״ר הזקן בשו״ע³³ לענין חסידים הראשונים שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות כו׳ קרוב למעלת הנבואה. והיינו שהגם שהנבואה הוא גילוי מלמעלה בדרך מתנה, ולגבי הכח עליון הרי אין שום הגבלות כלל, ומ״מ הי׳ צריך להיות הפשטת הגשמיות דוקא, לפי שהנשמה כמו שהיא מלובשת בגשמיות הגוף אי אפשר לה להשיג את עצם האלקות, וכל השגתה הוא רק ע״י הסברים ומשלים כנ״ל.

ועוד זאת פועל ההתלבשות, שהכחות דנפש האלקית מלובשים בהענינים גשמיים, שהרי בישראל עיקר חיותם הוא מנפש האלקית, ולזאת הנה בכל עשיותיו הגשמיים מתלבש כחות דנפש האלקית, עד שגם בדברים האסורים ישנו ג״כ התלבשות כחות דנפש האלקית. והוא כמ״ש בתניא³⁴ המשל שאוחז בראשו של מלך וטומן פניו בתוך קיא צואה. שהגם דכתיב³⁵ אשר שלט האדם באדם לרע לו, דשליטת האדם דלעו״ז באדם דקדושה הוא לרע לו, לפי שסוף כל סוף יברר אותו וכו׳, אבל מ״מ הרי לפי שעה, זה שליטה כו׳. והיינו שההתלבשות דנפש האלקית בגוף ונפש הבהמית פועל בשתים. א׳ שנחסר לו כחותיו הרוחניים כנ״ל, והב׳ שהכחות דנפש האלקית הוא מכניס בענינים הגשמיים ולפעמים גם בדברים האסורים. והוא כמ״ש³⁶ כי שתים רעות עשה עמי גו׳ לחצוב להם בארות גו׳ נשברים. והוא ע״ד המבואר בספרי הקבלה³⁷ בענין ההפרש שבין מיעוט הירח לחטא עץ הדעת, דמיעוט הירח הוא שהט׳ אורות שבספירת המלכות נסתלקו למעלה ואינם מאירים, שזהו ענין לכי ומעטי את עצמך³⁸, אך עי״ז נשתלשל אח״כ חטא עץ הדעת שהטיל בה זוהמא³⁹, שזהו ענין ירידת המלכות במקום הקליפות, שרגלי׳ יורדות מות⁴⁰. ועד״ז הוא גם בהתלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית, שיש בזה ב׳ ענינים הנ״ל. וע״ז צריך להיות העבודה דסור מרע, והו״ע יציאת נפש האלקית מההגבלה דנפש הבהמית, שזהו בכח כאו״א.

וטעם הדבר הוא, לפי שאינו דומה התלבשות נפש האלקית בנפש הבהמית לענין הגלגולים. דבגלגולים שהנשמה היא בהעלם לגמרי אי אפשר לה לשחרר את עצמה כנ״ל, משא״כ בהתלבשותה בגוף ונפש הבהמית, שהיא בגילוי, דהגם שהיא מלובשת בנפש הבהמית וכל הגילויים שלה הוא הכל ע״י ובאופן השגת נפש הבהמית, וכנ״ל שההשגה שישנה להנשמה למטה הוא רק ע״י ההסברים דמבשרי אחזה, שזהו הפירוש מ״ש בתניא⁴¹ ונפש השנית, שהטעם מה שנפש האלקית נקראת בשם נפש השנית, לפי שכמו שהיא בפני עצמה אינה בגלוי כלל, ומה שבגלוי הוא הנפש הבהמית, והגילוי דנפש האלקית הוא רק כמו שהיא מלובשת בנפש הבהמית, מ״מ להיות שיש ממנה גילויים עכ״פ, לכן ביכולתה לשחרר את עצמה. והוא ע״י שיעורר את האהבה מסותרת שישנה בכאו״א מישראל, וכמאמר רבינו הזקן⁴² שכל אחד מישראל אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד ח״ו, ואינו מסתפק בהתעוררות האהבה מסותרת לבד, אלא שמביאה גם בהבנה והשגה, והוא שמתבונן בענין ראה נתתי גו׳ את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע⁴³, שגשמיות העולם מצד עצמו הוא מות ורע והעיקר שבו הוא רק החיות אלקי שבו, ומסביר לעצמו בהמשל דמבשרי אחזה, דכמו שגוף האדם מצד עצמו הרי הוא מות, דבצאת הנפש ממנו הרי אז נעשה הגוף באופן כזה שמתרחקים ממנו עד קצה היותר אחרון, והעיקר הוא הנפש המחי׳ אותו, דמזה הוא מבין ומשיג גם בכללות העולם שהעיקר הוא החיות אלקי, וכידוע בענין לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם⁴⁴, שהמוצא פי הוי׳ הוא הניצוץ אלקי שבו⁴⁵, ומ״ש לחם אין הכוונה לחם דוקא כי אם שנכלל בזה כל צרכי האדם⁴⁶, הנה מאחר שהוא משיג שהעולם מצד עצמו הוא מות ורע, על כן הוא רוצה לצאת ממנו, ושיאיר לו החיות אלקי שבהעולם, שזהו ענין סור מרע, שהוא היציאה מנפש הבהמית, בב׳ הענינים, שיוצא מענינים הגשמיים והחומריים, ועוד זאת שמאיר לו גילוי אור אלקי. והנה גם את העולם נתן בלבו של אדם, ולזאת כאשר פועל בנפשו יציאת נפשו האלקית מהנפש הבהמית, הנה עי״ז נעשה גם עליית המלכות שרגלי׳ יורדות מות, הנה ע״י עבודתו נפעלת עליית המלכות, שיוצאת מההגבלה דעולם ומאיר לו האור אלקי. שזהו בחינה הא׳ דתשובה, תשוב ה׳ תתאה, והו״ע עליית המלכות שנקראת ה׳ תתאה.

והנה אחרי העבודה דוהוצאתי, צריך להיות העבודה דוהצלתי, והוא העבודה דועשה טוב, שעי״ז ממשיך בחי׳ האור מקיף, שזהו לשון והצלתי, מלשון צל ומקיף⁴⁷, וזה נמשך ע״י מעשה המצוות, כדאיתא בירושלמי⁴⁸ עה״פ⁴⁹ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, שואשים דברי בפיך הו״ע התורה שהיא בבחי׳ פנימיות, ובצל ידי כסיתיך הו״ע המצוות שהם בחי׳ מקיף. שהגילוי אור שנמשך ע״י העבודה דסור מרע שהו״ע ההתבוננות שהעיקר הוא החיות אלקי והעולם מצד עצמו הוא מות ורע, הרי זה בחי׳ אור הממלא שמתלבש בעולמות, אמנם ע״י המצוות נמשך אור הסובב שלמעלה מהעולמות, דזהו ענין ועשה טוב, טוב לשמים וטוב לבריות⁵⁰, דמצוות הם בחי׳ טוב שנקראים מעשים טובים, וכמ״ש⁵¹ אמרו צדיק כי טוב, טוב בגימטריא י״ז, והוא מספר השם אהו״ה (שעולה י״ז)⁵² היוצא מר״ת את⁵³ השמים ואת הארץ אני מלא⁵⁴, דהיינו בחי׳ אור הסובב שהוא בשמים ובארץ בשוה ממש. והוא בחינה הב׳ שבתשובה תתאה, המשכת הו׳, דו׳ קאי על יחוד ז״א שלמעלה מאור המתלבש בעולמות, דבכללות הוא בחי׳ סובב.

והנה אח״כ צריך להיות העבודה דבקש שלום שהו״ע התורה, וכמארז״ל⁵⁵ כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. וכן איתא ברמב״ם⁵⁶ ובספרי⁵⁷ שלא ניתנה תורה אלא לעשות שלום שנאמר⁵⁸ וכל נתיבותי׳ שלום. וענין השלום הו״ע יחוד הקצוות, גם ב׳ קצוות הפכים. ולמעלה הו״ע יחוד סובב וממלא, והיינו שע״י התורה ממשיכים את אור הסובב שיאיר בפנימיות. דהגם שע״י המצוות ממשיכים ג״כ את אור הסובב כנ״ל, אמנם אופן המשכתו ע״י המצוות הוא בבחי׳ מקיף, וע״י התורה הוא נמשך בפנימיות. וזהו ענין וגאלתי, שהגם שכל הד׳ לשונות הם לשונות של גאולה, מ״מ הנה בב׳ מדריגות הראשונות לא נאמר לשון גאולה עדיין, לפי שהגאולה ענינה הוא היציאה מהמיצר, ובב׳ בחינות הראשונות נמצא במיצר עדיין. לא מבעי בבחי׳ והוצאתי שהו״ע המשכת אור הממלא שמתלבש בעולמות, הרי פשיטא שהוא נמצא במיצר עדיין, שהרי הוא אור מוגבל, אלא גם בהעבודה דוהצלתי שממשיך את אור הסובב, מ״מ להיות שאופן ההמשכה הוא בדרך מקיף, לזאת הנה עם היות שכאשר מאיר לו האור הוא אור בלתי מוגבל, מ״מ להיותו בדרך מקיף הרי שייך שיתעלם האור ממנו, ונשאר בהמיצר. משא״כ ע״י התורה שפועלים יחוד סובב וממלא. וע״ד מקום הארון אינו מן המדה⁵⁹, דהגם שהי׳ אמתיים וחצי וכו׳⁶⁰, מ״מ נעשה יחוד גבול ובלי גבול, שבהגבול עצמו האיר בחי׳ הבלי גבול, הנה זהו ענין הגאולה שיוצא מהמיצר לגמרי, ולכן כתיב בזה וגאלתי.

והענין בעבודה, הנה ידוע⁶¹ שישנם ב׳ דיעות, דעת עליון ודעת תחתון, דעת עליון שלמעלה יש ולמטה אין ודעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין. וידוע שב׳ דיעות אלו הם באלקות גופא, דבבחי׳ אור הסובב שם היא דעה העליונה שלמעלה הוא אמיתית המציאות וכל מה שחוץ ממנו הרי זה אין ואפס, משא״כ באור הממלא הנה אי אפשר לומר שלגבי׳ אין תופסים מקום העולמות כלל, דמאחר שמתלבש בתוכם להוותם, הרי בהכרח שיש להם איזה תפיסת מקום, ולכן בממלא הוא בחי׳ דעת תחתון שלמטה יש ולמעלה אין שאינו מושג. אמנם כתיב⁶² כי א-ל דעות הוי׳, דיעות תרין⁶³ וא-ל הוי׳ כולל את הב׳ דיעות יחד, והו״ע יחוד סובב וממלא שנעשה ע״י התורה, דבעבודה הו״ע המשכת יחודא עילאה ביחודא תתאה, שעי״ז דוקא ישנו קיום להעבודה דיחודא תתאה כמבואר בקונטרס עץ החיים⁶⁴.

והנה ביחוד זה שנעשה ע״י התורה ישנם ב׳ בחינות. בחינה א׳ הוא שנעשה יחוד סובב וממלא, והטעם מה שבכח התורה לפעול יחוד זה הוא לפי דאורייתא מחכמה נפקת⁶⁵, ובחכמה שורה אוא״ס⁶⁶, ופירוש שורה הוא מה שמאיר בה בפנימיות, שהרי בדרך מקיף את השמים ואת הארץ אני מלא ופירוש שורה בחכמה שמאיר בה בפנימיות, ולכן היא ממשכת גם את המקיף בפנימיות. ובחינה הב׳ הוא שממשכת לא רק את הסובב כי אם גם בחי׳ עצם האור שלמעלה גם מבחי׳ הסובב, לפי דאורייתא מחכמה נפקת, נפקת דייקא, אבל שרשה למעלה יותר⁶⁷, לזאת הנה ע״י התורה נמשך היו״ד וקוצו של יו״ד. ועז״נ ולקחתי אתכם, והוא כענין אותי אתם לוקחים⁶⁸, שהו״ע המשכת העצמות.

והנה גם את העולם נתן בלבו של אדם, ולזאת כאשר האדם פועל בעצמו ד׳ בחינות אלו בתשובה, נמשך גם הד׳ לשונות של גאולה. אמנם כתיב⁶⁹ ויקרא הוי׳ הוי׳, שהם הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא, ולכן ישנם ב׳ פעמים הד׳ לשונות, דביציאת מצרים הי׳ גילוי ד׳ אותיות הוי׳ דלתתא ובגאולה העתידה יהי׳ גילוי ד׳ אותיות הוי׳ דלעילא. דהנה כשם שגלות מצרים הי׳ הכנה למתן תורה, דבשעת מתן תורה נתגלה רק גליא דתורה אבל טעמי תורה לא נתגלו, שבחי׳ גליא דתורה הוא גילוי שם הוי׳ דלתתא, הנה כמו״כ אריכות גלות זה האחרון הוא הכנה לגילוי פנימיות התורה שיתגלה לעתיד, וכמ״ש⁶⁹ ישקני מנשיקות פיהו ופירש״י טעמי תורה שיתגלה לעתיד, ובחי׳ פנימיות התורה הוא גילוי שם הוי׳ דלעילא, ולזאת הנה כשם שביציאת מצרים הי׳ צריך להיות העבודה בד׳ אופני התשובה כדי לגלות את הד׳ לשונות של גאולה השייכים לשם הוי׳ דלתתא, הנה כמו״כ עכשיו צריך להיות העבודה בד׳ אופני התשובה באופן נעלה יותר, שעי״ז יתגלה הד׳ לשונות של גאולה השייכים לשם הוי׳ דלעילא. והנה כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו⁷¹. ולזאת, הנה מכיון שלעתיד יהי׳ גילוי פנימיות התורה שמצד שם הוי׳ דלעילא, לכן צריך להיות הכנה לזה עכשיו והוא הפצת המעיינות דפנימיות התורה⁷², שמצוה וחובה לגלות זאת החכמה⁷³, ובפרט בדור האחרון שזה נעשה הכרח, להיות שזהו ההכנה לגילוי פנימיות התורה שיתגלה בגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש⁷⁴.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קלט ואילך). ד״ה ואתה תצוה תרפ״ד (סה״מ תרפ״ד ע׳ קצה ואילך). לכמה ענינים המבוארים בהמאמר – ראה גם ד״ה זה תשח״י (לעיל ע׳ קיב ואילך), ובהנסמן שם הערה 1.
2) פרשתנו (וארא) ו, ו-ז.
3) ירושלמי פסחים פ״י ה״א. ב״ר פפ״ח, ה. שמו״ר פ״ו, ד.
4) ירושלמי וב״ר שם.
5) פרשתנו שם, ח.
6) לד, יג.
7) ח״ב קטז, סע״ב ואילך.
8) פרשתנו שם, ג.
9) ראה זח״ג נג, ב. רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק).
10) סנהדרין צז, ב.
11) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תס״ט (ק, ב. קא, א). ועוד.
12) בלק עג, ב ואילך. וראה גם סה״מ תרפ״ב ע׳ ב ואילך. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רנז ואילך.
13) תהלים לד, טו.
14) ח״ג קכב, א.
15) פ״ד (צג, ב). ספ״ו. פ״ח. – ראה לקו״ת שם עה, א.
16) קהלת ג, יא. וראה זח״א קצה, ב. לקו״ת במדבר ה, ריש ע״ב.
17) ר״ה יא, רע״א (עה״פ והוצאתי אתכם גו׳).
18) שבת צד, א.
19) ירמי׳ י, י. וראה ירושלמי ברכות פ״א ה״ה. אדר״נ ספל״ד.
20) ישעי׳ א, ד.
21) זח״א קכט, ב.
22) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ קנג. וש״נ.
23) בכ״ז – ראה מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ שלח-ט. סידור (עם דא״ח) מח, ג ואילך. אוה״ת פרשתנו (כרך ז) ע׳ ב׳תקעח. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ ריח. וש״נ.
24) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
25) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
26) ראה סה״מ תרפ״ה ריש ע׳ שכד. תרפ״ז ע׳ רכב. תש״ט ריש ע׳ ו. קונטרסים ח״ג ע׳ קח. לקו״ד ח״ד תשעג, סע״א. ועוד.
27) ראה לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סר״נ (סא, ג). לקו״ת במדבר ו, ג. תצא לו, ד. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ ט. וש״נ.
28) ראה רמ״א או״ח ס״ו סוס״א.
29) איוב יט, כו.
30) הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״א. שם ה״ה-ו. מו״נ ח״ב פל״ב.
31) ראה רלב״ג שמואל-א יט, כ. רד״ק שם, כד. רד״ק ומצו״ד מלכים-ב ט, יא. קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנו, א – מזח״ב קטז, ב (ברע״מ)).
32) ראה פיה״מ להרמב״ם הקדמה לפ׳ חלק היסוד הז׳. רמב״ם הל׳ יסוה״ת שם ה״ו.
33) או״ח סצ״ח ס״א. וראה גם הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ה.
34) ספכ״ד.
35) קהלת ח, ט.
36) ירמי׳ ב, יג.
37) ע״ח שער (לו) מיעוט הירח פ״ב.
38) חולין ס, ב.
39) שבת קמו, א. זח״א כח, ב.
40) משלי ה, ה. וראה לקו״ת פינחס עה, ד. אוה״ת עה״פ (נ״ך ע׳ תקסד ואילך). וש״נ.
41) רפ״ב.
42) ״היום יום״ כה תמוז. סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ רה. וש״נ. וראה גם תניא פי״ד (יט, ב). פי״ח (כד, א). פכ״ה (לא, ב).
43) נצבים ל, טו.
44) עקב ח, ג.
45) ל״ת להאריז״ל עקב שם. פע״ח שער (כז) יוהכ״פ פ״א. ספר הליקוטים להאריז״ל בתחלתו. של״ה עד, א. כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן קצד (כה, א ואילך). תו״א נח ט, ד. בשלח סה, ד. לקו״ת צו יג, סע״ב ואילך. אמור לח, ג. מטות פא, ב. עקב יד, א. סה״מ תרצ״ז ע׳ 207. ועוד.
46) ראה גם סה״מ תש״ח ע׳ 133 ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
47) ראה גם סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שצד. וש״נ.
48) תענית פ״ד סוף ה״ב.
49) ישעי׳ נא, טז. וראה לקו״ת במדבר ב, ד.
50) קידושין מ, א.
51) ישעי׳ ג, י.
52) אמרי בינה פתח השער ג, סע״ג-ד. שער הק״ש כט, ג. שער הציצית יב [צד], ב. ועוד – נסמן לעיל ע׳ קיז.
53) ירמי׳ כג, כד.
54) זח״א רנא, א (בהשמטות). מקומות שבהערה הקודמת.
55) סנהדרין צט, ב.
56) סוף הל׳ חנוכה.
57) נשא ו, כג.
58) משלי ג, יז.
59) יומא כא, א. ב״ב צט, א.
60) תרומה כה, י.
61) לקו״ת שה״ש ל, א ואילך. ובכ״מ.
62) שמואל-א ב, ג.
63) ראה תקו״ז ריש תקון סט.
64) פרק ז (ע׳ 31-2).
65) זח״ב סב, א. פה, א. קכא, א. ועוד.
66) ראה תניא פי״ח (כג, סע״ב). שם פל״ה בהגה״ה.
67) ראה (נוסף לסה״מ תרע״ח שבהערה 1) לקו״ת במדבר ז, א. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכג, ב. ועוד.
68) ראה שמו״ר פל״ג, א. תניא פמ״ז. לקו״ת שלח מח, סע״ד ואילך.
69) תשא לד, ו. זח״ג קלח, רע״א (באד״ר). תו״א בשלח סא, ד.
70) שה״ש א, ב.
71) תניא רפל״ז.
72) אגה״ק דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
73) אגה״ק סכ״ו (קמב, ב).
74) ראה גם ד״ה והמשכילים יזהירו דאחש״פ תש״כ (סה״מ פסח ח״ב ע׳ קיא ואילך). וש״נ.

[סה"מ שמות ח"א ע' קכד ואילך]

נדפס בסה״מ תשכ״א ע׳ 238 ואילך.