בס״ד. ש״פ בלק, י״ד תמוז ה׳תש״ל
הנחה בלתי מוגה
כל1 המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו2, ומביא ע״ז כ״ק מו״ח אדמו״ר במאמרו לפני שלשים שנה (י״ב תמוז ה׳ש״ת)3, דלכאורה אינו מובן, הלא כל ענין האריכות באחד הו״ע היחוד, ולכאורה הוה לי׳ לומר הלשון יחיד (שפירושו איינציג) ולא לשון אחד (שפירושו איינער). ומבאר, דענין היחוד הוא ליחדו ית׳ בכל העולמות והנבראים בב׳ אופני היחוד, שהוא ית׳ הכל והכל הוא הוא ית׳, לכן נאמר הלשון אחד ולא הלשון יחיד, כי בתיבת אחד מפורט יותר ענין היחוד בב׳ אופנים אלו. ומבאר זה ע״פ מ״ש4 ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, דאמרו רז״ל5 דמ״ש יום אחד (ולא יום ראשון) הוא לפי שבו הי׳ הקב״ה יחידי בעולמו, ולכאורה גם בזה יש להבין, דא״כ הוה לי׳ לומר הלשון יחיד ולא אחד. אלא שזהו החידוש דאחד לגבי יחיד, שגם בפרטי העולמות נמשכת אחדותו ית׳. דלשון יחיד הוא כשהוא במקומו ובענינו, והחידוש בלשון אחד הוא, ע״פ המבואר בסמ״ק ובטור6 שאח״ד הוא ר״ת א׳ אלופו של עולם הנמצא בח׳ דהיינו ז׳ רקיעים וארץ וד׳ דהיינו ד׳ רוחות העולם, והיינו שממשיכים את אחדותו ית׳ בז׳ רקיעים וארץ וד׳ רוחות העולם, שהוא ראש התיבה וכולל התיבה וכו׳. וזהו גם מ״ש ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שאילו הי׳ כולו יום ואור אין זה יום אחד וכן אם כולו לילה וחושך, אלא דוקא ההתחברות דערב ובוקר, אור וחושך, נקראת בשם אחד, כי ענין אחד הוא לחבר את ההפכים, שגם בעולם הזה הגשמי שהוא יש ומציאות ונראה לנפרד יומשך ענין יחודו ית׳.
והנה מכל זה מובן, שעיקר המעלה היא בהמשכת אלקות בההעלם והסתר דעולם, יחוד בוקר וערב. ועוד זאת, דערב קדם לבוקר, כמארז״ל7 מאי טעמא עיזי מסגין ברישא והדר אימרא כברייתו של עולם מעיקרא חשוכא ולבתר נהורא כמ״ש ויהי ערב ויהי בוקר. וביאור הענין הוא, דהנה ערב ובוקר בשרשם בשמות הקדושים הם השמות הוי׳ ואלקים, וכמ״ש8 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ששם הוי׳ נמשל לשמש, ששמש הוא המאיר ביום, ואלקים נמשל למגן המסתיר על השמש, שזהו ענין הלילה. והנה ההפרש בין יום ללילה הוא, שגם בלילה ישנם כל הענינים שישנם ביום, אלא שביום הרי הם בגילוי ובלילה אינם נראים בגילוי. ומזה מובן גם לענין שם אלקים, ששם אלקים יש בו כל הענינים שבשם הוי׳, אלא שהוא בהעלם. דההתהוות שהיא ע״י שם הוי׳ הרי היא ממקור הכי עליון, וכמאמר רבינו הזקן9 שעצמותו ומהותו ית׳ הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט, אלא שבפועל התהוות זו היא ע״י שם אלקים, שלכן האלקות הוא בהעלם בהבריאה, כי אלקים בגימטריא הטבע10, טבע מלשון11 טבעו בארץ שערי׳12, שהוא מעלים ומסתיר על שם הוי׳. ולכן נאמרו ל״ב פעמים אלקים במעשה בראשית13, כי מעשה בראשית בגלוי הוא ע״י שם אלקים. אלא שתכלית המטרה היא להמשיך ולגלות את השם הוי׳ שבשם אלקים, דזהו מה שבסיום ושלימות הבריאה נאמר14 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, דנזכר כאן הוי׳ ואלקים, כי הכוונה היא לגלות שם הוי׳ שבשם אלקים. אבל בזה גופא מודגש שהכוונה היא לא רק גילוי שם הוי׳, אלא ששם הוי׳ יתגלה בשם אלקים, ע״ד הנ״ל במעלת אחד על יחיד. וענין זה מודגש גם במ״ש כאן ארץ ושמים, שמקדים ארץ לשמים, מחמת מעלת הארץ. דנקודת מעלה זו היא משום שכל ירידה היא לצורך עלי׳, ודוקא ע״י הירידה בשם אלקים ובבחי׳ ארץ, עי״ז נעשית עלי׳ נעלית יותר וכו׳. וכמו שהוא בירידת הנשמה למטה, שדוקא ע״י ירידתה בגוף הגשמי נפעל בה עילוי גדול יותר ממה שהיתה לפני ירידתה.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה מה שנת״ל15 בענין ההפרש בין ראי׳ ושמיעה16, ששניהם הם דברים נעלים, וכמ״ש17 הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ומ״מ יש מעלה גדולה בראי׳ לגבי שמיעה. כי בשמיעה הרי אינו שומע את הדבר עצמו אלא שומע אודותו או קולו, ותופס בו פרט אחר פרט, ולא כולו בבת אחת, וכן אינו תופס אלא חיצוניות הדבר. ומשום כן אפשר להיות אצלו חלישות בהתאמתות הדבר, שאפשר להפריך אצלו את מציאות הדבר ע״י קושיות וכו׳. אמנם בראי׳ הרי רואה את הדבר עצמו וכולו מיד בבת אחת, ובמילא הרי זה בתכלית ההתאמתות אצלו ואי אפשר להפריך את מציאות הדבר שראה. והנה ראי׳ ושמיעה שרשם בספירות הם ספירת החכמה וספירת הבינה, דחכמה הוא ענין הראי׳ כמאמר18 איזהו חכם הרואה כו׳, ובינה שייכת לשמיעה כמ״ש19 דבר כי שומע עבדך, שמיעה לשון הבנה והשגה20. וידוע שהספירות חכמה ובינה הם בשמות הוי׳ ואלקים, חכמה הוי׳ ובינה אלקים (כמבואר בענין הוי׳ בניקוד אלקים21). וע״פ מה שנת״ל בענין מעלת שם אלקים על שם הוי׳, צריך לומר שיש מעלה בשמיעה לגבי ראי׳. וכן מובן גס ממאמר הגמרא22 חרשו נותן לו דמי כולו, שענין השמיעה נוגע בעצם חיות האדם. ועד״ז מבואר במעלת הבינה, שהתגלות הפרטים היא בבינה דוקא ולכן גילוי עתיקא הוא בבינה23.
ולהבין יותר מעלת השמיעה על הראי׳, הנה ענין השמיעה שייך לענין הדיבור, שזהו ענין השמיעה ששומע קולו של המדבר. וענין24 מעלת הדיבור על הראי׳ יש לומר, דבראי׳ הרי הגילוי דבחי׳ ראי׳ הוא שלא בערך כלל, משא״כ בדיבור הוא בהדרגה והתלבשות, ולכן הוא בפנימיות יותר. והענין הוא, דהנה ידוע שע״י הראי׳ נמשך העצם, ושייך גם לענין התענוג כמ״ש25 עיניך יונים גו׳, ועד שמבואר בעץ חיים26 שבבת היענה ישנו ענין הזיווג וההולדה ע״י ראי׳ (ולכן נקראת בת היענה שהוא קרוב לתיבת עין), אבל מ״מ בראי׳ יש שינוי המהות שאינו בערך כלל. ובפרט להשיטה27 שראי׳ היא באופן שכח הראי׳ יוצא מעיני הרואה ונמשך אל הדבר הנראה, שהדבר הנראה אינו כלל ממהות הרואה. ועד״ז הוא בעבודת האדם, שהנפש האלקית היא למעלה מעלה ושלא בערך מענינים גשמיים, ומ״מ עבודת הראי׳ שלה היא כמ״ש28 שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, שצ״ל הראי׳ בדברים גשמיים דוקא. וכן הוא גם לאידך גיסא, שענין הראי׳ הוא לאסתכלא ביקרא דמלכא29 שאינו בערך כלל. אמנם24 ענין הדיבור הוא בסדר והדרגה דוקא, שבתחילה ישנו הענין במחשבה ואח״כ יורד ומתלבש בדיבור, וכמבואר בכמה מקומות30 שכל דיבור צריך מחשבה לפניו, ואפילו כשהמחשבה היא בזמן אחר, מ״מ הדיבור שאח״כ הוא תוצאה ממחשבה זו, אלא שהוא באופן דמצות אנשים מלומדה31, משא״כ כשמדבר בלי מחשבה כלל אין זה אמיתית ענין הדיבור, וע״ז נאמר32 לא בדעת ידבר. ומזה מובן, דדיבור ומחשבה, אף שהם שני ענינים נפרדים, ובשני עולמות נפרדים, מחשבה בבריאה ודיבור ביצירה33, מ״מ הרי הם בערך זה לזה, וע״י הדיבור בא גילוי המחשבה. ועד״ז הוא בענין השמיעה שהוא לפי ערך הדבר הנשמע. והמורם מכל זה הוא, דמעלת השמיעה על הראי׳ היא, דראי׳ היא אורות שאינם בהתלבשות בכלים, משא״כ שמיעה היינו אורות בכלים. וזהו מה שנת״ל מעלת ערב ובוקר יחד, דהיינו אורות המתלבשים בכלים.
וזהו כל המאריך באחד כו׳, דתכלית הכוונה היא בחי׳ אחד ולא בחי׳ יחיד, היינו גילוי אלקות בגדרי העולם דוקא. ויש לומר שזהו גם מה שאמרו רז״ל34 על הפסוק ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים שהקב״ה שיתף את מדת הרחמים עם מדת הדין, ומבאר בזה רבינו הזקן35 שזהו ענין האותות ומופתים וכו׳, היינו ענין הנס. דגם בענין הנס מודגש שזהו לא רק שם הוי׳ (מדת הרחמים) אלא גם שם אלקים בגימטריא הטבע. שהרי נס הוא לשון רוממות וכמ״ש ואל עמי ארים נסי36, כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה (כלונס גבוה שנותנין בראש הגבעה)37, והרי כדי שהנס יהי׳ למעלה מהטבע צ״ל מציאות של טבע שהנס יהי׳ למעלה מזה. ובפרט נס שנעשה למשה רבינו, ואתפשטותי׳ דמשה שבכל דרא ודרא38, דכתיב בי׳39 ויקרא שמו הוי׳ נסי ואמרו רז״ל40 משה ניסם של ישראל והוי׳ ניסו של משה, ובאופן דשיתף מדת הרחמים עם מדת הדין, דיש לומר שזה קשור עם מאמר קדושי עליון הידוע41 שדוקא לאחרי מדת הדין באה מדת הרחמים, וכמו שראו בפועל בגאולה זו (די״ב תמוז) שהפליא והגדיל הוי׳ לעשות בארץ42, לאחרי גודל הדין, וכן הוא בכללות ענין הגלות, שדוקא לאחרי ירידת הגלות באה הגאולה באופן נעלה ביותר, ויקויים מ״ש43 ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
__________
1) מאמר זה הוא המשך למאמר שלפנ״ז (ד״ה אראנו ולא עתה די״ב תמוז – סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רכא ואילך). לכללות המאמר – ראה ד״ה וירא בלק עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תקמא ואילך). להתחלת המאמר – ראה ד״ה זה ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 140 ואילך). וראה גם ד״ה זה תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ רצה ואילך). וש״נ.
2) ברכות יג, ב.
3) סה״מ ה׳ש״ת שם.
4) בראשית א, ה.
5) ב״ר פ״ג, ח. פרש״י עה״פ.
6) סימן סא (ובב״י שם ד״ה כתב בסמ״ק). וראה גם שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו. תו״א וארא נה, ב. לקו״ת תזריע כג, ג. אמרי בינה שער הק״ש פ״ח ואילך. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ. וראה ברכות יג, ב.
7) שבת עז, ב.
8) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד ואילך. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
9) אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
10) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן לקמן ע׳ רלד.
11) ראה שו״ת חכם צבי סי״ח. וראה גם אוה״ת שה״ש ע׳ שיד ואילך. ועוד.
12) איכה ב, ט.
13) זהר חדש צד, ד. צו, ב. וראה שם קיב, ג. וש״נ.
14) בראשית ב, ד.
15) בד״ה אראנו ולא עתה שבהערה 1 (סה״מ במדבר שם ע׳ רכב ואילך).
16) בכל הבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 (ע׳ תקמד ואילך).
17) תהלים צד, ב.
18) תמיד לב, א.
19) שמואל-א ג, י.
20) ראה זח״ג קלח, ב (אד״ר). פרש״י מקץ מא, טו. לקו״ת פינחס פ, א. אוה״ת ר״פ עקב (ע׳ תעט). לקו״ש חי״ז ע׳ 112. רד״ה והי׳ עקב תשט״ז (סה״מ דברים ח״א ע׳ קכג). ובכ״מ.
21) ראה לקו״ת נצבים נב, ד. נג, ג. אוה״ת ואתחנן ע׳ קכג. וש״נ.
22) ב״ק פה, ב.
23) ראה זח״ג קעח, ריש ע״ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). לקו״ת ר״ה נז, א. תו״ח לך לך פא, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
24) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע תקמו ואילך).
25) שה״ש ד, א.
26) שער (ח) דרושי נקודות רפ״א. וראה גם אוה״ת שה״ש (כרך ג) ע׳ תתפז.
27) המשך תער״ב שם ע׳ תקמג ואילך. וראה גם אוה״ת שם.
28) ישעי׳ מ, כו. וראה המשך תער״ב שם ע׳ תקמא ואילך.
29) ראה זח״ב רמז, ב.
30) ראה ד״ה מה רב טובך תרצ״ב פ״ו (סה״מ קונטרסים ח״ג ס״ע מ ואילך). סה״מ תש״ג ס״ע 20 ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ תד. ועוד.
31) ישעי׳ כט, יג. וראה תניא פל״ט. ובכ״מ.
32) איוב לד, לה.
33) ראה לקו״ת ריש פרשתנו (בלק). ובכ״מ.
34) הובא בפרש״י עה״פ. וראה ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. ובכ״מ.
35) שעהיוה״א פ״ה.
36) ישעי׳ מט, כב.
37) שם ל, יז ובפרש״י. הובא באוה״ת שה״ש כרך א ע׳ כט.
38) תקו״ז תס״ט (קיב, רע״א. קיד, רע״א). וראה ב״ר פנ״ו, ז.
39) בשלח יז, טו.
40) ב״ר פנ״ט, ה.
41) ראה אגרות-קודש אדה״ז ח״א (קה״ת, תש״מ. תשמ״ז) סצ״ב (ס״ע קפט-צ). אגרות-קודש אדהאמ״צ ח״א ס״מ (ע׳ שטו). אגרות-קודש אדמו״ר הצ״צ ח״א סי״ט-כ (ע׳ שסב). וראה גם מכתב מחרת ימי הגאולה י״ב-י״ג תמוז תשכ״ט (לקו״ש ח״ט ע׳ 341).
42) ראה אגרות-קודש אדה״ז שם סל״ח (ס״ע צז). וש״נ.
43) בחוקותי כו, יג.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' קנט ואילך]
כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תש״ל ע׳ 264 ואילך.