בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, בדר״ח אדר ה׳תשל״ז

הנחה בלתי מוגה

זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל גו׳¹. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו ע״ז, וכן בהמשך תער״ב חלק ב׳² (שנדפס זה עתה³) בהמאמר דש״פ משפטים פ׳ שקלים (תער״ה, כבקביעות שנה זו), דצריך להבין מהו שאומר זה יתנו גו׳ מחצית השקל קודם שהודיעו כמה הוא השקל, דאח״כ אומר עשרים גרה וקודם אין יודעים כמה הוא השקל, וא״כ מהו אומר סתם מחצית השקל, והוה לי׳ לומר שיתנו עשר גרה כו׳. גם אחר שמודיע כמה הוא השקל, אומר עוד מחצית השקל תרומה לה׳, והלא כבר אמר שיתנו מחצית השקל כו׳. גם צריך להבין מהו אומרו זה יתנו, והוה לי׳ לומר ונתנו גו׳ [או ויתנו, כלשון הרגיל בכמה מקומות]. ודיוקים אלו הם נוסף על הדיוק הכללי דלמה צריך בכלל לפרש כמה הוא שקל הקודש, דעשרים גרה השקל גו׳, והוה לי׳ לומר ונתנו עשרה גרה או מחצית השקל ודיו, וע״ד שהוא בכמה מקומות בתורה שנזכר שקל ולא פירש הכתוב כמה הוא השקל. וכמו שמצינו לפני זה אצל אברהם שנאמר⁴ ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר גו׳, וכן נאמר⁵ ויקח האיש גו׳ בקע משקלו דבקע הוא מחצית השקל⁶, וכדפירש״י שם רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת, ואעפ״כ לא פירש הכתוב כמה הוא, וא״כ למה הי׳ לו לפרש כאן דעשרים גרה השקל גו׳.

והנה מצות נתינת השקלים (שבהפסוק דזה יתנו) קשורה עם הענין דכי תשא גו׳ שבהפסוק שלפני זה (כמובן בפשטות). ובמה שנאמר כי תשא גו׳ יש שני פירושים, שלכאורה הם הפכים זה מזה. הא׳ הוא כפשוטו (פרש״י), דכי תשא פירושו מנין וחשבון⁷, ופירוש ב׳ דכי תשא מלשון הרמה והגבהה⁸ [ובפרט ע״פ מה דאיתא בגמרא בבא בתרא⁹ דאמר משה לפני הקב״ה ריבונו של עולם במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא, מובן דכי תשא פירושו הרמה], וצריך להבין, דלכאורה הרי זה ב׳ פירושים הפכים (כנ״ל), דלפירוש הא׳ (דכי תשא הוא מנין וחשבון), אינו ניכר בו מעלת הא׳ על השני, דהרי במנין כל הנמנים משתוים זה לזה דהגדול והקטן נמנים ביחד [ובלשון הכתוב כאן במצות מחצית השקל¹⁰, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו׳, שאין התחלקות דעשיר ועני כו׳], והיינו שענין המנין מורה על הצד השוה שבהם, מה שכולם הם ישראל, ובני עשרים שנה וכו׳¹¹, אבל אינו מורה על התחלקות מעלות ומדריגות וכו׳, דזהו לפירוש הא׳ דכי תשא הוא מנין וחשבון. אמנם פירוש הב׳ הוא להיפך, שמחצית השקל יפעל עילוי ועלי׳ (היפך הנ״ל שע״י המנין מתבטל ענין המעלות כו׳), והרמה זו היא (כהמשך הכתוב) בראש בני ישראל, והיינו (לא שמעלה ומגבי׳ ממעמד ומצב שפל וכו׳, כי אם שפועל הרמה) בהבחינה הכי נעלית, ו(לא בראש סתם, כי אם) בראש בנ״י. ולכאורה צריך להבין, דלכאורה ענינים אלו הם הפכים זה מזה, ואיך יפעל המנין (שענינו העדר ההתחלקות והמעלה) עלי׳ והרמה בענין של מעלה וחשיבות (ראש בנ״י). וחסרון זה שבמנין (שהכל שוה) הוא נוסף על מה שמדייק באוה״ת¹² דאיתא בגמרא¹³ אין הברכה מצוי׳ אלא בדבר הסמוי מן העין, ולא בדבר המדוד (שהוא במדידה והגבלה), הנה נוסף לזה, לא ניכרת בו מעלת הנמנים וכו׳ והכל בשוה כנ״ל, ואיך יהי׳ על ידו הרמה והגבהה. והנה ע״ד שנתבאר שבכי תשא ישנם ב׳ ענינים הפכים, שמצד א׳ מורה על העדר ההתחלקות ולאידך על עילוי ועלי׳ (ובהראש דבנ״י), הנה עד״ז הוא גם במ״ש אח״כ זה יתנו גו׳ (בהמצוה דמחצית השקל, הקשורה עם המנין דכי תשא כנ״ל), ב׳ ענינים אלו. דמצד אחד הנה בנתינת מחצית השקל לא ניכר התחלקות מדריגות, כמ״ש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו׳, שלא ניכר בנתינת מחצית השקל אם ניתנה ע״י עשיר, דהעשיר לא ירבה, וכן לא ניכר שניתנה ע״י דל, דהדל לא ימעיט, והיינו שאין התחלקות מדריגות (דעני ועשיר), אבל לאידך הרי נאמר העשיר גו׳ והדל גו׳, דמ״מ ישנו עשיר ודל.

וכללות הביאור בזה הוא, דהנה כללות עבודת האדם היא מ״ש¹⁴ ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. דכללות עבודה זו היא לפי ערך כחות כאו״א, ולכן שייך בזה חילוקי מדריגות פרטיות בין א׳ לחבירו. ולא מיבעי שבהעבודה דבכל לבבך ובכל נפשך, שזוהי העבודה בכחות הפנימיים וכו׳ (דבהם שייך התחלקות), יש חילוקי מדריגות ואינו דומה א׳ להשני, כי אם גם בהעבודה דבכל מאדך, דהיא עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, ויש סברא לומר שאין שייך בזה חילוקים, הנה מ״מ גם בה יש חילוקי מדריגות. דזהו דיוק הלשון בכל מאדך, מאד שלך¹⁵, שהעבודה דבכל מאדך היא לפי ערך כאו״א, ואע״פ שבמ״ש בכל מאדך, מאד שלך, הנה הכוונה היא¹⁵ שזהו רק המאד שלך ולא המאד האמיתי שלמעלה, מ״מ כיון שבכל מאדך נאמר בהמשך לבכל לבבך ובכל נפשך (ששם הפירוש הוא לפי ערך כחות הפנימיים דכאו״א כנ״ל), מובן שגם בבכל מאדך הפירוש במאד שלך הוא (נוסף על הנ״ל) המאד שלפי ערך כאו״א.

והענין הוא, כמבואר בכמה דרושים¹⁵ וכן רואים במוחש, דאינה דומה המסירות נפש של א׳ לזו שאצל השני, דמה שאצל א׳ בא ע״י עבודה במסירות נפש (בכל מאדך) הנה אצל השני אפשר להיות דלא רק שלא צריך ע״ז מסירות נפש וכו׳, אלא שגם לא צריך שום עבודה כלל, ודבר פשוט אצלו שההנהגה צריכה להיות באופן כזה (והמסירות נפש שלו היא בענינים נעלים יותר). הרי דגם העבודה דמסירות נפש היא לפי ערך כאו״א, ואינה דומה העבודה דבכל מאדך שאצל ראשיכם שבטיכם להעבודה דבכל מאדך שאצל חוטב עציך ושואב מימיך¹⁶. והנה ע״ד שבכללות ישראל ישנם חילוקי מדריגות בהעבודה דבכל מאדך, הנה עד״ז ישנו חילוק זה בכללות הזמנים, דאינה דומה המסירות נפש שבזמן א׳ למסירות נפש שבזמן אחר. דענינים כאלו שבהזמן דאכשור דרא [בלא בתמי׳]¹⁷ היו בפשיטות ולא הי׳ צריך עליהם עבודה, הנה בהזמן שלאחר זה, בזמן האחרונים, ואחרוני האחרונים עד זמן החושך כפול ומכופל דעקבתא דמשיחא, צריך עליהם עבודה במסירות נפש, בכל מאדך. ובפרט החילוק כללי שבין זמן הבית לזמן הגלות, דבזמן הבית הי׳ מאיר אלקות בגלוי, עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש¹⁸, משא״כ בזמן הגלות דגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו וכו׳¹⁹, ואותותינו לא ראינו גו׳²⁰, ואף דגם אז ישנם אותות, מ״מ לא ראינו²¹, מצד גודל ההעלם והסתר דזמן הגלות, ומשום זה צ״ל אז העבודה דבכל מאדך כו׳. ועד״ז בדור זה גופא, הנה מצד הציווי דמעלין בקודש²², גם בהעבודה דבכל מאדך צריכה להיות עלי׳ (ועד לעלי׳ שבאין ערוך).

אמנם אע״פ שאפילו בהעבודה דבכל מאדך יש התחלקות מדריגות, כנ״ל בארוכה, הנה ביחד ע״ז הציווי דואהבת וגו׳ בכל מאדך הוא ציווי כללי לכאו״א מישראל. ועד״ז ג״כ בהגילוי מלמעלה, וירד הוי׳ על הר סיני²³, הנה בזה אין שייך חילוקי מדריגות. ואע״פ שגם אז אמרו רז״ל²⁴ משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו וכו׳, הנה התחלקות מדריגות אלו אינה אלא מצד המקבלים בלבד, אבל מצד הגילוי מלמעלה נמשך בכולם עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מהתחלקות. ואמרו רז״ל²⁵ דאנא נפשי כתבית יהבית, וכמו שאין שייך התחלקות ח״ו בבחי׳ נפשי (עצמותו ומהותו ית׳ כנ״ל), הנה כמו״כ גם בכתבית וביהבית (המשכת העצמות וענין התורה) אין שייך התחלקות. ואף שגם אצל משה רבינו צריך להיות תמיד עלי׳, דמעלין בקודש (וא״כ הרי ישנו ענין של התחלקות מדריגות), הנה עליות אלו הן מצד קבלתו מעצמות ומהות (שבכתבית ויהבית), שע״י תוספת קבלתו נעשה אצלו עלי׳, ובזה (במה שמקבל) שייך פרטי התחלקות, אבל מצד עצם ענין המשכת העצמות אין שייך התחלקות והיא בשוה בכל המדריגות. וע״ד המבואר בנוגע לכללות התורה, דידוע הפתגם²⁶ דמתן תורה לא יהי׳ עוד הפעם, כי בפעם הראשונה ניתנה כל התורה כולה בשלימותה, ואעפ״כ הנה מזמן לזמן, מידי יום ביומו, ומידי נשמה לנשמה, נמשכים בהתגלות ענינים חדשים, אלא דהתחלקות זו היא מצד מה שנמשך מהתורה בגלוי (אל המקבלים), אבל עצם ענין התורה ניתנה למטה כבר בשלימותה בעת מתן תורה. ומבואר ע״ז במ״א שזהו ע״ד מה דאיתא בגמרא²⁷ דעד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳, דמזה מובן דלאחר ארבעין שנין קאי, ומה שמגיע אל עומק שכל הרב הוא לא ע״י שהרב משפיע לו עתה (לאחר ארבעין שנין) עוד הפעם, כי אם מצד שהרב הכניס כבר במה שהשפיע אל התלמיד גם עומק שכלו, שעי״ז לאחר ארבעין שנין קאי התלמיד אדעתי׳ דרבי׳. אלא שלפני שהגיע התלמיד אל עומק שכל הרב, הנה אף שהי׳ נמצא אצלו בשלימות כל עומק השכל (כנ״ל), מ״מ הי׳ זה באופן דלא קאי, בהעלם (ובזה שייך חילוקים כמה נמשך אצלו בגלוי). וכמו שהוא בנוגע להענין דמתן תורה, הנה עד״ז הוא בהעליות שבזה, אף שהם עליות בבחינה שלמעלה מהתחלקות כנ״ל. וזהו ג״כ מ״ש²⁸ אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך וגו׳, וידועים ב׳ הפירושים במה שנאמר אלקיך הוצאתיך גו׳ בלשון יחיד, דלפירוש א׳ קאי על כאו״א מישראל²⁹, שלכל אחד במיוחד ניתנה התורה בשלימותה, ולפירוש ב׳ קאי על כללות ישראל (כמו שאין בהם התחלקות, ולכן נאמר בלשון יחיד), דב׳ פירושים אלו הם ב׳ ענינים הנ״ל בתורה. שמצד התורה שבאה אצל המקבל בגלוי נאמר בלשון יחיד, שניתנה לפי ערך כאו״א, אבל בזה גופא (שבא לכאו״א לפי ערכו) נמשך עצמות ומהות א״ס ב״ה, שלמעלה מהתחלקות, ולגבי בחינה זו כל ישראל שוים.

והנה ע״ד שנת״ל שבכללות התורה ישנם ב׳ ענינים, בחינה שלמעלה מהתחלקות ובשוה בכל המדריגות, ובחינה שבה פרטי התחלקות מדריגות (העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך), הנה נמשך דוגמתם גם בכמה מצוות, ובפרט במצוה כללית כמחצית השקל, שמהם לקחו (בפעם הראשונה) לבנין המשכן, כדאיתא בפרש״י¹⁰ מהכתובים שלאחרי זה³⁰ שממחצית השקל נעשו האדנים, ועליהם הוקם המשכן ומקדש איקרי משכן³¹, ועליו נאמר³² השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה, בניחותא, היינו דמה שהשמים ושמי השמים לא יכילו הנה ע״י הבית הזה (המקדש והמשכן) ישכון למטה³³, והבית הזה פועלת אח״כ גם בהשמים ושמי השמים שיהי׳ שם הגילוי, שזו היתה מעלת נתינת מחצית השקל בפעם הראשונה. וכן בהשנים שלאחרי זה, הנה ממחצית השקל לקחו קרבנות להמקדש³⁴, דעבודת הקרבנות היא כללות ענין העבודה³⁵. ומזה שמחצית השקל היא מצוה כללית (כנ״ל), מובן שב׳ הענינים שבכללות התורה, הבחינה שלמעלה מהתחלקות והבחינה שבה שייכים פרטי מדריגות, ישנם גם במצוה זו. וזהו ענין ב׳ חצאי השקל, דחצי א׳ מורה על הבחינה שלמעלה מהתחלקות וחצי הב׳ על הבחינה שבה התחלקות מדריגות³⁶. ובפרטיות³⁶ הנה ב׳ בחינות אלו (דמחצית השקל) הם נפש האלקית ונפש הבהמית, ובכללות יותר העבודה עם עצמו ועם העולם ע״ד שהי׳ בהמשכן (שהקמתו ע״י האדנים כנ״ל), שבו היתה השראת השכינה וכמ״ש³⁷ ושכנתי בתוכם, וע״י החלונות שקופים אטומים³⁸ הי׳ האור יוצא לכל העולם כולו³⁹, הנה עד״ז בעבודת האדם, דישנה העבודה עם עצמו ועם העולם. ובפרטיות, הנה בנפש האלקית עצמה ב׳ בחינות אלו, בחי׳ נפש האלקית המתלבשת בנפש הבהמית, שבכללות זהו בכחות הפנימיים, ובחי׳ המזל ומקיף דנשמה שלמעלה מהתחלקות כו׳. וזהו מה שתחילה אומר מחצית השקל סתם ואינו מפרט כמה הוא השקל, היות וזהו בחינה שלמעלה מהתחלקות.

וע״פ הנ״ל יובן מ״ש העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו׳, דאף שאין התחלקות דעשיר ודל, הנה מ״מ אומר העשיר גו׳ והדל גו׳. והענין הוא כנ״ל, דגם בהבחינה שלמעלה מהתחלקות שייך חילוקי מדריגות בענין גילוי הבחינה דלמעלה מהתחלקות (כנ״ל במשה מחיצה לעצמו כו׳). ועוד, דע״ד שהי׳ במשכן שע״י האדנים (שלקחו ממחצית השקל כנ״ל) הקימו את המשכן, הנה עד״ז בעבודה, הנה ע״י שהתחלת העבודה היא בקבלת עול, שזהו ראשית העבודה ועיקרה ושרשה⁴⁰, הנה עי״ז בא אח״כ גם לתכלית העילוי שבעבודה, בחי׳ העבודה שלמעלה מהתחלקות (שזהו פירוש נוסף בב׳ חצאי השקל, העבודה דקבלת עול ותכלית העילוי שמגיע על ידה). ועד״ז (בהבחינה דמחצית השקל בעבודה שנת״ל) שע״י עבודתו עם נפש הבהמית נמשך לו תוספות עילוי בעבודת נפש האלקית מצד עצמה, וע״י העבודה בכחות הפנימיים דנפש האלקית נמשך אצלו גם המקיף שבנפש, וכן ע״י העבודה דבכל לבבך ובכל נפשך בא אח״כ בדרך ממילא להעבודה דבכל מאדך, ומהעבודה דאתכפיא בא להעבודה דאתהפכא (והיינו דאף שתחילת עבודתו היא מצד כחותיו הפרטיים, ובזה ההתחלקות דעני ועשיר, כנ״ל, הנה מזה בא אח״כ לעבודה שלמעלה מהתחלקות, ולכן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט).

וזהו⁴¹ מ״ש זה יתנו, דזה היינו חלק הגלוי, והן הכחות דנפש הבהמית וגם הכחות דנפש האלקית המתלבשים בנפש הבהמית, וכחות אלו צריך למסור לאלקות, ומ״ש זה יתנו, היינו דכל הנותן בעין יפה נותן⁴², דמסירת הכחות לאלקות צ״ל באופן זה. והנה ע״י שעבודתו היא בהבחינה דזה כנ״ל, הנה אח״כ נותנים לו מלמעלה בחי׳ מחצית השקל סתם, שלמעלה מהתחלקות כנ״ל. וזהו ג״כ מ״ש כל העובר גו׳, דאיתא בירושלמי⁴³ דהיינו כל דעבר בימא כו׳, שבעת קריעת ים סוף הי׳ גילוי עצמות אוא״ס למטה, וכמ״ש⁴⁴ זה א-לי גו׳ דמורה באצבע ואומר זה⁴⁵, ועד שנמשך הגילוי דהנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו גו׳⁴⁶, ב״פ זה⁴⁵, ע״י ב״פ זה שבעבודתו, בחי׳ זה דחלק הגלוי דנפש, והבירור דאת זה לעומת זה⁴⁷, שעי״ז נמשך בחי׳ זה בכפליים, ונעשה נגילה ונשמחה בישועתו⁴⁶, בהישועה האמיתית דלעתיד לבוא, וכדאיתא בגמרא⁴⁸ דלעתיד לבוא הקב״ה עושה מחול לצדיקים בגן עדן כו׳ וכל אחד מראה באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא גו׳ זה, שזהו המחול שיהי׳ בגן עדן, ומזה נמשך אח״כ למטה, בגני, גנוני, במקום שהי׳ עיקרי בתחילה⁴⁹, דעיקר שכינה בתחתונים היתה⁵⁰, בביאת משיח צדקנו, ובקרוב ממש.

__________

1) תשא ל, יג.
2) ע׳ תתסג.
3) עש״ק מברכים אדר ה׳תשל״ז (תאריך ה״פתח דבר״).
4) חיי שרה כג, טז.
5) שם כד, כב.
6) פקודי לח, כו.
7) ראה גם פרש״י וישב מ, כ.
8) אוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח. ועוד.
9) י, ב.
10) תשא שם, טו.
11) שם, יד.
12) תשא ע׳ א׳תתכח-ט (משל״ה שמז, א).
13) תענית ח, סע״ב. ב״מ מב, א.
14) ואתחנן ו, ה.
15) ראה תו״א מקץ לט, ג-ד. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ קצה. סהמ״צ להצ״צ קכג, ב. קס, ב. סה״מ תרמ״ט ע׳ רמז.
16) ל׳ הכתוב – ר״פ נצבים (כט, ט-י). ראה גם ד״ה כתנת בד קודש תשל״ו (סה״מ ויקרא ע׳ קפח-ט).
17) ע״פ יבמות לט, ב.
18) אבות פ״ה מ״ה.
19) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
20) תהלים עד, ט.
21) ראה תו״א שמות נ, ב. מג״א צג, ג.
22) ברכות כח, א. וש״נ.
23) יתרו יט, כ.
24) מכילתא ופרש״י שם, כד.
25) שבת קה, א (ע״פ גירסת הע״י). וראה לקו״ת שלח מח, סע״ד ואילך. ועוד.
26) סה״מ תרמ״ז ע׳ פז. תרנ״ו ע׳ שנו. המשך תרס״ו ע׳ כג. שם ע׳ תקמו. תער״ב ח״א ע׳ שסו. סה״מ תער״ב-תרע״ו ע׳ קיג. עטר״ת ע׳ רצא. תרפ״ה ע׳ קצט. תש״ט ע׳ 57 (השני). ועוד.
27) ע״ז ה, ב. נתבאר בסה״מ תרנ״ז ע׳ נ.
28) יתרו כ, ב.
29) ראה רמב״ן יתרו שם, א. וראה יל״ש יתרו שם, ב (רמז קפו). ועוד.
30) פקודי לח, כה-כז.
31) עירובין ב, א.
32) מלכים-א ח, כז.
33) ראה סה״מ תרמ״ג ע׳ פז ואילך. ועוד.
34) רמב״ם ריש הל׳ שקלים.
35) ראה סה״מ תש״י ע׳ 112 ואילך. ובכ״מ.
36) ראה סד״ה זה וסד״ה כי תשא העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתעד. שם ע׳ תתקא).
37) תרומה כה, ח.
38) מלכים-א ו, ד.
39) מנחות פו, ב ובפרש״י כת״י שם. ויק״ר פל״א, ז. תנחומא תצוה ו. בהעלותך ב.
40) תניא רפמ״א.
41) ראה סד״ה זה העת״ר (המשך תער״ב שם ע׳ תתעד).
42) ראה ב״ב נג, א. סה, א. עא, סע״א. רמב״ם הל׳ מכירה פכ״ה ה״ד. הל׳ זכי׳ ומתנה פי״א הכ״ב.
43) שקלים פ״א סה״ג. הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתלא. סד״ה זה שבהערה 41. וראה גם סד״ה זה תשכ״א (לעיל ע׳ עא). וש״נ.
44) בשלח טו, ב.
45) שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י עה״פ.
46) ישעי׳ כה, ט.
47) קהלת ז, יד.
48) תענית בסופה.
49) שה״ש ה, א. שהש״ר עה״פ. נתבאר בהמשך באתי לגני ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 111 ואילך).
50) ב״ר פי״ט, ז. נתבאר בהמשך באתי לגני שם.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קכ ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ז (הישן – ע׳ 163 ואילך; החדש – ע׳ קפ ואילך).