בס״ד. ש״פ ואתחנן, שבת נחמו, ט״ו מנחם-אב ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
נחמו נחמו עמי גו׳1, ומביא בזה כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע [במאמרו ד״ה זה מש״פ נחמו וט״ו באב דשנת עת״ר2] את מאמר הילקוט3 שכנגד ב׳ בכיות דבכו תבכה4 שהוא על ב׳ חורבנות דבית ראשון ובית שני, אמר ג״כ הניחום בכפליים. והמשמעות הוא שהניחום בכפליים הוא ג״כ על ב׳ המקדשים, דמכיון שב׳ הבכיות (בכו תבכה) הם על ב׳ המקדשים, צריך לומר שהניחום בכפליים (נחמו נחמו) הוא ג״כ על ב׳ המקדשים, בית ראשון ובית שני. ומדייק בזה בהמאמר, דצריך להבין, מאחר שאמר נחמו על בית ראשון, וידוע שאז הי׳ גילוי אור נעלה ביותר מבבית שני [שלכן בבית שני חסרו ה׳ דברים שהיו בבית ראשון5], לא הוה לי׳ למימר עוד נחמו על בית שני, דיש בכלל מאתיים מנה6. והנה במשנה דמסכת תענית7 איתא לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, ומביא על זה בהמאמר, דאיתא בפרי עץ חיים8 הטעם על זה דאז הוא מילוי הלבנה בשלימות, קיימא סיהרא באשלמותא9. ומדייק בזה, דממה שאומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב משמע שהוא יו״ט גדול יותר גם מפסח וסוכות, וצריך להבין, שהרי גם חג הפסח וחג הסוכות הם בט״ו לחודש, וא״כ הרי גם בהם ישנה אותה המעלה דחמשה עשר באב, קיימא סיהרא באשלמותא.
ולהבין כל זה מקדים בהמאמר שם מ״ש10 ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד. והנה ארץ הוא בחי׳ מלכות, דזהו גם מה שהלבנה היא בחי׳ המלכות, כי הלבנה לגבי השמש הוא כמו ארץ לגבי שמים, וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שהיתרון דבחי׳ המלכות (ארץ) הוא ע״י ספירת היסוד (בכל). והענין הוא, דהנה ידוע11 שהמלכות נאצלה בבחי׳ נקודה אחת, דזהו ההפרש בין בחי׳ המלכות לשאר הספירות, דז״א נאצל בבחי׳ ו׳ קצוות, ומה שנמשך בסוד תוספת הוא המוחין, וחכמה ובינה נאצלו בבחי׳ עשר ספירות, היינו שכוללים את כל הספירות, משא״כ המלכות נאצלה בבחי׳ נקודה אחת שאין בה אורך רוחב ועומק, ושאר הספירות שבה נמשכים לה בסוד תוספת. ובענין זה מה שהמלכות נאצלה בסוד נקודה אחת יש בזה ב׳ שיטות, אם הוא בחי׳ כתר שבמלכות או בחי׳ מלכות שבמלכות. ויש לומר הענין בעבודת האדם, דהנה מלכות בעבודה ענינה קבלת עול. ובזה הוא ההפרש בין מלכות שבמלכות לכתר שבמלכות, מלכות שבמלכות הוא הקבלת עול שלמטה מהבנה והשגה, וכתר שבמלכות הוא הקבלת עול שלמעלה מהבנה והשגה, והיינו, שלאחרי שלימות ההשגה הוא בא לידי הכרה דתכלית הידיעה שלא נדעך12, ולכן הוא עובד עבודתו בבחי׳ קבלת עול, וכמאמר13 לית מחשבה תפיסא בך כלל אבל נתפס איהו ברעותא דלבא, שאפילו מחשבה הקדומה דא״ק אינה יכולה לתפוס בו, אלא שנתפס ברעותא דלבא וקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת. וכיון שהמלכות נאצלה בסוד נקודה אחת, לכן גם כאשר יש חטא ועון הגורמים יניקה כו׳, אין יניקה מבחי׳ המלכות, כי שם הוא בבחי׳ סילוק האור שלא יכול להיות מזה יניקה, היינו, שכל הספירות שבה מתעלים למעלה ולא נשאר רק נקודה אחת. אלא שמזה גופא מובן שבמלכות יש חילוקים, שפעמים מאירים כל הספירות במלכות ופעמים לא, ובדוגמא ללבנה כפשוטה, שישנו חילוק בין מולד הלבנה לקיימא סיהרא באשלמותא, וכמו״כ הוא בבחי׳ המלכות, דסיהרא לית לה נהורא מגרמה כלום14, רק מה שמקבלת מלמעלה, ולכן פעמים מקבלת ופעמים אינה מקבלת [ומ״מ שינויים אלו הם רק כפי שהמלכות יורדת לבי״ע, רגלי׳ יורדות כו׳15, משא״כ בחי׳ המלכות כמו שהיא באצילות, אנכי שלומי אמוני ישראל16, אין בה שינויים כלל, וכמו בלבנה כפשוטה שהשינויים בה הם רק בהחלק שכנגד הארץ משא״כ בפני הלבנה שכנגד השמש אין בו שינויים17], וזהו ויתרון ארץ בכל היא, ארץ הוא בחי׳ המלכות שנאצלה רק בבחי׳ נקודה אחת, וצ״ל יתרון ארץ, להמשיך שאר הספירות במלכות שהוא בסוד תוספת, שזה נמשך ע״י ״כל״, ספירת היסוד.
ומלך לשדה נעבד יש בו ב׳ פירושים, בזהר18 מפרש מאן מלך דא מלך עילאה דאתחבר לשדה כד איהו נעבד, והיינו, דשדה הוא בחי׳ המלכות, וכאשר השדה נעבדת נמשך בה בחי׳ מלך עילאה, כתר. ועוד פירש בזהר19 מלך לשדה נעבד לגריעותא, דאית שדה ואית שדה, אית שדה דקדושה ואית שדה דלעו״ז, ומלך הוא בחי׳ המלכות, אשר המלכות נאצלה בבחי׳ נקודה אחת. ונתבאר לעיל דבזה שהמלכות נאצלה בבחי׳ נקודה אחת ישנם ב׳ שיטות, אם הוא בחי׳ כתר שבמלכות או בחי׳ מלכות שבמלכות, והרי ב׳ ענינים אלו ישנם במלך, וכמבואר בדרך מצוותיך מצות מינוי מלך20 דמלך ענינו להמשיך בחי׳ קבלת עול בכל ישראל, דלכן אמרו רז״ל21 המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, ומבואר שם22, שבזה גופא ב׳ בחינות, קבלת עול שלמטה מטעם ודעת (בחי׳ מלכות שבמלכות) וקבלת עול שלמעלה מהגבלת שכלו (בחי׳ כתר שבמלכות), וכיון שהמלכות נאצלה בבחי׳ נקודה אחת, ע״כ אפשר להיות שיהי׳ מלך לשדה נעבד, בשדה דלעו״ז, דהיינו, דכאשר אינו מאיר גילוי אלקות במלכות, עי״ז נעשה ירידת המלכות.
וזהו ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד, דארץ הוא בחי׳ המלכות, ויתרון ארץ בכל היא, דהיתרון דספירת המלכות הוא ע״י ״כל״, ספירת היסוד, שנקראת כן לפי שהיא כונסת בתוכה את כל שאר הספירות, שנמשכין במלכות בסוד תוספת. אבל כאשר מלך לשדה נעבד, שנעשה ירידת המלכות, הנה ירידה זו היא צורך עלי׳, שע״י עבודת הבירורים מתעלית המלכות להיות לעתיד לבוא נקבה תסובב גבר23, ובלשון הקבלה24 דלע״ל תהי׳ עליית שם ב״ן בשם ס״ג שלמעלה משם מ״ה. ויתירה מזו, דעליית שם ב״ן תהי׳ בבחי׳ משכיל לאיתן האזרחי25, שם ע״ב שלמעלה גם משם ס״ג.
והנה במ״ש ויתרון ארץ בכל היא, הנה יש ב׳ בחינות ארץ, וכמבואר בתורה אור26 [ובארוכה בתורת חיים27 ובאור התורה28] עה״פ29 אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים, ארצות לשון רבים, שיש ב׳ ארצות, ארץ התחתונה היא בחי׳ המלכות כנ״ל, וארץ העליונה היא בחי׳ הבינה. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, דכשם שהמלכות היא בחי׳ נוקבא המקבלת מז״א, כך ספירת הבינה היא בחי׳ נוקבא המקבלת מספירת החכמה. ובעבודת האדם הוא החילוק בין עובדי ה׳ בנשמתם לעובדי ה׳ בגופם30.
והנה כשם שהוא בעבודת כאו״א מישראל שישנם ב׳ העבודות דויתרון ארץ בכל היא, העבודה דעובדי ה׳ בנשמתם והעבודה דעובדי ה׳ בגופם, כן הוא גם בכללות העבודה, שהוא בבית המקדש, דענינו הוא בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות31, שיש בה ב׳ בחינות אלו, העבודה דעובדי ה׳ בנשמתם והעבודה דעובדי ה׳ בגופם. דזהו החילוק בין בית ראשון לבית שני, וכמבואר בדרושי תקיעת שופר32, דבית ראשון הוא בחי׳ י״ה, דיש לומר שבעבודת האדם הו״ע עובדי ה׳ בנשמתם, ובית שני הוא בחי׳ ו״ה, דיש לומר שהו״ע עובדי ה׳ בגופם. וזהו גם מה שעיקר ענין הגזירות והסייגים נתחדשו בזמן בית שני, לפי שבזמן בית ראשון, שהיו בבחי׳ עובדי ה׳ בנשמתם, לא היו צריכים לגזירות, משא״כ בזמן בית שני, שהיו בבחי׳ עובדי ה׳ בגופם, הרי בשביל הגוף צריכים לגזירות וסייגים.
ועד״ז הוא גם בענין מלך לשדה נעבד, שנת״ל שהכוונה בזה הוא לירידת המלכות, שבזה ג״כ ב׳ ירידות, הירידה דמלכות והירידה דבינה, דכאמה בתה33, דבחורבן בית ראשון היתה רק הירידה דבינה, משא״כ בחורבן בית שני היתה הירידה למטה יותר, גם הירידה דמלכות.
והנה מבואר בארוכה בהמאמר שם, דידוע הכלל בעליות וירידות דכל שהירידה היא ביותר העלי׳ היא ג״כ ביותר, ומזה מובן גם בהירידה דחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, דמכיון שהירידה דחורבן בית שני היא ירידה גדולה ביותר גם לגבי חורבן בית ראשון, לכן גם העלי׳ שמחורבן בית שני היא עלי׳ גדולה ביותר גם לגבי העלי׳ שלאחרי החורבן דבית ראשון.
ובזה יובן מה שנאמר נחמו נחמו ב״פ, שיש נחמה גם על בית שני, דמכיון שהירידה דבית שני היא למטה ביותר, דהבית שני עצמו הוא למטה מבית ראשון, ועד שמבואר בעץ חיים34 שבזמן בית שני היתה המלכות למטה מכפי שהיתה בזמן גלות בבל, ועאכו״כ חורבן בית שני שהוא למטה מחורבן בית ראשון, ובלשון השולחן ערוך35 דחורבן בית שני חמיר לן, לכן העלי׳ והנחמה היא למעלה יותר, וכנ״ל דלפי ערך הירידה כן היא העלי׳.
וזהו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו׳, דט״ו באב ענינו העלי׳ שאחר הירידה, ועד שעי״ז מתגלית כוונת הירידה שהיא בשביל העלי׳, וכמו בטעם הראשון (בזמן) על היו״ט דט״ו באב, יום שכלו בו מתי מדבר36, דבאמת כלו למות בט׳ באב, ורק שחשבו שמא טעו בחשבון37, ובט״ו באב נתגלה שאתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום38. ועד״ז הוא בהעלי׳ דט״ו באב לגבי הירידה דחורבן בית ראשון ובית שני בט׳ באב. ולכן היו״ט דט״ו באב הוא למעלה מפסח וסוכות, אף שגם הם בט״ו לחודש במילוי הלבנה, דפסח ענינו יציאת מצרים, וכן בסוכות כתיב39 כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, משא״כ הנחמה על חורבן בית שני שתהי׳ לעתיד כתיב בה40 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שיהיו נפלאות גם בערך יציאת מצרים41.
והנה ענין זה נמשך בט״ו באב בכל שנה ושנה, וע״פ המבואר באגה״ק42 בנוגע לראש השנה שבכל ר״ה יורד ומאיר אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה, מובן, שכן הוא גם בנוגע לט״ו באב, וכפשטות הענין שנצטוינו להעלות בקודש43. ועד שבאים אל הנחמה לעתיד לבוא, דאז יהיו נישואי הקב״ה וכנסת ישראל44, שזה שייך לט״ו באב, שהרי בו בנות ציון וירושלים יוצאות כו׳ ואומרות בחור שא נא עיניך כו׳45, היינו שכנסת ישראל מבקשת מהקב״ה שישאנה46. ואז יקויים גם הטעם השני שמביא במאמר הנ״ל47 על ט״ו באב, שאז תשש כחה של חמה48, היינו כחם של אומות העולם המונין לחמה49, והיו מלכים אומניך גו׳50, ויקויים היעוד נחמו נחמו עמי גו׳, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ישעי׳ מ, א (ריש הפטרת פ׳ ואתחנן).
2) סה״מ עת״ר ע׳ רכא ואילך.
3) יל״ש עה״פ (רמז תמה).
4) איכה א, ב.
5) יומא כא, ב.
6) ל׳ חז״ל – ב״ק עד, א. ב״ב מא, ב. סנהדרין לא, א.
7) כו, ב.
8) סוף שער (כג) חג השבועות – דרוש על סוד ט״ו באב.
9) זהר ח״א קנ, רע״א. רכג, א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. ח״ג מ, ב. מו, א. סא, א. רפז, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
10) קהלת ה, ח.
11) ע״ח שער (יא) המלכים פ״ה. ובכ״מ.
12) ראה בחינות עולם ח״ח פ״ב. עיקרים מ״ב ספ״ל. של״ה קצא, ב.
13) ראה המשך תרס״ו ס״ע נז ואילך. ד״ה מרגלא בפומי׳ דרבא תרפ״ט פ״ב (סה״מ תרפ״ט ע׳ 105-6. קונטרסים ח״א כט, סע״א ואילך).
14) זח״א לג, ב. רמט, ב. ח״ב רמו, א. ועוד. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אור הלבנה ס״ב סק״א (ע׳ רצז). וש״נ.
15) משלי ה, ה. וראה לקו״ת פינחס עה, ד. אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). וש״נ.
16) שמואל-ב כ, יט. זח״ג קפ, ב. וראה אוה״ת שם עה״פ (ע׳ מה ואילך). המשך תער״ב ח״ב פשפ״ד (ע׳ תשצ). פש״צ (ע׳ תתא) ואילך.
17) ראה בכ״ז ספר הערכים שם ס״ה סק״ב-ג (ע׳ שה ואילך). וש״נ.
18) ח״א שכב, א.
19) שם, סע״א ואילך.
20) פ״א (קח, א).
21) ברכות לד, ב.
22) פ״ג (קי, ב).
23) ירמי׳ לא, כב.
24) ראה לקו״ת בחוקותי מז, ג. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בלק קט, ד. תו״ח ד״ה בראשית ברא הב׳ פל״ב (טז, סע״ג) ואילך. ובכ״מ.
25) ל׳ הכתוב – תהלים פט, א.
26) ר״פ וישב. וראה גם לקו״ת פרשתנו (ואתחנן) ג, ד.
27) ר״פ וישב.
28) וישב (כרך ה) תתפח, א ואילך.
29) תהלים קטז, ט.
30) ראה ד״ה החודש תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ קנז ואילך). סה״מ תש״ח ע׳ 210 ואילך. וראה גם ד״ה ומקנה רב דש״פ מסעי שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ס״ע שע-שעא).
31) רמב״ם ריש הל׳ בית הבחירה.
32) ראה לקו״ת ר״ה נז, ג ואילך. סידור (עם דא״ח) שער התקיעות רמג, ד ואילך.
33) ל׳ הכתוב – יחזקאל טז, מד. וראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) נח ד, ד. ובכ״מ.
34) שער (לו) מיעוט הירח פ״ב.
35) או״ח סו״ס תקמט.
36) תענית ל, סע״ב. ב״ב קכא, סע״א.
37) איכ״ר פתיחתא לג – הובא בפרש״י ותוס׳ תענית שם. רשב״א ד״ה שכלו בו מתי מדבר – ב״ב שם.
38) פרשתנו ד, ד. וראה פרש״י עה״פ חוקת כ, כב.
39) אמור כג, מג.
40) מיכה ז, טו.
41) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תפו ואילך). וש״נ.
42) סי״ד.
43) ברכות כח, א. וש״נ. זח״ג קסב, ריש ע״ב. וראה לקו״ש חי״ג ע׳ 250 הערה ד״ה להעלות בקודש.
44) ראה שמו״ר ספט״ו.
45) תענית כו, ב (במשנה). וראה ברייתא שם לא, א.
46) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1336 ואילך.
47) ד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רל).
48) ברייתא תענית שם. ב״ב שם, ב.
49) סוכה כט, א.
50) ישעי׳ מט, כג.
[סה"מ דברים ח"א ע' קה ואילך]
כעין שיחה. י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 316 ואילך.