בס״ד. ש״פ ויקהל, פ׳ שקלים, כ״ז אד״ר, מבה״ח אד״ש ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳1 [ואע״פ שהי׳ צריך לתת רק עשר גרה אומר הכתוב2 דעשרים גרה השקל], ומסיים3 לכפר על נפשותיכם. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו דצריך להבין, דמ״ש כאן כי תשא הכוונה על ענין המנין, שימנו את בנ״י, ולמה מדייק כאן כי תשא לשון יחיד, ולא שאו. ועוד צריך להבין4 דהנה בענין המספר והמנין ישנם כמה לשונות, וכמו הלשון דפיקוד, וכמ״ש לאחרי זה לפקודיהם, וצריך להבין למה נאמר ענין המנין בלשון כי תשא דוקא. גם צריך להבין מהו הדיוק דכי תשא את ראש דוקא5, ובפרט דמה שמדייק כי תשא את ראש דוקא הוא בסתירה לענין המנין, שהרי ענין הראש מורה על ענין המעלה, וענין המנין מורה שכולם שוים, שהרי מונים את הכל בשוה, ואין חילוק בין ראש לרגל וכו׳ הרי כולם נמנים בשוה, וכמו כאן דראשיכם שבטיכם וגו׳6 עד הפשוט שבפשוטים נמנו בשוה, וא״כ למה אומר כי תשא את ראש, והי׳ צ״ל כי תשא את בנ״י, או שאו את בנ״י. גם צריך להבין7 מ״ש מחצית השקל, דכיון שאומר לאחרי זה דעשרים גרה השקל, הי׳ צ״ל שיתנו עשר גרה ולא מחצית השקל, ובפרט דבמספר עשר ישנה מעלה מיוחדת, וכמבואר בכמה מקומות8 דמספר עשר הוא מספר השלם, וא״כ אינו מובן ביותר מה שאומר שיתנו מחצית השקל ואינו אומר שיתנו עשר גרה, ואדרבה לא רק שאין כאן המעלה דמספר עשר שמורה על שלימות (כנ״ל), אלא אדרבה אומר ההיפך מזה, מחצית השקל, דמחצית מורה על היפך ענין השלימות. וכל זה מקשרים עם כל העובר על הפקודים וגו׳ לכפר על נפשותיכם.
ויש לקשר זה עם המבואר בהדרושים דכי תשא ובהדרושים דויקהל, דבשניהם הדיוק הוא בשוה. דהנה בכי תשא הדיוק הוא שהי׳ צ״ל ע״י משה דוקא9, וכמ״ש כי תשא ולא שאו וכו׳, וכן הוא בויקהל משה10, שהי׳ צ״ל ע״י משה דוקא11, דלכאורה הי׳ צ״ל ויקהלו בנ״י וכיו״ב ולמה אומר ויקהל משה דוקא, ועוד12 דכל הענין דויקהל הוא מיותר, וכקושיית המפרשים13 דלמה נאמר בכלל ויקהל גו׳, כיון דכל הציוויים נאמרו בקהל14 מובן ג״כ שזה הציווי נאמר בקהל והי׳ צריך להתחיל מיד בהציווי, דמזה מובן שמ״ש ויקהל משה אינו הקדמה בלבד בשביל הציוויים שלאחרי זה, כי אם זהו ענין נעלה בפני עצמו, אלא שאח״כ היו ג״כ הציוויים וכו׳. וכמו״כ בכי תשא, דהענין דכי תשא את ראש בני ישראל הוא ענין נעלה בפני עצמו, אלא שאחרי זה הביא שיהי׳ ג״כ שאר הענינים דונתנו גו׳. ועוד נקודה השוה בשניהם (בכי תשא ובויקהל), דענין ויקהל משה את כל עדת בני ישראל הי׳ לכל בנ״י, אנשים, נשים וטף (כדאיתא באבות דר׳ נתן15), וכמו״כ בכי תשא הי׳ ג״כ עד״ז שכולם היו בשוה בנתינת מחצית השקל, דהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט גו׳3. ועד״ז משתוים ג״כ דויקהל הי׳ הקדמה להציווי לבנ״י על נדבות המשכן, וכן הכי תשא הי׳ במחצית השקל שבשביל האדנים16 שהיו התחלת בנין המשכן, וכמו״כ הנה מסופר אח״כ בפרשת כי תשא אודות בנין המשכן. ועוד נקודה, דשניהם (כי תשא וויקהל) קשורים עם שבת, דהרי בויקהל נאמר מיד הציווי על שבת17, וכמו״כ בפרשת כי תשא נאמר אח״כ הציווי על שבת18.
וכללות נקודת הביאור בזה, שענינים אלו הם בהמשך לחטא העגל. וכמ״ש כל העובר על הפקודים, ואיתא19 דקאי על חטא העגל, וע״י חטא העגל נעשה ענין הפירוד, היפך מה׳ אחד20, ואנכי הוי׳ אלקיך ולא יהי׳ לך אלקים אחרים21, שזהו הענין דעבודה זרה, ענין הפירוד, ולכן הי׳ צ״ל אח״כ הויקהל משה, שהוא מה שמשה כינס ואיחד את בנ״י מענין הפירוד ומעלמא דפרודא, וכמ״ש22 משם יקבצך. והיות שהי׳ ענין הפירוד וכו׳, צריך להיות הבירור ושלימות הבירור בזה, וכדי שיהי׳ שלימות הבירור הוא דוקא ע״י משה.
והענין הוא23, דהנה משה נקרא רעיא מהימנא, דב׳ פירושים בזה, הא׳ רועה נאמן, והב׳ רועה מלשון מרעה צאן, ורעיא מהימנא, היינו שזן ומפרנס את האמונה. דהנה כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים24, ולכן ישנה התמי׳ איך אפשר שתהי׳ מציאות דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא25, ועד שיבוא אח״כ לחטא עבודה זרה, וכדאיתא בגמרא26 כך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך וכו׳ עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, דכן הי׳ אצל חטא העגל דיצא לפועל החטא דעבודה זרה, ולכאורה איך זה שייך כנ״ל, והרי ישראל הם מאמינים בני מאמינים. וטעם הדבר הוא, היות דאע״פ שישנה אמונה, אמנם היא בבחי׳ מקיף, ולכן צ״ל ורעה אמונה לזון את האמונה שתבוא ותאיר בפנימיות. והנה עי״ז שרועה וממשיך את האמונה בפנימיות, זה שומר (באַוואָרנט דאָס) מחטא העגל, וגם מהענין דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, עד שזה שומר (ביז אַז דאָס באַוואָרנט) ג״כ שלא יכשל אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים, ויהי׳ אצלו קלות שבקלות כמו חמורות שבחמורות, ויהי׳ נזהר אפילו במנהג ישראל. דכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו׳27, דאז נעשה זה רצון ה׳. והנה זה נעשה ע״י משה דוקא, שהוא הרעיא מהימנא כנ״ל, שרועה את האמונה, מצד שזהו דרגתו של משה. דהנה משה הוא דעת עליון, שזהו בחי׳ הדעת שלמעלה מחכמה ובינה ולכן פועל בחכמה ובינה, דאית רצון ואית רצון28, אית רצון שע״פ השכל ואית רצון שלמעלה מהשכל, ומדריגת משה היא הרצון שלמעלה ממדידה והגבלה (טעם ודעת), ואח״כ פועל בשכל ונמשך ע״י הדעת שענינה התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא סוף פרק ג׳ שע״י שיתקע מחשבתו בחוזק וכו׳ יהי׳ הולדת המדות, אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳, דאהבה ויראה הם השורש לכל המצוות, דאהבה היא שורש לרמ״ח מצוות עשה ויראה היא שורש לשס״ה מצוות ל״ת29, כולל גם המצוות דרבנן (כמבואר בכמה מקומות) וכדאיתא בחינוך קטן30. וזהו מ״ש ויקהל משה, והיינו מה שמשה ממשיך מבחי׳ דעת עליון, עד שזה נמשך גם בכל נדיב לב31, עד שבא במעשה, שעי״ז מבטיחים (באַוואָרנט מען) שלא יהי׳ מקום לעבירה ויהי׳ שלימות הבירור.
והנה מ״ש ויקהל משה זהו בקו ההמשכה מלמעלה למטה32, דמשה הוא שושבינא דמלכא33. אמנם כדי שיהי׳ כלי לקבלה צריך להיות תחילה עשיית הכלי, שזהו בהעבודה שמלמטה למעלה, שזהו ענין כי תשא את ראש בני ישראל זה יתנו גו׳ שזהו ענין העלאה מלמטה למעלה (וההעלאה היא ג״כ מצד משה (תשא)34), וע״י שישנה תחילה ההעלאה נעשה אח״כ ג״כ ההמשכה מלמעלה למטה, הויקהל משה.
והנה ע״י שמשה ממשיך דעת עליון נעשה חסרון הרע, דזהו מ״ש כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, דלפקוריהם הוא35 מלשון כי יפקד מושבך36, היינו שהי׳ חסרון, ועד״ז הוא מ״ש לפקודיהם מלשון חסרון שנעשה חסרון הרע, היינו שע״י המשכת דעת עליון זה שומר (באַוואָרנט דאָס) שאינו נותן מקום לרע, עד שנעשה חסרון הרע לגמרי, שלא נשאר נקודה דרע כלל. והענין הוא, דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות37, אמנם ע״י המשכת בחינתו של משה, דעת עליון, נעשה חסרון הרע עד שנעשה שלימות הבירור. דהרי כשיודע שעומד לפני המלך אין מקום לרע כלל, דהגם שיודע שמה שאמרו38 כל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו וכו׳ הוא רק ע״ד הרגיל אבל אם דחק ונכנס וכו׳ אפשר לעשות תשובה39, בכל זאת כיון שיודע שעומד לפני המלך, הרי אין נפקא מינה ואפילו תנועה קלה היא מרידה במלכות, דמאן דמחוי במחוג קמי מלכא וכו׳40 שגם זה היא מרידה במלכות, ולכן ההמשכה דדעת עליון לא רק שזה שומר (באַוואָרנט) מחטא העגל כי אם שנזהר אפילו בדקדוק קל ולא נשאר אפילו נקודה מרע, וזהו מ״ש לכפר על נפשותיכם, שלימות הכפרה, דלכפר מלשון41 בעי לכיפורי ידי׳42, שנטהר מכל לכלוך וכו׳43, ונעשה שלימות הבירור.
והנה השלימות שבעולם קטן זה האדם44 קשורה עם השלימות שבעולם גדול. והנה השלימות שבעולם גדול היא, שגם כמו שעולם על מילואו נברא45, הי׳ צ״ל שלימות בזה, וכדאיתא במדרש46 מה הי׳ העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, שזהו ענין השביתה והחותם, וכמבואר הדוגמאות בזה בכמה מקומות. וזהו ענין ויכולו47, דשבת היא השלימות דכל הבריאה. ובכדי שתהי׳ שלימות זו דאתהפכא חשוכא לנהורא48 הי׳ חטא העגל, ועד״ז ענין הגלות הוא כדי שגם בצדיקים יהי׳ מעלת התשובה, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא49, ובירור ושלימות זו נעשה ע״י משה. וזהו מה שמשה קשור עם שבת (שהו״ע השלימות שלמעלה מעולם על מילואו נברא כנ״ל), דכל תלמיד חכם נקרא משה (כדאיתא בתו״א50), וכדאיתא בגמרא51 משה שפיר קאמרת, ואדרבה משה הוא ראש לכל תלמידי חכמים. וענין התלמיד חכם קשור עם שבת, דהרי תלמיד חכם איקרי שבת52, הרי דענינו של משה הו״ע השבת, וישנה עוד שייכות מיוחדת למשה עם שבת דהוא א׳ מג׳ הצדיקים שנסתלקו בשבת, דלכן אומרים בשבת ברעוא דרעוין צדקתך כו׳53, דזהו היות דענינו של משה הוא שפועל השלימות כנ״ל שזהו ג״כ ענין השבת.
והנה ע״י שאצלו העבודה שלמעלה מעולם על מילואו נברא, נעשה גם אח״כ ההמשכה דויקהל משה, עד שנעשה שלימות הבירור, ושלימות זו שאצל האדם קשורה עם שלימות העולם, שהרי גם את העולם נתן בלבם גו׳54, שמבאר בזה בלקו״ת55 שע״י שהאדם מתקן את עצמו, בלבו, הנה עי״ז פועל השלימות בעולם, עד שנעשה דירה לו ית׳ בתחתונים. ופועלים עבודה זו עוד בזמן הגלות, ובהזמן דעקבתא דמשיחא, וזה מביא אח״כ שמשיח יבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל56, שזהו בדוגמא לויקהל משה וגו׳, ובשמחה ובטוב לבב.
__________
1) תשא ל, יב-יג.
2) שם, יג. וראה לקמן בהמאמר.
3) תשא שם, טו.
4) רד״ה זה תרנ״ח (סה״מ תרנ״ח ע׳ קמו). רד״ה זה יתנו העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתצג).
5) ראה תו״א תשא (הוספות) קיא, ג. אוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח. סה״מ תרנ״ח שם. ובכ״מ.
6) ל׳ הכתוב – ר״פ נצבים (כט, ט).
7) ראה סה״מ תרנ״ח שם. ובכ״מ.
8) ראה פרדס שער (ב) טעם האצילות פ״א-ב. ראב״ע שמות ג, טו. וראה גם לקו״ש ח״ל ע׳ 2.
9) ראה תו״א שם. אוה״ת שם. ובכ״מ.
10) ריש פרשתנו (ויקהל לה, א).
11) ראה ל״ת להאריז״ל ריש פרשתנו. אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳פה. שם ע׳ ב׳קטז ואילך. רד״ה ויקהל תשמ״א (סה״מ שמות ח״ב ע׳ רצב).
12) ראה אוה״ת שם (ע׳ א׳קטז). ד״ה הנ״ל תשמ״א.
13) ראה אלשיך עה״פ. הובא באוה״ת שם.
14) ראה פרש״י תשא לד, לב.
15) רפי״א.
16) מגילה כט, ב. ירושלמי שקלים פ״א ה״א. פרש״י תשא ל, טו. טז.
17) ראה תו״א ריש פרשתנו. מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ עח. אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קלג.
18) תשא לא, יג ואילך.
19) ראה ירושלמי שקלים פ״ב סוף ה״ג ובקה״ע שם. אוה״ת תשא (כרך ח) ס״ע ג׳צו ואילך. רד״ה זה פר״ת (סה״מ פר״ת ע׳ רסג). ועוד.
20) ואתחנן ו, ד.
21) יתרו כ, ב-ג. ואתחנן ה, ו-ז.
22) נצבים ל, ד. ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳קכב ואילך. וראה גם לקו״ת תצא לו, א ואילך. ד״ה ויקהל באוה״ת פרשתנו ע׳ ב׳פו. תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ קמו). תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ קלח).
23) בהבא לקמן – ראה תו״א תשא שם (קיא, א ואילך). תו״ח תשא תקסו, ב ואילך. וראה ד״ה זה תשי״א (לעיל ע׳ ד), ובהנסמן שם הערה 14.
24) שבת צז, א.
25) ברכות סג, א (ע״פ גירסת הע״י).
26) שבת קה, ב.
27) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. שמו״ר פמ״ז, א. ויק״ר פכ״ב, א. וראה סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 116 בהערה. וש״נ. לקו״ש חי״ט ע׳ 252 הערות 20-21. וש״נ.
28) תו״א פרשתנו פז, ד. ובכ״מ. וראה זח״ג קכט, א.
29) תניא פ״ד (ח, א). שם רפמ״א. חינוך קטן (עה, ב). וראה ״פירוש״ לרמב״ם הל׳ יסוה״ת רפ״ב.
30) שבהערה הקודמת.
31) פרשתנו לה, ה. וראה תו״א פרשתנו פט, סע״ד ואילך.
32) ראה אוה״ת פרשתנו שם (ע׳ ב׳קיז ואילך).
33) זח״ג כ, א (ברע״מ). נג, ב. ערה, ב.
34) תו״א תשא שם (קיא, ג). אוה״ת תשא שם (ע׳ א׳תתלח ואילך. ע׳ א׳תתצו ואילך).
35) תו״א שם (קיב, א). אוה״ת שם (ע׳ א׳תתמו). מקומות שבהערה 23. ועוד.
36) שמואל-א כ, יח. וראה גם ד״ה ועבדתם שנה זו (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קעד ואילך), ובהנסמן שם הערה 13.
37) סוטה ג, א.
38) יומא פה, ב (במשנה).
39) תניא פכ״ה (לא, ב). וראה אגה״ת פי״א (ק, ב).
40) חגיגה ה, ב.
41) גיטין נו, א.
42) ראה תו״א שם (קיב, סע״א). אוה״ת שם ע׳ א׳תתקכו. (כרך ז) ע׳ ב׳תשפח.
43) ראה אגה״ת פ״ב. מקומות שבהערה הקודמת.
44) ראה תנחומא פקודי ג. זח״ג לג, ב. תקו״ז תיקון סט (ק, ב. קא, א). ועוד.
45) ראה ב״ר פי״ב, ו. פי״ג, ג. פי״ד, ז.
46) פרש״י בראשית ב, ב. פרש״י ד״ה ויכל – מגילה ט, א. וראה ב״ר פ״י, ט ובמת״כ שם (ד״ה שאנן) בשם חז״ל.
47) בראשית ב, א. וראה אוה״ת עה״פ (בראשית מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).
48) ראה זח״א ד, א.
49) ראה לקו״ת ר״ה נח, ד. האזינו עה, סע״ב. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
50) יתרו סח, ג.
51) שבת קא, ב.
52) זח״ג כט, א. וראה ברכות מז, סע״ב. שבת קיט, רע״א.
53) זח״ב קנו, א. טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סרצ״ב ס״ה.
54) קהלת ג, יא.
55) במדבר ה, ב.
56) רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״א. שם ה״ד.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קטו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 121 ואילך.