בס״ד. אור ליום ועש״ק פ׳ ואתחנן, ט״ו מנחם-אב ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
ושננתם לבניך ודברת בם וגו׳ וקשרתם לאות על ידך גו׳1. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה2, למה בפרשה ראשונה אמר מצות תלמוד תורה קודם למצות תפילין [שכולל כללות ענין המצוות, כמארז״ל3 הוקשה כל התורה כולה לתפילין, והכוונה בזה היא למצוות התורה4], ובפרשה שני׳ אמר מצות תפילין [ענין המצוות] קודם למצות תלמוד תורה, כמש״נ5 וקשרתם אותם לאות על ידכם גו׳ ולמדתם אותם את בניכם גו׳. גם צריך להבין, מדוע הסדר דתלמוד תורה קודם לתפילין (מצוות, כנ״ל דהוקשה כל התורה כולה לתפילין) הוא בפרשה ראשונה דוקא, והסדר ההפוך, דתפילין (ומצוות) קודם לתלמוד תורה, הוא בפרשה שני׳ דוקא. גם צריך להבין טעם השינוי גבי מצות תלמוד תורה, דבפרשה ראשונה אומר הלשון ושננתם גו׳, שהוא לשון חידוד, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר (הלכה6) לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד, כפרש״י7 ממדרשי רז״ל8 [ורק אח״כ אומר ודברת בם], ובפרשה שני׳ אומר הלשון ולמדתם גו׳, שכולל כל אופני הלימוד.
ויובן זה בהקדם ביאור ענין (שהזמן גרמא) חמשה עשר באב, דאיתא במשנה9 (ובפרטיות יותר בגמרא10) לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. דמזה שאומר לא היו ימים טובים לישראל כו׳ משמע, שט״ו באב הוא למעלה מכל שאר המועדים11, גם מפסח ושבועות. וצריך להבין, דבשלמא זה שהוא למעלה משבועות, יש לבאר, כי הוא מפני שבחמשה עשר באב קיימא12 סיהרא באשלמותא13 (משא״כ בחג השבועות), אבל מהו העילוי בחמשה עשר באב על פסח (חמשה עשר בניסן) וסוכות (חמשה עשר בתשרי) שגם בהם קיימא סיהרא באשלמותא. וידוע הביאור בזה14, דגודל היו״ט דט״ו באב הוא מפני שבא לאחרי גודל הירידה דתחילת חודש אב, שהיא ירידה אחר ירידה, הן במצב הרוחני דחטאו בכפליים15, והן (ועי״ז) כפשוטו דלקו בכפליים15, ולכן העלי׳ שלאחרי זה היא עלי׳ נעלית ביותר. שע״י עבודת התשובה באופן דבכה תבכה16, בכי׳ בכפליים17, נעשה העלי׳ באופן דנחמה בכפליים15, ובאופן שהוא למעלה באין ערוך לגבי העלי׳ דט״ו בניסן וט״ו בתשרי.
אמנם צריך להבין, שהרי גם ט״ו בתשרי הוא עלי׳ שלאחרי הירידה. וכידוע18 החילוק בין ניסן לתשרי, דניסן הוא עבודת הצדיקים, דבני ישראל בצאתם ממצרים היו בדרגא של צדיקים, דגר19 שנתגייר כקטן שנולד דמי20. ולכן חג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו21, שמדתו מדת החסד22, והשפיע מלמעלה למטה, שזהו כללות ענין עבודת הצדיקים, להמשיך אלקות בעולם מלמעלה למטה. וכמ״ש23 גבי אברהם ויקרא שם בשם ה׳ א-ל עולם, לא א-ל העולם, שהמשיך אלקות למטה באופן שאלקות והעולם נעשה כולא חד24, דירה לו ית׳ בתחתונים25. משא״כ העבודה דתשרי היא מלמטה למעלה [וכמרומז גם בשם תשרי שהוא בסדר תשר״ק מלמטה למעלה26], עבודת התשובה. שלכן העבודה דחודש תשרי היא לאחרי הקדמת העבודה דחודש אלול, כי בתחילה צ״ל חרטה על העבר (העבודה דאלול), ואח״כ קבלה על להבא (בחודש תשרי). ובחמשה עשר בו, שאז קיימא סיהרא באשלמותא, הוא היו״ט דסוכות, שגודל השמחה דסוכות [וסיום וחותם שלו בשמיני עצרת ושמחת תורה] הוא מפני שבא לאחרי עבודת התשובה27. ומכיון שגם חג הסוכות (ט״ו בתשרי) הוא השמחה על העלי׳ שלאחרי הירידה, מדוע לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו׳ דוקא.
אך הענין הוא [נוסף על זה דרק באב היתה ירידה שלא בערך – חורבן בית המקדש וגלות וכו׳ – שלכן גם העלי׳ שלאחרי זה היא שלא בערך], דהעלי׳ דחודש אב הוא שלא בסדר והדרגה, מן הקצה אל הקצה, שזהו ענין התשובה שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא28. משא״כ העלי׳ דתשרי, עם היות שהיא ע״י עבודת התשובה, מ״מ הרי היא בסדר והדרגה דרגא אחר דרגא, כהתנועה של עבודת הצדיקים שעבודתם היא בסדר והדרגה [ומה שהעבודה דחודש תשרי היא עבודת התשובה, זהו בכל הפרטים רק בערך העבודה דחודש ניסן]. שלכן בתחילה צ״ל העבודה דירח ימים29, שקאי על חודש אלול [כדאיתא בלקוטי תורה להאריז״ל30 ולקו״ת לאדמו״ר הזקן31], ואח״כ העבודה דראש השנה (שהוא גם הראש דחודש תשרי), עד שבאים להשלימות דתשרי בחמשה עשר בו, בימי הסוכות, שאז קיימא סיהרא באשלמותא. אבל העלי׳ בחודש אב היא מיד לאחרי תשעה באב, מן הקצה אל הקצה. עד שגם בתשעה באב עצמו בתפילת מנחה אומרים מנחם ציון ובונה ירושלים, שגם בתשעה באב עצמו כבר ישנו ענין הנחמה, שנולד בו משיח מושיען של ישראל32. כי משיח ענינו הנקודה והעיקר והעצם דתשובה33. וזה מתחיל כבר באותו היום תיכף ומיד* ובאותו הרגע** של תכלית הירידה, ובאופן שנראה וניכר בכמה פרטים. אלא שהגילוי בשלימות (של העלי׳ דתשעה באב) הרי זה בט״ו באב36. ובדוגמת הענין דט״ו באב כפשוטו, יום שכלו בו מתי מדבר37, דכבר כלו למות ביום תשעה באב, אלא שעד חמשה עשר באב הי׳ ספק אם כבר כלו מתי מדבר (או טעו בחשבון כו׳), ורק בט״ו באב, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא, נתברר שכבר כלו מתי מדבר בתשעה באב38, והם עדה שלימה39, שכתוב בהן40 (ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם) חיים כולכם היום, ועומדים ליכנס לארץ41 בגאולה האמיתית והשלימה42 ע״י גואל ראשון, עד לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו (שהוא גואל אחרון43). ועד״ז הוא בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו [דכל הגליות נקראות על שם מצרים44 לפי שיש בהם הענין דגלות מצרים, וכמו״כ כל גאולה נקראת על שם גאולת מצרים45 (כמ״ש46 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות), לפי שגאולת מצרים ישנה בכל הגאולות47, גם בגאולה האחרונה שאין אחרי׳ גלות48 שהיא גאולה האמיתית והשלימה מן גלות זה האחרון], דזה שבתשעה באב נולד מושיען של ישראל, מתגלה בשלימות בט״ו באב כאשר קיימא סיהרא באשלמותא.
וזהו העילוי דט״ו באב על חג הסוכות (ט״ו בתשרי), ועאכו״כ על חג הפסח (ט״ו בניסן), כי דוקא בו ישנה עלי׳ מן הקצה אל הקצה שלא בסדר והדרגה כלל, שהיא עבודת התשובה בשעתא חדא וברגעא חדא. והטעם לגודל העלי׳ בחודש אב הוא מפני שבאה לאחרי גודל הירידה. וכמובא בהדרושים49, דזה כלל בעליות וירידות, שכל שהירידה היא ביותר העלי׳ היא ג״כ ביותר, לכן העלי׳ היא למעלה מעלה ביותר. וע״ד המבואר בכמה מקומות50, דזה גופא מה שהניצוץ קדושה נמצא למטה מטה, מורה שע״י העבודה בהמטה מטה אפשר לפעול עלי׳ גדולה ביותר (כי לפום צערא אגרא51), וזה גופא שנמצא למטה יותר הוא הוכחה ששרשו גבוה גבוה ביותר.
והנה עד״ז הוא כללות העילוי דמצוות לגבי תורה. דתורה ענינה המשכה מלמעלה למטה, וביחד עם זה הלא כה דברי כאש גו׳ שאין דברי תורה מקבלין טומאה52, דמכיון שהם דברי גו׳ לכן גם כמו שהדברי תורה נמצאים למטה, ואפילו אצל מי שאינו טהור, גם שם אינם מקבלים טומאה. משא״כ מצוות ענינן שהן נעשות עם דברים גשמיים דוקא53, ואפילו המצוות שענינן בהבנה והשגה (במוח) או בהרגש (בלב), הרי נעשות עם אברים הגשמיים, במוח הגשמי ולב הגשמי54, ובפרט ע״פ המבואר בכ״מ54 ששלימות העבודה בקיום מצוות אלו היא כאשר על ידן נעשה שינוי גם בהגשמיות דכלי המוח, ועד״ז בגשמיות דכלי הלב (כיווץ והתרחבות והתפשטות). וזהו כללות העילוי דמעשה (מצוות) לגבי תורה שהיא בהשכלה והבנה, דמכיון שבמצוות ישנה הנפילה למטה מטה ביותר (בגשמיות) לכן על ידן מגיעים להגבוה גבוה ביותר. וכיון שהעלי׳ שע״י הירידה היא למקום גבוה יותר מהמקום שמשם היתה הנפילה, הרי מזה מובן גם בנוגע להעילוי דעבודת המצוות (ועד״ז בהעילוי דעבודת התורה).
וזהו ג״כ החילוק דב׳ הסדרים, הסדר בפרשה ראשונה דושננתם הוא לפני וקשרתם, והסדר בפרשה שני׳ דוקשרתם הוא לפני ולמדתם, כי ישנן ב׳ דעות55 (ואלו ואלו דברי אלקים חיים56) אם תלמוד גדול או מעשה גדול. והסדר דושננתם לפני וקשרתם (דקדימה בתורה מורה על קדימה במעלה) הוא הדעה דתלמוד גדול, והסדר דוקשרתם קודם לולמדתם הוא הדעה דמעשה גדול57. וע״ד העילוי דמעשה הוא גם, כאמור, העילוי דחודש אב, וזהו מה שבכו״כ שנים חל גם ט״ו באב בפרשת ואתחנן, ואפילו כשחל בפרשה שלאחרי זה, הרי ההתחלה של העלי׳ היא מיד אחרי תשעה באב (ויותר מזה בתשעה באב כנ״ל), שהוא בפרשת ואתחנן. כי העילוי דאב אפילו לגבי תשרי – שהוא ברגעא חדא, מן הקצה אל הקצה (דוגמת העילוי דמעשה), ולכן חל בפ׳ ואתחנן הבאה ברגעא חדא לפ׳ דברים וחזון.
והנה אעפ״כ בפרשה זו בא, כאמור, בתחילה ענין לימוד התורה, ושננתם, ואח״כ וקשרתם. וביאור הסדר דבפרשה ראשונה נאמר תלמוד תורה ואח״כ מצוות ובפרשה שני׳ נאמר ענין המצוות ואח״כ תלמוד תורה, הנה מה שבפרשה ראשונה קדמה תלמוד תורה (ושננתם) למצוות (וקשרתם), הוא לפי שכן הוא הסדר בתחילת עבודת האדם, שמקודם צ״ל הלימוד לידע את המעשה אשר יעשון (מצוות עשה) ואלה אשר לא תעשינה58 (מצוות לא תעשה) ורק אח״כ אפשר להיות קיום המצוות בפועל. שלכן תלמוד גדול, לפי שהלימוד מביא לידי מעשה (וכמבואר בהלכות תלמוד תורה לאדמו״ר הזקן59). וכמו הנהגת האדם בכלל, שהראש שלו הוא למעלה מכל אברי הגוף (שלכן נקרא ראש), ולכן מושל ושולט על כל הגוף כולו, שהנהגת כל אברי הגוף תלוי׳ בהחלטת הראש. ועד״ז הוא בתורה ומצוות, דתורה ענינה הלימוד בראש, ומצוות הן (רמ״ח מצוות עשה) כנגד רמ״ח אברים ו(שס״ה מצוות ל״ת) כנגד שס״ה גידים60. שבתחילה צ״ל לימוד התורה (בראש) ואח״כ אפשר להיות קיום המצוות (באברי הגוף). ורק לאחרי שכבר ישנם ב׳ הענינים דתורה ומצוות, הנה אז יש מקום (לב׳ דעות מה קדם (לימוד או עשי׳)) גם לדיעה הב׳ דמעשה גדול, מצד העילוי דעשי׳ שהיא בדברים גשמיים דוקא (כנ״ל).
ועד״ז הוא גם בעבודת האדם, דהנה כתיב61 כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ יחי׳ האדם, דאע״פ שגם האדם יש לו מוצא פי הוי׳, מ״מ, בכדי שיהי׳ יחי׳ האדם (עם המוצא פי הוי׳ שבו), הוא דוקא ע״י המוצא פי הוי׳ שבחי, צומח ודומם שלמטה מהאדם. כי דוקא מצד זה שנפל למטה מהאדם הרי זה הוכחה ששרשו ממקום גבוה יותר (כנ״ל בהעילוי דמעשה), ולכן על ידו ״יחי׳ האדם״. אמנם בכדי שהאדם יחי׳ ממוצא פי הוי׳ שבלחם, צ״ל אכילה כדבעי, שזהו ע״י שקודם לזה מכינים הלחם שיהי׳ ראוי למאכל אדם, בלשון הגמרא62 ״אדם מביא חטין חטין כוסס (בתמי׳)״, וצריך (להיות עזר כנגדו63) לעשות החטים מאכל אדם. ודוקא כאשר ישנה אכילת אדם אזי יחי׳ האדם מהמוצא פי הוי׳ שבלחם. וכמו״כ הוא בתורה ומצוות, שדוקא כאשר ישנה ההקדמה דתורה אפשר להיות אח״כ העילוי דמעשה (גדול).
וזהו הביאור (בדרך אפשר) בטעם השינוי בב׳ הפרשיות. דזה שפרשה ראשונה היא קודמת לפרשה שני׳ בסדר הכתובים הוא לפי שכן הוא הסדר בעבודת האדם, שמקודם צ״ל העבודה דפרשה ראשונה דקריאת שמע ואח״כ פרשה שני׳, כמארז״ל64 ״קדמה פרשת שמע לפרשת והי׳ אם שמוע״. ומכיון שבתחילת העבודה צ״ל קודם לימוד התורה, ואח״כ לימוד מביא לידי מעשה, לכן בפרשה ראשונה (התחלת העבודה) הסדר הוא ושננתם ואח״כ וקשרתם – שע״י הלימוד (ושננתם) יודע איך לקיים את המצוות (וקשרתם), ומקיימן בשלימותן (וזה נעשה הכנה לקיום המצוות כמצות רצונך לעתיד לבוא65). וזהו ג״כ מה שאומר (גבי לימוד התורה) הלשון ״ושננתם״, כי בכדי שהלימוד יביא לידי מעשה הוא רק כאשר הלימוד הוא באופן של לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא66, שזהו ענין ושננתם (כנ״ל בתחילת המאמר). אמנם לאחרי פרשה ראשונה, שכבר ישנו הלימוד המביא לידי מעשה והמעשה הבא על ידו, הנה אז באה פרשה שני׳, שבה הסדר הוא בתחילה וקשרתם גו׳ ולאחרי זה לימוד התורה [שלכן אומר ״ולמדתם״ סתם, שכולל כל אופני הלימוד (אפילו האופן דדרוש וקבל שכר67), מפני שלימוד זה בא לאחרי וקשרתם גו׳ ואינו בשביל העשי׳], כי עיקר העילוי הוא במעשה, דמעשה גדול כנ״ל, אלא שאח״כ נמשך עילוי זה (שבמעשה) גם בתורה. ועד״ז הוא בכללות סדר ההשתלשלות, שע״י עבודת האדם בהמוצא פי הוי׳ שבדומם (או אפילו צומח וחי) שלמטה ממנו, הרי הוא מעלה הניצוץ אלקי לשרשו ומקורו (שלמעלה משרש האדם), ועי״ז נעשה ״יחי׳ האדם״, שעילוי זה נמשך גם בו, ע״ד מארז״ל68 ארון נושאיו נשא.
ועד״ז הוא בכללות ענין הירידות, שתכליתן הוא שעל ידן תהי׳ עלי׳ גדולה ביותר, וכל מה שהירידה היא ביותר, העלי׳ שלאחרי זה היא ביותר. שמזה מובן בנוגע להירידה של גלות דחודש אב ודתשעה באב, שהיא ירידה נוספת על כללות הירידה של סדר ההשתלשלות, עד שהיא ירידה כפשוטו באופן הכי תחתון. שתכלית ירידה זו הוא לא לשם עונש ח״ו, כי אם שעל ידה תהי׳ עלי׳ גדולה ביותר, שיבואו לטהרה וטהרה69 מביאה לידי קדושה* ומקדושה כו׳ עד לתכלית העלי׳ (כהסיום בברייתא הידועה –) ביאת אליהו הנביא ותחיית המתים. החל מהענין דתחיית המתים מה שזוטרא דבכו מחי׳ מתים72, שבכללות הו״ע עבודת הבירורים, דהניצוצי קדושה שנפלו למטה הם בבחי׳ מתים, כי מאן דנפיל מדרגי׳ איקרי מת73, וע״י שמבררם הרי הוא מחי׳ אותם, ואח״כ מזכך ומעלה אותם עד לתכלית השלימות כמצות רצונך. ועילוי זה (שלאחרי הירידה דגלות) נעשה בגלוי כבר בתשעה באב בתחילת זמן מנחה ובתחילת תפילת מנחה, שאז כילה חמתו כביכול על העצים ועל האבנים35, שבזה הראה הקב״ה בגילוי גודל אהבתו, שכל חמתו כילה – לגמרי, שלא נשאר ממנה כלום, ולכן מיד נולד משיח מושיען של ישראל. וזה בא לידי גילוי בכמה ענינים הקשורים עם הענין דנולד מושיען של ישראל, ומתחילים לאחרי חצות היום דתשעה באב.
אמנם עדיין אין זה (העילוי שבתשעה באב עצמו) תכלית שלימות העבודה. ואחרי תשעה באב, הנה מיום ליום שמתקרבת הלבנה להמצב דקיימא סיהרא באשלמותא, מתגלה יותר העילוי שע״י הירידה דאב, עד שבט״ו באב נעשה שלימות העילוי, ולכן הוא יו״ט גדול ביותר, דלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו׳, עד שמדמים אותו ליום הכיפורים, ואדרבה, בתחילה נזכר ט״ו באב ואח״כ יום הכיפורים. ומכיון שהשמחה דיום הכיפורים היא ״משום דאית בי׳ סליחה ומחילה״74, מזה מובן גם בנוגע לט״ו באב, שמעלתו היא בענין התשובה, ומעלתו יתירה על יום הכיפורים בזה (שלכן מקדימו ליום הכיפורים כנ״ל) הוא מפני שדוקא בו ישנו העילוי דתשובה בשעתא חדא וברגעא חדא, משא״כ ביום הכיפורים ועבודת יום הכיפורים שהתשובה היא לאחרי עבודה ארוכה (מתחיל מר״ח אלול) עם כמה פרטים ופרטי פרטים (כנ״ל).
וזהו כללות הענין ד(האי יומא דקא גרים75) ט״ו באב, שהוא שלימות העלי׳ שלאחרי הירידה דתשעה באב, ובזמן שבית המקדש הי׳ קיים נמשך עילוי זה בגילוי, ועד שאפילו בזמן הגלות ישנם כמה מנהגים מצד זה שבזמן76 בית המקדש הי׳ יו״ט גדול מהרבה טעמים שנאמרו על זה בגמרא74, ובפרי עץ חיים77* (המובא בדרושי נחמו נחמו) מונה ז׳ מעלות טובות שהיו אותו היום המכונה ליסוד שהוא ז׳. וע״י כל זה בא ט״ו באב למעלתו ומדרגתו כמו שיהי׳ לעתיד לבוא, שאז יתגלה גודל העילוי שהי׳ בהירידה בגלות. ולכן לע״ל יהי׳ מעשה גדול, כהסדר בפרשה שני׳, וקשרתם ואח״כ ולמדתם, כי אז יתגלה העילוי שבעשי׳ דוקא. וזהו ג״כ ביאור החילוק בין פרשה ראשונה ופרשה שני׳, דבפרשה ראשונה הוא לשון ציווי (בעבר ובהוה), ובפרשה שני׳ הוא לשון ציווי וגם לשון סיפור (בעתיד), והסיפור הוא וסרתם גו׳ ועבדתם78 ואח״כ יהי׳ ענין התשובה ואח״כ וקשרתם גו׳ ולמדתם, כי עיקר העילוי המבואר בפרשה שני׳ (מעלת התשובה והמעשה) יהי׳ לע״ל.
וכן תהי׳ לנו בקרוב ממש, שע״י עבודת התשובה בזמן הגלות, הנה ושב הוי׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים גו׳79, דשכינתא שבגלותא תשוב עם בנ״י מהגלות80, באופן דואתם81 תלוקטו לאחד אחד בני ישראל82, שהקב״ה מלקט כל אחד ואחד מישראל ע״י ה״אחד״ שבו, ומוליכו לקבל פני משיח צדקנו, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו83, וכספם וזהבם אתם84, עם כל הבירורים וכל הניצוצי קדושה, עד שיהי׳ ״ונצלתם״85 – שיבררו הכל, ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ86, ויראו בגלוי שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב, למטה מעשרה טפחים, בירושלים עיר הקודש ובארץ הקודש בכלל**, בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו.
__________
*) וכמרז״ל34 דגעתה פרתו ותומ״י געתה פעם שני׳ וא״ל דנולד מושיען של ישראל.
**) דלכן קרי לי׳ מזמור35 כי בהשריפה כילה חמתו.
*) דפרישות בכלל קדושה70. וטהרה וקדושה – חו״ב71.
*) ובש״ס74 מונה ששה (מהם).
**) להעיר משתי הגירסות (בסוף תענית): (שבהם בנות) ירושלים, ישראל.
__________
1) ואתחנן ו, ז-ח.
2) אוה״ת ואתחנן ע׳ רלח. רנב. וראה גם שם ס״ע רפא. (כרך ה) ע׳ ב׳ט. ע׳ ב׳יב.
3) קידושין לה, א.
4) ראה גם לקו״ש ח״ו ע׳ 277 בהערה.
5) עקב יא, יח-יט.
6) ראה תוד״ה אלא – קידושין ל, סע״א. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ב ה״ג.
7) עה״פ.
8) ספרי עה״פ. קידושין שם.
9) תענית כו, ב.
10) שם ל, ב ואילך. וראה גם ב״ב קכא, א ואילך.
11) ד״ה נחמו עת״ר בתחלתו (סה״מ עת״ר ע׳ רכא).
12) זהר ח״א קנ, רע״א. רכג, א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. ח״ג מ, ב. מו, א. סא, א. רפז, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
13) ראה ד״ה נחמו שם (מפע״ח סוף שער (כג) חג השבועות – דרוש על סוד ט״ו באב).
14) ד״ה נחמו הנ״ל (סה״מ שם ס״ע רכט ואילך). וראה גם אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו.
15) איכ״ר ספ״א. יל״ש ישעי׳ רמז תמה. ועוד.
16) איכה א, ב.
17) ראה סנהדרין קד, ב. ועוד. אוה״ת שם ע׳ א׳נ ואילך.
18) ראה אוה״ת בא ע׳ רנז ואילך.
19) יבמות כב, א. וש״נ.
20) ראה שם מו, א ואילך. כריתות ט, א. וראה לקו״ש חי״ח ע׳ 119 הערה 26.
21) זח״ג רנז, ב.
22) ראה ספר הבהיר סקצ״א (השמטות לזח״א רסד, ריש ע״ב). ועוד. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אברהם אבינו ס״א-ג (ע׳ סה ואילך). וש״נ.
23) וירא כא, לג.
24) לקו״ת תבוא מג, ג. המשך תער״ב ח״א ע׳ רנז. סה״מ תש״ב ס״ע 58-9. ועוד.
25) ראה תו״א ר״פ תולדות.
26) אוה״ת שם ריש ע׳ רסא.
27) ראה אוה״ת שמע״צ ע׳ א׳תשפח ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ז (ע׳ קיד-קטו).
28) זח״א קכט, סע״א.
29) ל׳ הכתוב – תצא כא, יג.
30) עה״פ.
31) ראה סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ קנד הערה 65. וש״נ.
32) איכ״ר פ״א, נא. וראה ברכ״י לשו״ע או״ח סתקנ״ט ס״ו. זכור לאברהם ח״א אות ט (בשם הרח״ו).
33) ראה זח״ג קנג, ב.
34) איכ״ר שם.
35) איכ״ר פ״ד, יד. מדרש תהלים עה״פ תהלים עט, א.
36) ראה סה״מ עת״ר שם.
37) תענית ל, סע״ב.
38) פתיחתא לאיכ״ר לג. הובא בפרש״י ותוס׳ תענית שם. רשב״ם (ד״ה שכלו מתי מדבר) ב״ב קכא, סע״א.
39) ל׳ רש״י – חוקת כ, א.
40) פרשתנו ד, ד.
41) פרש״י חוקת שם, כב.
42) ראה נדרים כב, ב. שמו״ר רפל״ב. ובכ״מ. וראה שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״ב חינוך בתחלתו. אוה״ת ואתחנן ע׳ סה. ע׳ צג. וש״נ.
43) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״א רנג, א. שער הפסוקים פ׳ ויחי. תו״א ר״פ משפטים.
44) ב״ר פט״ז, ה. וראה ד״ה קול דודי תש״ט (סה״מ תש״ט 107 ואילך).
45) ל׳ המאמר – סד״ה נחמו הנ״ל (סה״מ שם ע׳ רלא).
46) מיכה ז, טו.
47) ראה ד״ה כימי צאתך מארץ מצרים תש״ח רפי״ב (סה״מ תש״ח ע׳ 164. וראה גם בתחילת המאמר – שם ע׳ 159).
48) ראה תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
49) אוה״ת נ״ך שם ע׳ א׳צו. ד״ה נחמו הנ״ל רפ״ח (סה״מ עת״ר ע׳ רכו). וש״נ.
50) ראה ד״ה כי מנסה תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 94 ואילך). וש״נ.
51) אבות פ״ה מכ״א.
52) ירמי׳ כג, כט. ברכות כב, א.
53) ראה תניא פל״ז.
54) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך א) ערך אהבת ה׳ ס״א סק״ג (ע׳ ער-רעא). וש״נ.
55) קידושין מ, ב.
56) עירובין יג, ב.
57) ראה מקומות שנסמנו לעיל הערה 2.
58) יתרו יח, כ. ויקרא ד, ב. ועוד.
59) פ״ד ה״ב-ג.
60) זח״א קע, ב. לקו״ת שה״ש יא, רע״ג. ועוד.
61) עקב ח, ג. וראה לקו״ת צו יג, ב ואילך. ועוד.
62) יבמות סג, א.
63) ל׳ הכתוב – בראשית ב, יח.
64) ברכות יג, א (במשנה).
65) ראה ספרי עה״פ עקב יא, יז (הובא בפרש״י שם, יח). וראה לקו״ש ואתחנן שנה זו ס״ב (חי״ט ע׳ 40).
66) יומא כו, א.
67) סוטה מד, א. וש״נ. וראה חולין סו, ב.
68) סוטה לה, א. ועוד. וראה שערי אורה שער החנוכה ד״ה בכ״ה בכסלו ספכ״ב (י, ב).
69) ירושלמי שבת פ״א ה״ג. ספ״ג דשקלים. וראה משנה (שבמשניות) סוף סוטה. ע״ז כ, ב (וראה גירסת המהרש״א שם).
70) ראה תו״כ ר״פ קדושים. אגה״ת פ״י. ועוד. וראה תויו״ט לסוטה שם.
71) לקו״ת יוהכ״פ ע, ג.
72) ע״ז י, ב.
73) ראה זח״ג קלה, ב.
74) תענית ל, ב. ב״ב קכא, א.
75) ע״פ ל׳ חז״ל – פסחים סח, ב.
76) ל׳ השלמה לשו״ע אדה״ז או״ח סקל״א סוס״ח.
77) שבהערה 13.
78) עקב שם, טז.
79) נצבים ל, ג.
80) פרש״י עה״פ. מגילה כט, א. ועוד.
81) ישעי׳ כז, יב.
82) פרש״י שם.
83) בא י, ט.
84) ישעי׳ ס, ט.
85) שמות ג, ב. וראה ברכות ט, ב. תו״א וארא נו, סע״ד. בא ס, ג. סד״ה אם רוח המושל תרצ״ה (סה״מ קונטרסים ח״ב שסג, א).
86) זכרי׳ יג, ב.
[סה"מ דברים ח"א ע' צז ואילך]
י״ל בסה״מ תשל״ח (קופּיר) ע׳ 428 ואילך.