כא) ויאמר גו׳ ראה נתתיך – ש״פ וארא, כ״ח טבת, מבה״ח שבט ה׳תשט״ו

בס״ד. ש״פ וארא, כ״ח טבת, מבה״ח שבט ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

ויאמר הוי׳ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה ואהרן אחיך יהי׳ נביאך1, ופירש״י נתתיך אלקים לפרעה, שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים. וצריך להבין מהו החידוש בזה שמשה הוא רודה את פרעה במכות ויסורים, דמזה שאומר ראה נתתיך אלקים לפרעה משמע שהוא חידוש והפלאה, שאומר על זה ראה (קוק זיך צו) אשר נתתיך אלקים לפרעה, וצריך להבין מהו החידוש וההפלאה בזה. ועוד צריך להבין מה דאיתא במדרש2 שאמר הקב״ה למשה אלקים אלקיך אנכי3, דאף אשר אתה אלקים לפרעה מ״מ אלקיך אנכי, אני גבוה ממך, ומשמע מזה דזה שמשה הוא אלקים לפרעה הוא מעין ענין האלקות דאלקיך אנכי, דלכן צריך להבהיר (דאַרף ער באַוואָרענען) ולומר שאני גבוה ממך, דאף אשר בודאי הרי זה שאלקיך אנכי אינו כמו מה שמשה הוא אלקים לפרעה, דזה שמשה הוא אלקים לפרעה הוא לרדותו במכות ויסורים משא״כ זה שאלקיך אנכי הרי אינו שייך לומר שהו״ע הרדי׳, דמשה מצד מדריגתו הרי פשיטא שאין שייך שיהי׳ צריך לרדותו, מ״מ מאחר שאומר אלקים אלקיך אנכי, אני גבוה ממך, הנה מזה שצריך להבהיר זאת (וואָס ער דאַרף דאָס באַוואָרענען), מובן מזה דזה שמשה הוא אלקים לפרעה הוא מעין האלקות, ומ״מ אני גבוה ממך. וצריך להבין מהו ענין האלקות דמשה שהוא מעין ענין האלקות, ומ״מ אני גבוה ממך. ועוד צריך להבין מה דאיתא במדרש4 שהקב״ה נקרא מלך הכבוד5 לפי שמחלק מכבודו ליראיו6, דמלך בשר ודם אין יושבים על כסאו7 ובהקב״ה כתיב8 וישב שלמה על כסא הוי׳, מלך בשר ודם אין רוכבים על סוסו7 ובהקב״ה כתיב9 דאליהו עלה בסערה השמימה, וסערה הוא רכבו, מלך בשר ודם אין נקראים בשמו ובהקב״ה כתיב ראה נתתיך אלקים לפרעה, דמשה נקרא בשמו של הקב״ה. וצריך להבין מהו הענין דמשה נקרא בשמו של הקב״ה.

ויובן כל זה בהקדים תחילה ענין נשמת משה שהוא נשמה דאצילות10. דענין האצילות הוא כשמו שהוא אצל וסמוך11, דלהיות שאצילות הוא האצלה והפרשה מהמאציל, לזאת הוא אצלו וסמוך אליו. דהנה אצילות הוא מלשון ואצלתי מן הרוח אשר עליך12, שהוא הפרשת רוחו של משה על הזקנים. דאף דזה שנאצל על הזקנים אינו רוחו של משה ממש, דמשה הי׳ למעלה מהשפעות גשמיים כמ״ש13 מאין לי בשר14, דההשפעה שהשפיע משה הוא התורה, וגם בעולם הנה השפעתו הי׳ מזון רוחני כמו המן שהוא מזונא דחוכמתא15 שהי׳ מזון רוחני, שנבלע באברים ולא הי׳ בו פסולת16, והשפעה גשמית הוא למטה ממדריגתו של משה, דלכן אמר מאין לי בשר, אך מ״מ להיות שמשה הי׳ נשיא הדור, וכל ההשפעות וענינים צ״ל ע״י נשיא הדור דוקא17, לזאת הנה גם השפעות גשמיים שלמטה ממדריגתו של משה הי׳ צ״ל ג״כ ע״י משה דוקא, לפי שהוא נשיא הדור, אלא דלהיות שמשה הוא למעלה מזה, לזאת האציל מרוחו על הזקנים, והיתה ההשפעה על ידם, אבל כל זה הוא מרוחו של משה דוקא. וכמו״כ יובן בענין האצילות, דאצילות הוא הפרשת הארה מאוא״ס המאציל, אבל כפי שזה נמשך באצילות (נאָר ווי דאָס איז אַראָפּגעקומען אין אצילות). והנה אף שאצילות הוא הפרשת הארה בלבד, כדאיתא הלשון ע״ז18 שהוא כמדליק נר מנר, להורות שהוא הארה בלבד, וכידוע החילוק בין אור ושפע19, דשפע כמו שפעת מים20, הרי המים עצמם נשפעים ונמשכים, דלכן הם חסרים בהמקום שנמשכו משם, משא״כ אור הוא שאינו נותן לו את העצם, וגם לא השפעה עצמית כי אם הארה בלבד, דכמו״כ הוא האצלת האצילות שהוא כמדליק נר מנר שהוא הארה בלבד, מ״מ אף שהוא הארה בלבד, אבל היא הארה כזו שמגלה את העצם, דזהו ענין האצילות, שע״י האצילות נתגלה ההעלם והעצם שלמעלה מאצילות. דהנה אצילות הוא ממוצע בכדי שיהי׳ ידיעת אלקות בנבראים, דאלולי האצלת האצילות לא הי׳ שייך ידיעת אלקות בנבראים, שלא הי׳ אז שום תפיסא, שהרי למעלה מאצילות הוא בגדר העלם לגמרי, וגם הכתר שהוא ממוצע בין המאציל ואצילות21 הרי גם בי׳ כתיב22 ישת חושך סתרו, ובכדי שיהי׳ ידיעת אלקות למטה לזאת נאצלו העשר ספירות דאצילות, ועיקרם החכמה, דאף שאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא23, מ״מ ע״י האצלת החכמה דאצילות יש הידיעה גם למטה, והיינו שע״י האצילות יודעים אנו הענינים שבאצילות, ועי״ז גם בענינם שלמעלה מאצילות, דזהו ענין האצלת האצילות, שע״י האצילות יהי׳ גילוי ההעלם. דהנה גם למעלה מאצילות ישנה התכללות האצילות בהעלם, וגם כמו שהאצילות נמשך בגילוי הוא בדביקות בלמעלה מאצילות, דלזאת הוא מגלה את ההעלם שלמעלה ממנו, להיותו דבוק בו.

והנה זה שאצילות הוא דבוק במקורו, אין זה סותר להלשון דהאצלה, דהאצלה הוא מלשון הפרשה והבדלה, דבאמת הנה אצילות הוא בדביקות, ומה שנקרא בשם אצילות מלשון הפרשה והבדלה, אינו לפי שאצילות הוא מובדל, דבאמת הוא בדביקות, ומה שנקרא בשם אצילות הוא לפי שהוא בא ע״י הבדלה, היינו שהוא בא ע״י הצמצום, אבל באמת הוא בדביקות. ויובן זה מהקו, שהקו הוא דבוק במקורו, דאף שהקו נמשך ע״י הצמצום, וצמצום הראשון דוקא שהוא חלוק מהצמצומים דהשתלשלות בזה שצמצום הראשון הוא סילוק לגמרי24, ומ״מ הרי הקו הוא בדביקות במקורו, דהצמצום הוא רק שהמשכתו הוא ע״י הצמצום, אבל מ״מ הוא בדביקות. וכמו״כ יובן באצילות, דמה שנקרא בשם אצילות הוא לפי שהמשכתו הוא ע״י הבדלה, אבל מ״מ הוא בדביקות, שהוא אצל וסמוך להמאציל.

והענין הוא, דהנה ידוע25 שישנם ד׳ מדריגות יש אין אין ויש, ומבואר ע״ז דבאמת ישנם רק ג׳ מדריגות, יש אין ויש, אלא שהאין נחלק לשנים. והדיוק בזה הוא, שהאין הב׳, האין של יש הנברא, אין זה שהוא הארה מאין הא׳, האין של יש האמיתי, כי אם ששניהם המשכם הוא מהעצם, ושניהם דבוקים בהעצם, אלא שהאין עצמו נחלק לשנים. והיינו שבעצם האין כמו שהוא בא מצד העצם, הנה האין עצמו נחלק לשנים, דמצד האין עצמו יש בו מה שהוא אין של יש האמיתי, שהוא אין באמת, ויש בו מה שהוא אין של יש הנברא, שאינו אין באמת ונקרא אין רק מצד עניניו שבכללותן הוא שאינו מושג. וגם בחינה זו דאין של יש הנברא באה ג״כ מצד העצם עצמו, דזהו שהאין נחלק לשנים. והנה ההתחלקות בפועל של ב׳ בחינות אין אלו הוא ע״י הצמצום, דזה שהאין נחלק לשנים הנה ההתחלקות הוא ע״י הצמצום, שהצמצום פועל ההתחלקות באופן הגילוי שלהם כנ״ל, וגם באופן הדביקות שלהם, שהאין של יש האמיתי הוא בדביקות ניכרת והאין של יש הנברא הוא בדביקות בלתי ניכרת, אבל זהו רק ההתחלקות בפועל, הוא שבא ע״י הצמצום, אבל באמת האין עצמו נחלק לשנים, ולזאת הנה גם האין של יש הנברא הוא דבוק ממש בהעצם.

והביאור ותוספת הבנה בזה הוא, הנה ידוע המשל26 על צמצום הראשון מרב ותלמיד שהם באין ערוך, הנה בכדי שהרב יוכל להשפיע שכל לתלמידו, הנה בתחילה הוא צריך לצמצם את עצמו ולסלק את שכלו, ואז דוקא ימצא בו השכל השייך להתלמיד. הנה באמת הרי אין זה שהצמצום מחדש את השכל השייך אל התלמיד, כי אם שגם קודם הצמצום הי׳ השכל השייך להתלמיד, אלא שקודם הצמצום הי׳ שכל זה כלול בשכל הרב עצמו, והצמצום פועל ההבדלה בין הפנימיות להחיצוניות, היינו בין שכל הרב עצמו ובין השכל השייך להתלמיד, שהשכל השייך להתלמיד לא יהי׳ בלוע בשכל הרב. וא״כ מובן מזה דגם שכל השייך להתלמיד הוא בא מצד הרב עצמו, אלא שהתגלותו בפועל הוא ע״י הצמצום.

וכמו״כ יובן למעלה, שגם האין של יש הנברא הוא בא מצד העצם עצמו, ודבוק בו, אלא שהתגלותו הוא ע״י הצמצום. וזהו מה שנתבאר שהקו הוא דבוק במקורו, דאף שהמשכתו הוא ע״י הצמצום, וצמצום הראשון דוקא שהוא בבחי׳ סילוק, מ״מ להיות דשרש המשכתו הוא מהעצם, ורק שבא ע״י הצמצום, לזאת הוא בדביקות במקורו. וכמו שהוא פעולת הצמצום בהקו, כמו״כ יובן גם בענין האצילות, דאף שהוא ע״י הצמצום, ומבואר27 שהצמצום הי׳ בשביל האצילות, מ״מ הוא בדביקות. דהנה בענין ב׳ בחינות אין, אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא, יש בזה כמה ביאורים28, ביאור א׳ הוא ששניהם הם באוא״ס שלפני הצמצום, והוא עצם האור והתפשטות האור, ביאור ב׳ הוא שהב׳ בחינות אין הוא האור שקודם הצמצום והקו, וביאור ג׳ הוא שב׳ בחינות אין הוא האור שקודם האצילות ואצילות. הנה כמו שנת״ל בהקו, דפעולת הצמצום בו אינו שהוא מובדל, דגם אחרי הצמצום הוא בדביקות, כמו״כ הוא להביאור שהאין של יש הנברא הוא אצילות, אשר האצילות בא ע״י הצמצום אבל שרשו הוא בהעצם, ולכן הוא בדביקות בהעצם, דזהו שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך. ולכן הנה אצילות הוא אלקות, דמשום זה הנה גם בנשמות דאצילות, כמו נשמת משה, נקראת בשם אלקים, להיותם אלקות ממש, דזהו מ״ש נתתיך אלקים.

אמנם צריך להבין, דלפי זה, שמשה נקרא בשם אלקים מצד נשמתו שהיא נשמה דאצילות, אינו מובן לפי זה, מהו אומרו נתתיך אלקים, איזה נתינה היא, דמה שנקרא בשם אלקים הוא מצד עצמו, דמצד נשמתו הוא אלקים. ועוד צריך להבין איך שייך לומר שהנשמות דאצילות יקראו בשם אלקים, והרי שם אלקים הוא מהז׳ שמות שאינם נמחקים29, ופירש בתורה אור30 שהז׳ שמות הם בהאורות המתלבשים בכלים, ובענין הנשמות איתא באגה״ק31 שכבר יצאו מהכלים, וא״כ מובן שאינם קשורים (אַז זיי זיינען ניט פאַרבונדן) עם האורות המתלבשים בהכלים, ומכל שכן עם אור הקו שבתוך הכלים, וא״כ איך יתכן לקוראם בשם אלקים. בשלמא לפירוש הבעש״ט32 שפירש אשר הז׳ שמות שאין נמחקים הם בהכלים עצמם, לפירושו יתכן לומר אלקים גם על הנשמות. דאף שהנשמות הם למטה מהכלים, וכנ״ל שכבר יצאו מהכלים דלכן אין בכחם להוות יש מאין, מ״מ גם בהם יתכן לומר אלקים. דמאחר שפירש שהשמות קאי על הכלים, דאף שהכלים הם בדביקות בלתי ניכרת33 מ״מ נקראים אלקים, וא״כ מוכרח לומר דזה שהם בדביקות בלתי ניכרת אין זה חסרון בהם, להיות שענינם הוא באופן כזה ואופן האצלתם הוא באופן כזה שיהיו בדביקות בלתי ניכרת, לכן אין זה חסרון בהם, ונקראים אלקים, הנה לפירוש זה אפשר לומר אלקים גם על הנשמות, דאף שהנשמות כבר יצאו מהכלים, מ״מ להיות שענינם ואופן האצלתם הוא באופן כזה כמו שהם נאצלו, לזאת הנה גם בהם שייך לומר אלקים. אמנם לפירוש כ״ק רבינו הזקן שהז׳ שמות הם באורות המתלבשים בהכלים דייקא, הרי מובן מפירושו שמפרש דענין השמות שייך רק בזה שהוא בדביקות ניכרת דוקא, וא״כ איך שייך לומר על הנשמות אלקים.

אך הענין הוא, דקושיא א׳ מתרצת את קושיא השני׳. דמשה מצד עצמו לא שייך לקרותו בשם אלקים, דאף שהוא נשמה דאצילות, מ״מ להיות שכבר יצאו מהכלים, אין שייך לקרותם בהשמות כנ״ל, וזהו מה שאמר לו הקב״ה נתתיך אלקים, שהוא מצד האורות. דהנה נשמה שנתת בי טהורה היא34, וכדאיתא בתנא דבי אליהו רבה35 שכל אחד יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שהם היו נשמות דאצילות, וע״י ירידת הנשמה למטה וקיום התורה ומצוות למטה, עי״ז הוא לאשתאבא בגופא דמלכא36, דענין לאשתאבא בגופא דמלכא אין זה רק בהכלים כי אם גם בהאורות המתלבשים בהכלים37. דזהו בכל הנשמות, ומכל שכן שכן הוא בנשמות דאצילות, ונשמת משה, אשר נמשך בהם גם מהאורות, דזהו נתתיך אלקים. אמנם מאחר שכן הוא בכל ישראל, מהו החידוש שאומר ראה נתתיך אלקים. והענין הוא, דבכדי שיהי׳ בגילוי בעולם הזה, ובפרט שזה הי׳ קודם מתן תורה, הנה יש בזה ענין מיוחד, שעל זה הוא אומר ראה נתתיך אלקים.

אך כל זה הוא מדריגת משה, שהוא אלקים לפרעה, אך מ״מ אלקים אלקיך אנכי, אני גבוה ממך. שהרי מה שמשה נקרא אלקים הוא מצד מדריגת האצילות כנ״ל, ואוא״ס הוא למעלה מאצילות. שהרי יותר משאין ערוך עשי׳ לגבי אצילות אין ערוך אצילות לגבי המאציל38, וגם איתא הלשון39 דאצילות ועשי׳ שוין, וזהו אני גבוה ממך, דלגבי המאציל ב״ה הרי גם א״ק, אדם קדמון, שלמעלה ממנו לא ישנו ענין אדם, הנה גם א״ק נקרא בשם אדם דבריאה דכללות40, שהוא באין ערוך לגבי המאציל, כהאין ערוך דבריאה לגבי אצילות, וזהו אומרו אלקים אלקיך אנכי, אני גבוה ממך. וזהו מ״ש41 הודו לאלקי האלקים, דלכאורה אינו מובן, והרי אומות העולם קרו לי׳ אלקא דאלקיא42, ומה זה שייך לישראל. אך הענין הוא, דאלקים קאי על אצילות, ואלקי האלקים הוא אוא״ס שלמעלה מהאצילות. אמנם עדיין צריך להבין, הרי ענין האצילות ישנו גם בשרשו, שהוא אצילות דכללות40, הנה כמו שבענין הכלים מבואר שהכלים הם אלקות, דאף שהם בדביקות בלתי ניכרת מ״מ נקראים אלקים מצד שרשם בהרשימו, דלהיות שהרשימו הוא כח נעלם לזאת אופן המשכתם הוא באופן שהם בדביקות בלתי ניכרת, דלכן אין זה חסרון בהם, כמו״כ הוא בענין האצילות, דאף אשר יותר משאין ערוך כו׳ עד שאצילות ועשי׳ שוים, מ״מ הרי יש האצילות כמו שהוא מצד שרשו באצילות דכללות, וא״כ מהו ענין שאני גבוה ממך. אך הענין הוא, דהנה יש עתיק לעילא מא״ק43, והוא ראשית הקו44. דישנו הקו כמו שהוא בהתלבשות בא״ק, היינו דזהו הקו כמו שהוא מלובש בהשתלשלות, והעתיק שלעילא מא״ק הוא ראשית הקו. והנה בהקו יש בו ד׳ אותיות הוי׳, דהקו כמו שהוא מלובש בא״ק הוא אות ה׳ (ראשונה) שבהקו, ולפי זה צריך לומר דראשית הקו הוא היו״ד45. וזה מתאים עם המבואר כאן, דהנה יו״ד הוא חכמה46, עולם האצילות, מדריגת משה, וזהו העתיק שלעילא מא״ק, ראשית הקו, שהוא אצילות דכללות. והנה כמו שהוא באצילות הפרטית, דישנו הקו ולבד הקו ישנו גם הסובב שלמעלה מהקו, כמו״כ הוא גם באצילות דכללות, שישנו הסובב שהוא למעלה גם מאצילות דכללות, והוא עיגול הגדול שקודם הצמצום, וזהו אומרו אני גבוה ממך, דקאי על עיגול הגדול. והנה כמו״כ הוא גם באצילות דכללות כמו שהוא קודם הצמצום, שהוא האצילות כמו שהוא בשרש שרשו, הנה גם בזה ישנו הסובב שלמעלה גם מאצילות דכללות קודם הצמצום, והוא סובב הכללי, דאצילות דכללות קודם הצמצום הוא בהתפשטות האור, וסובב הכללי הוא עצם האור, ועל זה הוא אומר אני גבוה ממך. ועפ״ז יובן מה שהוא צריך להבהיר (באַוואָרענען) ולומר אלקים אלקיך אנכי אני גבוה ממך, דאין הכוונה על העצמות, דעל העצמות אינו צריך לומר אני גבוה ממך, דלגבי העצמות הרי פשיטא שכל האורות והגילויים, גם כמו שהם קודם הצמצום, וגם עצם האור, הוא באין ערוך לגמרי להעצמות, ומה שאומר אני גבוה ממך כוונתו בהאור עצמו, דגם בענין האור וגילוי אני גבוה ממך. דאף אשר נתתיך אלקים שהוא מצד אצילות, וגם כמו שהוא בשרשו באצילות דכללות, וגם כמו שהוא בשרש שרשו באצילות דכללות קודם הצמצום, מ״מ אלקיך אנכי ואני גבוה ממך, גם באור וגילוי, לפי דכל זה הוא בהתפשטות האור, ואני גבוה ממך, עצם האור.

ובזה יובן ג״כ מה שפירש״י נתתיך אלקים לפרעה שופט ורודה לרדותו במכות ויסורים, שהוא כמ״ש באיוב47 ואם זרוע כא-ל לך גו׳ וראה כל גאה והשפילהו גו׳ והדוך רשעים תחתם. דכאשר ביארו לאיוב הנהגתו של הקב״ה אמרו לו ואם זרוע כא-ל לך גו׳ וראה כל גאה והשפלהו גו׳ והדוך רשעים תחתם, דלכאורה מהו כל כך הרבותא בזה דיראה כל גאה והשפילהו גו׳ והדוך רשעים תחתם שצריך על זה זרוע כא-ל דוקא. אך הענין הוא48, דהנה הקליפות שרשם מהתהו שקדם לתיקון, דקדימה זו אינה רק בהשתלשלות כי אם גם קדימת המעלה, דמצד זה הנה גם בהנפש הבהמית אקדימי׳ טעניתי׳49, והיינו שגם למטה הקליפות הם בתוקף מצד ניצוצות הקדושה שבהם, שהניצוצות שרשם מהתהו וגם כמו שהם בהקליפות הם בתקפם כמו שהם מצד שרשם, דלזאת יש תוקף בהקליפות, דלכן נקראים בשם גאה. ובכדי לפעול הבירור בהם, הנה סדר הבירור הוא להוציא את ניצוצות הקדושה שבהם, לאט לאט, וכאשר לא יהי׳ בהם ניצוצות דקדושה, אז הנה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות50, דזהו סדר הבירורים. אמנם יש עוד אופן, והוא דגם כאשר יש בהם הניצוצות, שאז הם בתוקף, ומ״מ הנה וראה כל גאה והשפלהו, אף שהוא גאה, ועל זה צריך נתינת כח מהעצמות דוקא שלמעלה מהתהו, דזהו אומרו וזרוע כא-ל לך. דהנה גם על עבודת הבירורים צריך כח מיוחד וכמארז״ל51 משביעין אותו, מלשון שובע52, דגם כח זה הוא למעלה מהתהו אבל הוא כו׳53, דזהו הכח על ענין הבירורים, אבל בכדי לרדות את הקליפות במכות ויסורים גם כמו שהם בתקפם, דזהו גאה והשפלהו, היינו גם כמו שהוא גאה, צריך על זה נתינת כח מהעצמות דוקא, דזהו אומרו ואם זרוע כא-ל לך. והנה ביציאת מצרים ביררו רק ר״ב ניצוצות, כמ״ש54 וגם ערב ר״ב עלה אתם, אבל מצד שאר הניצוצות שנשארו הי׳ קליפת מצרים בתוקף, דאין עבד יכול לברוח משם55, ומ״מ הנה וראה כל גאה והשפלהו, דגם כאשר הי׳ קליפת מצרים בתקפה דאין עבד יכול לברוח משם, יצאו ששים רבוא ישראל וביד רמה56, דזה הי׳ ע״י משה דוקא, שנתנו לו הכח לרדות את פרעה במכות ויסורים, דכח זה הוא מהעצמות דוקא, דזהו ראה נתתיך אלקים לפרעה, דנתתיך אלקים שהוא נתינת כח מהעצמות, שמצד כח זה הנה אלקים לפרעה לרדותו במכות ויסורים, גם כמו שהוא בתקפו, דזהו אלקים לפרעה. וזהו ג״כ מה דאיתא במדרש רות שהקב״ה מחלק מכבודו ליראיו דזהו מה שמשה נקרא בשמו של הקב״ה, דיראיו הו״ע יראה עילאה, חכמה, אצילות, הנה ליראיו שהם נשמות דאצילות, הקב״ה מחלק כבודו להם, שנותן להם הכח לרדות את הקליפות במכות ויסורים, גם כמו שהם בתקפם. דזהו מה שרשב״י אומר מותר להתגרות ברשעים57, לפי שרשב״י הוא מניצוץ משה רבינו כמ״ש בזהר וברעיא מהימנא בכמה מקומות58, הנה מצד הניצוץ דמשה שבו, אומר מותר להתגרות ברשעים גם בשעה שהשעה משחקת לו57.

והנה כמו״כ הוא בכל דור ודור דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא59, עד דורנו עתה, הנה נתתיך אלקים לפרעה, דלנשיא הדור שהוא המשה שבדור, נותנים לו את הכח לשבור כל הקליפות ולהוציא את ישראל מהגלות, ובפרט ביום ההילולא שלו, שביום ההילולא הוא זמן העליות שעולה אז בעילוי אחר עילוי60, הנה מלבד העליות שיש לו נותנים לו כח מלמעלה לשבור ולרדות את הקליפות במכות ויסורים, ולהוציא את ישראל מהגלות, וכח זה הוא ממשיך לכל השייכים אליו ולכל המקושרים אליו שלא להתפעל מכל ההסתרים, ולשברם ולרדותם במכות ויסורים, ולצאת מהגלות לגאולה שלימה ואמיתית.

__________

1) פרשתנו (וארא) ז, א. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קכט ואילך). וראה גם ד״ה זה תרל״א. ד״ה ויאמר גו׳ החודש הזה לכם תשכ״ב (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ קעא ואילך).
2) רות רבה בתחלתו.
3) תהלים נ, ז.
4) שמו״ר פ״ח, א.
5) תהלים כד, ז ואילך.
6) ראה ברכות נח, א. רמב״ם הל׳ ברכות פ״י הי״א. סדר ברכות הנהנין לאדה״ז פי״ג ה״ח.
7) סנהדרין כב, א (במשנה). רמב״ם הל׳ מלכים פ״ב ה״א.
8) דברי הימים-א כט, כג.
9) מלכים-ב ב, א. יא.
10) ראה לקו״ת נצבים מט, ב. ובכ״מ.
11) ראה פרדס שער (טז) אבי״ע פ״א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״א ע׳ שיא. ובכ״מ.
12) בהעלותך יא, יז.
13) שם, יג.
14) ראה תו״א וירא יד, א. לקו״ת בהעלותך לא, ד. לג, ב. מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ לד. אוה״ת בהעלותך ס״ע כב ואילך. מקומות שבהערה 17.
15) ראה זח״ב סב, א.
16) ראה יומא עה, ב.
17) ראה סה״מ תר״ס ע׳ קיב. סה״מ קונטרסים ח״ב שלג, ב. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ו ע׳ רנז. ועוד.
18) במדב״ר פכ״א, טו. וראה לקו״ש ח״ח ע׳ 75 ואילך.
19) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ רסא. ח״ב ס״ע תכב (ובהנסמן בהמ״מ לשם). תקס״ג ח״א ע׳ שלה ואילך. ע׳ תיא ואילך. אוה״ת ענינים ע׳ קנה ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ תכא ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ט (ע׳ קיח) ואילך. סה״מ ויקרא ע׳ רסט ואילך. ועוד.
20) ל׳ הכתוב – איוב כב, יא. לח, לד.
21) ע״ח שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. אגה״ק סי״ז (קכה, ב). מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ קצא ואילך. ועוד.
22) תהלים יח, יב. לקו״ת האזינו עג, א. ובכ״מ.
23) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
24) ראה ע״ח (שער א) דרוש עגולים ויושר ענף ב. לקו״ת ויקרא (הוספות) נג, ד. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ע׳ קכד ואילך. וש״נ.
25) ראה בכ״ז שערי אורה שער הפורים סב, ב ואילך. תו״ח בשלח רסו, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ רג ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פמ״ב (ע׳ מד) ואילך. תרס״ו ע׳ רכ ואילך. ועוד.
26) ראה שערי אורה שם (סג, א). תו״ח שם (רסח, א ואילך). מאמרי אדהאמ״צ שם (ע׳ רה ואילך).
27) ע״ח שם.
28) ראה המשך ר״ה תרצ״ד ספי״ח (סה״מ תשי״א ריש ע׳ 83) ואילך.
29) שבועות לה, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
30) יתרו סח, ד.
31) ס״כ (קל, א).
32) ראה לקו״ת בהר מג, ב. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סכ״ו (עו, ב). וש״נ.
33) ראה סה״מ תרס״ב ע׳ רכט. תש״ד ע׳ 39 ואילך. ובכ״מ.
34) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
35) פכ״ה.
36) ראה זח״א ריז, ב.
37) המשך תער״ב ח״א ע׳ נג. ח״ב ע׳ תתקיב. ובכ״מ.
38) לקו״ת פ׳ ראה לב, א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ע׳ ק. הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ כז. המשך תער״ב ח״א פ״ז (ע׳ יא-יב). פקצ״ד (ע׳ שצה). סה״מ תרע״ח ע׳ רח. תרפ״ה ע׳ קלד. ובכ״מ. וראה סה״מ בראשית ח״ב ע׳ ג, ובהנסמן שם.
39) מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ קיא. תקס״ח ח״א ע׳ תכ. ח״ב ע׳ תשיד. תקס״ט ע׳ עד. ענינים ע׳ מה. ובכ״מ. וראה לקו״ת תזריע כא, א. לקו״ש ח״ה ע׳ 90. וש״נ.
40) ראה ע״ח שער (ב) השמות ענף ב. ריש שער (ג) סדר אצילות. לקו״ת בהר מג, ריש ע״ד. סה״מ תרנ״א ע׳ לח. ובכ״מ.
41) תהלים קלו, ב.
42) מנחות בסופה.
43) ע״ח שער (ט) שבירת הכלים רפ״ו. הובא בזהר״ק לזח״א טו, א.
44) לקו״ת מסעי צה, ב. סה״מ תרנ״ז ריש ע׳ קכח. ובכ״מ. וראה הנסמן בהערה הבאה.
45) ראה סה״מ תרנ״א ע׳ כד.
46) אגה״ת פ״ד (צד, ב). ובכ״מ.
47) מ, ט ואילך. וראה בכ״ז לקו״ש חט״ז ע׳ 74-5. וש״נ.
48) ראה (נוסף למקומות שנסמנו בלקו״ש שם) מאמרי אדה״ז תקס״ו ע׳ קפט-צ. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ כז. אוה״ת שמיני (כרך ג) ע׳ תתה. נ״ך ע׳ קנז. מג״א (קה״ת, תש״נ) ע׳ רסד ואילך. סה״מ תש״ד ס״ע 197-8.
49) ראה זח״א קעט, סע״א ואילך.
50) שבת לג, ב.
51) נדה ל, ב. הובא בתניא רפ״א.
52) קיצורים והערות לתניא ע׳ נב ואילך. וראה גם ליקוט פירושים וכו׳ לתניא שם אות ד (ע׳ יז) ואילך. וש״נ.
53) חסר קצת. המו״ל.
54) בא יב, לח. ראה כנפי יונה (להרמ״ע מפאנו) ח״ג סנ״ו. מגלה עמוקות אופן נח. מאו״א ע, נו. תו״א בא ס, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ס״ע רט-י. סה״מ תרכ״ח ע׳ קנד ואילך. ובכ״מ.
55) מכילתא יתרו יח, יא. פרש״י שם, ט.
56) בשלח יד, ח.
57) ברכות ז, ב. מגילה ו, ב. ראה לקו״ש שם.
58) ראה גם ליקוטי הש״ס להאריז״ל ריש מס׳ שבת (ד״ה שמעון). ספר הגלגולים לקוטים ענין משה. עמק המלך שער (ו) רדל״א פ״ד. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תקפז (ובהמ״מ לשם). סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר בסופו. תו״ח ויצא לז [קעח], ג. וש״נ. מאמרי אדהאמ״צ נ״ך ע׳ שס. וש״נ.
59) תקו״ז תס״ט (קיב, א. קיד, א).
60) ראה אגה״ק סכ״ז (קמו, א).

[סה"מ שמות ח"א ע' קג ואילך]

״ניגנו ניגון שקודם דא״ח וכ״ק אדמו״ר שליט״א בכה באמצע הניגון, והעביר כ״ק אדמו״ר שליט״א את ידו על מצחו, כדי להתאפק (אַיינהאַלטן זיך). אח״כ אמר מאמר ד״ה ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלקים לפרעה, נתארך כארבעים וחמש דקות. בתחילת המאמר בכה כ״ק אדמו״ר שליט״א כשדיבר בענין נשיא ישראל שכל ההשפעות צריכות לעבור על ידו (דיבר זה בענין משה), ועוד איזה פעמים״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 225 ואילך.

סגירת תפריט