בס״ד. ש״פ נשא, י״ד סיון ה׳תשל״ה
הנחה בלתי מוגה
ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר1, וידוע הדיוק בזה2, הרי מבואר במדרשי חז״ל3 הטעם לזה ששבט יששכר הקריב שני לשבטים, אף שהי׳ תשיעי ללידה, שזהו מצד ששבט יששכר היו בעלי תורה וכמ״ש4 ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, ולפי זה אינו מובן למה הקריב ביום השני ולא ביום הראשון, שמצד מעלת התורה הי׳ ראוי לכאורה ששבט יששכר יקריב גם לפני שבט יהודה. וגם צריך להבין מ״ש נתנאל בן צוער נשיא יששכר, שמקדים את שמו של הנשיא (נתנאל בן צוער) לפני השבט5. דבכל השבטים מקדים תחילה את שמו של השבט, וכמו ביום השלישי נשיא לבני זבולון (ואח״כ) אליאב בן חלון, וכ״ה בשאר השבטים, ומדוע כאן מקדים תחילה נתנאל בן צוער, ורק לאח״ז אומר נשיא יששכר. ומזה מובן, דמה שגבי הקרבן דיששכר מזכיר תחילה את שמו של הנשיא הוא לפי ששם זה (נתנאל בן צוער) שייך למה שהקריב ביום השני. וזהו ביום השני הקריב נתנאל בן צוער, דמה שקרבן זה הי׳ ביום השני הוא מצד ענינו של נתנאל בן צוער.
והנה במאמרים ד״ה ביום השני6, מקשרים הענין דביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר עם ענין התרומה. דהנה שבט יששכר הו״ע התורה כנ״ל, וכן תרומה הוא אותיות תורה מ״ם7, והוא מה שהתורה ניתנה בארבעים יום. וענין זה (השייכות דמספר ארבעים לתרומה) הוא גם לתרומה כפשוטה, כי תרומה (בעין יפה) הוא אחד מארבעים8. והנה מבואר במאמרים הנ״ל9, שענין התרומה קאי על העבודה דק״ש, שהיא עבודה הכי נעלית. וכידוע10 ב׳ הסוגים שבמאמרי רבותינו, שלפעמים מבואר שתכלית העילוי דתפילה הוא תפילת העמידה, אבל לפעמים מבואר שתכלית העילוי דעבודת התפילה הו״ע ק״ש, ואהבת את הוי׳ אלקיך גו׳11, דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא12. וזהו גם מה שמבואר כאן שתרומה (שהו״ע נעלה ביותר) קאי על ק״ש. והנה ידוע מה שאמרו רז״ל13 בענין ב׳ פרשיות הראשונות דק״ש למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע כו׳, ומזה ששואלים למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע הרי מובן, שיש מעלה בוהי׳ אם שמוע שמצד מעלה זו הי׳ ראוי להקדים אותה לשמע. והוא בדוגמת המבואר לעיל בנוגע לשבט יהודה ויששכר (שהם דוגמת ב׳ הפרשיות שמע ווהוי׳ אם שמוע), שמצד מעלת התורה דשבט יששכר הי׳ ראוי שיקריב קרבנו ביום הראשון לפני שבט יהודה, אלא שמ״מ הקרבן דשבט יששכר (בפועל) הוא ביום השני לאחרי הקרבן דשבט יהודה, בדוגמת מה שוהי׳ אם שמוע היא פרשה השני׳ דק״ש לאחרי פרשת שמע. ומזה מובן, שהטעם לזה שקרבנו של שבט יששכר הוא ביום השני הוא אותו הטעם לזה שפרשת והי׳ אם שמוע היא פרשה השני׳, שהטעם לזה הוא כמו שאמרו רז״ל13 למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות.
והענין הוא14, דהנה הענין דקבלת עול מלכות שמים בפשטות הוא הקבלה לקיים רצון העליון, וענין זה הוא הענין דקבלת עול מצוות, שהרי הענין דקבלת עול מצוות הוא הקבלה לקיים את המצוות לא מצד הסגולה ושכר שבהם, כי אם מצד זה שהם רצונו של הקב״ה, וכמ״ש אשר קדשנו במצוותיו וצונו (שקיום המצוות הוא מצד הציווי), דזהו דיוק הלשון יקבל עליו עול מצוות (עול דייקא), שהענין דקבלת עול מצוות הוא שיקיים את המצוות בדרך קבלת עול מצד הציווי שבהם. ולפ״ז אינו מובן מה שאמרו שצריך להקדים שמע לוהי׳ אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, דמהו היתרון שבקבלת עול מלכות שמים על קבלת עול מצוות. וידוע הביאור בזה, שקדימת עול מלכות שמים לעול מצוות הוא בדוגמת הקדמת נעשה לנשמע. דנשמע הוא מה שמקבל על עצמו לקיים את כל מה שישמע, היינו שגם נשמע הוא ביטול דקבלת עול, אלא שהביטול דנשמע (שיקיים כל מה שיאמרו לו) הוא ביטול לבחי׳ רצונות הפרטיים, שיקיים כל רצון ורצון כו׳, ולפני זה צ״ל הקדמת נעשה לנשמע, שהו״ע הביטול לבעל הרצון שלמעלה מרצונות פרטיים, ועד למעלה מענין הרצון. וזהו ענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ יקבל עליו עול מצוות, כי קבלת עול מצוות (עם היות שענינה הוא קבלת עול וביטול כנ״ל) הוא הביטול לרצונות הפרטיים, שמקבל עליו את עול הרצונות פרטיים דהמצוות, היינו ביטול להרצון, ולפנ״ז צ״ל קבלת עול מלכות שמים, שהוא הביטול לבעל הרצון.
וזהו ההפרש שבין ב׳ הפרשיות דק״ש, שמע והי׳ אם שמוע, דוהי׳ אם שמוע הו״ע רצונות פרטיים, ואספת דגנך ותירושך ויצהרך15 שהם בירורים פרטיים, משא״כ בפרשת שמע שמדבר בנוגע כללות התורה ומצוות, ובפרט בפסוק ראשון דק״ש שאינו מדבר אפילו בנוגע לכללות התורה ומצוות, כי אם הענין דקבלת עול מלכות שמים (שלמעלה מהרצון דמצוות), שבפסוק זה הוא עיקר הענין דקבלת עול שמים, וכמרז״ל16 שר׳ יהודה הנשיא הי׳ מעביר ידיו על פניו וכו׳, דזהו גם מה שפסוק ראשון דק״ש מעכבת הכוונה בדיעבד, לפי שפסוק זה הוא עיקר קבלת מלכות שמים17. ואחרי הקבלת עול מלכות שמים שבפסוק ראשון, שהו״ע הקדמת נעשה לנשמע, הביטול לבעל הרצון, הנה לאח״ז הו״ע קבלת עול תורה ועול המצוות כו׳. והנה ענין הנ״ל הי׳ גם בעת מ״ת, וכדאיתא במכילתא18 קבלו מלכותי ואח״כ אגזור עליכם גזירות, שקבלת המלכות הו״ע בפ״ע (שלמעלה מהגזירות), ובתחילה צ״ל קבלו מלכותי, הביטול לבעל הרצון, ורק לאח״ז אגזור עליכם גזירות, עול תורה ועול מצוות.
וזהו ג״כ הסדר דקרבנות הנשיאים, שבתחילה הקריב דגל הראשון, יהודה יששכר וזבולון. דהנה יהודה הו״ע הביטול דקבלת עול מלכות שמים, וכמ״ש19 הפעם אודה את הוי׳ גו׳, ותעמוד מלדת. וזהו ג״כ ענינו של נחשון בן עמינדב למטה יהודה, דלמה נקרא שמו נחשון על שם שירד תחלה לנחשול שבים20, דזה מה שקפץ תחילה לים הו״ע המס״נ. ולכן הקריב ביום הראשון. ולאח״ז הקריב שבט יששכר שהו״ע עסק התורה, ולאח״ז נשיא לבני זבולון שהו״ע עסק המצוות. וזהו מה שקרבנו של שבט יששכר הי׳ ביום השני לאחרי הקרבן דשבט יהודה (אף שמצד המעלה דתורה הי׳ ראוי לכאורה שקרבנו של שבט יששכר יהי׳ ביום הראשון), לפי שבתחילה צ״ל הביטול דקבעומ״ש, וכדוגמת הידוע שעיקר עסק התורה צ״ל לאחרי עבודת התפילה, וכמרז״ל21 שתהא תפלתי סמוכה למטתי, כי בתחילה צ״ל הביטול דתפילה עד להביטול דכעבדא קמי מרי׳22, ובזה גופא הנה בתחילת היום צ״ל ההודאה דמודה אני, ולאחרי הביטול דמודה אני וכללות התפילה, אז דוקא בא הענין דעסק התורה. שלכן בתחילה הוצרך להיות הקרבן דנחשון בן עמינדב למטה יהודה, ורק לאח״ז הקריב שבט יששכר. אלא שאעפ״כ שבט יששכר הם נתנו עצה להנשיאים להתנדב קרבנות הללו, היינו ששבט יששכר הם נתנו עצה גם לנחשון בן עמינדב למטה יהודה, כי זה גופא מה שצ״ל הקדמת התפילה (והענין דמודה אני) לתורה, הנה זה גופא יודעים מהתורה.
והנה כל הענינים שבתורה הם בדרך כלל ובדרך פרט. וכ״ה גם בנוגע לענין הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, דאף שבכללות הו״ע אמירת מודה אני ותפילה שקודם לימוד התורה, הנה בפרטיות יש ענין הביטול כמו שהוא בלימוד התורה גופא. וכמ״ש23 ונפשי כעפר לכל תהי׳ (ועי״ז) פתח לבי בתורתך, שענין הביטול דנפשי כעפר לכל תהי׳, צ״ל גם בעת לימוד התורה גופא, וכמרז״ל24 כל תלמיד חכם היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור כו׳. וזהו ביום השני הקריב נתנאל בן צוער גו׳, דשם זה (נתנאל בן צוער) מורה על ענין התורה והביטול שבה. נתנאל הוא נתן א-ל25, נתן הוא בחי׳ מתנה, שהתורה ניתנה במתנה דוקא, וכמרז״ל26 שגם אצל משה רבינו לא היתה התורה בבחי׳ קיום (שהי׳ משכחה) עד שניתנה לו במתנה. וא-ל הוא ל״א נתיבות חכמה, דזה מה שנותנים מלמעלה הוא רק ל״א נתיבות, משא״כ נתיב הל״ב לא ידעו עיט27. והיינו, דגם הל״א נתיבות חכמה באים דוקא במתנה מלמעלה, ורק שעי״ז הנה אח״כ ע״י שעוסק בתורה לשמה, מגלין לו רזי תורה28 שהו״ע נתיב הל״ב, אבל בתחילה נותנים רק ל״א נתיבות. ובכדי לזכות למתנה זו הנה ע״ז אומר נתנאל בן צוער, שהענין דנתנאל בא ע״י צוער מלשון מצער שהו״ע הביטול29. והו״ע הביטול שבעת לימוד התורה גופא, כנ״ל. והנה צוער הוא גם מלשון צער, והוא מה שאמרו רז״ל30 כך היא דרכה של תורה כו׳ וחיי צער תחי׳. דהגם שלימוד התורה צ״ל באופן של הרחבה דוקא, וכמ״ש הרמב״ם בהלכות דעות31 שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וכו׳, שלכן בכדי שהאדם יעסוק בתורה צריך שיהיו לו כל הדברים הגשמיים כו׳, מ״מ אמרו שדרכה של תורה היא לחיות חיי צער, היינו שלא להשתמש בדברים הגשמיים ורק עד כמה שמוכרח לו בשביל לימוד התורה, וגם בזה שהוא מוכרח להשתמש, הנה התענוג של דברים הגשמיים אינו תופס מקום אצלו כלל. וכמו שיהי׳ בימות המשיח, דהגם שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, מ״מ לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את הוי׳ בלבד32, והוא לפי שהמעדנים יהיו אז כעפר, שלא יהי׳ שום תפיסת מקום (וכל ערכם יהי׳ כערך העפר). וזהו ענין נתנאל בן צוער, שע״י העבודה דצוער מלשון מצער, הוא הביטול דונפשי כעפר לכל תהי׳, שעי״ז יש גם פירוש השני בצוער מלשון וחיי צער תחי׳, דהגם שיש לו גשמיות בריבוי מ״מ אינו מתענג בהם כלל, בדוגמת ימות המשיח שכל המעדנים יהיו מצויין כעפר, הנה מהעבודה דצוער נמשך הענין דנתנאל (דזהו נתנאל בן צוער), שנותנים לו תורה במתנה.
וזהו ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר, דביום הראשון הקריב נחשון בן עמינדב למטה יהודה, והו״ע הביטול דמודה אני וכללות התפילה, ומזה בא אח״כ הענין דצוער מלשון מצער ומלשון צער, ועי״ז זוכה לנתנאל, שלימוד התורה שלו היא בתכלית השלימות באופן דמתנה. וע״י עסק התורה, ובאופן שהלימוד מביא לידי מעשה, הנה כאשר אם בחוקותי תלכו33, שתהיו עמלים בתורה34, ואת מצוותי תשמרו גו׳33, הנה עי״ז ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳35 וכל הברכות המנויות בפרשה, עד להיעודים דימות המשיח אשר באותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות32 (שהרי בימות המשיח גופא יהיו ב׳ תקופות36, בתחילה יהי׳ רק ביטול שעבוד מלכיות, ומ״ש37 וגר זאב עם כבש הוא רק דרך משל כמ״ש הרמב״ם38, ולאח״ז יהי׳ גם הענין דוגר זאב עם כבש כפשוטו כמבואר בחסידות בכ״מ39), שאז ילמדו תורתו של משיח מפיו של משיח40, ישקני מנשיקות פיהו גו׳41, ויהי׳ מלאה הארץ דיעה את הוי׳ כמים לים מכסים42, בקרוב ממש ובעגלא דידן.
__________
1) פרשתנו (נשא) ז, יח.
2) אוה״ת פרשתנו ס״ע רפא ואילך. (כרך ה) ע׳ א׳תקעז.
3) ב״ר פע״ב, ה.
4) דברי הימים-א יב, לב.
5) ראה גם מדרש אגדה – הובא בתורה שלימה עה״פ אות קנה.
6) ד״ה ביום השני תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רכד ואילך), והוא ביאור לד״ה בשעה שהקדימו תרכ״ט (שם ע׳ רב ואילך).
7) זח״ג קעט, א. תקו״ז תי״ז (לא, ריש ע״ב).
8) תרומות פ״ד מ״ג.
9) ד״ה בשעה שהקדימו הנ״ל הערה 6.
10) ראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 116 הערה 19. וש״נ.
11) ואתחנן ו, ה.
12) ראה זהר ח״ב נה, ב. ח״ג רסז, א. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
13) ברכות יג, א.
14) בהבא לקמן – ראה ד״ה בשעה שהקדימו הנ״ל הערה 6. וראה גם ד״ה הנ״ל באוה״ת שבועות ע׳ קלח. תש״ט (סה״מ תש״ט ע׳ 147 ואילך). תשמ״ה (סה״מ שבועות ע׳ תנה ואילך).
15) עקב יא, יד.
16) ברכות יג, ב.
17) שו״ע אדה״ז או״ח סימן ס ס״ח.
18) יתרו כ, ג.
19) ויצא כט, לה. וראה תו״א ר״פ ויחי.
20) במדב״ר פי״ג, ז.
21) ברכות ה, ב. לקו״ת ברכה צו, ב.
22) שבת י, א.
23) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
24) פסחים קיז, א.
25) אוה״ת פרשתנו ע׳ רפ-רפא. סד״ה ביום השני תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט שם ע׳ רלג-ד). עטר״ת (סה״מ עטר״ת ס״ע תעב). תרפ״ה (סה״מ תרפ״ה ע׳ רכא). ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 111). ד״ה הנ״ל תשל״ב (לעיל ע׳ פד. פט).
26) נדרים לח, א.
27) איוב כח, ז. ראה אוה״ת וסה״מ תרכ״ט שם. וראה גם סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 10. וש״נ.
28) אבות פ״ו מ״א.
29) ראה אוה״ת שם. סד״ה ביום השני עטר״ת, ה׳ש״ת ותשל״ב הנ״ל הערה 25.
30) אבות שם מ״ד.
31) פ״ג ה״ג.
32) רמב״ם סוף הל׳ מלכים.
33) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
34) תו״כ ופרש״י עה״פ.
35) בחוקותי שם, ד.
36) בכ״ז – ראה בארוכה לקו״ש חכ״ז ע׳ 191 ואילך. סיום הרמב״ם תשמ״ז ס״ט (תורת מנחם – הדרנים על הרמב״ם וש״ס ע׳ קכט ואילך).
37) ישעי׳ יא, ו.
38) הל׳ מלכים פי״ב ה״א.
39) המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) ספצ״ד (ריש ע׳ קיב) ואילך. ובכ״מ.
40) לקו״ת צו יז, א-ב. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א) ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות מינוי מלך פ״ג (קי, ב ואילך).
41) שה״ש א, ב ובפרש״י.
42) ישעי׳ יא, ט. רמב״ם סוף הל׳ מלכים.
[סה"מ במדבר ח"א ע' ק ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ה ע׳ 406 ואילך.