בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשט״ו

הנחה בלתי מוגה

וירד הוי׳ על הר סיני¹, ואיתא במדרש רבה² כל אשר חפץ הוי׳ עשה³, אמר דוד אע״פ שגזר הקב״ה השמים שמים להוי׳ והארץ נתן לבני אדם⁴, משל למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב״ה את העולם גזר ואמר השמים שמים להוי׳ והארץ נתן לבני אדם, ובמתן תורה ביטל הגזירה, שנאמר וירד הוי׳ על הר סיני ואל⁵ משה אמר עלה אל הוי׳. והיינו שבמתן תורה נעשה החיבור דאלקות עם עולמות. וצריך להבין מהי ההתחדשות דמתן תורה דוקא, והרי גם בתחילת הבריאה הי׳ אלקות בעולמות, ובפרט לפירוש הבעש״ט⁶ עה״פ⁷ לעולם הוי׳ דברך ניצב בשמים שהדבר הוי׳ עומד תמיד בהנברא להוותו דזהו כל קיומו של הנברא, וכמו שמבאר בארוכה בשער היחוד והאמונה⁸ שכל מציאות הנברא הוא רק הכח האלקי, ומה שנראה לנו ליש זהו לפי שאין אנו רואים את האלקות אבל אילו ניתנה רשות לעין לראות היו רואים באמת איך שכל מציאות הנברא הוא אלקות, וא״כ הרי כל החסרון הוא רק בהעין שאינו רואה, אבל הצדיקים שרואים, הי׳ זה באמת אצלם כן, וא״כ מהי ההתחדשות דמתן תורה.

ולהבין זה צריך להקדים תחילה שבכללות האור אלקי שבעולמות יש ב׳ המשכות. הא׳ הוא האור שבשביל העולמות והב׳ הוא האור שדבוק בהעצם ולגלות עצמותו. והיינו (וואָס אין אַנדערע ווערטער איז דאָס) האור שבגבול ומדה והאור שבבחי׳ א״ס ובלי גבול. שהאור שבגבול הוא אור הקו, דאור הקו בא במדה וגבול בשביל העולמות, ולהיות שעלה ברצונו ית׳ בסדר העולמות שיהי׳ בהם עשר ספירות ושיתחלקו להחלוקות דחב״ד חג״ת נהי״מ, לזאת הנה גם בהקו יש עשר ספירות, מאחר שכל המשכתו במדה וגבול היא לצורך העולמות, לזאת הנה גם באור הקו יש בו עשר ספירות. ויתירה מזו, הנה גם בשורש הקו, דלשיטה זו הוא בעשר ספירות הגנוזות¹⁰, הנה גם בשרשו יש בו עשר ספירות, דמאחר שכללות המשכה זו היא בשביל העולמות, לזאת הנה גם בשרשו יש בו עשר ספירות. ואין זה סותר למה שמבואר במ״א¹¹ אשר העשר ספירות נתחדשו ע״י הצמצום דוקא, לפי דמה שמבואר כאן אשר גם בשרשו לפני הצמצום יש עשר ספירות הנה הספירות כמו שהם לפני הצמצום הם בפשיטות הגמורה, שאינן מציאות ספירות כלל, ונקראות בשם גנוזות לפי שהן גנוזות בהאור שבבחי׳ א״ס ובלי גבול, וע״י הצמצום נעשו הספירות נפרדות שעי״ז הן באות במציאות, וזהו שנתחדש בהקו ע״י הצמצום דוקא. אמנם גם באור הקו שהספירות הן במציאות, אינן מציאות גמורה, והיינו שאינן במציאות ממש, כמאמר¹² עשר ספירות בלי מ״ה, שהספירות שבהקו הן מציאות דבלתי מציאות, דזהו מה שהקו עשוי מנקודות¹³, שענין הנקודה הוא שאין בה ציור, היינו שאינו קו ארוך הנמשך מלמעלה למטה כי אם עשוי מנקודות, דכל ספירה שבהקו היא בבחי׳ נקודה שאין בה ציור, שאינה במציאות. ואין זה סותר למה שמבואר במ״א¹⁴ בענין הספירות דתהו דלהיותם נקודות לזאת הם בתוקף המציאות, וא״כ מובן שנקודה היא סיבה לתוקף המציאות היפך המבואר כאן, הנה באמת אין זה סותר לכאן, דספירות דתהו להיותן מתלבשות בכלים והן במציאות, הנה במציאות כאשר המציאות היא בנקודה היא בתוקף יותר, משא״כ בהספירות שבהקו, שלא יש שם עדיין ענין הכלים, הרי ענין הנקודה הוא שאין בה ציור ואינה במציאות. דזהו הספירות כמו שהן בהקו, וע״י התלבשותן בהכלים, דעיקר הכלים הוא באצילות, אז הן נעשות במציאות ממש.

ויובן זה עד״מ מכחות הנפש¹⁵, שהם עשר כחות, והנפש הוא פשוט, ומתחכם בכח החכמה ומתחסד בכח החסד כו׳, ומבאר בזה רבינו בתניא¹⁶ שישנם תרי״ג מיני כחות, דבכללות הוא עשר כחות ובפרטיות הוא תרי״ג כחות שכל כח מתלבש באבר מיוחד ופועל פעולתו, הכלולים בנפש הפשוטה. ובכללות הוא עשר כחות הכלולים בנפש. והכחות הכלולים בנפש הם הממוצעים בין הנפש וכחות המתלבשים. וכל ממוצע המחבר ב׳ דברים הרי בהכרח שיהי׳ לו השתוות לשני הדברים שהוא מחברם¹⁷, אשר כן הוא גם בהממוצעים דכחות הכלולים בנפש הפשוט, שלגבי עצם הנפש הם משתוים אליו שהם פשוטים ע״ד פשיטות עצם הנפש, וכמו שהם לגבי הכחות, הם פשוטים רק ממציאות כחות המתלבשים אבל מ״מ הם במציאות. והמציאות דכחות ממש נעשה רק בהתלבשותם באברי הגוף. ונמצא שבכללות יש בזה ג׳ בחינות, כחות הכלולים בנפש שהם בפשיטות לגמרי, והכחות כמו שהם פשוטים רק ממציאות כחות המתלבשים, וכחות המתלבשים. והנה בכחות הנפש גופא הוא החילוק בין שכל ולמטה ממנו לרצון. דשכל הוא מציאות דבר בפני עצמו מהנפש, דלכן הרי בכח השכל הנה גם לאחר שפסק להשכיל נשארת ההשכלה להיותה מציאות לעצמה, ומה שהוא עושה מציאות הוא להיותו עצמו במציאות, משא״כ הרצון אינו מציאות בפני עצמו מהנפש וכל מציאותו הוא רק הטיית והמשכת הנפש¹⁸, ולכן הנה מהרצון לא נשאר מאומה, להיות שאינו מציאות לעצמו (זהו דוגמא לב׳ ההמשכות, אור הבלי גבול ואור שבגבול). וכמו״כ יובן למעלה בעשר ספירות הגנוזות שהם בפשיטות לגמרי, ורק כאשר באים בהקו אז הם נעשים במציאות אבל היא מציאות דנקודות בלבד. ויובן זה במכל שכן מהעשר ספירות דעקודים, דבעקודים יש בחי׳ כלים, כמאמר¹⁹ עשר ספירות עקודים בכלי אחד, מ״מ להיות שהכלים אינם נפרדים והוא כלי אחד, הנה הספירות אינן במציאות ממש, א״כ יובן במכל שכן בהספירות שבהקו שלא יש בו ענין הכלים כלל הרי בודאי שהן בפשיטות, ומציאות הספירות נעשית בהתלבשותן בהכלים דוקא, דעיקר הכלים הוא באצילות, הנה באצילות הוא מציאות העשר ספירות.

והנה כל זה הוא ההמשכה שבאה בגבול, והמשכה הב׳ הוא אוא״ס הבלי גבול והוא האור שלגלות עצמותו, דאור זה אין ענינו בשביל העולמות כי אם הוא גילוי מן העצם. וצריך להבין, והרי ידוע שלמעלה גילוי האור הוא ברצון דוקא²⁰, ולכן הנה המשל דאור וזיו השמש מן השמש אינו משל מכוון כל כך לגילוי האור למעלה, לפי שמאור השמש מוכרח בהגילוי אור ממנו ולמעלה הגילוי הוא ברצון דוקא, דלכן הנה המשל מהנפש וכחותיו הוא משל מכוון יותר. ומאחר שגילוי האור למעלה הוא גילוי רצוני, א״כ הרי גם אור הבלי גבול אינו צורך העצם, והוא ג״כ בא בכוונה לצורך העולמות, ומאחר שגם אור הבלי גבול הוא בשביל העולמות, מהו ענינו שהוא גילוי מן העצם. אך הענין הוא, דעם היות אשר ב׳ ההמשכות שניהם ענינם הוא בשביל העולמות, מ״מ הם חלוקים בענינם. דאור הקו שהוא אור הבא בגבול ענינו הוא בשביל לפעול פעולת ההתהוות, היינו לפעול המציאות שבעולמות, ומאחר שענינו הוא לפעול את המציאות, לזאת בהכרח שגם הוא בעצמו איזה מציאות דבר, דאור הקו הוא מציאות ויש בו מעלה ומטה דעי״ז הוא מהוה המציאות ועושה מעלה ומטה בעולמות. אמנם אור הבלי גבול, אף שגם הוא בא בכוונה לצורך העולמות, אבל אין ענינו לפעול את המציאות דעולמות, כי אם אדרבה ענינו הוא לגלות אלקות בעולמות ולפעול הביטול בעולמות, היינו העדר המציאות, ולזאת הנה אף שגילוי זה הוא פועל בעולמות דוקא, שהרי כוונת המשכתו הוא ג״כ בשביל העולמות כנ״ל, מ״מ מאחר שענינו הוא לגלות במציאות הגבול דעולמות את האוא״ס הבלי גבול ולמעלה יותר, הרי שייך ענינו גם אם לא היתה התהוות העולמות כלל, שהרי ענינו הוא בגילוי אלקות. וזהו שהוא גילוי העצם שאינו בשביל העולמות, היינו שענין המשכה זו הוא לפעול בעולמות העדר מציאותם ולגלות בהם את העצמות. וזהו כללות ההפרש בין ב׳ המשכות אלו, ששתיהן באות מן העצמות ודבוקות בו וכוונת המשכתן היא בשביל העולמות, אך הן חלוקות בענינן, דאור הבא בגבול, אף שהוא בא ג״כ מן העצמות ודבוק בו, מ״מ מאחר שענינו הוא לפעול פעולת ההתהוות, לזאת הוא ג״כ בא במציאות, אף שבא מן העצמות, משא״כ אור הבלי גבול, אף שהוא ג״כ בשביל העולמות, מ״מ מאחר שענינו הוא לגלות את העצמות, הוא בבחי׳ א״ס והוא גילוי העצם.

אמנם עדיין צריך להבין בטעם ההמשכה הב׳ בבחי׳ א״ס שהוא בשביל להאיר את העולמות, שהרי גם המשכת האור שבא בגבול היא ג״כ להאיר את העולמות, שהרי אין ענינו לפעול פעולת ההתהוות בלבד כי אם שענינו הוא גם להאיר, לפעול בהנבראים ידיעת אלקות. דהנה עיקר ענין אור הבא בגבול הוא באצילות כנ״ל אשר באצילות הוא עיקר מציאות הספירות, הנה הממוצע דאצילות בין אלקות לנבראים הוא בב׳ ענינים, בהכלים והאורות, שהממוצע דכלים הוא לפעול פעולת ההתהוות והממוצע דאורות הוא לגלות אלקות בנבראים. וכמבואר בסידור²¹ בענין החומר והצורה דמלאכים, שהרי המלאכים הם בעלי חומר, דאף שהם שכלים נבדלים²² הנה זהו דוקא לגבי למטה מהם אבל באמת הם ג״כ בעלי חומר, שזהו מציאותם, והצורה היא הביטול שבהם, הנה שורש החומר וצורה שבהמלאכים הוא מהאורות וכלים דאצילות, דבאצילות הוא אורות וכלים וכמו שמשתלשל למטה בבי״ע נעשה מזה חומר וצורה במלאכים, וכמו״כ הוא גם למטה יותר, אשר הביטול בא מן האורות והמציאות בא מן הכלים. דאף אשר אמיתית ההתהוות היא מן האור דוקא כמ״ש רבינו נ״ע²³ שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו מעצמותו הוא לבדו בכחו ויכלתו להוות מאין ליש, הרי שגם ההתהוות באה מן האור, מ״מ הנה ההתהוות בפועל באה מן הכלים דוקא, שמהכלים נעשה המציאות ומהאור נעשה הביטול. הרי מובן מזה עכ״פ אשר גם מאור האצילות שהוא האור שבגבול נמשך ג״כ גילוי אלקות, א״כ אינו מובן מה בא להוסיף ההמשכה שבבחי׳ בלי גבול דוקא. אך הענין הוא, דהנה אור הקו מאחר שבא ע״י הצמצום ובא במדה וגבול לזאת הנה כל מה שנמשך למטה יותר הוא הולך ומתמעט, ולזאת הנה המשכת אור הקו היא רק עד הפרסא שבין אצילות לבי״ע, וגם באצילות גופא היא רק הארת הקו בלבד ומאצילות ולמטה אינו נמשך. והגם אשר ע״י הכאת הכלים בהפרסא מתנוצצים מזה אורות בבי״ע²⁴, הרי המשכה זו היא מהכלים בלבד, וגם מהכלים גופא היא ע״י ההכאה בהפרסא דוקא, ורק ענין התנוצצות בלבד, דענין הניצוץ הוא שהוא נפרד. ומ״ש במ״א²⁵ שגם מן האורות דאצילות התנוצצו בבי״ע, הנה זהו רק מבחי׳ בינה ולמטה שאין זה עיקר האצילות, דעיקר האצילות הוא בחי׳ חכמה כמאמר²⁶ אבא עילאה מקננא באצילות, וגם באצילות גופא הנה הארת החכמה שהיא עיקר האצילות היא ע״י הבינה, אמנם מה שנמשך בבי״ע הוא מספירת הבינה בלבד, שאין זה עצמות האצילות כלל. דזהו כמו שהוא מצד האור שבגבול. ובכדי שתהי׳ המשכת אור עצמות האצילות בבי״ע, הוא ע״י המשכת אור הבלי גבול דוקא, דאור הבלי גבול פועל על אור הגבול שיהי׳ נמשך בבי״ע, היינו שיהי׳ חיבור עצמות האצילות ובי״ע, שאז דוקא יהי׳ בהנבראים בחי׳ ביטול במציאות.

וזהו מ״ש במתן תורה וירד הוי׳ על הר סיני, לפי דמתן תורה פעל המשכת אור הבלי גבול, שע״י המשכה זו דוקא נעשה חיבור עצמות האצילות ובי״ע. דקודם מתן תורה לא הי׳ חיבור עצמות האצילות ובי״ע, ואף שהאבות ע״י עבודתם המשיכו גילוי אלקות בעולם, מ״מ אין זה כמו הגילוי דמתן תורה, כמ״ש²⁷ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם, דשם שד-י הוא שם המורה על ההגבלה, כמארז״ל²⁸ שאמרתי לעולמי די, דבשעה שברא הקב״ה את העולם הי׳ העולם מרחיב והולך עד שאמר הקב״ה די, ואלולי זאת הי׳ מתפשט והולך בלי גבול. ומקשים בזה, הרי כל מציאות נברא בהכרח שיהי׳ מוגבל ואיך אפשר אשר הי׳ העולם מתפשט והולך בלי גבול. אך הענין הוא כמ״ש בשער היחוד והאמונה²⁹ דבאמת הנה כל נברא הוא אור וזיו המתפשט ממקורו, ומאחר שהוא אור וזיו הרי יכול להיות התפשטות עד אין שיעור, והיינו דמה שאמרו שהי׳ מתפשט כו׳ אינו קאי על הנברא עצמו כי אם על ההארה האלקית, שההארה מצד עצמה מתפשטת עד אין שיעור, דזהו ענין הגדול³⁰, הגדולה שבהתהוות, שהוא גדול בלי גבול, וההגבלה באה מצד בחי׳ הגיבור³⁰, שמצמצם את ההשפעה. דבשרשו הוא ענין הצמצום המגביל את אור הבלי גבול. וזהו ענין שם שד-י מה שנתגלה להאבות, שהוא ענין ההגבלה, היינו כמו שהאור נמשך בכלים, דכלים הם מגבילים. דזהו וארא גו׳ בא-ל שד-י, דא-ל הוא בספירת החסד³¹ שהיא מדת גדולתו ושד-י הו״ע ההגבלה, דזהו בא-ל שד-י, כמו שמדת גדולתו וחסדו שהוא אור הבלי גבול מתצמצמת בכלים. דהנה אמרו רז״ל³² שני אלפים תהו שני אלפים תורה כו׳ ומאברהם התחיל בחי׳ התיקון, ותיקון הוא דבתהו היו אורות מרובים וכלים מועטים³³, שהכלים היו במיעוט ולא יכלו לסבול את האור, ובתיקון היו אורות בכלים, שהאורות נתצמצמו ונתלבשו בכלים, וזו היתה עבודתו של אברהם אבינו שעשה כלים לאלקות, שע״י עבודתו בהכנסת אורחים ופרסום אלקותו ית׳, דויקרא שם בשם הוי׳ א-ל עולם³⁴, לא א-ל העולם שהעולם הוא דבר בפני עצמו ואלקות מושל ושולט על העולם, כי אם א-ל עולם, שהעולם עצמו הוא אלקות, הנה ע״י עבודתו זו עשה כלים לגילוי אור האלקי והמשיך האורות בכלים. וטעם הדבר הוא לפי שבו בעצמו היתה המשכת האור (בהכלים שלו), דאיתא בעץ חיים³⁵ שניצוץ א׳ בורא מתלבש בניצוץ א׳ נברא הנקרא יחידה, דיש ד׳ מדריגות פנימיות בנשמה והן נפש רוח נשמה חי׳, דאף שמבואר במ״א שחי׳ הוא מקיף, מ״מ הרי זה מקיף הקרוב השייך אל הפנימי, אך יחידה הוא מקיף, ומצד המקיף דיחידה שהוא הניצוץ נברא שמתלבש בו הניצוץ בורא, שהוא התלבשות אלקות (בהכלים שלו), מצד זה המשיך האור אלקי בכלים ע״י עבודתו שעשה כלים לאלקות. אמנם אחרי כל זה הרי כשהאורות מתלבשים בכלים הם מתצמצמים ע״י הכלים ואין זה עצמות האצילות, דזהו בא-ל שד-י כנ״ל. וגם לפי פירוש הב׳ שבשד-י³⁶ הוא עד בלי די³⁷, הרי גם לפירוש זה הנה שם שד-י קשור (איז פאַרבונדן) עם הגבלה, שהרי אומרים עד בלי די, והיינו שהבלי גבול הוא רק לגבי המקבל, עד שיבלו שפתותיכם³⁸ דייקא, שלגבי המקבל הוא בלי גבול אבל מ״מ יש בזה הגבלה, דזהו ענין די באלקותי לכל ברי׳, שהוא בלי גבול לגבי הנבראים. וע״ד דכתיב במלאכת המשכן שהמלאכה הי׳ די והותר³⁹, הרי הבלי גבול הי׳ רק לגבי מה שהוצרך למלאכת המשכן, שהי׳ יותר מהגבלה זו, אבל מ״מ הי׳ בגבול, דכל זה הוא ההמשכה שע״י האבות, וההתחדשות דמתן תורה היא שהאיר עצמות האצילות בבי״ע, דזהו וירד הוי׳ על הר סיני ואל משה אמר עלה אל הוי׳, דהוי׳ הוא עצמות האצילות, חכמה דאצילות, דבבחי׳ החכמה דאצילות נמצאים ענינים נעלים יותר ויותר (איז פאַראַן העכער און העכער) עד העצמות, וכל זה נתגלה במתן תורה, כמ״ש⁴⁰ אנכי הוי׳ אלקיך, דהוי׳ הוא בחי׳ חכמה דאצילות, שיש בזה ענינים נעלים יותר ויותר (העכער און העכער) עד בחי׳ אנכי דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ⁴¹, וכל זה נעשה אלקיך, כחך וחיותך⁴², שכל הענינים נתגלו למטה, שעי״ז נשלם הכוונה שיהי׳ בתחתונים דירה לו ית׳⁴³.

__________

1) יתרו יט, כ. – לכללות המאמר, ראה ד״ה ועשית חג שבועות תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ רמה ואילך). ד״ה אנכי הוי׳ אלקיך והמאמרים שלאח״ז תש״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 120 ואילך).
2) שמו״ר פי״ב, ג. תנחומא וארא טו.
3) תהלים קלה, ו.
4) שם קטו, טו.
5) משפטים כד, א.
6) שעהיוה״א פ״א.
7) תהלים קיט, פט.
8) ראה שם פ״ג.
9) ראה גם סה״מ פר״ת ע׳ ד ואילך. ובכ״מ.
10) ראה המשך תרס״ו ע׳ קפט. תער״ב ח״א ע׳ כד ואילך. ובכ״מ.
11) ראה תו״א וירא ד״ה פתח אליהו יד, א ואילך ובהגהות כ״ק אדמו״ר מהורש״ב לשם ע׳ לא ואילך. ועוד.
12) ספר יצירה פ״א מ״ב ואילך.
13) ראה סה״מ תרנ״ב ע׳ קא ואילך.
14) סה״מ תרח״ץ ס״ע ק ואילך. תש״ט ע׳ 223. ובכ״מ.
15) בהבא לקמן – ראה גם המשך תער״ב ח״א ע׳ פז ואילך. וראה ד״ה להבין ענין טענת המרגלים שנה זו (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רי-ריא).
16) פנ״א.
17) ראה בארוכה סה״מ תרנ״ט ע׳ קצ ואילך.
18) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ לט. המשך ר״ה תרצ״ד פכ״ו (סה״מ תשי״א ע׳ 118). ועוד.
19) ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״א. לקו״ת בהר מג, ד. שה״ש יא, א. ובכ״מ.
20) בכ״ז – ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ג) ערך אוא״ס (א) ס״ג (ע׳ סד ואילך). וש״נ.
21) עם דא״ח – ערה, ד ואילך.
22) ראה מו״נ ח״ב פ״ב ואילך. וראה שם פ״ו. לקו״ת שלח מה, א. מו, א. סידור (עם דא״ח) רלו, ג. ועוד.
23) אגה״ק ס״כ (קל, סע״א-ב).
24) ע״ח שער (מד) השמות פ״א.
25) ראה אוה״ת חנוכה (כרך ה) תתקל, א (נדפס גם באוה״ת ענינים ס״ע רלה-ו). וש״נ.
26) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
27) וארא ו, ג.
28) ראה חגיגה יב, א. ב״ר פ״ה, ח. פמ״ו, ג. ועוד.
29) פ״ג.
30) עקב י, יז. וראה שעהיוה״א פ״ד.
31) ראה ע״ח שער (מד) השמות פ״ג ופ״ו. וראה זח״ג רצו, א. פרדס שער (ב) השמות פ״ה-ח. שם פ״י-יא.
32) סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
33) ראה ע״ח שער (י) התיקון פ״ה. שער (יא) המלכים פ״א-ב. תו״א נח ט, ג. וישלח כד, ד. סה״מ במדבר ח״א ע׳ רנו. וש״נ.
34) וירא כא, לג. ראה לקו״ת תבוא מב, ד.
35) שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. וראה לקו״ת פ׳ ראה כז, סע״א.
36) ראה אוה״ת וארא ע׳ קלד. ובכ״מ.
37) מלאכי ג, י.
38) שבת לב, סע״ב. תענית ט, א. כב, ב. מכות כג, ב. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה.
39) ויקהל לו, ז.
40) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.
41) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
42) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
43) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[סה"מ שבועות ע' עט ואילך]

״קודם השעה 8:00 נכנס לשאַלאַש ונטל ידיו. דיבר הרבה שיחות ואמר מאמר ד״ה וירד ה׳ על הר סיני. המאמר ארך 40 דקות לערך״ (מיומן א׳ התמימים).
נדפס בסה״מ תשט״ו ע׳ 303 ואילך.