בס״ד. יום ה׳, ח״י אלול ה׳תשל״ז
הנחה בלתי מוגה
והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו׳1 (דקאי על מצות ביכורים), ולאחרי זה ממשיך2 היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה גו׳ את ה׳ האמרת גו׳ וה׳ האמירך גו׳. ומפרש כ״ק אדמו״ר הזקן [שח״י אלול הוא יום ההולדת שלו] בספרו לקו״ת3 דמה שנאמר היום הזה ולא כתיב איזה יום משום דהמקרא מחובר לפרשה שלמעלה הימנה שמסיימת4 ארץ זבת חלב ודבש [והתחלתה היא והי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳], דהיינו שמדובר בה אודות ביאת הארץ, ובקדימה וביחד עם ביאת הארץ הי׳ כריתת ברית על קבלת התורה והמצוות. וזהו היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה גו׳, דהיום הזה היינו בשעת הכניסה לארץ, הנה אז ה׳ אלקיך מצוך גו׳ ענין הכריתת ברית על התורה ומצוות.
והנה ירושת הארץ הוא ענין נצחי, דנוסף על העיקר שבשעת הכניסה לארץ ישראל בפעם הראשונה (בכיבוש יהושע) נהייתה ארץ ישראל ירושה לבני ישראל, דירושה אין לה הפסק5, וארץ ישראל נהייתה אז נחלת עולם לעם עולם, לכל אחד מישראל ולכללות ישראל, עד סוף כל הדורות, ועוד זאת, שהירושה היתה באופן ד(וירשתה) וישבת בה, בהתיישבות, דישיבה אמיתית היא בהתיישבות לעד ולעולמי עולמים [וההתיישבות אין לה הפסק היות שהיא בהמשך לירושה שאין לה הפסק]. הנה נוסף לזה, כיון שכניסת הארץ היתה קשורה עם הכריתת ברית על קבלת התורה (כנ״ל בפירוש כ״ק אדמו״ר הזקן), והתורה היא נצחית6, התורה הזו לא תהי׳ מוחלפת7, שאין שייכים בה שום שינויים ח״ו, וכמו״כ גם כל עניני התורה (כולל התוצאה מהכריתת ברית שעל התורה) הם ענינים נצחיים, הנה מזה מובן, שגם ירושת הארץ (שע״י הכריתת ברית שעל התורה) היא ירושה נצחית בלי שינויים. ובפרט שירושת הארץ שייכת לכריתת ברית, כנ״ל, שענין הכריתת ברית הוא שאי אפשר להיות שום שינויים. וכמו שמבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת פרשת נצבים8 [דפרשה זו קורין לעולם קודם ראש השנה9] דענין הכריתת ברית (בשני אוהבים) הוא שתהי׳ אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד ולא יפרידם שום מניעה מבית ומחוץ. והיינו מפני שעושין ביניהם קשר אמיץ וחזק שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא כו׳. ועד״ז הוא בהכריתת ברית (ע״י התומ״צ) שבין הקב״ה לישראל, שענינה הוא דאיך שתהי׳ אופן ההנהגה דישראל, הנה מצד הכריתת ברית להחליפם באומה אחרת איני יכול10, וטעם הדבר הוא, כי ע״י שהקב״ה כרת ברית עם ישראל, התאחד עם ישראל ונעשה איתם דבר אחד. וכמו שמבאר בלקו״ת11 ובכמה דרושים, שענין הכריתת ברית הוא שעוברים בין הבתרים, כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים. ועד״ז הוא בהכריתת ברית דישראל עם הקב״ה, שע״י אורייתא נעשים ישראל וקוב״ה כולא חד12.
וממשיך בלקו״ת3 דיש בחי׳ עולם שנה כו׳, כי כמו שיש בחינה זו בעולם כך יש בשנה והוא בראש השנה. וזהו מ״ש היום הזה גו׳, כי היום הזה וגו׳ קאי על ראש השנה13. וזהו ג״כ מה שממשיך בהכתוב את הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך גו׳, דקאי על עשרה מאמרות שבהם נברא העולם14, וזה שייך להיום הזה, היינו היום דראש השנה, כי העיקר ותכלית וסיום ושלימות של הבריאה (העשרה מאמרות) הי׳ ביום ראש השנה.
והנה נוסף על הפירוש בוהי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳ ע״פ פשוטם של כתובים, ידועה תורת הבעש״ט [שח״י אלול הוא יום ההולדת שלו. ותורה זו נאמרה על ידו ג״כ בח״י אלול, כפי ששמעה כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע15, ונמסר לנו ע״י ממלא מקומו כ״ק מו״ח אדמו״ר] על פסוק זה16: והי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳ ופירוש ארץ לשון מרוצה, כי בתיבת ארץ יש ב׳ פירושים, לשון רצון כדאיתא במדרש17 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ לשון מרוצה18. והי׳ כי תבוא אל הארץ – כאשר תבוא אל הרצון ומרוצה (אַז דו וועסט צוקומען צו דעם רצון ומרוצה) – אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה – שזהו מתנה (וואָס דאָס איז אַ מתנה) מלמעלה בירושה19 בכל אחד מישראל, צריכה להיות העבודה בזה (דאַרף זיין די עבודה אין דעם) – וישבת בה – שזה יהי׳ (דאָס זאָל זיין) בהתיישבות – ולקחת גו׳ ושמת בטנא20 – להלביש את האורות בכלים (מלביש זיין די אורות אין כלים), [ומה שמגיעים אל רצון העליון ונעשים כפי הרצון העליון (און מ׳איז ווי דער רצה״ע) הוא ע״י] והלכת אל המקום – הוא ענין השגחה פרטית – אשר יבחר ה׳ אלקיך – שיהודי הולך למקום, אין זה שהוא הולך אלא שמנהיגים אותו, ההשגחה העליונה. הנה כאשר הוא מגיע למקום הכוונה היא (אַז אַ איד גייט אין אַן אָרט, איז דאָס ניט וואָס ער גייט נאָר מי פירט עם, די השגחה העליונה. איז אַז ער קומט אין אַן אָרט איז די כוונה) – לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם, ע״כ. ואח״כ חזר הבעש״ט עוד הפעם התורה הקודמת, והוסיף ביאור: והי׳ כי תבוא – בכדי לבוא אל הרצון שהוא במתנה אצל כל אחד (אויף צוקומען צו דעם רצון וואָס איז במתנה באַ יעדערן), הוא ע״י – לשכן שמו שם – למסור נפשו (מוסר נפש זיין זיך) לפרסם אלקותו בעולם, עם מה מפרסמים אלקות (מיט וואָס איז מען מפרסם אלקות)21 (לשכן שמו שם) – עם ברכה ופסוק תהילים (מיט אַ ברכה און אַ פסוק תהלים) [דזהו ענין ושמת בטנא, כי טנ״א ר״ת טעמים נקודות אותיות. ולא הזכיר כאן תגין מפני שאינם במבטא והם רק בכתב, משא״כ הטעמים נקודות ואותיות שבאים לידי גילוי במבטא22].
והנה לפי פירוש הבעש״ט קאי הפסוק (דוהי׳ כי תבוא) על עבודת האדם למטה, בכל הזמנים, גם בזמן הגלות. והרב המגיד נ״ע מבאר23 שהכתוב קאי על השכר דלעתיד לבוא (בעולם הבא), וז״ל: כי הנה ידוע שעולם הבא נקרא ארץ כו׳ כמ״ש (במשנה23 כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר24 ועמך כולם) צדיקים לעולם יירשו ארץ כו׳ וזהו אומרו והי׳ כי תבוא אל הארץ פירוש כו׳ כאשר תרצו לבוא אל הארץ העליונה כו׳ לעולם הבא וירשתה כו׳ וישבת בה כו׳ ככה תתנהג [בעולם הזה, ובפרט ובמיוחד בזמן הגלות] ותזכה ולקחת מראשית וגו׳ רצה לומר ראשית לקיחתך מעינוגי העולם הזה [פרי האדמה] יהי׳ מראשית שהיא החכמה שנאמר26 ראשית חכמה וגו׳ פירוש שכל עניני עולם הזה מעורב בה ניצוץ קדוש שהוא החכמה כידוע כמ״ש27 כולם בחכמה עשית כו׳ [וניצוץ זה מחי׳ מהוה ומקיים את הדבר. והעבודה היא שיראה בכל דבר הניצוץ קדושה שבו]. ולכן אומר מראשית ולא כל ראשית28 כי כולו גשמיות הוא רק שיש בו קצת קדושה שהיא ראשית כנזכר כו׳. וזהו שפתח הכתוב בלשון והי׳ שהוא לשון שמחה29 כי עיקר העבודה [עבודת האדם לה׳ בכלל, וכן עבודתו בענין זה] שתהי׳ בשמחה ובטוב לב כו׳. וגם להם (להניצוצי קדושה) תהי׳ שמחה גדולה בזה כמ״ש בכתבי האר״י זלה״ה כי כאשר האדם מעלה הניצוצות הם שמחים ומשבחים ומודים ומזמרים להשם יתברך כו׳ [בדוגמת השמחה שאצל האדם המביא הביכורים שאומר הגדתי היום לה׳ אלקיך גו׳30, דהגדתי הוא מלשון הודאה ושבח, כמבואר במפרשי הכתוב31, ששבח זה הוא מצד שמחת האדם על שמתעסק ומצליח בעניניו, ומביא ומעלה הניצוצי קדושה (מראשית כל פרי האדמה) אל בית ה׳ אלקיך].
והנה לפי פירושים הנ״ל כל המדובר בכתובים אלו הוא בענינים כלליים. הן לפי פשוטם של כתובים הרי מדובר כאן אודות כיבוש ארץ ישראל בפעם הראשונה, ובכיבוש כזה שעל ידו נהייתה ארץ ישראל נחלת עולמים, וירשתה וישבת בה. ועד״ז בעבודה, הן לפירוש כ״ק אדמו״ר הזקן בלקו״ת, שירושת הארץ היתה ע״י הכריתת ברית דהיום הזה הוי׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים גו׳, והן לפירוש הבעש״ט, דהכתוב קאי על התחלת העבודה [דעבודת האדם באה ע״י אתערותא דלעילא, דבאתערותא דלעילא אתערותא דלתתא, אמנם גם האתערותא דלעילא (שלפני האתערותא דלתתא) צריכה עכ״פ למעין ודוגמא לה בכדי שתהי׳ האתערותא דלעילא, וע״ז קאי בתורת הבעש״ט], הנה כל זה הם ענינים כלליים בעבודה. ועד״ז לפירוש הרב המגיד, דהכתוב קאי על השכר, הנה מדובר בענינים כלליים. ועפ״ז צריך להבין מהו הקשר דענינים כלליים הנ״ל עם מצות ביכורים, דהרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו32, ופסוקים אלו מדברים בנוגע למצות ביכורים. ובפרט שמצות ביכורים היא מצוה מן התורה, עם כמה פרטי דינים הנלמדים מפסוקים אלו, וא״כ מהו הקשר דפירוש הנ״ל עם מצות הבאת ביכורים (שבפסוקים אלו).
והענין הוא, כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו33 דבמצות ביכורים יש ב׳ פרטים. הבאת הביכורים, וקריאת הפרשה דהגדתי היום וגו׳ (ואפשר להיות חילוקים בזה, דלפעמים מביא וקורא ולפעמים מביא ואינו קורא, כמבואר כל זה במשנה34). ומצד ב׳ פרטים אלו, הנה (אע״פ שמצות ביכורים היא, לכאורה, מצוה פרטית, ובמצוות פרטיות עצמן, ממצוות התלויות בארץ, עם כמה הגבלות ותנאים, הן בנוגע להארץ, שבארץ ישראל גופא מביאים ביכורים דוקא מהמקומות שבהם נראה בגלוי השבח דזבת חלב ודבש35, ועד״ז בתנאי זמן הבאת ביכורים, כמבואר במשנה36, וכמו״כ צ״ל דוקא מן המובחר והמשובח36, והמצוה מוגבלת לפעם אחת בשנה ולא יותר37, ודוקא בשדה שלו38, ועוד כמה תנאים, ומ״מ הנה מקשרים אותה עם ענינים הכי כלליים דוקא. הן בעבודת האדם, בעבודה הרוחנית שלו ובהנתינת כח ע״ז מלמעלה, והן בנוגע להשכר בעולם התחי׳ (או עולם הבא, כפי שנקרא באור תורה כאן), כנ״ל. וטעם הדבר הוא, כי בב׳ פרטים אלו (הבאה וקריאה) הנה מצות ביכורים כוללת הוראות ונתינת כח על כל המצוות. כי לאחר שנצטוינו במצות ביכורים בגדרי׳ וסייגי׳, הנה ממנה למדים גם על כללות ענין ואופן קיום המצוות ולימוד התורה, ועל כללות ענין העבודה רוחנית וכללות ענין השכר דלעתיד לבוא.
וביאור הענין (דהבאת ביכורים וקריאת הפרשה, ואיך שהם ענינים כלליים) יובן (כמבואר בדרושים הנ״ל39), בהקדם מ״ש40 כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם גו׳, ואמרו רז״ל41 האבות כו׳ עלו במחשבה להבראות כו׳ שנאמר כענבים במדבר גו׳ כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם, נמצא האבות נקראים ביכורים, ובמ״א42 מפרש כן על כל א׳ מישראל. והנה שייכות האבות (וישראל) לביכורים היא, להיות דענין הביכורים בפשטות הוא, שהם נלקחים מראשית כל פרי האדמה, ראשית והתחלת שאר הפירות, עד שגם בהמצוות הנעשות בפירות הנה ביכורים קודמים אפילו לתרומה כדאיתא במשנה43. דתרומה קודמת לשאר המתנות שבצומח (דגנך, תירושך ויצהרך), אבל ביכורים קודמים גם לתרומה. ולכן גם האבות נקראים בשם ביכורים (כנ״ל דמקרא מלא דבר הכתוב בהושע כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם), כי ענין האבות הוא ששרשם קדם לכל סדר ההשתלשלות. וכמ״ש44 בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, ששרשם למעלה הוא בבחי׳ עבר הנהר. דנהר ענינו שממנו נמשך כל סדר ההשתלשלות (שלמטה מן הנהר), ומשם יפרד45, אמנם למעלה מן הנהר הוא בחי׳ עבר הנהר, ושם ישבו אבותיכם. ומטעם זה הנה גם ישראל נקראים בשם ביכורים (כנ״ל בזהר), כי גם מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר (דוגמת מחשבתן של האבות). כדאיתא במדרש41 דשבעה דברים46 קדמו לעולם כו׳, וממשיך דתורה ומחשבתן של ישראל קדמו לכל דבר, ובשני הדברים גופא (בתורה וישראל) אומר אני ישראל קדמו, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה47. והראי׳ ע״ז היא מהתורה עצמה48 שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, היינו ציוויים לבני ישראל, דמזה מובן שמציאות התורה נעשית ע״י שישנם בני ישראל ולהם מצווים ציוויים והתורה, הרי שישראל קדמו. וזהו ג״כ מה שישראל (והאבות) נקראים ביכורים היות ששרשם קדם לכל דבר (דוגמת ביכורים שהם ראשית כל הפירות), וקדמו גם לתורה, בדוגמת ביכורים שקדמו לתרומה. דתורה הו״ע התרומה, כדאיתא בכמה מדרשי רז״ל49 שתורה נקראת תרומה, דתרומה הוא אותיות תורה מ׳, דהתורה ניתנה בארבעים יום. ומחשבתן של ישראל (ביכורים) קדמה אפילו לתורה (תרומה).
אמנם זה שישראל הם בדרגא הכי גבוהה, שקודמים גם לתורה, היינו כשהם בבחי׳ מחשבה (מחשבתן של ישראל), ובמחשבה גופא בבחי׳ עלו במחשבה, בבחי׳ עלי׳, שזהו הדרגא הכי נעלית שבבחי׳ מחשבה50. אבל אח״כ הנשמה יורדת למטה (שאז אפשר להיות קיום התורה ומצוותי׳, כולל מצות ביכורים) ואז הנשמה היא בבחי׳ רגל שבנשמה, עד שיורדת ע״י ריבוי השתלשלות לעולם הזה, הנקרא בירא עמיקתא51. דזהו מה שכאו״א מישראל אומר52 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, שכל אלו הן דרגות בירידת והשתלשלות הנשמה למטה. וכידוע הקושיא53 איך שייך לומר טהורה היא קודם שבראתה כו׳, אלא הפירוש טהורה היא קאי על שורש הנשמה שישראל עלו במחשבה53, ובמחשבה גופא בבחינה הכי נעלית שבה. ולאחרי זה מתחלת הירידה בסדר השתלשלות העולמות, החל מאתה בראתה, ואח״כ אתה יצרתה, עד שיורדת לעולם, שאז היא בבחי׳ אתה נפחתה בי. והנה ירידה זו היא בכדי למלאות רצון העליון ושליחות הנשמה בעלמא דין, כי ירידה זו היא צורך עלי׳. וענין העלי׳ הוא שהנשמה תגיע אל בחי׳ רצון העליון, כתורת הבעש״ט (הנ״ל) עה״פ כי תבוא אל הארץ. והנה, בכדי להגיע אל רצון העליון צריך לקשר בחי׳ הנשמה כמו שהיא למטה בגוף (היינו בחי׳ הרגל שבנשמה, מדריגות הנשמה דבראתה יצרתה ונפחתה) עם שורש הנשמה כמו שהוא בבחי׳ מחשבה, ולמעלה יותר, בבחי׳ עלו במחשבה. ותכלית התקשרות זו היא לפעול אח״כ בעולם, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים54 (שעי״ז ממלאה הנשמה שליחותה בעולם).
וזהו ג״כ ענין ב׳ הפרטים שבמצות ביכורים, הבאה וקריאה, שענינם הו״ע העלאה והמשכה ע״ד הנ״ל. דענין ההבאה הוא שלוקחים הפרי מן האדמה, דאדמה הוא מלשון דומם, שלמטה ממדבר חי וצומח, ומביאים ומעלים הפרי אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם, שזהו (בכללות) בחי׳ העלאה מלמטה למעלה. וכמו שהוא גם בפשטות, שלוקחים הביכורים מן השדה ומביאים אותם לבית המקדש. דזהו ענין הבאת ביכורים, העלאה מלמטה למעלה. ולאחרי זה ישנו ענין הב׳ שבביכורים, הקריאה, דקריאה ענינה המשכה מלמעלה למטה, ובלשון התניא55 כאדם הקורא לחבירו כו׳ וכבן קטן הקורא לאביו. והיינו דהקריאה דביכורים ענינה קריאת והמשכת אלקות מלמעלה למטה, ועד״ז הקריאה וההמשכה משורש הנשמה, בחי׳ ראש שבנשמה, ולמעלה יותר, מבחי׳ המזל שבנשמה, להנשמה כמו שהיא למטה בבחי׳ ואתה נפחתה בי. וע״י המשכה זו הנשמה ממלאה את שליחותה, ובשלימות, עד שעי״ז נעשה שירה, המורה על שמחה גדולה ביותר, ושמחה פורץ גדר56. וכמו שהוא (בפשטות) במצות ביכורים, שמראה על שמחת האדם, ששמח בחלקו בארץ שנתן לו הקב״ה, והחלק נמצא אצלו באופן דוירשתה וישבת בה, ורואה בו ברכת ה׳ שהחלק הוא זבת חלב ודבש, ומזה נמשך השמחה הגדולה ביותר שבהבאת ביכורים. דזהו ג״כ הטעם בפשטות על החיוב דהגדתי היום לה׳ אלקיך, הגדתי מלשון הודאה ושבח, שצריך להראות שהוא מכיר טובה ואינו כפוי טובה37.
והנה כמו שבביכורים ישנם ב׳ התנועות דהעלאה והמשכה, הנה כמו״כ גם אצל האבות ואצל כאו״א מישראל (הנקרא בשם ביכורים) ישנם ב׳ תנועות אלו. דאצל האבות הנה בתחילה הי׳ בעבר הנהר ישבו אבותיכם גו׳, ואח״כ הי׳ ואקח את אביכם את אברהם גו׳ ואולך אותו בכל ארץ כנען גו׳, ואח״כ נעשה מארץ כנען ארץ ישראל. ועד״ז הוא ג״כ בכאו״א מישראל, דבתחילה הנשמה היא בבחי׳ עבר הנהר, ומשם נמשכה וירדה למטה עד שנתלבשה בגוף ועוסקת בעבודת האדמה, וע״י ההעלאה וההמשכה הנה פועלת אח״כ שיהי׳ תשנה לשנה הבאה57, שהולך ומוסיף בעבודתו, כהציווי ונתינת כח58 דמעלין בקודש. וענין זה (ההעלאה והמשכה שבהנשמה) קשור עם פשטות הענינים (דביכורים) כפי שהם בתורה שבכתב, ועם ביאורם בתורה שבע״פ, וגם בפנימיות התורה, בתורת החסידות [שנתגלתה ע״י הבעש״ט מייסד תורת החסידות הכללית, וע״י כ״ק אדמו״ר הזקן מייסד תורת חסידות חב״ד], ובהעבודה פנימית שבדבר.
והנה כמו שהם בנשמה (כנ״ל בארוכה), כן הוא בתורה שישנם ב׳ ענינים הנ״ל. והענין הוא, דהנה ישנה תורה הנגלית שנתלבשה בעניני עולם הזה, ועד שישנה בחינה בתורה הנקראת בשם עץ הדעת טוב ורע, כדאיתא ברעיא מהימנא59 [ונתבאר באגה״ק60 בארוכה], דאף שעל התורה נאמר61 הלא כה דברי כאש, ואמרו רז״ל62 מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה, מ״מ הרי התורה נתלבשה במקום שיש קושיות ומחלוקת וכו׳63, אלא שהתלבשות זו היא על מנת לבררם, שמשום זה גופא צריך שתתלבש שם כדי שהבירור יהי׳ בשלימותו. אמנם ישנה בחינה בתורה הנקראת בשם עץ החיים, דלית תמן לא קשיא כו׳ ולא מחלוקת, שבכללות זהו ענין פנימיות התורה, שנתגלתה בתורת החסידות כמבואר בכ״מ. ובזה צריך לקשר ב׳ בחינות אלו שבתורה. שזהו ע״ד ענין הקישור דעולמות ואלקות שפעל מתן תורה, שבשעת מתן תורה נעשה הקישור דבחי׳ האלקות שלמעלה מעלה עם גשמיות העולם כמ״ש64 וירד הוי׳ על הר סיני, ובטלה הגזירה, ואני המתחיל65, עד שבחי׳ אלקות שלמעלה מעלה נמשכה למטה מטה ופעלה דציפור לא צווח כו׳ שור לא געה66, וכל העולם כולו, גם גשמיות העולם, עמד בביטול לאלקות. והנה כמו שהוא בהקישור דעולמות באלקות, הנה עד״ז הוא גם בענין התורה. דישנה67 בחי׳ התורה שהיא כתובה בדיו על הקלף (תורה שבכתב), דבאותיות הכתיבה הנה האותיות והקלף הם שני ענינים שנתחברו. אמנם ישנה בחי׳ התורה שהיא בבחי׳ אותיות החקיקה, כמו הלוחות שהיו חרות68, שאותיות החקיקה הן מיני׳ ובי׳, עד שאי אפשר להפריד בין האותיות ללוחות האבן [שנתינת הלוחות היתה ע״י וירד הוי׳ על הר סיני – בארבעים ימים הראשונים, ונתינת לוחות האחרונות היתה בארבעים ימים האחרונים המתחילים בראש חודש אלול69, ומסתיימים ביום הכיפורים בשמחה ובלב שלם70]. ובחינה זו (התורה שבלוחות) צריכים להמשיך אח״כ בתורה שבכתב, ובתורה שבע״פ, ובדקדוק קל של דברי סופרים, עד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שגם זה ניתן למשה מסיני71 (ועד״ז צריך להמשיך מפנימיות התורה בגליא דתורה)*.
וע״פ הנ״ל, דמצות ביכורים ענינה העלאה והמשכה, יובן מה דאיתא במדרש74 צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג׳ פעמים בכל יום. ומבאר בזה באוה״ת75 השייכות דביכורים לתפילה, כי ענין התפילה הוא דוגמת ענין הביכורים. דכמו שבענין הביכורים ישנם שני התנועות דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, דתחילה מביא מראשית כל פרי האדמה, ועי״ז נעשה אח״כ ענין ההמשכה, שפועל גם בכל שאר פרי האדמה, אפילו בפרי האדמה כפשוטם, בשדה שאינה זבת חלב ודבש בגלוי, וגם בפירות שאינם משובחות, וכמ״ש4 השקיפה ממעון קדשך מן השמים גו׳, וכדרשת רז״ל על הכתוב76 עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שעליך לעשות כו׳, שנמשך מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה77 [ועד״ז הוא בענין התורה, שנמשך מהתורה שבלוחות, מבחי׳ אותיות החקיקה (דלוחות הראשונות, ובפרט מלוחות האחרונות שעליהן אמרו רז״ל78 שהם כפליים לתושי׳), בתורה שבכתב, ובתורה שבע״פ, ועד להחידוש שתלמיד ותיק עתיד לחדש במשך כל הדורות], הנה כמו״כ הוא ג״כ כללות ענין התפילה שיש בה שתי התנועות דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. דעל כללות ענין התפילה נאמר79 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה80, וממשיך אח״כ והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, היינו, שע״י התפילה נעשה ההעלאה דבחי׳ ארצה להשמימה, ואח״כ נמשך על ידה (מלמעלה למטה) ברכת ה׳ בגשמיות וברוחניות, ובגשמיות וברוחניות גם יחד. והברכה נמשכת למטה בבחי׳ ארץ, ועוד למטה יותר, בבחי׳ ארצה (בתוספת ה׳), שלמטה יתר מבחי׳ ארץ סתם, כידוע הביאור בזה מכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו81. וב׳ ענינים אלו הם דוגמת ענין הביכורים, ולכן אמר במדרש דכאשר צפה משה ברוח הקודש שהביכורים עתידין ליפסק, התקין להם ג׳ תפילות בכל יום, כי מצות ביכורים ברוחניות הו״ע עבודת התפילה בכל יום.
ובזה יובן ג״כ הקישור בין ענין הביכורים לתורת הרב המגיד הנ״ל (שע״י עבודת הבירורים זוכים לעולם התחי׳). כי עי״ז שהוא מתפלל בכל יום בשתי התנועות דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, שזהו ענין עבודת הבירורים, שמברר ניצוצי הקדושה (מראשית כל פרי האדמה) ומזככם ומעלה אותם למעלה (כתורת הרב המגיד), ואח״כ ממשיך ברכת ה׳ עד למטה מטה בהבירא עמיקתא, הנה זה נעשה הכנה קרובה ללעתיד לבוא, שאז נקיים מצות ביכורים כפשוטה, כמאמר82 ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כו׳ כמצות רצונך, בבנין בית המקדש השלישי שעומד בנוי ומשוכלל למעלה83, ורק מחכים שישראל יעשו תשובה. דענין התשובה בכללות היא כענין עבודת התפילה, שעל ידה מעלים כל עניני ארצה השמימה, ועד״ז ג״כ ענין התשובה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה84. והכוונה בההעלאה היא להיות אח״כ השוב, שמבחי׳ השמימה יומשך אח״כ למטה מטה, ועד שיומשך גם בתחתונים, ובתחתון שאין תחתון למטה ממנו. ועי״ז שישראל עושין תשובה הנה מיד הן נגאלין85, ומקיימים מצות ביכורים כפשוטה, ורואים בגלוי איך שארץ ישראל היא במעמד ומצב כזה דוירשתה וישבת בה, ויהי׳ כל יושבי׳ עלי׳86, שאז הוא תכלית שלימות הארץ, וגם יהי׳ תכלית השלימות דישראל כי אז יהיו כל ישראל ביחד כאיש אחד חברים87, ועד שיחזרו גם עשרת השבטים כדאיתא בסנהדרין88. ותהי׳ שלימות הארץ ושלימות ישראל ביחד עם שלימות התורה, שנמשך מבחי׳ החקיקה שבתורה בתורה שבכתב ובתורה שבע״פ, ועד לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כנ״ל. ולומדים תורתו של משיח, תורה חדשה מאתי תצא89, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, וילמד תורה את כל העם כולו90.
__________
*) וענין ההעלאה שבתורה – מקרא מלא דיבר הכתוב (ונת׳ בדרז״ל) ליראה גו׳ – יר״ע. אלא שבנדו״ד – לימוד התורה באופן כך – ולא הדרתא בפ״ע מהתרעא73.
__________
1) ר״פ תבוא (כו, א-ב).
2) שם, טז-יח.
3) תבוא מא, ג.
4) שם, טו.
5) ב״ב קכט, ב.
6) תניא רפי״ז.
7) עיקר הט׳ מי״ג העיקרים. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת רפ״ט. הל׳ מלכים פי״א סה״ג. פיה״מ סנהדרין פ׳ חלק יסוד התשיעי.
8) מד, ב.
9) תוד״ה קללות – מגילה לא, סע״ב. רמב״ם הל׳ תפלה פי״ג ה״ב. טושו״ע או״ח סתכ״ח ס״ד.
10) ראה קידושין לו, א. שו״ת הרשב״א ח״א סקצ״ד. לקו״ש חי״א ע׳ 3.
11) נצבים שם.
12) ראה זח״ג עג, א.
13) ראה זח״ב לב, ב וברמ״ז שם.
14) אבות רפ״ה. ראה ד״ה זה באוה״ת תבוא ע׳ תתרסט. בסה״מ תר״ל ע׳ רצ.
15) ש״פ תבוא, ח״י אלול תרנ״ב בגן עדן – ראה סה״ש שבהערה הבאה.
16) סה״ש תרצ״ז ע׳ 191. ״היום יום״ חי אלול – נתבאר בארוכה ב״קונטרס שבעת התורות שאמר מורנו הבעש״ט בג״ע״ (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ 34 ואילך.
17) ב״ר פ״ה, ח.
18) ראה תו״א בראשית א, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תשיב. אוה״ת בראשית (כרך ג) תפא, ב ואילך. (כרך ו) תתרמג, א ואילך. וראה גם סה״מ עטר״ת ע׳ תקכג. ועוד.
19) ראה ב״ב קכט, ב. קלג, א. וראה אוה״ת בראשית טז, ב.
20) תבוא כו, ב.
21) כ״ה ב״היום יום״ שם. ובסה״ש שם: מהו המסירות נפש בזה (וואָס איז דער מסירות נפש אין דעם). המו״ל.
22) או״ת להה״מ נו, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קעח).
23) או״ת שם נו, א. שם, ג.
24) סנהדרין צ, א.
25) ישעי׳ ס, כא.
26) תהלים קיא, י.
27) שם קד, כד.
28) מנחות פד, ב. ספרי ופרש״י תבוא שם, ב.
29) ב״ר פמ״ב, ג. ויק״ר פי״א, ז. פתיחתא דאסת״ר יא.
30) תבוא שם, ג.
31) תרגום ירושלמי עה״פ. ועוד.
32) שבת סג, א. וש״נ.
33) אוה״ת תבוא ע׳ תתרלט ואילך.
34) ביכורים פ״א.
35) ביכורים שם מ״ג ומ״י.
36) ביכורים שם.
37) ספרי ופרש״י תבוא שם, ג.
38) ביכורים שם מ״א-ב.
39) אוה״ת שם ע׳ תתרלג ואילך. ע׳ תתרלט ואילך.
40) הושע ט, י.
41) ב״ר פ״א, ד.
42) זהר ח״ב קכא, רע״א (ברע״מ). ח״ג רנג, ב (ברע״מ) וברמ״ז שם. אוה״ת שבהערה 50.
43) תרומות פ״ג מ״ז. פרש״י תבוא שם, יג.
44) יהושע כד, ב.
45) בראשית ב, י.
46) בב״ר שם: ששה דברים. אבל כ״ה (שבעה דברים) כבפנים בפסחים נד, א. פדר״א פ״ג. תנחומא נשא יא. מדרש משלי פ״ח. ועוד. וראה מהרז״ו הארוך לב״ר שם. וראה לקמן ע׳ רפו.
47) פרק יד. וראה סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפז הערה 43. וש״נ.
48) ב״ר שם. וראה סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ שנז ובהערה 64.
49) זח״ג קעט, א. תקו״ז תי״ז.
50) לקו״ת שה״ש יז, ד ואילך. אוה״ת תבוא שם ע׳ תתרלג. וראה גם סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17.
51) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
52) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
53) אוה״ת שם ע׳ תתרמ.
54) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
55) ספל״ז.
56) נתבאר בסה״מ תרנ״ז ע׳ רכג ואילך.
57) פרש״י שם, טז.
58) ברכות כח, א.
59) זח״ג קכד, ב.
60) סכ״ו.
61) ירמי׳ כג, כט.
62) ברכות כב, א.
63) רע״מ ואגה״ק שם.
64) יתרו יט, כ.
65) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
66) שמו״ר ספכ״ט.
67) בהבא לקמן – ראה אוה״ת תבוא שם ע׳ תתרלט.
68) תשא לב, טז.
69) פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח.
70) פרש״י תשא שם.
71) ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ״ב ה״ד. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 252. וש״נ.
72) ואתחנן ו, כד.
73) ראה תניא ספכ״ג ופמ״ג.
74) תנחומא ר״פ תבוא.
75) תבוא שם ע׳ תתרמא.
76) מעשר שני פ״ה מי״ג. ספרי ופרש״י עה״פ.
77) נוסח ברכה שלישית דברכת המזון.
78) שמו״ר רפמ״ו (ע״פ ל׳ הכתוב – איוב יא, ו). המשך תרס״ו ס״ע פו. סה״מ תרפ״ט ע׳ 59.
79) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
80) אוה״ת שם.
81) ד״ה זה היום דש״פ נצבים תרצ״ד (סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א).
82) נוסח תפילת מוסף דשבת ויו״ט. וראה תו״ח ר״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
83) ראה תנחומא ס״פ פקודי. זח״א כח, א. ועוד. פרש״י ותוס׳ סוכה מא, סע״א. ר״ה ל, סע״ב. תוס׳ שבועות טו, ריש ע״ב.
84) קהלת יב, ז. וראה לקו״ת ר״פ האזינו.
85) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
86) ערכין לב, סע״ב. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״י ה״ח.
87) ע״פ ס׳ שופטים כ, יא.
88) קי, ב.
89) ישעי׳ נא, ד. ויק״ר פי״ג, ג.
90) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. לקו״ת צו יז, א. שער האמונה (לאדהאמ״צ) פנ״ו (פט, א ואילך). סה״מ תרח״ץ ס״ע ר ואילך.
[סה"מ דברים ח"ב ע' מח ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 325 ואילך.