בס״ד. ש״פ תרומה, פ׳ שקלים, אדר״ח אדר ה׳תשל״ד

הנחה בלתי מוגה

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו וגו׳¹, והנה מ״ש תשא בפשוטו של מקרא קאי על משה, שהרי מדבר בלשון נוכח ובלשון יחיד, ולא בלשון רבים או סתם, וכו׳, וצריך להבין טעם הדיוק דדוקא משה. והנה מהדגשת הכתוב כי תשא (בלשון נוכח) שדוקא משה ישא את ראש בני ישראל, מוכח מזה שישנה סלקא דעתך שזה יכול להיות ע״י אחר, וצריך להבין, מכיון שיש סלקא דעתך שזה יכול להיות גם ע״י אחר, מדוע צריך להיות זה ע״י משה דוקא. גם צריך להבין אומרו כי תשא את ראש בני ישראל, דהוה לי׳ לומר כי תשא את בני ישראל סתם, וגם אז הי׳ פירוש הכתוב לשון קבלה כפירש״י, לקבל סכום מנינם, וכן הפירוש דנשיאות והרמה, ולמה אומר כי תשא את ראש וגו׳. גם צריך להבין למה דוקא מחצית השקל. ועוד, דהפסוק אומר עשרים גרה השקל², ואעפ״כ אינו אומר ליתן עשר גרה, כי אם מחצית השקל, וצריך להבין הדיוק בזה.

ויובן בהקדם מה שענינו של מחצית השקל הוא כמו שאמר הכתוב להיות כופר נפשו, דמזה מובן שהוא ענין כללי, שפועל כופר נפשו. וכמו שהי׳ גם בפשטות שהנתינה היתה בשביל ממון ציבור כדי לקנות קרבנות ציבור, בשביל קרבנות כל השנה³, כמו״כ מה שהי׳ כופר נפשו, שהו״ע כללי, והוא ע״י דבר כללי. והנה ענין כללי באדם הו״ע האמונה, שהיא ענין כללי שלמעלה מהתחלקות, ומקיפה את כל עניני האדם, ואם היא באופן המתאים, אז גם משפעת ופועלת בכל פרטי כחות האדם. וע״ד הנ״ל במחצית השקל שהוא ענין כללי (ממון ציבור) וממנו לוקחים קרבנות על כל השנה, קרבנות לימים מיוחדים וקרבנות לזמנים מיוחדים (וכמו התמיד שהוא בכל יום, ובכל יום גופא בהזמנים (מיוחדים) דבוקר וערב), עד״ז בענין האמונה שהו״ע כללי הפועל בהפרטים ג״כ. והנה, האמונה קבועה אצל כל אחד ואחד מישראל בטבע תולדתו, דישראל הם מאמינים בני מאמינים⁴, והעבודה היא שיהי׳ ורעה אמונה⁵ עד שתפעל בכל עניני האדם, עשר כחותיו. דהנה כל הענינים מתחלקים לעשר בחינות כמבואר בפרדס בתחלתו⁶, וכמו עשרת הדברות ועשרה מאמרות, כי כללות ענין ההתחלקות הוא במספר עשר, בדוגמת עשר ספירות. והנה איתא בספר הבהיר⁷ שבעשר ספירות ישנם שתי בחינות, עשר ספירות מלמטה למעלה ועשר ספירות מלמעלה למטה. ומקשים בזה, דא״כ הרי ישנם עשרים ספירות, וידוע התירוץ בזה, ששתי הבחינות שבספירות (מלמטה למעלה ומלמעלה למטה) הם באותם הספירות, ולכן אומרים שיש עשר ספירות, אלא שבזה גופא ב׳ אופנים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. וזהו מ״ש עשרים גרה השקל, ומ״מ צריך לתת רק עשר גרה, כי בפרטיות ישנם עשרים בחינות כנ״ל, אבל המצוה בנתינת מחצית השקל היא בעשר גרה, המשכת האמונה לעשר כחות. ועי״ז הוא הכופר נפשו, עד לכפר על נפשותיכם. [וזהו ביאור קישור הדברים בהדרושים עה״כ⁸ שמביאים הפסוק כי תשא את ראש, ומפרשים מיד שצ״ל ורעה אמונה, ומסיימים בביאור כופר נפשו ולכפר על נפשותיכם].

וביאור הענין הוא⁹, דהנה על עצם ענין האמונה אין שייך העבודה, דהרי היא נמצאת בירושה מאברהם ראש למאמינים¹⁰ אצל כל א׳ מישראל, וכמ״ש הרמב״ם¹¹ דישראל [מצד טבעו] רוצה לקיים כל המצוות וכו׳, רק שבכדי שלא יהי׳ נהמא דכסופא¹², היא באופן כזה דאין לה שייכות אל כחותיו הפרטיים, וכהלשון בגמרא¹³ גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, דאף שמאמין בהוי׳, כמובן מזה דרחמנא קריא, עכ״ז אינה פועלת עליו [על כח המעשה שלו] שימנע אותו מלגנוב, ואדרבה הוא משתמש בהאמונה לעשות היפך רצון ה׳, שמתפלל שלא יתפסוהו ויצליח בגניבתו. ולזאת צ״ל העבודה דורעה אמונה, לרעות את האמונה, שהוא מלשון מרעה צאן. והיינו, כמו שהצאן ישנו כבר במציאות וצריך לחזקו ולפרנסו וכו׳, כמו״כ בענין האמונה שצריך לחזקה ולפרנסה שתהי׳ כדבעי עד שתפעל גם על כחותיו הפנימיים, וזהו ענין נתינת מחצית השקל. דהנה לקשר האמונה עם כחותיו הפרטיים ישנם שתי עצות. הא׳ ע״י הבנה והשגה, והיינו, דכשיתבונן בזה שהוא מאמין, שאין זה באופן דרם על כל גוים הוי׳¹⁴ כי אם שנמצא כאן למטה, ובאופן השייך לענין פרטי, ולפעולה פרטית, שהרי מתפלל להוי׳ שיעזרנו שיצליח בגניבתו, שהוא דבר פרטי בענין פרטי, ומכיון שהוא מאמין שהקב״ה יכול לעזור לו בענין פרטי (שלכן הוא מתפלל לה׳ שיצליח בגניבתו), הרי יכול להתפלל לה׳ שיזון ויפרנס אותו באופן אחר, ואז לא יצטרך לגנוב, שהרי לאו ברשיעי עסקינן¹⁵, ומה שהוא גונב הוא מצד זה שהוא צריך לפרנסה, וכמ״ש¹⁶ לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וא״כ מכיון שהוא מאמין בה׳ למה לו לגנוב, הרי הוא יכול להתנהג כרצונו ית׳, ולהתפלל לה׳ שיפרנס אותו. והתבוננות זו מובנת אפילו בשכל דנפש השכלית ואפילו בשכל דנפש הבהמית. וזהו מה שההבנה והשגה מקשרת כח האמונה שלו עם כחותיו הפרטיים.

אבל כאן אומרים שצ״ל כי תשא את ראש וגו׳, והיינו שהאמונה צ״ל כמו שהיא מצד משה, ואף דכבר יש אצלו האמונה בהבנה והשגה, אין זה מספיק, וצ״ל תשא את ראש וגו׳, הרמה בהשגה זו, לכמו שהיא מצד משה. וכללות הביאור בזה הוא, דהנה מה שישראל הם (מאמינים) בני מאמינים, הוא מצד הירושה שמהאבות, דאברהם הי׳ ראש אמנה¹⁷, ראש למאמינים, וכמ״ש¹⁸ והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה, ואח״כ באה לזרעו אחריו. אבל ישנו ג״כ ענין האמונה כמו שהיא מצד משה, רעיא מהימנא, שהוא רועה (מפרנס וכו׳, כנ״ל) אמונה זו. דענינו דמשה הו״ע התורה, כמ״ש¹⁹ זכרו תורת משה עבדי, שנקראת על שמו לפי שמסר נפשו עלי׳²⁰, והיינו דאמונה זו היא מצד ענין התורה. משא״כ האמונה שבירושה מהאבות, היא כמו שהיא לפני ענין מתן תורה, דאף שגם אז הי׳ תורה, אבל אין זה כמו שהיא מצד מתן תורה, שהרי קודם מתן תורה היתה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה²¹, משא״כ בשעת מתן תורה, אצל משה, הי׳ ביטול הגזירה, ועליונים ירדו למטה, כמ״ש²² וירד הוי׳ על הר סיני. וזהו מה שכל העבודות שעשו האבות, אפילו אלו שבאופן הכי נעלה, הגיעו רק לשורש הנבראים, שגם בחינה זו היא בחינה נעלית אבל רק בחי׳ שורש הנבראים, משא״כ מצד מתן תורה שאז הי׳ ביטול הגזירה, ועליונים ירדו למטה, וירד הוי׳ על הר סיני. ומזה מובן דעד מתן תורה היו כל הענינים במדידה והגבלה, משא״כ מצד מתן תורה הענינים הם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, וזהו החידוש שמצד מתן תורה.

והוא ע״ד המבואר בדרושי וידעת²³ שמה שהיום הוא באופן דאמונה יהי׳ לעתיד לבוא באופן דידיעה, והאמונה דלעתיד תהי׳ בדרגא נעלית יותר, ואף דשתיהם (האמונה דעכשיו והאמונה דלעתיד) בבחי׳ אמונה, עכ״ז האמונה דעכשיו היא בדרגא השייכת לעולמות, ולעתיד [תהי׳ דרגא זו בבחי׳ ידיעה, ואז] תהי׳ האמונה בדרגא שאינה בערך העולמות כלל, בבחינה דלית מחשבה תפיסא בי׳²⁴, אפילו מחשבה הקדומה דא״ק (ולמעלה מזה). ועד״ז החילוק בין האמונה שמצד אברהם להאמונה שמצד משה, דמצד אברהם, אף שהיא אמונה בבחי׳ [ממלא כל עלמין ו]סובב כל עלמין, עכ״ז הוא בבחי׳ המקיף וסובב על עולמות, היינו בדרגא השייכת לעולמות, אבל משה זן ומפרנס את האמונה ע״י שממשיך (בנשמות ישראל) בחינה שלמעלה מהעולמות, אנכי הוי׳ אלקיך²⁵, שתהי׳ האמונה גם בבחינה זו. וזהו ג״כ מ״ש הרמב״ם²⁶ אין אנו מלים מפני שאברהם אבינו ע״ה מל עצמו וכו׳ אלא מפני שהקב״ה ציוה אותנו ע״י משה רבינו שנמול וכו׳, היות שזהו קיום המצוות מצד דרגא שלמעלה מעולמות, דלגבי׳ אפילו מקור חיים הוא רק עמך²⁷, והיינו טפל ובטל אצלך, שהוא זיו והארה בלבד, ולית מחשבה תפיסה בי׳. ובענין התורה הוא לא רק בחי׳ התורה כמו שהיא בחי׳ נובלות חכמה שלמעלה²⁸, בחי׳ נובלות בלבד, כי אם מה דאורייתא וקוב״ה כולא חד²⁹, שלמעלה מגדר העולמות.

וזהו כי תשא את ראש בני ישראל, דאף שכבר ישנה האמונה כמו שבאה בהשגה [מצד הירושה מהאבות], והיינו בחי׳ ראש בנ״י, מ״מ צ״ל כי תשא את ראש בני ישראל, הרמה והגבהה בזה, והיינו שהאמונה תהי׳ בבחינה נעלית ביותר. והוא, שהאמונה תהי׳ לא רק שכל הקיום דמציאות העולמות הוא מצד החיות האלקי המקיים אותו תמיד, וכתורת הבעש״ט³⁰ עה״פ³¹ לעולם הוי׳ דברך ניצב בשמים [והיינו שיש מציאות דעולמות אלא שזהו מצד האלקות], כי אם האמונה אשר אין עוד מלבדו³². דהאמונה שמציאות העולמות היא מצד החיות האלקי כנ״ל הרי הוא בבחי׳ האלקות שבעולמות, אמנם האמונה דכי תשא את ראש בני ישראל (הנמשכת ע״י משה) היא בבחי׳ האלקות שלמעלה מעולמות, דהחיות האלקי שבעולמות הוא רק הארה בלבד, אבל עצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל ואין עוד מלבדו. והמשכת אמונה זו היא ע״י משה, כי ענינו של משה הוא תורה כנ״ל, היינו בחי׳ התורה כמו שמיוחדת עם עצמותו ית׳ (שלמעלה מגדר עולמות), אורייתא וקוב״ה כולא חד, וענין זה הוא ממשיך בישראל, אשר ישראל, ע״י אורייתא, הם חד עם קוב״ה³³. והמשכה זו היא ענינו של מחצית השקל³⁴. ועי״ז פועל שיהי׳ כופר נפשו, דזהו לכפר על נפשותיכם לשון כופר, וגם לשון כפרה, וכמו שפירש באגה״ת³⁵, דזהו ענין לכיפורי ידי׳, עד לשלימות ענין הכפרה, ופועל זה בכל כחותיו, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, עשרים גרה.

ואח״כ באים לבחינה שתהי׳ לעתיד, שאז, כמבואר בהדרושים של וידעת [החל מאלו שבלקו״ת³⁶] תהי׳ בחינה זו בידיעה והשגה, וכמ״ש³⁷ ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, שבחי׳ ים, עלמא דאתכסיא, מן המים משיתיהו³⁸, תהי׳ בבחי׳ ידיעה, והאמונה תהי׳ בבחינה שלמעלה מגדר העולמות, בבחי׳ אורייתא וקוב״ה כולא חד.

__________

1) תשא ל, יב. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה באוה״ת תשא ע׳ א׳תתלח ואילך. עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ רסז ואילך). וראה גם ד״ה זה תשי״א (לעיל ע׳ א-ב. ע׳ ג ואילך).
2) שם, יג.
3) פרש״י שם, טו.
4) שבת צז, א.
5) תהלים לז, ג.
6) שער (ב) טעם האצילות פ״א ואילך. וראה גם ראב״ע שמות ג, טו.
7) סנ״ח (קעא). הובא בפרדס שער (טו) ממטה למעלה פ״ד. ע״ח שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש טו. לקו״ת חוקת סג, ג. וראה אוה״ת תשא ע׳ א׳תתקו ואילך. שם ע׳ א׳תתקיב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ רצ.
8) תו״א תשא (הוספות) קיא, א ואילך. תו״ח תשא תקסו, ב ואילך. וראה ד״ה זה תשי״א (לעיל ע׳ ד), ובהנסמן שם הערה 14.
9) בהבא לקמן – ראה מקומות שבהערה הקודמת.
10) ראה שהש״ר פ״ד, ח (ג). סה״מ תרפ״ט ע׳ 217 (קונטרסים ח״א נד, ב). ובכ״מ.
11) הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
12) ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד.
13) ברכות סג, א (ע״פ גירסת הע״י).
14) תהלים קיג, ד.
15) ראה יומא ו, א. וש״נ.
16) משלי ו, ל.
17) שה״ש ד, ח. שהש״ר שבהערה 10.
18) לך לך טו, ו.
19) מלאכי ג, כב.
20) שמו״ר פ״ל, ד. וש״נ.
21) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג. ועוד.
22) יתרו יט, כ.
23) ראה לקו״ת ואתחנן ד, א ואילך.
24) תקו״ז בהקדמה (יז, א).
25) יתרו כ, ב.
26) פיה״מ חולין ספ״ז.
27) תהלים לו, י.
28) ב״ר פי״ז, ה.
29) ראה זח״ב צ, ב. וראה גם זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תקו״ז ת״ו (כא, ב). תכ״ב (סד, א). תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
30) שעהיוה״א בתחלתו.
31) תהלים קיט, פט.
32) ואתחנן ד, לה.
33) ראה זח״ג שם.
34) ראה תו״א שם, סע״ד ואילך.
35) פ״ב (צא, ב).
36) שם ז, סע״א ואילך.
36) ישעי׳ יא, ט.
37) שמות ב, י.

[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' קז ואילך]

כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 95 ואילך.