בס״ד. ש״פ נשא, ט׳ סיון ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך גו׳ וישם לך שלום1, דבכללות הנה זהו ענין הברכה, דישנו גם איך שענינים אלו הם באופן של תפילה, שמתפלל שיהי׳ יברכך וישמרך גו׳, אבל כאן הוא מדבר בענין הברכה, דהיינו שמברכים את ישראל שיהיו להם ענינים אלו. וידוע החילוק בין תפילה לברכה2, דענין התפילה הוא מלמטה למעלה, דהיינו שהמתפלל עומד למטה במדרגה מהענין שמתפלל ומבקש עליו, ולכן ה״ה מבקש מזה שהוא למעלה מהמבוקש, שימלא לו את מבוקשו. משא״כ בענין הברכה, המברך עומד למעלה מהענין שמברך, ויש לו בעלות על הענין אם יומשך או לא, ולכן אינו אמר זה בלשון בקשה, כי אם אומר שזה יהי׳ כו׳ (אַז עס וועט זיין כו׳, עס זאָל זיין כו׳). ולכן אנו רואים שענין התפילה שייך לכל אחד, ואפילו אצל עני, ועני הכוונה – עני בכל הבחינות, דגם אצלו יש ענין התפילה, כמ״ש3 תפלה לעני. ואדרבה4, תפילת עני קודמת להתקבל לכל התפילות (אפילו תפילתו של מי שהוא עשיר בכל הפרטים, כולל כל הענינים הרוחניים), כמבואר במדרש5. משא״כ ענין הברכה אינו שייך לכ״א, כי אם למי שעומד למעלה מהענין שמברך כנ״ל, ולכן שייך ענין זה דוקא בכהנים, כמ״ש אמור להם דקאי על מ״ש לפני זה דבר אל אהרן ואל בניו גו׳. ולפ״ז צריך להבין למה סדרו ברכת כהנים בתפילה הן בימות החול והן בשבת ויו״ט, דלכאורה הם שני ענינים נפרדים לגמרי, ומהו השייכות ביניהם שמשום זה קבעוהו בסדר התפילה.
והנה6 ענין הברכה הוא למעלה מענין התפילה, וכנ״ל שזה שמברך הוא למעלה במדריגה מהענין שמברך, ופועל שיומשך הענין למטה, דאף שענין זה כבר ישנו למעלה בשרשו, מ״מ אין זה ברור עדיין אם יומשך למטה ובאיזה אופן יומשך, וע״ז הוא ענין הברכה שיומשך הענין למטה בלי מניעות ועיכובים, שזהו ענין ברכתם של כהנים, שהוא באופן של עד מהרה ירוץ דברו7, וכמו שמצינו לגבי מטה אהרן שהפריח שקדים8, באופן של מיד, דכל זה הוא ע״י שהמברך עומד למעלה מענין הברכה. והנה מאחר שישנם גם ברכות רוחניים, הרי צריך לומר שהמברך עומד למעלה גם מענינים הרוחניים. כמו שמצינו בברכת יצחק – ויתן לך האלקים גו׳9, ונת״ל10 דמטל השמים זה מקרא משמני הארץ זה משנה ורוב דגן ותירוש זה תלמוד ואגדה11, עד גם למשנת״ל10 – מיוסד על המבואר בהמשך תרס״ו12 דהחידוש בכתוב זה (לגבי מ״ת) הוא, דקאי אמאן דדייק במילין דחוכמתא כו׳13. דעי״ז מגיעים לעין לא ראתה אלקים זולתך14, שאפילו הנביאים בנבואתם לא הגיעו לגילוי מדריגה זו, וכיון שיצחק פעל ענין זה ע״י ברכתו, הרי צריך לומר שהוא עומד למעלה במדריגה גם מענין הזה. משא״כ בענין התפילה, הנה המתפלל הוא למטה מענין שמתפלל עליו, ולכן הרי זה באופן של בקשה, שמבקש שתושפע לו ההשפעה, אבל אינו בוודאות שיתמלא בקשתו, דכן הוא אפילו לגבי משה, דכאשר הי׳ חטא הידוע, והתפלל להקב״ה שיסלח לישראל על זה, הרי זה הי׳ באופן של בקשה, ולא ידע משה אם תתמלא בקשתו או לא.
אמנם לאידך גיסא יש מעלה בתפילה לגבי ברכה15, דתפילה הו״ע יהי רצון, דהיינו שבכח התפילה לפעול רצון חדש למעלה, ועד שאפילו כשיש רצון הפכי למעלה, הרי הוא יכול לשנות את זה. דהנה בענין הברכה אינו פועל ענין חדש, ורק שענין שכבר ישנו למעלה הנה ע״י הברכה הרי הוא ממשיכו למטה, וזהו לשון ברכה, מלשון16 מבריך וממשיך. וזהו שנאמר בברכת יעקב לבניו איש כברכתו ברך אותם17, דהיינו שברך את כל שבט בברכתו השייכת לשבט זה, כיון שכך הוא בשרש ומקור, אלא שיעקב ע״י ברכתו פעל שיומשך הענין למטה. ובזה יובן ענין תמוה, דכשברך יעקב את בני יוסף אפרים ומנשה כו׳, אמר יוסף ליעקב שמנשה הוא הבכור, וענה לו יעקב שאחיו הקטן יגדל ממנו18, ולכאורה הא גופא צריך ביאור, שהרי יעקב הי׳ יכול לברך את מנשה (הבכור) שהוא יגדל כו׳, אך הענין הוא כנ״ל, דע״י הברכה א״א להמשיך כי אם מה שהי׳ כבר בשרשו, דאיש כברכתו ברך אותם, דכיון שבשרשו הי׳ אחיו הקטן גדול כו׳, לא הי׳ יכול יעקב לברך באופן אחר. משא״כ ע״י התפילה הוא פועל רצון חדש למעלה, שלא הי׳ לפנ״ז. ויותר מזה, שאפילו כשישנו למעלה רצון הפכי, הרי הוא יכול לפעול שינוי הרצון, וכמו שמצינו לגבי משה (בענין הנ״ל), שאמר הקב״ה ויחר אפי בהם ואכלם19, וע״י תפילתו של משה פעל למעלה שינוי רצון, שזה הוא ענין עושין רצונו של מקום20, שבנ״י פועלים (אַז אידן טוען אויף) רצונו של מקום. ובזה יש דיוק נוסף, שאומר לשון עושין רצונו של מקום, וכמבואר בחסידות21 שעושין הוא מלשון מעשין על המצוות22, דהיינו שע״י תפילתו ה״ה מכריח את הרצון למעלה כביכול23, וכמו שמצינו לגבי משה (בענין הנ״ל), שאמר לו הקב״ה ועתה הניחה לי ויחר גו׳19, ועכ״ז פעל משה ע״י תפילתו שביטל הענין. וזהו ענין הקב״ה גוזר וצדיק מבטל, צדיק גוזר והקב״ה מקיים24, דהדיוק בזה הוא, שאינו אומר הלשון צדיק אומר או מבקש וכדומה, כי אם צדיק גוזר (באופן של גזירה), זה שייך דוקא כאשר בעצם הוא באופן אחר, ואין לזה שום מקום בשכל (דאי לאו הכי הרי הי׳ יכול להסביר ענין זה בשכל, ומדוע הי׳ צריך זה להיות באופן של גזירה דוקא), ועכ״ז הרי הוא פועל ענין זה, ובאופן של גזירה. והוא ע״ד הענין דחייך קוב״ה ואמר נצחוני בני25, דהיינו שזה הוא באופן של מלחמה כביכול, והקב״ה אומר נצחוני בני. והנה ענין זה שייך לכל אחד ואחד, שהרי אומר כאן הלשון עושין רצונו של מקום, שזה שייך אצל כאו״א, וכידוע תורת הרב המגיד26, דעושין רצונו של מקום קאי על פרשה ראשונה של ק״ש, כיון שבפרשה ראשונה של ק״ש נאמר בכל מאדך27, והרי כל אחד ואחד מישראל מחוייב בק״ש, שזהו הציווי (לכאו״א) ואהבת27, שהוא גם הבטחה28, שיהי׳ ואהבת גו׳ בכל מאדך, שהוא ענין עושין רצונו של מקום, שהוא מלשון מעשין כנ״ל, ולאחר זה פועלים שנמשך כן גם למטה.
ויש לקשר זה עם המבואר לעיל10, לגבי הא דכתיב29 ועשית חג שבועות גו׳, דלכאורה אינו מובן מה שאומר כאן לשון עשי׳ דוקא30. עוד יש לדייק בזה, שמהלשון ועשית הג שבועות משמע שפועלים ועושים הענין (און מ׳מאַכט אויף דעם ענין) דחג שבועות. עוד יש לדייק בזה מה שאומר כאן ועשית חג שבועות ולא חג השבועות, והרי תיבת שבועות שאומר כאן קאי על השבעה שבועות תספר לך, שאומר בהפסוק לפנ״ז31, הרי שהם שבועות ידועים, ואם כן הול״ל ועשית חג השבועות, בה׳ הידיעה. והביאור בזה הוא, כי שבעה שבועות דספירת העומר הוא מה שסופרים בדיבור וברכה, ואח״כ יש הענין דתספרו חמישים יום32, דהיינו איך שהמ״ט יום כלולים בחמישים יום, שהוא שער הנו״ן. דאף שנאמר גם בזה תספרו חמישים יום, מ״מ אין זה ספירה עם ברכה, שזהו איך שהמ״ט יום כלולים ביום החמישים, שהוא ג״כ ענין שבאין ערוך. וזהו שכתב הרמ״ז33 על מה שנאמר ועשית חג שבועות ולא חג השבועות, שאינם השבועות הנזכרים שספרנו, אלא אחרים יותר נעלים לאין קץ, והוא שער הנו״ן שהוא ענין הכתר – עטרה ומקיף, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות. ועז״א ועשית חג שבועות לה׳ אלקיך, דהיינו [כמו שלאחר שמגיע לשער הנו״ן ה״ה ממשיך מזה להמ״ט ספירות, מחסד שבחסד ועד מלכות שבמלכות, כמו״כ כאן] שלאחר שפועל ענין חג שבועות, ה״ה ממשיך את זה לכל סדר ההשתלשלות, שזהו ענין להוי׳ אלקיך, ז״א ומלכות34. והוא ע״ד מארז״ל35 עה״פ36 ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, וע״ד מ״ש הרב המגיד37 עה״פ38 ושמרתם גו׳, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו להמשיך חיות (בהם) בהמצוות. וע״ז ממשיך בהפסוק מסת נדבת ידך גו׳, דהיינו שעבודתו היא באופן של ויתור, בלי שום מדידות והגבלות, וכמ״ש הפנים יפות39 (תלמיד המגיד ומובא בכ״מ בדא״ח) שויתור שייך בבחי׳ כתר, שהוא למעלה ממדידות והגבלות. ואומר נדבת ידך (ולא נדבת לבך), כי זה נמשך עד למטה מטה, עד שזה חודר (ביז אַז דאָס נעמט דורך) גם את היד הגשמי. ובזה יש ענין נוסף, שע״י מסת נדבת ידך גו׳, פועלים הענין דחג שבועות [ע״ד משנת״ל בענין ועשית חג שבועות, דהפירוש בזה הוא, דגם ענין נעלה זה דחג שבועות, שהוא שער הנו״ן, פועלים ע״י עבודת האדם], וכמבואר בגמרא40 שכאשר רצו המלאכים שתינתן התורה למעלה, אמר להם משה כלום למצרים ירדתם כלום יצה״ר יש ביניכם, דהיינו דבתחילה הוא ענין אתכפיא המביא לאתהפכא, וכמו שהי׳ במצרים בתחילה כי ברח העם41, שהוא ענין אתכפיא42, ולאחר זה באו לאתהפכא, שזהו ההכנה למ״ת.
וזהו ענין התפילה שפועלים למעלה רצון חדש, אבל עדיין אין זה מספיק, כי יכול להיות כמה הרפתקאות כו׳, עד שההשפעה נמשכת למטה, וכמו בשלמה שאע״פ שהוא הי׳ צריך להיות מלך, מ״מ הי׳ צריך כמה ענינים עד שהוא נעשה מלך לפועל, שהוא ע״ד מה שנת״ל בענין ועשית חג שבועות, דאע״פ שפועלים ענין חג שבועות, מ״מ אין זה מספיק, וצריך להמשיך לה׳ אלקיך. וזהו השייכות דברכת כהנים לתפילה דוקא, דלאחר שפועלים רצון חדש בבעל הרצון, שהוא ע״י תפילת שמו״ע שעומד בביטול דעבדא קמי׳ מרי׳43, ולכן נקרא בשם תפילת העמידה, דהיינו שעומד בלי שום תנועה, כיון שהוא בטל למקום שהוא למעלה משינויים, הנה אז צריך לענין הברכה, כי צריך הבטחה (באַוואָרעניש) שיומשך כל זה למטה, ובאופן דעד מהרה ירוץ דברו44, ועד שנמשך כן גם למטה מטה ואפילו בהמקום שצריך זהירות (באַוואָרענען) שם מן הליסטים, דזהו שאומר יברכך הוי׳ וישמרך – מן הליסטים45. ולכן ברכת כהנים היא בסיום התפילה דוקא. ולאחר זה אומרים שים שלום כו׳, דלא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, כמבואר בסיום הש״ס (במשניות). דהיינו שלאחר שפועל שההשפעה תומשך למטה, צריכים לענין השלום שהוא ההבטחה (באַוואָרעניש) שיוכל לקבל השפעה. וזהו גם מה שלאחר יברכך גו׳, הרי הוא מסיים וישם לך שלום, דלאחר שנמשך הברכה צריך להיות הכלי מחזיק ברכה, שהוא השלום כנ״ל. ומזה נמשך לכל אחד בכל המצטרך לו, בבני חיי ומזוני, ובכולם באופן של רויחי, ענני במרחב י-ה46, עד שמגיעים לענין כוסי רוי׳47, כסא דדוד מלכא משיחא48, שיהי׳ בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויולכינו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.
__________
1) פרשתנו (נשא) ו, כג ואילך. – מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו – ד״ה ועשית חג שבועות דיום ב׳ דחה״ש (סה״מ שבועות ע׳ שכד ואילך).
2) ראה לקו״ת פ׳ ראה יט, רע״א. אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכה, ב. אוה״ת שמיני ע׳ כו. כט. פרשתנו ע׳ ער ואילך. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קל-קלא. תרכ״ז ע׳ שסט. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ ב ואילך. תרנ״ד ע׳ שיא ואילך. לקו״ש ח״י ע׳ 38 ואילך. ובכ״מ.
3) תהלים קב, א. וראה שם קט, כב.
4) ראה בזה ד״ה תפלה למשה תר״ס (סה״מ תר״ס ע׳ מט ואילך). סה״מ עטר״ת ע׳ תרל. ד״ה הנ״ל תשכ״ט (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ מד ואילך). ובכ״מ.
5) ראה שמו״ר פכ״א, ד. וראה זהר ח״א קסח, ב. ח״ג קצה, א. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ שפ). וש״נ.
6) בהבא לקמן – ראה ד״ה ויתן לך תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ סה ואילך). ד״ה כה תברכו תרנ״ד (שם ע׳ שיא ואילך). המשך תרס״ו ע׳ שלג ואילך. ד״ה וישא אהרן עזר״ת (סה״מ עזר״ת ע׳ קסח ואילך). ועוד.
7) תהלים קמז, טו. וראה בכ״ז לקו״ת קרח נה, ג ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות ברכת כהנים (קיב, א ואילך).
8) קרח יז, כג. וראה ד״ה הנה פרח מטה אהרן דש״פ קרח שנה זו (לקמן ח״ב ע׳ לב ואילך).
9) תולדות כז, כח.
10) ד״ה ועשית חג שבועות הנ״ל הערה 1.
11) ב״ר פס״ו, ג.
12) בד״ה ויתן לך (המשך תרס״ו ע׳ פה ואילך).
13) זח״א קל, ב.
14) ישעי׳ סד, ג.
15) ראה מקומות שצויינו בהערות 2; 4; 6.
16) ראה תו״א מקץ לז, ג.
17) ויחי מט, כח.
18) שם מח, יט.
19) תשא לב, י.
20) ל׳ חז״ל ברכות לה, ב.
21) המשך תער״ב ח״ב ס״ע תתקטז. סה״מ תרע״ח ע׳ סה. תרצ״ט ע׳ 191. ועוד. וראה לקו״ת בחוקותי מח, א. ובכ״מ.
22) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.
23) ראה לקו״ת אמור לב, ד ואילך. שלח מג, א. בלק סח, א. ברכה צט, ג. ובכ״מ.
24) ראה תענית כג, א. זח״ב טו, א. שבת נט, ב. וראה מפרשי המשנה (רע״ב וכו׳) אבות פ״ב מ״ד. ב״מ פה, א. ועוד.
25) ב״מ נט, ב.
26) או״ת שלו נג, ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קסו). וראה גם חדא״ג מהרש״א לברכות שם. לקו״ת שלח מב, ג. ובכ״מ.
27) ואתחנן ו, ה.
28) תו״א תשא פו, ג. ובכ״מ.
29) פ׳ ראה טז, י.
30) ראה רד״ה ועשית חג שבועות תש״ה (סה״מ תש״ה ע׳ 182).
31) שם, ט.
32) אמור כג, טז.
33) לזהר ח״ג צו, ב. הובא בלקו״ת במדבר יב, א. ד״ה ועשית חג שבועות באוה״ת פ׳ ראה ע׳ תשסה.
34) אוה״ת שבהערה הקודמת.
35) זח״ג קיג, א. ויק״ר פל״ה, ז. וראה לקו״ת תצא מ, רע״ג. שה״ש ב, א. ובכ״מ.
36) קדושים כ, ח. בחוקותי כו, ג.
37) לקו״א שלו סרכ״ז. או״ת שלו לח, ג-ד (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קי). וראה לקו״ת שבהערה 33.
38) אחרי יח, ה.
39) עה״פ. הובא באוה״ת שבהערה 31 (ע׳ תשסד). וראה גם רד״ה ועשית חג שבועות תשי״ט (סה״מ שבועות ע׳ קמז).
40) שבת פח, ב.
41) בשלח יד, ה.
42) תניא פל״א (מ, ב).
43) שבת י, א.
44) תהלים קמז, טו.
45) פרש״י עה״פ.
46) תהלים קיח, ה.
47) שם כג, ה. יומא עו, א.
48) יומא שם.
[סה"מ במדבר ח"א ע' צ ואילך]
כעין שיחה. מאמר שלישי מהמשך. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 426 ואילך.