יח) ויהי ביום השמיני – ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תש״כ

בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תש״כ

הנחה בלתי מוגה

ויהי1 ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל2, והקשה הכלי יקר3, מהו ענין יום השמיני, והרי כתיב4 שבעת ימים ימלא את ידכם, שישנם רק שבעת ימי המילואים, ומהו ענין שמיני. ומבאר דמספר שמיני הוא מספר מקודש, והוא למעלה משבעה. דשבעה הו״ע שבעת ימי הבנין5, ושמיני הוא אור שלמעלה מהעולמות. דזהו ענין ״אז״, א׳ רוכב על ז׳. והוא הגילוי דימות המשיח, דכינור של ימות המשיח יהי׳ שמונה נימין6. וזהו מעלת יום שמיני, שהוא בחינה שלמעלה מהעולמות, עד לבחי׳ כינור דלעתיד שיהיו בו עשרה נימין, שהוא למעלה גם משמונה, וגם זה האיר ביום השמיני, דזהו ענין מה שאותו היום נטל עשר עטרות7, שהו״ע עשרה נימין. וכמבואר שם בארוכה. וצריך להבין, הרי עטרה הראשונה של עשר העטרות הוא ראשון למעשה בראשית8, וא״כ הרי הוא בכלל שבעת ימי הבנין, שהוא למטה משמונה, והרי בחי׳ עשר עטרות הוא למעלה מבחי׳ שמיני, היינו גם מבחי׳ שמיני כמו שהוא מצד עצמו, ובפרט הראשון של העטרות שהוא הראשון והמיוחד שבהם שהוא במדריגה עליונה ביותר, ואיך זה מתאים עם בחי׳ ראשון למעשה בראשית שהוא בכלל הבריאה כו׳.

אך הענין הוא9, דביום הראשון למעשה בראשית הי׳ בו מעלה יתירה, והוא האור שנברא ביום ראשון שאדם הראשון הי׳ מביט בו מסוף העולם ועד סופו ולכן גנזו לעתיד לבוא10, והיינו שהאור שביום ראשון הוא בחי׳ האור דלעתיד, והוא האור שקודם הצמצום, דזהו שאמרו רז״ל11 הבדילו לעצמו, והיינו דבהאור שקודם הצמצום גופא יש חיצוניות האור השייך לעולמות וישנו עצם האור שלעצמו, דזהו ענין הבדילו לעצמו, הרי שהיא בחינה נעלית ביותר12, ובכל זאת הנה אור זה האיר ביום הראשון דמעשה בראשית, שהו״ע התהוות העולמות. וכן מובן ג״כ ממאמר הבעש״ט13 גנזו בתורה, או כהנוסח גנזו לצדיקים לעתיד לבוא10, שגם בענין התורה מצינו ב׳ הפכים אלו. שהתורה היא למעלה מהעולמות, כמארז״ל14 אלפיים שנה קדמה תורה לעולם, ולאידך גיסא ניתנה התורה למטה דוקא, דכשהמלאכים טענו תנה הודך על השמים15, השיבו להם כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם16, הרי שהתורה שהיא למעלה מהעולמות ניתנה למטה דוקא, בבחי׳ מצרים ויצר הרע.

וביאור הענין17, הנה איתא בזהר פרשת אמור18 בפתיחה לפרשת המועדים, ר׳ יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום19, ומבאר ענין האור שנברא ביום ראשון ושגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וממשיך בזהר שם דיום כלול מיום ולילה, דזהו מ״ש19 ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ולכן אור שנברא ביום ראשון יאיר לעתיד לבוא דוקא, שיהיו אז ישראל בהתאחדות, גוי אחד20. דעכשיו שחסר האחדות בישראל לא נמשך אור זה, כי אם לעתיד דוקא כשיהיו באחדות, יומשך האור כי טוב לעולם שכולו טוב. אמנם, מזה עצמו שמבואר ענין זה בזהר בהפתיחה לפרשת המועדים, וכן גם מהמשך לשון הזהר שם, מובן, שישנו להארת אור זה גם במועדים. ויתירה מזו איתא בזהר שם21, ולא מנע לי׳ בכל יומא. דזהו ענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית22, דטובו קאי על האור כי טוב23 שנברא ביום הראשון, ואור זה נמשך בכל יום תמיד, דזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כמ״ש מפרשי הזהר שם24.

וביאור הענין יובן מלשון המחדש, דפירוש מחדש הו״ע התחדשות יש מאין. דזהו מ״ש המחדש כו׳ בכל יום תמיד, לפי שבענין יש מאין צריך להיות ההתחדשות תמיד, וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה25 דהתהוות שמים וארץ אינו כמו שיוצא לצורף כלי שהכלי קיימת גם כשידי האומן מסולקות ממנה, משא״כ התהוות שמים וארץ, להיותה התחדשות יש מאין, לזאת צריך להיות בכל יום תמיד, בכל שעה ורגע. וזהו ג״כ מ״ש המחדש בטובו, שההתחדשות יש מאין, הנה מצד גודל ההפלאה שביש מאין, אי אפשר להיות ההתחדשות כי אם מצד המשכת בחי׳ בטובו.

וביאור26 ענין ההפלאה שביש מאין, יובן מההפלאה שישנה אפילו בבחי׳ עילה ועלול. דהנה סדר ההמשכה דעילה ועלול הוא שאין עצם העילה מתפשטת בהעלול כי אם שחיצוניות העליון נעשה פנימי בהתחתון27, וההמשכה מהעליון היא רק חלק עשירי בלבד. דבאמת אין זה ג״כ חלק עשירי, לא בכמות ולא באיכות, כי אם הכוונה שהיא רק דרגא עשירית. וכמו שאנו רואים בהשפעת השכל מרב לתלמיד, דבתחילה ישנו להרב נקודת השכל השייך אל המקבל, אבל היא רק בבחי׳ נקודה בלבד, והוא בחי׳ החכמה, ואח״כ צריך לפרט את הפרטים שבהנקודה ולגלותם, דזהו ענין הבינה, ואח״כ צ״ל ההמשכה ע״י המדות, דכל השפעה אי אפשר להיות בלא אמצעות המדות, שצריך להיות מדת החסד והוא הרצון והחשק בההשפעה, וצ״ל ג״כ מדת הגבורה והו״ע צמצום ההשפעה, ומדת התפארת שהו״ע ההתכללות דחסד וגבורה שיהיו במזיגה נכונה, אך אחר כל זה הוא למעלה מהשפעה עדיין, והוא השכל כמו שנמצא במשפיע עדיין אלא שבהמשפיע עצמו הוא השכל השייך להמקבל, ואח״כ צ״ל בחי׳ נצח והוד שהו״ע כליות יועצות28 לשנות את השכל לפי ערך התלמיד ולגשם אותו, וגם ענין נצח והוד הוא לנצח עצמו נגד כל המניעות ועיכובים שישנם לההשפעה כו׳, ובחי׳ יסוד הוא התקשרות המשפיע בהמקבל, ואח״כ באה ההשפעה באותיות הדיבור שהוא בחי׳ המלכות, וכמבואר כל זה בארוכה באגה״ק29. הרי מובן שהשכל כמו שנשפע להתלמיד אינו חלק עשירי לא בכמות ולא באיכות, שהרי כשמשתלשל מבחינה לבחינה הוא מתצמצם בכל פעם ובבחינה התחתונה אינו דומה כמו שהוא בבחינה העליונה, והכוונה בחלק עשירי היא שהוא דרגא עשירית. וכן מובן ג״כ מענין השתלשלות העולמות, דאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל30, דמלשון זה עצמו מוכח שאין הכוונה על התהוות הפרי יש מאין כי אם הכוונה על גידול הפרי לאחר שנתהוה כבר, שגידולה והטעם והמתיקות שבה הוא מהמתיקות שבמזל. הרי מובן שהמתיקות בהפרי הוא בריחוק הערך לגמרי ממתיקות המזל, שהרי המתיקות שבפרי אינו דומה למתיקות שבמדה טובה, והמתיקות שבמדות אינו דומה להמתיקות שבשכל, ומכל שכן שהמתיקות שבשכל אינו דומה להמתיקות שבמזלות העליונים ושכלים נבדלים, אך אחרי כל זה הרי המתיקות שבמזל היא העילה להמתיקות שבהפרי, שהעילה יש לו איזה קירוב להעלול, דלכן מהמתיקות שבמזל נשתלשל מתיקות שבפרי דוקא ולא מהות אחר, דאם הי׳ ההתהוות בריחוק לגמרי הי׳ אפשר להתהוות ממנה גם מהות אחר, ומזה שנתהוה מהות מתיקות דוקא הרי מובן שהוא בדרך עילה ועלול, שהעילה יש לה קירוב להעלול. וכן מובן ג״כ בענין השפעת השכל מרב לתלמיד, דהגם שהשכל שנשפע להתלמיד הוא בריחוק הערך משכל הרב כנ״ל, מ״מ הוא בדרך עילה ועלול, וראי׳ לזה, שמשכל הרב נעשה מהות שכל בהתלמיד ולא מהות אחר, הרי שהוא באופן של קירוב.

והנה עד״ז הוא גם בהשתלשלות הכחות זה מזה, שהוא ג״כ בדרך עילה ועלול. דהמשכת השכל היא מכח המשכיל, שכח המשכיל הוא נעלה לגמרי מהשכל גלוי, עד שאין אנו משיגים כלל את מהותו של כח המשכיל, לא רק מהות המהות כי אם שאין אנו משיגים גם את מהות מציאותו, ורק שמזה שאנו מרגישים מציאות השכל גלוי אנו יודעים שישנו למציאותו של כח המשכיל שממנו נופלת ההמצאה דשכל הגלוי, הרי מובן שהמשכת העלול דשכל גלוי מהעילה דכח המשכיל היא בריחוק הערך, וכן גם המשכת המדות מהשכל היא בדרך ריחוק, וממדות לדיבור וכו׳, שבכל המשכה והמשכה נתצמצם האור, ואחר כל זה הרי זה בדרך עילה ועלול, שהו״ע של קירוב. דהגם שהמשכת העלול אינה מעצם העילה כי אם הארתו לבד, מ״מ הרי הארת העילה היא בבחי׳ התלבשות, וישנו התכללות העלול בהעילה, היינו בהארת העילה, ובכללות הוא באופן של קירוב והתלבשות, דלכן המשכת העלול פועלת שינוי בהעילה, שאינו דומה כמו שהוא קודם המשכת ההארה, בשעת ההמשכה ולאחר ההמשכה. ויובן זה ביותר מהעילה ועלול דשכל ומדות, שהשכל והמדות הם ב׳ מהותים הפכיים, דבהשגת השכל נוגע לו השגת הדבר כמו שהוא בעצם, ובמדות נוגע לו הדבר כמו שהוא בנוגע לעצמו, דבעבודה הוא מה שבשכל הוא ההרגש דקרבת אלקים טוב, ובמדות הוא ההרגש מה שקרבת אלקים לו טוב31, שמצד חילוק זה דשכל ומדות במהותם, חלוקים הם גם באופנם, דמוחין הם בקרירות ומדות הם בחמימות והתפעלות, דלהיות שהדבר נוגע אליו לכן הוא בחמימות והתפעלות כו׳, ואחר כל זה הנה המשכת המדות מהשכל הוא בדרך עילה ועלול. דהנה אמיתית ענין השכל אינו מה שהוא מבין ומשיג בלבד, כי אם אמיתית ענין השכל הוא ההרגש, מה שמרגיש בשכלו את הדבר, אלא שגם ההרגש להיות שהוא בכלל המוחין הרי הוא כמהות המוחין, שגם ההרגש אינו בהנוגע לעצמו כי אם מה שהוא מרגיש את עצם הדבר והוא בקרירות כו׳. והרגש השכל הוא העילה להמדות, דכאשר מרגיש בשכלו את הדבר הרי בתחילה הוא מתפעל במוחו על הדבר, שהתפעלות השכל היא העלול מעילת ההרגש, דזהו עילה ועלול שבקירוב, ואח״כ נמשך מזה גם בלב, שהוא עילה ועלול שבריחוק, אבל גם זה הוא בדרך עילה ועלול ולכן הוא המשכת אותו המהות ולא מהות אחר, דמהרגש השכל נעשה הרגש הלב ומהתפעלות השכל נעשה התפעלות הלב. ומאחר שהוא בדרך עילה ועלול, לזאת הרי בהכרח שמהשכל יהי׳ התהוות המדות, דאם רק לא יהיו סיבות המונעות שהוא טמטום המוח וטמטום הלב, הרי בהכרח שמהשכל יהי׳ מדות, לפי שהוא בדרך עילה ועלול.

ועד״ז הוא גם בהשתלשלות העולמות בריאה יצירה ועשי׳, שהם ג״כ בדרך עילה ועלול, דהגם שהיצירה לגבי הבריאה היא בריחוק הערך עד אשר מלכות דבריאה נעשה כתר ליצירה, מ״מ יש להם שייכות זה לזה, שהרי ידוע32 דבריאה ויצירה הם דוגמת המחשבה והדיבור, שהדיבור מהמחשבה אינו יש מאין כי אם גילוי ההעלם בלבד, דבתחילה היו אותיות הדיבור כלולים באותיות המחשבה ואח״כ הם מתגלים מההעלם לגילוי, ועד״ז יובן גם בענין ההשתלשלות דבי״ע שהם בדרך עילה ועלול. דכללות ענין עילה ועלול אינו התהוות חדשה, כי אם שהעלול הי׳ כלול תחילה בעילתו וביציאתו לעצמו הוא שמתגלה מהעלמו, ולכן הנה אחרי שמתגלה הרי הוא מציאות לעצמו ואינו צריך להעילה. אמנם התהוות בי״ע מאצילות, וכן כללות ענין יש מאין, הרי זה התהוות חדשה, שהיש לא הי׳ כלול תחילה בהאין והתהוותו הוא בדרך התחדשות, וכדאיתא בביאורי הזהר פרשת פינחס33 בענין התהוות יש מאין שאין הבורא עצמו נעשה נברא ח״ו כי אם שהבורא מהוה את הנברא אבל לא שהוא נעשה נברא. ומאחר שהוא מציאות מחודשת, לכן אין היש שום מציאות לעצמו כלל, וצריך תמיד להאין שיהווה אותו בכל רגע ורגע, כמבואר בשער היחוד והאמונה34. דזהו המחדש כו׳ בכל יום תמיד. והכח להוות יש מאין הוא בטובו דוקא, שהוא אור שלמעלה מהשתלשלות.

והנה בבחי׳ הטוב יש ב׳ מדריגות. טוב הוי׳ לכל35 וטוב הוי׳ לקויו36, ואמרו רז״ל37 משל לאדם שיש לו שדה כשהוא משקה משקה את כולו וכשהוא עודר אינו עודר אלא הטובים שבהם, דזהו ההפרש בין עולמות לנשמות ישראל, דעולמות הם מבחי׳ יחוד חיצוני ונשמות ישראל הם מבחי׳ יחוד פנימי38, שע״י היחוד פנימי ממשיכים מהפנימיות והעצמות. וזהו העבודה דנשמות ישראל שהם ממשיכים היחוד פנימי, בחי׳ טוב הוי׳ לקויו, בעולמות. דלהיות שהנשמות אינן כמו שאר הנבראים, וכמבואר בביאורי הזהר שם33, שהנשמות הן מה שהבורא עצמו נעשה מהות נברא אלא שהוא בדרך יש מאין, הנה הם הממשיכים היחוד פנימי בעולם. והוא המשכת האור שנברא ביום ראשון, בחי׳ טוב הוי׳ לקויו. דעיקר ההמשכה יהי׳ לעתיד, אבל גם עכשיו מאיר הארת אור זה במועדים. וענין מועדים יובן ממה שאמרו רז״ל39 בענין פורים שאינו יו״ט לפי שמותר בעשיית מלאכה, דמזה מובן שענין יו״ט הוא שאסור בעשיית מלאכה. והענין הוא, דהנה כתיב40 ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולכאורה41 הרי מלא כל הארץ כבודו42 ומאן דמחוי במחוג קדם מלכא כו׳43, אלא שהו״ע נתינת רשות מלמעלה לעסוק בעשיית מלאכה, והוא לפי שבחול הוא יחוד חיצוני, שהאלקות הוא בהעלם, ולכן אין זה קדם מלכא, כי בחי׳ מלכא הוא בהעלם. משא״כ ביו״ט שהוא יחוד פנימי והאלקות הוא בגלוי, אסור בעשיית מלאכה, דמאן דמחוי קדם מלכא כו׳. ומכל שכן בשבת שהוא נעלה מיו״ט ומאיר בו האור שלמעלה מהשתלשלות, דהגם ששבת מיקדשא וקיימא44, אמנם היא בחינה התחתונה דשבת, אבל ישנו גם בחי׳ שבת שבא ע״י עבודה, דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת45, הנה בחינה זו הוא יחוד פנימי, והוא המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות. וההמשכה שבשבת ויו״ט הוא שהאור מאיר בגילוי בכאו״א מישראל, דלכן גם אצל עם הארץ יש חומר בעונש דאיסור סקילה ואיסור מוקצה וכו׳. ולא רק בשבת ויום טוב, כי אם כמ״ש בזהר21 דלא מנע לי׳ בכל יומא, שגם בכל יום ממשיכים נשמות ישראל בחי׳ האור כי טוב ע״י עבודתם בתורה מצוות.

וזהו שאמרו רז״ל46 על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, דעולם הוא מלשון העלם47, וכוונת ההעלם היא בכדי להמשיך אח״כ האור שלמעלה מהשתלשלות, הנה כוונה זו נשלמת ע״י העבודה בהג׳ קוין דתורה עבודה וגמילות חסדים. ועבודה היא עבודת הקרבנות48, ומשחרב בית המקדש הו״ע התפילה, דעבודת49 הקרבנות היא במחשבה, שצריך לכוון לשם הקרבן, וכן הוא בתפילה שעיקר התפילה הוא הכוונה והמחשבה, והקול שבתפילה הוא רק בכדי לעורר את הכוונה*49, והתורה היא בדיבור וכמ״ש50 חיים הם למוצאיהם ואמרו רז״ל51 למוציאיהם בפה, דהגם שהתורה היא למעלה מהתפילה, דתפילה היא עלי׳ מלמטה למעלה והתורה היא המשכה מלמעלה למטה, מ״מ היא הנותנת, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר52, וכמו בראי׳ ושמיעה דאינו דומה שמיעה לראי׳53, ומ״מ הרי השמיעה תופסת בדבר רוחני והראי׳ תופסת בדבר גשמי דוקא, וגמילות חסדים שהיא כללות המצוות54 ונעלה גם מהתורה, היא יורדת למטה ביותר, בבחי׳ המעשה. דג׳ בחינות אלו, מחשבה דיבור ומעשה, הו״ע בריאה יצירה ועשי׳55, שהם בדרך השתלשלות עילה ועלול כנ״ל, וע״י העבודה בבחי׳ המעשה ממשיכים את האור שלמעלה מהשתלשלות, דזהו מ״ש56 בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דבבחי׳ עשיתיו דוקא נאמר אף שהיא בחינה רביעית שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחי׳ הכתר. דהנה נת״ל שהמשכת השכל מכח המשכיל היא בדרך השתלשלות, שהדוגמא מזה למעלה בענין המשכת החכמה מבחי׳ חכמה סתימאה, חכמה שבכתר, שהיא בדרך השתלשלות, והבחינה שלמעלה מהשתלשלות הוא בחי׳ הכתר עצמו, שהדוגמא מזה בנפש הוא הרצון עצמו, דהמשכת החכמה מחכמה שברצון, כח המשכיל, היא בדרך עילה ועלול, אמנם המשכת החכמה מהרצון עצמו, היינו מה שרוצה להתחכם, זהו בדרך יש מאין, שהרי הרצון הוא מהות אחר לגמרי מהשכל, דבאותו הרצון מה שרוצה להתחכם הוא יכול לרצות גם ענינים אחרים ובכולם הוא אותו התוקף, וכמו״כ למעלה הנה התהוות החכמה מהכתר הוא יש מאין, ובחינה זו של עצם הכתר שהיא למעלה מהשתלשלות נמשכת בעשי׳ דוקא. דבענין העולמות הוא עולם הזה הגשמי, ובעבודה הוא המשכת הסובב שע״י מעשה המצוות, מעשה כפשוטו ומעשה מלשון כפי׳57, שעי״ז נמשך אור הסובב, כמאמר58 כד אתכפיא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. וזהו מ״ש59 גם את העולם נתן בלבם, דבעולם יש ב׳ פירושים, פירוש א׳ עולם מלשון העלם והסתר, שגם האלקות שבעולם הוא ג״כ בהעלם כו׳, ופירוש ב׳ בעולם הוא עולם מלשון העלם וקאי על העלם העצמי, הנה גם את העולם נתן בלבו של אדם, שע״י עבודת האדם בהג׳ קוין דתורה עבודה וגמילות חסדים ממשיכים את העלם העצמי בהעלם העולם. דהמשכה זו ישנה גם עכשיו, אלא שהיא בהעלם עדיין, ועיקר הגילוי יהי׳ לעתיד.

וזהו ויהי ביום השמיני, דע״י עבודת המשכן ומקדש בשבעת ימי המילואים, שהו״ע שבעת ימי הבנין, הנה ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא שזה הי׳ עבודת המשכן, המשיכו הגילוי דבחי׳ שמיני, שלמעלה מהעולמות, ואותו היום נטל עשר עטרות, דבספירת הבינה ישנם כל העשר ספירות עד לבחי׳ עטרה שהוא הכתר, ובכתר גופא ישנם כל העשר עטרות, כתר שבכתר וחכמה שבכתר וכו׳, ועטרה הראשונה היא בחי׳ כתר שבכתר, שהוא בחי׳ האור שהאיר ביום הראשון, דזהו שעטרה הראשונה היא ראשון למעשה בראשית, דהגם שקאי על עצם האור שהבדילו לעצמו מ״מ הוא ראשון למעשה בראשית, וכנ״ל שהכוונה היא להמשיך את האור כי טוב בהעלם העולם, והוא ע״י התורה, דאור זה נגנז בתורה שהתורה קדמה לעולם60, אבל לאידך גיסא הרי התורה ירדה למטה, למצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם, שע״י התורה ממשיכים בהעלם העולם. אלא שעכשיו הוא בהעלם עדיין, והגילויים דעכשיו הוא רק הגילוי דסדר ההשתלשלות, שהו״ע ההשגה, אך לעתיד יהי׳ בקיעת הנהר61, שהוא בקיעת העלם ההשגה כמשנ״ת במאמר הקודם62, שעי״ז יהי׳ גילוי העצמות, דזהו מ״ש63 בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו.

__________

1) לכללות מאמר זה – ראה ד״ה החודש (הא׳) תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קמז ואילך), המיוסד, כנראה, על ד״ה החודש תרל״ה (סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ ס ואילך). להתחלת המאמר ראה רד״ה זה תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רסט).
2) ריש פרשתנו (שמיני ט, א).
3) עה״פ.
4) צו ח, לג.
5) ראה שו״ת הרשב״א ח״א ס״ט.
6) ערכין יג, ב.
7) שבת פז, ב. תו״כ ופרש״י עה״פ.
8) שבת ותו״כ שם.
9) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה החודש תרע״ח שבהערה 1. וראה גם ד״ה הנ״ל תשט״ו (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ קלח ואילך). דש״פ בא תש״מ (סה״מ שמות ח״א ע׳ רכה ואילך).
10) ראה חגיגה יב, א. ב״ר פי״א, ב. ועוד – נסמן בסה״מ ד׳ פרשיות שם ע׳ קלט הערה 11.
11) מדרש תהלים כז, א. וראה ירושלמי ברכות פ״ח ה״ו. ב״ר פ״ג, ו (וביפ״ת).
12) ראה גם אוה״ת ואתחנן ע׳ שס. סה״מ תרס״ט ע׳ קסט. עזר״ת ע׳ קנג. תרפ״א ע׳ רכח ואילך. תרפ״ה ע׳ רלא-ב. תרצ״ט ע׳ 184. תש״ז ע׳ 240 ואילך.
13) כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן פד (יא, ב). ובכ״מ. וראה זהר חדש פה, ד. ועוד.
14) ראה ב״ר פ״ח, ב. מדרש תהלים צ, ד. ועוד.
15) תהלים ח, ב.
16) שבת פח, ב ואילך.
17) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה החודש הנ״ל תרע״ח (סה״מ תרע״ח ס״ע קמז). תשט״ו (סה״מ ד׳ פרשיות שם ס״ע קלט-מ). תש״מ (סה״מ שמות שם ע׳ רכו). וראה גם אוה״ת אמור ע׳ שכו. סה״מ תרל״ה שם (ע׳ סא ואילך).
18) ח״ג צג, סע״א ואילך.
19) בראשית א, ה.
20) שמואל-ב ז, כג.
21) פח, א.
22) ברכת יוצר.
23) בראשית א, ד. אבודרהם במקומו – הובא בסה״מ תרע״ח שם. תרל״ה שם (ע׳ סא).
24) רמ״ז לזהר שם – הובא בסה״מ שם. אוה״ת שבהערה 17.
25) פרק ב.
26) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה החודש הנ״ל (סה״מ תרע״ח ס״ע קמז ואילך). וראה גם ד״ה החודש תשט״ו (סה״מ ד׳ פרשיות שם ע׳ קמ ואילך).
27) ראה ע״ח שער (יד) או״א פ״ט. ועוד.
28) אגה״ק סט״ו. ובכ״מ.
29) שם.
30) ראה ב״ר פ״י, ו. זהר ח״א רנא, א (בהשמטות). ח״ב קעא, ב. מו״נ ח״ב פ״י. וראה הנסמן בסה״מ ד׳ פרשיות שם (ע׳ קמא) הערה 18.
31) ע״פ תהלים עג, כח.
32) ראה לקו״ת אחרי כה, סע״ד ואילך. ועוד.
33) לאדהאמ״צ קטו, א ואילך, ולאדמו״ר הצ״צ ח״א ע׳ תקמח.
34) פרק א ואילך.
35) תהלים קמה, ט.
36) איכה ג, כה.
37) סנהדרין לט, ב. וראה (נוסף לסה״מ תרע״ח שם) אוה״ת וירא צו, א. בשלח ע׳ תטז ואילך. לתהלים (יהל אור) ע׳ תרפא ואילך.
38) ראה לקו״ת נצבים מז, א. שה״ש כב, ג. סהמ״צ להצ״צ לג, ב. ובכ״מ.
39) מגילה ה, ב. וראה גם אוה״ת שבהערה 17. סה״מ תרל״ה שם (ע׳ סג).
40) יתרו כ, ט.
41) ראה (נוסף לסה״מ תרע״ח שם) סהמ״צ להצ״צ ח, א ואילך. אוה״ת לך (כרך ד) תשכ, א-ב. המשך תרס״ו ע׳ כב. ד״ה ויקהל תשי״ב (סה״מ שמות ח״ב ע׳ ער).
42) ישעי׳ ו, ג.
43) ראה חגיגה ה, ב.
44) ביצה יז, א.
45) ע״ז ג, סע״א.
46) אבות פ״א מ״ב (שלומדים בשבת זו).
47) ראה לקו״ת שלח לז, ד. ש״ש סד, ב. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. קה״ר, לקו״ת וביאוה״ז שבהערה 59. וראה גם תקו״ז תמ״ב. ובכ״מ.
48) מפרשים לאבות שם.
49) בהבא לקמן – ראה לקו״ת אחרי שם. סה״מ תרל״ה שם (ס״ע סד ואילך).
*49) ראה טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סס״א ס״ד (ס״ה). ר״ח שער הקדושה ספט״ו – הובא בשל״ה שער האותיות (פב, ב). וראה מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקלח. סה״מ תרנ״ט ע׳ ו. שיחת ש״ק י״ב תמוז תרצ״ב (קה״ת, תשע״ו) ס״א. לקו״ש חכ״ז ע׳ 213, ובהנסמן שם הערה 33.
50) משלי ד, כב.
51) עירובין נד, א.
52) ראה לקו״ת אחרי שם (כו, סע״א). סה״מ תרל״ה שם (ע׳ סו). וראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך.
53) ראה מכילתא יתרו יט, ט. וראה גם תו״א משפטים עה, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פל״ג (ע׳ לד-ה) ופנ״ז (ע׳ סה-ו).
54) ראה תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. לקו״ת שה״ש מד, ג. ובכ״מ. וראה תניא פל״ז (מח, ב).
55) לקו״ת שבהערה 32. סה״מ תרל״ה שם (ע׳ סה).
56) ישעי׳ מג, ז.
57) ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח. לקו״ת בחוקותי מח, א. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ רפט. ובכ״מ.
58) ראה זח״ב קכח, ב. סז, ב. קפד, א. תניא פכ״ז. תו״א ויקהל פט, ד. לקו״ת ר״פ פקודי. חוקת סה, ג. וראה בארוכה ד״ה בראשית ברא שנה זו (סה״מ בראשית ח״א ע׳ מב ואילך).
59) קהלת ג, יא. וראה קהלת רבה עה״פ. לקו״ת במדבר ה, סע״א ואילך. שם, סע״ג. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (וש״נ).
60) ב״ר פ״א, ד.
61) ישעי׳ יא, טו.
62) ד״ה והמשכילים יזהירו (סה״מ פסח ח״ב ס״ע קיא ואילך).
63) תהלים סו, ו. נתבאר במאמר שבהערה הקודמת (ע׳ קיב ואילך). וש״נ.

[סה"מ ויקרא ע' צב ואילך]

נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 120 ואילך.

סגירת תפריט