יח) הבאים ישרש יעקב (מוגה) – ש״פ שמות, י״ט טבת ה׳תשמ״ח

בס״ד.

פתח דבר

לקראת כ״ד טבת, יום הסתלקות-הילולא של אדמו״ר הזקן, הננו מוציאים לאור את המאמר ד״ה הבאים ישרש יעקב גו׳, שאמר כ״ק אדמו״ר שליט״א בהתוועדות דש״פ שמות, י״ט טבת ה׳תשמ״ח.

מערכת ״אוצר החסידים״

עשק״מ שמות, כב טבת, שנת ה׳תש״נ (הי׳ תהא שנת נסים),
מאתיים שנה להולדת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק,
שנת הארבעים לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א,
ברוקלין, נ. י.

בס״ד. ש״פ שמות, י״ט טבת ה׳תשמ״ח

הבאים ישרש יעקב גו׳1, ומביא הצ״צ במאמרו ד״ה זה2 פירוש התיב״ע עה״פ שזה קאי על הגאולה. שהתרגום דהבאים הוא יתכנשון מביני גלוותהון ויתובון לארעהון [דהבאים קאי על הביאה לארץ שתהי׳ בגאולה העתידה, והביאך3 ה׳ אלקיך אל הארץ4], ואז יהי׳ ישרש יעקב, תמן יתילידון דבית יעקב. ומבאר בהמאמר, דהשרשה (ישרש) הוא העלם (כמו השרשת אילן, ששרשי האילן שבארץ הם בהעלם) ולידה הוא גילוי (דקודם הלידה בהיותו בבטן אמו, הוא בהעלם, וכשנולד בא לגילוי), וזה שהתרגום דישרש הוא יתילידון, הוא, ששרש הנשמה (ישרש יעקב) יהי׳ בגילוי (יתילידון).

וממשיך בהמאמר5 עוד פירוש בישרש יעקב, שזה קאי על קיום המצוות. דכמו שהשרשה כפשוטה היא בארץ דוקא, עד״ז הוא בנשמה (יעקב), שההשרשה היא בקיום מצוות מעשיות. והקשר דשני הפירושים בישרש יעקב6 (גילוי שרש הנשמה וקיום המצוות) הוא, כי הגילוי דשרש הנשמה שיהי׳ לע״ל הוא ע״י קיום המצוות עכשיו. והענין הוא7, דבשרש הנשמה כמה דרגות. ועיקר שרש הנשמה הוא כמו שהיא מושרשת בהאור שלמעלה מהשתלשלות, ואור זה נמשך ע״י קיום המצוות. דההמשכה שע״י לימוד התורה היא מבחינת חכמה, ראשית ההשתלשלות, והמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות, הוא ע״י מעשה המצוות8. וזהו שארז״ל9 כל שמעשיו מרובין מחכמתו כו׳ דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, כי המשכת שרש הנשמה היא ע״י מעשה המצוות. וזהו הקשר דשני הפירושים בישרש יעקב, שע״י קיום המצוות עכשיו (פירוש השני בישרש יעקב) נמשך שרש הנשמה, והגילוי דהמשכה זו יהי׳ לע״ל, יתילידון דבית יעקב, ששרש הנשמה יאיר בגילוי (פירוש הראשון בישרש יעקב).

והנה ע״פ הידוע הדיוק במאמרי רבותינו נשיאינו גם בסדר הענינים10, צריך להבין, הרי הגילוי דשרש הנשמה שיהי׳ לעתיד בא לאחרי וע״י קיום המצוות עכשיו, והסדר דשני הענינים (פירושים) בהמאמר הוא, שבתחלה בא הפירוש שישרש יעקב הוא גילוי שרש הנשמה שיהי׳ לעתיד, ולאח״ז בא הפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו. גם צריך להבין, שבפירוש הראשון (שישרש יעקב קאי על הגאולה) מפרש (גם) תיבת הבאים, ובפירוש השני (שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו) אין פי׳ תיבת הבאים.

ב) והנה בהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות, שני אופנים11. שההשרשה דיעקב היא בקיום המצוות (כנ״ל), ושההשרשה דמצוות היא ביעקב. כמ״ש אדמו״ר הזקן (בעל ההילולא דכ״ד טבת) בתו״א ד״ה זה12, דכמו שהזריעה כפשוטה צריכה להיות בארץ דוקא, כמו״כ הוא בהזריעה דמצוות (אור13 זרוע לצדיק14), שצריכה להיות בישראל דוקא דכתיב בהו15 כי תהיו אתם [לי16] ארץ חפץ. וזהו ישרש יעקב יציץ ופרח גו׳, דישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו, שהמצוות נזרעים ונשרשים ביעקב, ועי״ז יהי׳ לע״ל הצמיחה, יציץ ופרח.

ומבאר בתו״א שם17, דפירוש הבאים ישרש יעקב הוא, שבכדי שיהי׳ ישרש יעקב, ההשרשה דתומ״צ בישראל, הוא ע״י הבאים, הביאה למצרים, וכידוע18 שגלות מצרים הי׳ הכנה לקבלת התורה. וממשיך שם18, דכמו שגלות מצרים היתה הכנה לקבלת התורה, עד״ז גלות זה האחרון הוא הכנה לקבל פנימיות התורה שיתגלה לעתיד. ויש לומר, דזה שמוסיף בתו״א שם ענין זה (שהגלות האחרון הוא הכנה לקבל פנימיות התורה שיתגלה לע״ל), הוא, כי עפ״ז יומתק השייכות דהבאים לישרש יעקב, דמשמעות הכתוב הוא שההשרשה היא בהגלות עצמו19. דבנוגע לגלות מצרים, הבאים הוא רק הקדמה לישרש יעקב. שע״י גלות מצרים, כור הברזל20, נצרפו ישראל להיות בחינת ארץ חפץ21, ועי״ז קיום התומ״צ שלהם שלאחרי היציאה ממצרים ולאחרי קבלת התורה היא באופן דישרש יעקב. ולכן מוסיף שגלות האחרון הוא הכנה להגילוי דלע״ל, שעפ״ז, הבאים קאי גם על הגלויות שלאחרי גלות מצרים22 ועד לגלות זה האחרון, דלפי פירוש זה, הבאים וישרש יעקב הם ענין אחד. שההשרשה דמצוות בישראל (שעי״ז תהי׳ הצמיחה לע״ל) היא בעיקר בהמצוות שישראל מקיימים בזמן הגלות. כמ״ש בתניא23, שכל הגילויים דלע״ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן משך הגלות.

ויש לומר, דזה שבדרוש הנ״ל דהצ״צ אינו מעתיק פירוש זה בהבאים ישרש יעקב שזה קאי על קיום המצוות שבזמן הגלות, הוא, כי זה שהגילויים דלע״ל תלויים במעשינו ועבודתינו הוא במעשינו ועבודתינו שבכל הזמנים, הן בזמן הבית והן בזמן הגלות, שבכל אחד מהם יש מעלה (כדלקמן), וישרש יעקב (להביאור שבדרוש זה) קאי על קיום המצוות שבכל הזמנים.

ג) והענין הוא, דבהמעלה שבקיום המצוות על לימוד התורה, שני ענינים. שההמשכה שע״י קיום המצוות היא נעלית יותר מההמשכה שע״י לימוד התורה (כנ״ל סעיף א), וזה שבקיום המצוות ישנה המעלה דאתהפכא חשוכא לנהורא, כי בירור הגוף ונה״ב וחלקו בעולם הוא (בעיקר) ע״י מעשה המצוות24. ומהחילוקים שבין שני הענינים, דההמשכה שע״י קיום המצוות היא בזמן הבית יותר מבזמן הגלות. כי ההמשכה שע״י מעשה המצוות היא (בעיקר) כשהעשי׳ היא בביטול25, וכיון שענין הביטול הוא בעיקר בזמן הבית [דנוסף לזה שבזמן הגלות א״א להיות הביטול דהשתחוואה (ביטול פנימי) שבא דוקא מצד הראי׳ באלקות, וכמו שאומרים26 ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך, דמכיון שאין אנו יכולים לעלות וליראות במילא אין אנו יכולים להשתחוות, להיות בבחי׳ ביטול פנימי27, הנה גם הביטול החיצוני (ביטול דכריעה28), שבא מצד השגת אלקות (שישנה, בכללות, גם בזמן הגלות), אינו כדבעי, כיון שגם ההשגה באלקות שבזמן הגלות אינה השגה אמיתית29], לכן, ההמשכה שע״י קיום המצוות בזמן הבית היתה המשכה נעלית יותר. ועיקר ההמשכה שע״י המצוות יהי׳ לע״ל, כי אז יהי׳ קיום המצוות בתכלית השלימות, כמצות רצונך30. והענין דאתהפכא חשוכא לנהורא שע״י קיום המצוות הוא בעיקר בזמן הגלות. כי החושך דהגוף ודנה״ב ודהעולם כמו שהם בגלות הוא חושך גדול יותר מהחושך שלהם כמו שהם מצד עצמם, וע״י קיום המצוות בזמן הגלות, שעי״ז נעשה הבירור דהגוף וכו׳ כמו שהם בגלות, גם חושך זה נהפך לאור.

ד) והנה לע״ל יהי׳ הגילוי דשני הענינים הנ״ל שבקיום המצוות, גילוי ההמשכה שע״י קיום המצוות עצמה, וגילוי ההמשכה שע״י הבירור והאתהפכא שנעשה ע״י המצוה. ויש לומר דזה שכתוב בתניא שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו שבזמן הגלות, הוא, כי בתניא שם מדובר בהעילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא, יתרון31 האור הבא מן החושך32. והגילוי דאור זה שיהי׳ לעתיד (יתרון האור הבא מן החושך) תלוי (בעיקר) במעשינו ועבודתינו שבזמן הגלות, וזה שלע״ל יהי׳ הגילוי דאוא״ס שבהמצוות עצמם תלוי (בעיקר) במעשינו ועבודתינו שבזמן הבית.

ויש לומר, דזה שגם הגילוי דהמצוות עצמם תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו, הגם שגם לע״ל יהי׳ קיום המצוות, ואדרבה קיום המצוות אז יהי׳ בתכלית השלימות (ובמילא, גם ההמשכה שע״י המצוות אז תהי׳ בתכלית השלימות), הוא, כי בכדי שלע״ל תהי׳ שלימות ההמשכה דהמצוות הוא ע״י קדימת ההמשכה דהמצוות כמו שהוא עכשיו. [ולהעיר מהמצוות דהאבות שהיו הכנה להמצוות שלאחרי מ״ת33]. ויש לומר, שגם ענין זה הוא בעיקר ע״י העבודה שבזמן הבית. כי בזמן הבית, האדם והעולם היו בדרגא נעלית יותר מבזמן הגלות, ולכן34, בקיום המצוות שבזמן הבית [שהאדם שקיים המצוה, וכן הדבר הגשמי שבו נעשתה המצוה, היו בדרגא נעלית] הי׳ שלימות בדוגמת השלימות דקיום המצוות שיהי׳ לע״ל, ולכן זה שהמצוות דעכשיו הם הכנה להמצוות דלע״ל הוא בעיקר בהמצוות שבזמן הבית. [ויש לומר שזהו גם מהטעמים על זה שבזמן הגלות ניתוספו כו״כ ענינים במצוות (הידורים מנהגים וכו׳), וגם בתורה, ולא רק ענינים פרטים אלא גם ענינים כלליים [דהמשנה נסדרה ע״י רבינו הקדוש בזמן הגלות (אלא שאז לא הי׳ קושי הגלות35), ומכ״ש הברייתא והגמרא שנסדרו בזמן הגלות], בכדי שתהי׳ שלימות גם בהעבודה דתומ״צ שבזמן הגלות, ועי״ז, גם ע״י העבודה שבזמן הגלות יבואו להשלימות האמיתית דתומ״צ דלע״ל].

ה) והנה החילוק בין שני ענינים הנ״ל שבקיום המצוות (ההמשכה שע״י המצוה והבירור שנעשה על ידה) הוא גם בהשייכות דהעבודה עכשיו עם הגילוי שיהי׳ מזה לע״ל. דבענין ההמשכה שע״י המצוות, כיון שהשלימות דהמשכה היא שהמשכה תהי׳ בגילוי, הרי גם ענינה של (העבודה ו)ההמשכה עכשיו הוא שיהי׳ לע״ל הגילוי שלה. ובענין הבירור שע״י המצוות, כיון שענינה של העבודה הוא בירור החושך, היינו שבעבודה זו נרגש שישנו חושך שצריך לבררו, הרי העבודה עכשיו והגילוי דלעתיד שיהי׳ עי״ז (ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ36), הם שני ענינים.

ועפ״ז יובן זה שבמאמר הנ״ל אינו מביא הפירוש שהבאים קאי על הירידה בגלות, וגם הסדר דשני הפירושים שבהמאמר, כי מזה שקיום המצוות עכשיו נק׳ בכתוב בשם השרשה, דענינה של השרשה (זריעה) הוא בכדי להביא צמיחה, מוכח, שהענין דקיום המצוות שבפסוק זה הוא ההמשכה שע״י המצוה ולא הבירור שנעשה על ידה. ולכן אינו מביא כאן הפירוש שהבאים קאי על הירידה בגלות, כי מעלת העבודה שבזמן הגלות היא בנוגע להבירור שע״י המצוה, משא״כ ההמשכה שע״י המצוה היא יותר בהעבודה שבזמן הבית (כנ״ל סעיף ג-ד). וזהו גם מה שהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו בא לאחרי ובהמשך להפירוש שישרש יעקב קאי על גילוי שרש הנשמה שיהי׳ לע״ל, כי ההמשכה שע״י קיום המצוות עכשיו (שבפסוק ישרש יעקב) היא המשכת שרש הנשמה (כנ״ל סעיף א), ענינה של ההמשכה הוא שתהי׳ לע״ל בגילוי, יתילידון.

ו) וצריך להבין, דלפי ביאור הנ״ל, השייכות דקיום המצוות עכשיו (פירוש השני) להגאולה (פירוש הראשון) הוא בהענין דישרש יעקב, שענינה של המשכת השרש עכשיו הוא שההמשכה תהי׳ בגילוי, ומזה שאומר בהמאמר (בתחלתו, עוד לפני שמעתיק הת״י) שהת״י מפרש הפסוק על הגאולה, מובן שזהו עיקר הפירוש, ומזה משמע דזה שהפירוש שישרש יעקב קאי על קיום המצוות עכשיו בא לאחרי ובהמשך לפירוש הת״י, הוא, לפי שקיום המצוות עכשיו בא בהמשך לכללות ענין הגאולה.

ויש לומר, דזה שמקדים בהמאמר הפירוש שקאי על הגאולה, הוא, כי כל הענינים נמשכים מהתורה, אסתכל באורייתא וברא עלמא37, וע״י שבתורה מקדימים ענין הגאולה, נמשך כך גם בעולם שהגאולה תהי׳ בהקדם יותר. ולהוסיף, דכאשר יהודי (ומכ״ש נשיא38) חושב ע״ד ענין טוב, המחשבה שלו פועלת שכן יהי׳ בפועל. כמאמר הצ״צ שנתפרסם ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר39 טראַכט גוט וועט זיין גוט. וסיפר כ״ק מו״ח אדמו״ר40 שהצ״צ אמר מאמר זה לאחד החסידים, וע״י מחשבתו של החסיד איז געוואָרן גוט בפועל. ויש לומר, דזה שכ״ק מו״ח אדמו״ר הוסיף סיפור הנ״ל, הוא כי ע״י שאירע כן בפועל, נמשך זה גם בגשמיות. וע״ד הידוע41 דזה שהנביאים עשו גם פעולות (בגשמיות) בהתאם לנבואתם, הוא, כי עי״ז נעשה הקשר דהנבואה עם (גשמיות) העולם. ויש לומר, דכאשר המחשבה באה בדיבור ומכ״ש במעשה, היא פועלת עוד יותר. ועאכו״כ בנידון דידן, דנוסף לזה שהמחשבה דהצ״צ (להקדים הפירוש שהבאים ישרש יעקב קאי על הגאולה) באה בכתב (מעשה), הוא גם חלק בתורה.

ז) ויהי רצון, שע״י הדיבור בענינים אלו ימהרו ויזרזו כל זה עוד יותר, ובפרט ע״י העבודה דהפצת היהדות בכלל והפצת המעינות בפרט42, שזוהי הכנה קרובה לקיום היעוד43 מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, סיום וחותם ספרו של הרמב״ם44 (בעל ההילולא דכ״ף טבת45), שענין זה קשור גם עם התחלת ספרו לידע שיש שם מצוי ראשון. וזה קשור גם עם הספר תניא קדישא ספרו של אדמו״ר הזקן (בעל ההילולא דכ״ד טבת46), בו47 נתבארו הענינים דידיעת השם. ויהי רצון שזכותם של בעלי ההילולא שקבצו וליקטו בספריהם הנ״ל כל עניני התורה – ספר משנה תורה שמקבץ48 כל ההלכות דנגלה דתורה, וספר ליקוטי אמרים (תניא) המלקט כל הענינים דפנימיות התורה, וגם הספרים תורה אור ולקוטי תורה שבהם נלקטו המאמרים העיקריים49 של אדמו״ר הזקן כפי שנסדרו ע״י הצ״צ – יקרב וימהר עוד יותר קיום היעוד שבההפטורה50 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ע״י הקב״ה עצמו51 שבקרוב ממש ילקט את כולנו, ונלך כולנו יחד לארץ הקודש (כמו שתהי׳ בהרחבה, ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך52) ושם גופא – לירושלים ולבית המקדש שיבנה במהרה בימינו ממש.

__________

1) ישעי׳, כז, ו. – התחלת ההפטורה דש״ק פ׳ שמות.
ולהעיר, אשר בשנה זו (ה׳תש״נ) הקביעות דיום ההסתלקות של אדמו״ר הזקן היא כבשנת ויום ההסתלקות: ״במוצש״ק דשמות כ״ג אור לכ״ד טבת״ – לשון הצ״צ, נדפס ב״מענה לשון״ (ווילנא, תער״ב. קה״ת, ה׳תש״י. ה׳תשכ״ז. ועוד) בתחלתו. פסקי דינים שלו בסופו (קה״ת, ה׳תשל״ב – קג, א [תמב, א]).
השייכות דכ״ד טבת לפ׳ שמות – ראה בארוכה לקו״ש חט״ז ע׳ 33 ואילך. שיחת שבת זו – ספר השיחות תשמ״ח ח״א ע׳ 195 ואילך. ועוד.
2) שנדפס באוה״ת פרשתנו (שמות) כרך ז ע׳ ב׳תקלב ואילך.
3) נצבים ל, ה.
4) אוה״ת שם.
5) אוה״ת שם ע׳ ב׳תקלו.
6) כמו כל הפירושים שבפסוק אחד ששייכים זה לזה, כידוע הראי׳ לזה מ״שעטנז״ (נדה סא, ב) – ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
7) בהבא לקמן ראה אוה״ת שם ע׳ ב׳תקלד ואילך.
8) תו״א מג״א ד״ה יביאו לבוש מלכות צ, א-ב (הובא באוה״ת שם).
9) אבות פ״ג מי״ז.
10) וכמו בתורה בכלל, שגם סדר בתורה הוא תורה – ראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 629 הערה ד״ה סדר אין תורה.
11) וראה בארוכה אוה״ת שם ע׳ ב׳תקלו התיווך דשני האופנים.
12) תו״א פרשתנו נג, ד.
13) תהלים צז, יא.
14) כ״ה בתו״א שם (נג, ג), וכן מובא באוה״ת שם. ובתו״א שם נג, ג כמה פסוקים שהמצוות נק׳ בשם זריעה.
15) מלאכי ג, יב.
16) כ״ה בתו״א שם. ובכ״מ (ראה בהנסמן במאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ רטז).
17) נד, סע״א.
18) וראה גם תו״א ריש פרשתנו (ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת פרשתנו ע׳ ז ואילך). תו״ח ריש פרשתנו.
19) ראה פרש״י עה״פ ישעי׳ שם.
20) כמ״ש (ירמי׳ יא, ד) ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מכור הברזל. וראה בהנסמן בהערה 18.
21) כ״ה הלשון באוה״ת פרשתנו כרך ח ע׳ ב׳תתסא.
22) ראה שבת קמה, סע״ב ובפרש״י שם ״הבאים . . שיבואו לבבל״.
23) רפל״ז.
24) תניא פל״ה (מה, א) ופל״ז (מח, ב ואילך).
25) לקו״ת אחרי כו, ב. וראה גם תו״א פרשתנו ד״ה זה (נג, ד. נד, ב. נה, א). ובכ״מ.
26) בתפלת מוסף דיו״ט.
27) לקו״ת ברכה צח, ב. סידור (עם דא״ח) רעו, ב ואילך. ד״ה קול דודי תרס״ח (סה״מ תרס״ח ס״ע קנא ואילך), ה׳תש״ט פ״ב (סה״מ ה׳תש״ט ע׳ 108). ד״ה משכני תרפ״ד פ״ב (סה״מ תרפ״ד ע׳ רפ). ובכ״מ.
28) ד״ה קול דודי תרס״ח (סה״מ שם ע׳ קנב), ה׳תש״ט פ״ג (סה״מ שם ע׳ 109). ד״ה הנ״ל תרפ״ד פ״ג (סה״מ שם ע׳ רפא). ובכ״מ.
29) ראה ד״ה ונחה עליו ה׳תשכ״ה פ״ב (סה״מ מלוקט ח״ב ס״ע מו [סה״מ פסח ח״ב ע׳ קמה] ואילך). וש״נ.
30) נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט. וראה תו״א ויחי מו, ד ואילך. תו״ח שם (צה, א. צו, ג-ד). אוה״ת ויחי כרך ו תתשכח, ב ואילך. שם כרך ז תתתסח, סע״ב ואילך. המשך וככה תרל״ז פי״ז ואילך. המשך מצה זו תר״ם פס״ג. ובכ״מ.
31) ע״פ קהלת ב, יג.
32) ראה תניא פל״ו (מה, סע״ב ואילך), דזה ש״התכלית הוא עוה״ז התחתון״ הוא לפי שבעולם זה דוקא ״אתהפך חשוכא לנהורא . . ויתרון אור מן החושך״. וראה גם ספל״ז (מט, סע״א) ״להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא לאהפכא חשוכא לנהורא״.
ולכאורה צריך לומר, שהביאור שבכ״מ (המשך תרס״ו ס״ע ג. ועוד) דנתאוה הוא למעלה מטעם והביאור שבתניא שם, הם בשתי דרגות.
ולהעיר מהלשון בתניא פל״ו שם ״שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נחת רוח לפניו ית׳ כד אתכפיא סט״א ואתהפך חשוכא לנהורא״, דזה שיש נח״ר לפניו באתכפיא ואתהפכא הוא רק מפני ״שכך עלה ברצונו ית׳״. אבל אעפ״כ, זה שעלה ברצונו הוא שיהי׳ מעלה בהענין דאתכפיא ואתהפכא [וכהמשך הלשון בתניא שם ״ויתרון האור מן החושך״]; משא״כ הענין ד״נתאוה״ שלמעלה מהטעם (המבואר בכ״מ) – גם לאחרי שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים, אין ״מעלה״ בהדירה, וענינה הוא רק שכך נתאוה.
33) ראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 88 ואילך. שם ע׳ 79 ואילך. וש״נ.
34) ראה תו״ח שבהערה 30 (צו, ג-ד) והמשך וככה שם (ספ״כ ואילך), שהשלימות דקיום המצוות תלוי׳ (גם) בשלימות האדם המקיימם.
35) ועד שאנטנינוס שמשי׳ לרבי (ע״ז יו״ד, סע״ב).
36) זכרי׳ יג, ב.
37) זח״ב קסא, א-ב.
38) באגרות-קודש שבהערה הבאה: אמר החסיד, וואס העלפט מיין טראכטן, איר רבי זאלט טראכטן, אייער טראכטן קען העלפן.
39) לקו״ד כרך א קנט, ב. אגרות-קודש אדמו״ר מוהריי״צ ח״ב ע׳ תקלז.
40) בארוכה בלקו״ד שם קנט, א ואילך.
41) דרשות הר״ן דרוש ב. וראה גם רמב״ן עה״פ לך לך יב, ו. לבוש על הרקטני לך לך שם.
42) כמ״ש באגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה גם בכתר שם טוב בתחלתו.
43) ישעי׳ יא, ט.
44) שבשנת אמירת מאמר זה (תשמ״ח) סיום מחזור הרביעי דלימוד ספר הי״ד להרמב״ם (ג׳ פרקים ליום) הי׳ בכ״ד טבת, שמתברך משבת זה.
45) שם הגדולים להחיד״א מערכת גדולים ערך רמב״ם בסופו. וראה לקו״ש חכ״ו ע׳ 26 הע׳ 1. וש״נ. – שבשנת אמירת המאמר (תשמ״ח) חל למחרת ש״ק פ׳ שמות.
46) שמתברך משבת זה. ובפרט בשנה זו (תש״נ) שהוא במוצש״ק – ראה לעיל הערה 1.
47) גם בחלק הראשון, אף שבעיקרו הוא עצות בעבודת ה׳ (הקדמת התניא ד, א), ובפרט בחלק השני שבו נתבארו הענינים דיחוד ואמונה.
48) כמ״ש הרמב״ם בהקדמתו לספרו משנה תורה.
49) כידוע שהמאמרים דתו״א ולקו״ת נלקטו מאלפיים מאמרים (״היום יום״ י״ד אדר א׳).
50) ישעי׳ כז, יב.
51) ראה רש״י עה״פ נצבים ל, ג.
52) ראה יב, כ ובספרי עה״פ. שופטים יט, ח ובפרש״י עה״פ.

[סה"מ שמות ח"א ע' פד ואילך]

״אחרי מנחה יצא מכ״ק אדמו״ר שליט״א תיקון על המאמר שי״ל מוגה הבוקר [המאמר כבר נשלח בפקס לריכוזי אנ״ש, וכעת נשלחה הוראת המזכירות לא לפרסמו עד שי״ל מתוקן*].
*) במאמר הי׳ סעיף בו ביאר כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א את הסתירה דמצד אחד כתב הרמב״ם שהיעודים הגשמיים שבתורה הם כדי שנהי׳ פנויים לקיים את המצוות כדבעי, ולאידך אין מקבלים את היעודים עד אחר קיום התומ״צ בפועל? ותירץ דזה שיודעים שאח״כ נקבל את היעודים, ״הנה זה עצמו פועל מנוחת הנפש ויכול לקיים המצוות כדבעי״ (ראה גם הנחה הבלתי-מוגה לקמן בהוספות ע׳ רנח-ט), וכשי״ל המאמר בפעם השני׳ הושמט כל הסעיף. אח״כ נודע שבעת הגהת המאמר מחק כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א מילים הנ״ל, וכתב בצד: ״הרי זה היפך הפירוש!״. ר׳ י.כ. ביקש מהריל״ג שאחרי מנחה ישאל את כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א מה הכוונה בתיקון זה, ובפרט שבלי מילים אלו לא מובן שאר תוכן הסעיף, וכשהנ״ל הגיש את הדף מהמאמר ושאל מה הכוונה, לקח כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א את העמוד והסתכל על התיקון ואמר: ״אידן דאַרפן האָבן יעצט גוט!״ [= ״בנ״י צריכים שיהי׳ להם טוב עכשיו!״]. ועל השאלה מה לעשות עם זה (כי כנ״ל בלי מילים אלו לא מובן), הורה להשמיט את כל הסעיף״ (יומן כ״ב טבת תש״נ – דברי משיח תש״נ ח״ב ע׳ 426).
כעין שיחה. הוגה ע״י כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א, ונדפס בקונטרס כ״ד טבת תש״נ, ואח״כ בסה״מ מלוקט ח״ד ע׳ קכה ואילך. הפתח דבר, וכן הנחה בלתי מוגה ממאמר זה, נדפס לקמן בהוספות.

סגירת תפריט