בס״ד. ש״פ שמיני, כ״ו ניסן, מבה״ח אייר ה׳תשט״ז

הנחה בלתי מוגה

לפיכך¹ נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, והיו אומרים ו׳ דגחון² חציין של אותיות שבספר תורה כו׳, יכרסמנה חזיר מיער³, ע׳ דיער חציין של אותיות שבתהילים. דכללות הענין בזה הוא, דגחון רומז על נחש הקדמוני דכתיב בי׳⁴ על גחונך תלך, הנה הו׳ דגחון שהוא חצי אותיות שבתורה מפסיק בעד נחש הקדמוני, וכן הוא בהע׳ דיכרסמנה חזיר מיער, דחזיר קאי על עשו שנמשל לחזיר המראה טלפיו כו׳⁵, הנה הע׳ דיכרסמנה חזיר מיער שהוא חצי אותיות שבתהילים הנה הוא מפסיק שלא יומשך חיות יותר לאדום הנמשל לחזיר, וכמ״ש מהרש״א בחידושי אגדות במקומו ביאור דברי הגמרא בקצרה.

וביאור הענין, דהנה בהמשך הפסוקים דכל הולך על גחון, שמדבר בדבר המאכלות אסורות, הוא אומר⁶ ונטמתם בם, ואמרו רז״ל⁷ ונטמטם בם, דמאכלות אסורות מטמטם לבו של אדם. וביאור זה, יובן ע״פ מאמר רבינו הזקן נ״ע ד״ה להבין ענין טמטום המוח וטמטום הלב⁸, שמבאר שם דענין טמטום הלב הוא שנעשה לבו כאבן, דהגם אשר במוחו משיג השגה אלקית ונקלט אצלו ההשגה, מ״מ הנה לבו כלב האבן שאינו מתעורר כלל. דתמורת זה שצריך להיות ולבי חלל בקרבי⁹, דפסוק זה לא נאמר על מדריגת הצדיקים דוקא, שהרי דוד נעים זמירות ישראל אמר פסוק זה בעד כללות ישראל ולא בשביל מדריגת הצדיקים דוקא, דמזה מובן שגם בכללות ישראל צ״ל שיהי׳ ולבי חלל בקרבי, ופירוש ולבי חלל בקרבי (כמו שהוא בכללות ישראל) הוא שלבו ריקן מכל עניני העולם, דאז דוקא הוא כלי לברכת הוי׳ כמאמר¹⁰ כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, דזהו פירוש ולבי חלל בקרבי שהוא כלי ריקן, דכאשר הוא כלי ריקן הנה אז הלב הוא כלי להשגת המוח, אשר השגתו שבמוח תפעל על הלב. אמנם ענין טמטום הלב הוא שלבו נתטמטם לגמרי ונעשה כלב האבן, שאינו כלי כלל להאור האלקי. וענין טמטום הלב הוא נפילה גדולה ביותר, כמ״ש שם בהמאמר שהוא נפילה מן השמים. דכיון אשר במוחו הוא משיג השגה אלקית, א״כ הרי לפי הסדר הי׳ צריך להיות אשר מן המוח יבוא ההתעוררות אל הלב, לזאת הנה כאשר לבו מטומטם כלב האבן, הנה זה נפילה מן השמים.

והגם שאמרו רז״ל¹¹ הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ומאחר שענין טמטום הלב הוא נפילה מן השמים הרי אין זה בידו. אך הענין הוא, דישנם כמה עצות לתקן שלא יהי׳ לבו כלב האבן כי אם שיהי׳ לו לב בשר, ועצות אלו הם בידו של האדם. והנה העצה לטמטום הלב הוא כמאמר הזהר¹² אעא דלא סליק בי׳ נהורא מבטשין לי׳, גופא דלא סליק בי׳ נהורא דנשמתא מבטשין לי׳ וינהיר, שיתבונן במעמדו ומצבו במה הוא מונח (אין וואָס ער ליגט), אשר כל ענינו הוא רק באכילה ושתי׳, והוא כבהמה ממש אשר כל ענינה הוא באכילה ושתי׳ ואינה יודעת מענין אחר כלל, וא״כ הרי הוא כבהמה ממש, כל החילוק הוא רק שהבהמה אוכלת חציר (דער גאַנצער חילוק איז נאָר אַז די בהמה עסט היי) והוא אוכל מאכלים אחרים, אבל כל ענינו ועסקו הוא באכילה ושתי׳ או איך להשיג עניני האכילה ושתי׳, דתמורת זה שהי׳ צריך לזכך את עצמו ולאחוז במדריגה (און האַלטן באַ אַ מדריגה), הנה תמורת זה הוא כבהמה. והגם שמבואר בכמה מקומות¹³, וגם במאמר הקודם דאחרון של פסח¹⁴, אשר העבודה לא צ״ל בשביל לגלות אור בנפשו כי אם בדרך קבלת עול לעשות נחת רוח לו ית׳ ולא בשביל עצמו, מ״מ הנה בתחילת העבודה, ובפרט בכדי לינצל מהרע, יכול לעשות חשבון בנפשו אשר הוא צריך לעלות במדריגות בכדי שעי״ז ינצל מהרע, כמבואר בענין ומעטרא לי׳ כי סאסא דשיבלתא¹⁵, וע״י ההתבוננות במעמדו ומצבו שהו״ע מבטשין לי׳, יתמרמר מאוד בנפשו שהוא בחלל השמאלי, ועי״ז הנה אח״כ יהי׳ שמחה בנפשו בחלל הימני, ויהי׳ לו לב בשר. ויש עוד עצה לטמטום הלב והוא ההתבוננות בענינים נעלים, דמאחר אשר במוחו הוא משיג השגה אלקית ונקלטת אצלו ההשגה, כי אם אשר לבו הוא מטומטם אבל במוחו הרי הוא שייך להשגה, הנה כאשר יתבונן בהפלאת אוא״ס ובענינים נעלים בכלל, הנה מצד ריבוי האור זה יחדור (וועט עס דורכשפּאַלטן) גם בלב האבן, דע״י הדעת שהוא מפתחא דכליל שית¹⁶, יתקן את מדותיו בהנוגע למחשבה דיבור ומעשה עכ״פ. ויש עוד עצה לטמטום הלב, והיא אמירת אותיות התורה, דתורה אור שהוא בחי׳ החכמה, הנה אור החכמה דתורה יגיע גם בלב האבן, אשר גם לב האבן המס ימס.

אמנם כאשר עשה כל ענינים אלו, אמירת אותיות התורה והתבוננות בענינים נעלים וההתבוננות במעמדו ומצבו שהו״ע דמבטשין לי׳, ומ״מ הנה כל העצות לא הועילו, הנה זה הוראה שאין זה רק מה שלבו מטומטם, כי אם שיש לו גם טמטום המוח, והוא אשר מוחו אינו כלי שיוקלט בו האור, ומכיון אשר הטמטום הוא גם בהמוח לזאת לא הועילו כל העצות הנ״ל. והנה הסיבה לטמטום המוח היא מצד ריבוי השיקוע בתאוות, גם בתאוות היתר, דמצד זה אינו כלי לקבלת וקליטת אור האלקי. ויובן זה מענין נהר דינור והעמוד שבין עולם לעולם¹⁷, דבכדי שיוכל לקבל את האור דגן עדן צריך להיות תחילה הטבילה בנהר דינור לשכוח על חיזו דהאי עלמא, דכל זמן ששייך עדיין לחיזו דהאי עלמא אינו כלי כלל להגילוי אור שבגן עדן. והוא ע״ד שאמרו¹⁸ על ר׳ זירא שצם כמה וכמה תעניתים לשכוח על תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, והיינו דגם בתורה גופא הנה כאשר עלה לארץ ישראל, דבארץ ישראל הלימוד הוא באופן נעלה יותר, דכל רבי מארץ ישראל¹⁹, להיות דבארץ ישראל היו סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, והלימוד הוא בתכלית הבירור ובתכלית הביטול, דזהו כל רבי מארץ ישראל, היו״ד הנוסף על הרב, שהיו״ד הוא הביטול דחכמה, הנה כאשר הי׳ צריך להיות אצלו אופן הלימוד דתלמוד ירושלמי, הי׳ צריך לשכוח תחילה על תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני²⁰, הרי שגם בתורה גופא הנה מדריגה תחתונה היא מבלבלת להשגת מדריגה עליונה. דמזה יובן ביאור ענין נהר דינור, דכל זמן ששייך עדיין לחיזו דהאי עלמא אינו שייך כלל להגילוי אור שבגן עדן. ועפ״ז יובן מה שהתאוות הם סיבה לטמטום המוח, במכל שכן מענין נהר דינור, שהרי בגן עדן הוא גילוי הארה בלבד כמאמר²¹ ונהנין מזיו השכינה, ומ״מ הנה חיזו דהאי עלמא מבלבל להגילוי שבגן עדן, וא״כ יובן במכל שכן לגילוי התורה ומצוות שבעולם הזה שהוא העצמות, הרי בודאי אשר השיקוע בתאות הם מבלבלים להגילוי, ולכן הנה כאשר הוא משוקע בתאוות אינו כלי לגילוי האור.

ואין הכוונה שהוא דוקא כאשר עכשיו הוא משוקע בתאוות, אלא גם כאשר עכשיו כבר אינו משוקע בתאוות, מ״מ הנה התאוה שהי׳ אצלו קודם הוא מבלבל לגילוי האור, לפי שבאמת הנה הגם אשר עכשיו אינו מרגיש התאוה מ״מ נשארה אצלו בהעלם, ולזאת אין מוחו כלי לגילוי האור. ויובן זה עד״מ כאשר אחד לומד איזה מסכת ונעשה בקי בה ואח״כ הוא מתחיל ללמוד מסכת אחרת, מ״מ הרי גם מסכת הקודמת נשארה אצלו בהעלם בכח זכרונו, וראי׳ שהרי הוא יכול להיזכר על מה שלמד מקודם, הרי דגם בשעה שאינו עוסק בלימוד מסכת הקודמת אין זה שהענין נתבטל אצלו כי אם שנשאר בהעלם בכח זכרונו. וכמו״כ יובן גם בענין התאוות, דכאשר מקודם הי׳ משוקע בתאוות הנה התאוה נשאר אצלו לעולם בהעלם עכ״פ, ומכיון שנשארה אצלו התאוה הרי אינו כלי כלל לגילוי אור האלקי, דזהו הסיבה לטמטום המוח.

והנה העצה להיפטר מטמטום המוח, יש על זה העונש דכף הקלע בכדי להעביר את טמטום המוח. ובענין כף הקלע מבואר בעקידה²² ובעיקרים²³ דכמו שקולעים אבן ממקום למקום כך מקלעים גם את הנשמה ממקום למקום, דלרגע מקלעים אותה בתענוג אלקי, שמצד שרשה באלקות יש לה שייכות לתענוג אלקי, ולרגע מקלעים אותה בכסופים גשמיים, דמצד זה שהי׳ פעם שקוע בתאוות, הרי הוא שייך לתענוגים גשמיים, וחוזר חלילה, והוא צער גדול להנשמה, דלהיות ששייך לתענוג באלקות הנה כאשר מקלעים אותו בתענוגים גשמיים הוא בצער גדול, וכמו״כ לאידך גיסא, דלהיות אשר יש לו שייכות לתענוגים גשמיים ולוקחים את זה ממנו (און מען נעמט עס באַ אים צו), הוא בצער גדול. אמנם כל זה הוא כאשר בתחילה קודם שהי׳ אצלו השיקוע בתאוות וטמטום המוח הי׳ שייך לתענוג בהתבוננות אלקי, הנה אז שייך ענין כף הקלע לקלעותו בתענוג אלקי כו׳, אמנם כאשר גם בתחילה לא הי׳ אצלו תענוג אלקי, הנה אצלו אינו שייך ענין כף הקלע בזה האופן, כי אם ענין הקלע אצלו הוא באופן היותר נמוך, והוא כמ״ש השל״ה²⁴ בשם פרקי דרבי אליעזר^*24 דענין כף הקלע הוא שמקלעין את הנשמה מארץ ישראל לחו״ל כו׳. דענין ארץ ישראל ברוחניות הוא כמאמר²⁵ למה נקרא שמה ארץ לפי שרצתה לעשות רצון קונה, וישראל הוא לי ראש²⁶, וכי שרית עם אלקים כו׳²⁷, שהו״ע קיום התורה ומצוות בפועל בקבלת עול, דזהו שרצתה לעשות רצון קונה, דלענין זה הרי הוא שייך, דאף שאינו שייך לתענוג בהתבוננות אלקי מ״מ הרי הוא שייך לקיום התורה ומצוות, הנה על זה הו״ע כף הקלע אצלו שמקלעין אותו מארץ ישראל לחו״ל, דארץ ישראל הוא מלכות דאצילות, והוא הביטול דקבלת עול, הנה משם מקלעין אותו לחו״ל שהוא קליפת נוגה, השיקוע בתאוות היתר. והנה זה שלא הי׳ שייך גם לענין ארץ ישראל ברוחניות שרצתה לעשות רצון קונה, הנה אצלו ענין כף הקלע הוא באופן נמוך יותר, והוא כמו שאמרו²⁸ דמקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, דבעולם גופא (בגשמיות גופא) מקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, דעולם הוא ו׳ קצוות, אמנם בכללות נחלק לב׳ קוין והוא דרום וצפון, שהו״ע המרחב וענין הצמצום, הנה זהו שמקלעין אותו מסוף העולם ועד סופו, דלרגע מקלעין אותו בהתנועה דמרחב ולרגע מקלעין אותו בהתנועה דצמצום. אמנם כל זה הוא כאשר הטמטום שבמוחו בא בסיבת תאוות היתר, אבל כשבא בסיבת תאוות איסור הנה לזה אינו מספיק כף הקלע בלבד, כי אם צריך לזה גיהנום דוקא כמ״ש בתניא²⁹, דהנה בתאוות היתר מאחר שאין זה אסור וקשור בידי החיצונים, הרי מה שנעשה עי״ז בהנפש הוא רק אבק בלבד, ולזאת מועיל לזה ניעור שמנערים את האבק ע״י כף הקלע, אבל בתאוות איסור מאחר שהוא קשור ואסור בידי החיצונים הנה עי״ז נעשה כתם בהנפש, ולכן אינו מועיל כף הקלע כי אם צריך לזה גיהנום דוקא. ופירוש ענין גיהנום הוא גיא הנום, דגיא הוא בקעה, היינו כלי קיבול, דתמורת זה שהי׳ צריך להיות כלי קיבול לקדושה, כנ״ל בענין כלי ריקן, הנה תמורת זה נעשה כלי קיבול לקליפה, גיא צלמות, שהוא צער גדול להנשמה ועי״ז מעבירין את הכתם.

והנה העצה להעביר את טמטום המוח בעבודה, הוא ע״י ג׳ ענינים שקודם התפילה כידוע³⁰, נתינת צדקה כמאמר³¹ יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דצדקה הוא כללות המצוות³² וע״י מעשה המצוות מעבירים את טמטום המוח. דהעצה לטמטום הלב הוא אמירת אותיות שבתורה כנ״ל, שהו״ע הדיבור, אך להעברת טמטום המוח אינו מספיק ענין הדיבור כי אם צריך לזה מעשה דוקא. והטעם הוא לפי שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר³³, לזאת הנה ע״י המעשה דוקא שהוא נעלה ביותר עי״ז דוקא אפשר להעביר את טמטום המוח. וגם צריך להיות טבילה במקוה קודם התפילה, דטבילה הוא אותיות הביטל³⁴, היינו ביטול המהות, וכלשון הרב טונקען זיך אין מקוה (להטביל עצמו במקוה), היינו דאין זה רק לעבור מטומאה לטהרה כי אם שצריך לידע כמ״ש³⁵ אך מעין ובור מקוה מים יהי׳ טהור, שהמקוה הוא מקום טהרה, ובעת שנמצא שם הוא במעמד ומצב נעלה יותר (איז ער אין אַ העכערן מעמד ומצב) ובצאתו משם הוא יוצא (איז ער אַרויס) ממצב הלזה, דזהו טבילה אותיות הביטל שהוא ביטול המהות, דבענין טמטום הלב נת״ל שהעצה להעברת טמטום הלב הוא ההתבוננות דמבטשין לי׳, שנעשה לב נשבר, הוא נעשה שבור (ער ווערט צובראָכן), אבל מ״מ הוא נשאר במהותו, משא״כ להעברת טמטום המוח צריך להיות ביטול ושינוי המהות לגמרי, שזהו ג״כ ענין התשובה שהוא שינוי המהות כידוע.

וביאור הענין הוא, דהנה בענין טמטום הלב הנה באמת מצד זה שלא עבד עבודתו בבירור וזיכוך נפשו, הנה במילא לבו מטומטם, מדוע שלא יהי׳ אצלו טמטום הלב (פאַרוואָס זאָל באַ אים ניט זיין קיין טמטום הלב), וע״ד המבואר בתניא³⁶ בענין מחשבות זרות דכאשר אינו מוטעה בעצמו ויודע מעמדו ומצבו הנה אז הוא יודע אשר מדוע לא יהיו אצלו מחשבות זרות (אַז פאַרוואָס זאָל באַ אים ניט זיין קיין מחשבות זרות), דהנה ענין העבודה צריך להיות לברר ולזכך את עצמו, שצריך להיות העבודה דחלקי הוי׳ אמרה נפשי³⁷, וכמו שנתבאר במאמר הקודם¹⁴ מ״ש במדרש³⁸ משל למלך שנכנס למדינה עם אפרכייא ודוכסיו, חד אמר אנא נסיב דוכס פלן, וחד אמר אנא נסיב אפרכיא, הפיקח שבהם אמר אנא נסיב מלכא, דאומות העולם עובדים להשרים, דלהיות שבהשתלשלות הרי ההשפעה עוברת דרך השרים לזאת חושבים אותם למציאות, אמנם הפיקח שבהם, שהוא נשמות ישראל, אמר אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא לא מיחלף, דהגם שעכשיו אינו ניכר אבל באמת הרי כולהו מתחלפין, וכמשל בגשמיות דבשעת הגשמים אין יודעין מה העיקר, השבולת או החיטים, אבל כאשר הגשם חלף עבר לו הנה בשעת הגורן רואים מהו העיקר, דכמו״כ הנה הפיקח שבהם מכיר דהגם שההשפעה עוברת דרך השרים אבל לא זהו העיקר, כי אם העיקר הוא א״ס שלמעלה מההשתלשלות, והגם שהוא למעלה מהשתלשלות, מ״מ הנה נשמות ישראל מכירים בהא״ס שלמעלה מהשתלשלות לפי ששרשם משם, דזהו חלקי הוי׳ אמרה נפשי, הנה כאשר הוא מתבונן בזה ועובד עבודתו כדבעי אזי לא יש אצלו טמטום הלב, אבל מכיון שלא עבד עבודתו כדבעי יש אצלו במילא טמטום הלב, ולזאת הנה בהעצות הנ״ל הוא מספיק להעביר את טמטום הלב. אמנם טמטום המוח הרי זה שנגע במהותו, דנפש האדם הוא נפש השכלית, וכאשר הטמטום הוא בהמוח ושכל הרי אז הנה הטמטום הוא בכל מהותו, ולזאת אינו מספיק לזה העצה דמבטשין לי׳, לב נשבר, כי אם שצריך שינוי המהות לגמרי, שעי״ז הוא מעביר גם את טמטום המוח. והיינו דמה שאמרו רז״ל עבירה מטמטמת לבו של אדם, הנה ע״י המשכת אור נעלה ביותר שפועל לשנות את מהותו, עי״ז נתבטל הטמטום.

ועפ״ז יובן ענין ו׳ דגחון שפוסק בעד חיות הנחש הקדמוני, דבסיבת נחש הקדמוני הי׳ החטא דעה״ד שהוא מקור לכל החטאים, הנה הוא״ו דגחון שהוא חצי האותיות שבתורה מפסיק בעדו. דהנה התורה הוא מלשון הוראה³⁹, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, מותר ואסור כשר ופסול, שהוא ב׳ קוין, והחצי שבתורה הוא קו האמצעי המחבר ב׳ הקוים, ומאחר שמחבר ב׳ הקוים הוא הוראה שהוא למעלה מב׳ הקוים, הנה הו׳ דגחון שהוא המשכה, דו׳ הוא המשכה, המשכת אור נעלה ביותר, קו האמצעי, הנה הוא פוסק בעד חיותו של הנחש, שהוא סיבה לדברים האסורים, וכנ״ל שבכדי להעביר את טמטום המוח הוא ע״י המשכת אור נעלה ביותר שפועל שינוי המהות, דכמו״כ יובן בענין הו׳ דגחון שהוא המשכת קו האמצעי, אור נעלה ביותר, שפוסק חיותו של הנחש. ועד״ז הוא גם בהע׳ תלוי׳, חצי אותיות שבתהילים, שהוא פוסק בעד עשו שנמשל לחזיר, דבכללות הוא גלות אדום, הנה להעביר חיותו הוא ג״כ ע״י חצי אותיות שבתהילים דוקא.

וביאור הענין צריך להקדים תחילה ההפרש בין תורה ותהילים, דתהילים הוא שירים ותשבחות על גאולת ישראל וימות המשיח, והוא כמו עבודת התפילה, דבכללות ישנו הפרש בין תורה לתפילה דתורה הוא מלמעלה למטה ותפילה הוא מלמטה למעלה, אמנם בתורה גופא הנה תהילים הוא כמו ענין התפילה, שהרי הוא שירים ותשבחות, דבכללות הוא שייך לענין היראת שמים. והענין הוא דהנה אמרו רז״ל⁴⁰ כל מי שיש בידו תורה ואין בו יראת שמים כאילו מסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו, והיינו דתורה הו״ע פנימיות, ויראת שמים ובכלל זה הוא ג״כ ענין התפילה, הו״ע חיצוניות.

והנה פנימיות וחיצוניות הוא בכל מדריגה ומדריגה, דכל מה שלמטה יותר הוא חיצוניות לגבי מה שלמעלה ממנו. ויובן זה עד״מ בכחות הנפש, דכח המעשה הוא חיצוניות לגבי כח הדיבור, ובפרטיות הנה במעשה גופא יש ג״כ פנימיות וחיצוניות, דזריקה שאין בזה התלבשות השכל הוא חיצוניות כח המעשה, שהרי גם בבהמה יש כח הזריקה, משא״כ כתיבה וציור הוא פנימיות כח המעשה. ובאמת הנה אינו דומה כתיבה לציור, דכתיבה היא חיצוניות לגבי ציור, שהרי השפעת השכל ע״י הכתיבה היא רק למי שהוא בר שכל בעצם, משא״כ בכח הציור הרי גם למי שאין לו חוש בציור מקבל ג״כ (גיט מען אַרויס אויך אים) לא רק את גוף הציור כי אם גם הפנימיות והחיות שבהציור, אך כללות כח המעשה הוא חיצוני לגבי כח הדיבור. ובדיבור גופא יש ג״כ כמה מדריגות, דאינו דומה ענין הדיבור מה שנפלטים אותיות מפיו בלי כוונה כלל, שהוא חיצוניות לגמרי לגבי הדיבור שמדבר בכוונה, היינו שמדבר איזה ענין שכלי שהשכיל כבר, ובפרט מה שהוא משכיל עכשיו, שאז יש לו חיות יותר בהדיבור, עד שיש בחינה בדיבור מה שהנפש יצא בדברו⁴¹, אך כללות כח הדיבור הוא חיצוני לגבי כח המחשבה, שהדיבור הוא לבוש הנפרד דעת לחשות ועת לדבר⁴², והמחשבה היא לבוש המיוחד דלכן היא משוטטת תמיד. ובמחשבה גופא יש ג״כ כמה מדריגות, דישנה מחשבה שחושב ענין שאינו נוגע אליו, או שחושב דבר ישן, או שחושב ענין הנוגע לעצם נפשו, אך כללות המחשבה דיבור ומעשה הוא חיצוני לגבי המדות והשכל. ובמדות ושכל גופא יש ג״כ כמה מדריגות, אך בכללות הנה המחשבה דיבור ומעשה הוא חיצוניות והמדות והשכל הם פנימיות. וטעם הדבר לפי שמחשבה דיבור ומעשה הם לבושים בלבד, כלבוש תחליפם⁴³, שיכול לפושטם וללובשם, דלא מבעי בכח הדיבור אלא גם בכח המחשבה הרי הוא יכול לפשוט מענין זה לענין אחר, משא״כ בשכל ומדות הנה המדות ובפרט השכל הרי בכדי לשנותם צריך לזה עבודה ויגיעה רבה. ועד״ז יובן למעלה, שמהדיבור נתהוו עלמין דאתגליין עד העולם הזה, ומהמחשבה נתהוו עלמין סתימין⁴⁴ עד עולם הבריאה, אבל כל זה הוא חיצוניות, משא״כ העשר ספירות דאצילות הם בחי׳ פנימיות לפי שהם מיוחדים, דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד⁴⁵. ועפ״ז יובן מה שהתורה הוא בחי׳ פנימיות ויראת שמים (ותפילה) הוא בחי׳ חיצוניות, דהנה התורה היא מלמעלה למטה, היינו המשכת האצילות, לזאת היא בחי׳ פנימיות, משא״כ תפילה שהיא מלמטה למעלה, עבודת הנבראים, לזאת היא בחי׳ חיצוניות, לפי שכללות הנבראים הם בחי׳ חיצוניות, לפי שאינם מיוחדים.

ועפ״ז יובן מה דאיתא בגמרא שם, שדברי הימים הוא שמונה פסוקים פחות מבתורה ובתהילים שמונה פסוקים יותר מבתורה, דהנה התורה שהיא המשכה מלמעלה למטה הרי היא במדריגה נעלית ביותר על דברי הימים שהו״ע העולמות, וגודל עילוי התורה על דברי הימים הוא במספר שמונה שהוא עוד יותר מענין שבעת ימי ההיקף כמבואר במ״א⁴⁶, אמנם מ״מ הרי גם התורה שהיא המשכה מלמעלה למטה היא בהגבלה, דהגם שארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים⁴⁷, מ״מ הרי היא ג״כ במדידה והגבלה, אלא שהמדידה היא מדידה גדולה ביותר עד שארוכה מארץ מדה, הנה בתהילים שהוא השירות ותשבחות על גאולת ישראל וימות המשיח, שאין זה דומה לדברי הימים שהו״ע התהוות העולמות משא״כ בתהילים הו״ע עליית העולמות ע״י העבודה דנשמות ישראל מלמטה למעלה, לזאת הוא נעלה יותר מתורה, לפי שענין העלי׳ הוא מגיע למעלה יותר מענין ההמשכה, דהעלי׳ הוא ע״י העבודה דנשמות ישראל, ונשמות ישראל הרי הם למעלה מהתורה, כידוע בענין מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר⁴⁸ גם למחשבת התורה. והעילוי הוא ג״כ במספר שמונה כנ״ל.

ובזה יובן מה שחצי אותיות שבתורה מפסיק בעד חיות נחש הקדמוני וחצי אותיות שבתהילים מפסיק בעד חיות שנמשך לגלות אדום, דהנה נחש הקדמוני הוא הסיבה והשורש לכל החטאים, ולהיות שהוא בשרשו לזאת הנה הפסק חיותו הוא ג״כ ע״י התורה שהוא המשכת האור מלמעלה כמו שהוא בשרשו, אמנם גלות אדום הוא מה שנמשך אח״כ בהשתלשלות ע״י הע׳ שרים, הנה להפסיק החיות דגלות אדום הוא ע״י העבודה דיראת שמים והעלי׳ מלמטה למעלה, שעי״ז פוסקים בעד החיות דגלות אדום שנמשך ע״י הע׳ שרים, הנה הע׳ תלוי׳ דתהילים פוסקת בעד החיות הנמשך להע׳ שרים, וגדולה מעלת העבודה מלמטה למעלה שזה מגיע יותר, שע״י העבודה דתפילה ויראת שמים הנה עי״ז נעשה השירות ותשבחות על גאולת ישראל וימות המשיח, שיהי׳ כינור של שמונה נימין⁴⁹ בגאולה העתידה ע״י משיח צדקנו, שאז הנה ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי׳ דיבר⁵⁰.

__________

1) קידושין ל, א. – לכללות מאמר זה, ראה אוה״ת פרשתנו (שמיני) ע׳ רמב ואילך. (כרך ב) ע׳ תעט ואילך. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ עב ואילך. ד״ה זה תרצ״ט (סה״מ תרצ״ט ע׳ 168 ואילך).
2) פרשתנו יא, מב.
3) תהלים פ, יד.
4) בראשית ג, יד.
5) ב״ר פס״ה, א. פרש״י תולדות כו, לד.
6) פרשתנו שם, מג.
7) ראה יומא לט, א.
8) מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תפב. ועם הגהות – אוה״ת פרשתנו (כרך ב) וסה״מ תרכ״ו שם.
9) תהלים קט, כב. וראה תניא פ״א (ה, ב).
10) ברכות מ, א.
11) ברכות לג, ב.
12) זח״ג קסח, א. וראה תניא פכ״ט ואילך.
13) ראה המשך תרס״ו ע׳ שטז ואילך. ועוד.
14) ד״ה כימי צאתך (סה״מ פסח ח״ב ע׳ מג ואילך).
15) סוטה ה, א.
16) זח״ב קעז, א. וראה לקו״ת ואתחנן ו, ד.
17) ראה זהר ח״א ריט, א. ח״ב ריא, א. מאמרי אדה״ז על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תשעג. וש״נ.
18) ב״מ פה, א.
19) סדר תנאים ואמוראים בסופו. ע״ח שער (יט) אנ״ך פ״ג. ובכ״מ – נסמנו בהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ תש״ח ע׳ 121.
20) איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.
21) ברכות יז, א.
22) פ׳ נצבים שער ק״א.
23) מ״ד ספל״ג.
24) קה, ב.
*24) ראה פדר״א פל״ד.
25) ב״ר פ״ה, ח.
26) סהמ״צ להצ״צ טו, ב – בשם הזהר. וראה פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ס״ע צה. וש״נ.
27) וישלח לב, כט.
28) שבת קנב, ב.
29) פ״ח.
30) ראה לקו״ת תבוא מג, סע״ב ואילך.
31) ב״ב י, א.
32) ראה תו״א מקץ לח, ג. מב, ג. ועוד. וראה תניא פל״ז (מח, ב).
33) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. אוה״ת שה״ש כרך א ע׳ רס. ועוד.
34) ראה סידור (עם דא״ח) קנט, סע״ד.
35) פרשתנו יא, לו.
36) פכ״ז.
37) איכה ג, כד.
38) איכ״ר פ״ג, ח. וראה גם דב״ר פ״ב, לד. נתבאר באוה״ת תבוא ע׳ תתרעב. שם ס״ע תתרפג. סה״מ תר״ל ס״ע רצ ואילך. ד״ה ביום עשתי עשר יום תשל״א (סה״מ פסח ח״א ס״ע מד ואילך).
39) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
40) שבת לא, סע״א ואילך.
41) ע״פ שה״ש ה, ו.
42) קהלת ג, ז.
43) תהלים קב, כז.
44) שער היחוד והאמונה פי״א.
45) תקו״ז בהקדמה (ג, ב).
46) שו״ת הרשב״א ח״א ס״ט. לקו״ת שמע״צ פח, ב. ועוד.
47) איוב יא, ט.
48) ב״ר פ״א, ד. ועוד.
49) ערכין יג, ב.
50) ישעי׳ מ, ה.

[סה"מ ויקרא ע' פג ואילך]

נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 477 ואילך.