בס״ד. ליל א׳ דחג השבועות (לפנות בוקר) ה׳תשי״ז

הנחה בלתי מוגה

צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו¹, ואיתא במדרש² ביום חתונתו זה הר סיני, חיתונין היו שם. וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר³ ויתן אל משה ככלותו, ככלתו כתיב. והנה מה שאומר חיתונין היו שם, זה מובן ע״פ הידוע⁴ דחיתונין פירושו התערבות, וכמו שתרגם עה״פ⁵ לא תתחתן לא תתערב. וזהו חיתונין היו שם, דהנה קודם מתן תורה היתה הגזירה⁶ אשר עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה ביטל הגזירה ואני המתחיל שנאמר וירד הוי׳ על הר סיני⁷ ואל משה אמר עלה אל הוי׳⁸, לזאת הוא אומר חיתונין, דפירושו התערבות, היו שם, שנעשה ההתערבות דמעלה ומטה. אמנם צריך להבין מהו ענין צאינה, ומהו ענין בעטרה שעטרה לו אמו, ושייכות כל זה למתן תורה.

אך הענין בכללות הוא, דהנה בחג השבועות נמשך הכתר לז״א⁹, וזהו בעטרה שעטרה לו אמו. דהגם אשר גם בכל השנה נמשך כתר לז״א, אמנם בכל השנה הנה תפארת דאמא נעשה כתר לז״א¹⁰, היינו שהמשכת הכתר לז״א היא מבינה, אמנם בחג השבועות נמשך הכתר לז״א מבחי׳ הכתר ממש. וחיתום וגמר ההמשכה הוא בליל שבועות באשמורת הבוקר, ולכן איתא בכוונות¹¹ דבליל שבועות באשמורת הבוקר צריך לטבול במקוה לקבל תוספות טהרה וקדושה בכדי לקבל המשכת הכתר. והגם דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו, דאמו קאי על ספירת הבינה כידוע, וא״כ משמע מזה שהמשכת העטרה היא מבינה, וגם ידוע בענין מ״ט ימי הספירה דמ״ט ימי הספירה הו״ע מ״ט שערי בינה ואח״כ בחג השבועות תספרו חמישים יום¹² שהוא שער הנו״ן דבינה¹³, אין זה סותר למה שנתבאר שבשבועות ההמשכה היא מהכתר ממש, ובפרט לפי מ״ש הרמ״ז¹⁴ דהמשכת הכתר שבחג השבועות היא מי״ג תיקוני דיקנא דאריך שהם נעלים מאוד, עד אשר גם החכמה מקבלת רק ממזל אחד מהם, וידוע שבהי״ג תיקוני דיקנא דאריך מאיר בהם בחי׳ תפארת דעתיק שמאיר בזה בחי׳ דעת דעתיק שהוא פנימיות עתיק ממש, הנה באמת שניהם אמת. דההמשכה שבחג השבועות היא מהכתר ממש, אלא שהמשכת הכתר היא ע״י הבינה בלבד, אבל גוף ההמשכה הוא מהכתר ממש. וזהו¹⁵ בעטרה שעטרה לו אמו, הרי משמעות הכתוב היא אשר אמו רק מעטרת את העטרה, לא אשר אמו עושה את העטרה כי אם העטרה ישנה כבר קודם, ואמו היא מעטרת את העטרה שישנה קודם, והיינו שבאמת אין ההמשכה מהבינה כי אם מהכתר אלא שהמשכת הכתר הוא ע״י הבינה. וזהו ג״כ מה שבשבועות הוא הארת שער הנו״ן דבינה כנ״ל, הרי ידוע אשר ענינו של שער הנו״ן הוא לייחד חכמה ובינה, וידוע אשר יחוד חכמה ובינה הוא לצורך הולדת הנשמות וא״כ הרי מובן מזה אשר הוא המשכת הכתר ממש, שהרי הלידה היא מהעצמות דוקא. דכמו עד״מ באדם למטה הרי טיפת מוח האב היא מעצמות מוח האב, כמו״כ יובן למעלה אשר ענין הולדת הנשמות הוא מפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, וא״כ מובן מזה אשר בשער הנו״ן דבינה (שמייחד חכמה ובינה לצורך הולדת הנשמות) יש בזה כל עצמות הכתר, אלא שההמשכה היא ע״י הבינה. וזהו צאינה גו׳ בעטרה שעטרה לו אמו, דלהיות אשר בשבועות היא המשכת הכתר ממש, הנה בכדי לקבל המשכה זו, על זה אומר צאינה, שהוא העבודה דמסירות נפש, וע״ד מ״ש¹⁶ אליך ה׳ נפשי אשא, שיוצא מכל עניניו (אַז ער גייט אַרויס פון אַלע זיינע ענינים), שעי״ז הנה וראינה בעטרה שעטרה לו אמו, המשכת הכתר שע״י הבינה, שהראי׳ במדריגה זו היא ע״י צאינה, שיוצא מכליו ולבושיו (וואָס ער גייט אַרויס פון זיינע כלים און פון זיינע לבושים).

ולהבין ענין אמו בעבודה, הנה איתא במדרש¹⁷ שאל ר׳ שמעון בן יוחאי את ר׳ אלעזר בר יוסי כו׳ אפשר ששמעת כו׳ מהו בעטרה שעטרה לו אמו, אמר לו הן, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והי׳ מחבבה יותר מדאי והי׳ קורא אותה בתי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. וידוע הענין בזה¹⁸, דמלך הוא הקב״ה ובת יחידה היא ספירת המלכות. דבספירת המלכות יש ג׳ מדריגות, בתי, אחותי ואמי. בתי הוא כמו שהמלכות מקבלת מז״א, אחותי הוא כמו שהמלכות וז״א שוין בקומתן, ואמי הוא כמו שהמלכות משפעת בז״א. ובכל ג׳ המדריגות אומר הלשון דחיבוב, דענין החיבוב הו״ע העלי׳, והיינו דגם בחי׳ בתי שבמלכות שהוא כמו שהמלכות מקבלת מז״א, הנה גם זה הוא עלי׳ בספירת המלכות. דהגם אשר לכאורה הרי זוהי מעלת מדריגת המלכות מצד עצמה שהיא מקבלת מז״א וא״כ מהו ענין החיבוב, אך באמת הנה גם זה שהמלכות מקבלת מז״א הוא ג״כ חיבוב ועלי׳, כמאמר¹⁹ אל תקרי לבת אלא לבית, היינו שהמלכות נעשית בית וכלי קיבול לקבל ההשפעות מז״א, שזהו ע״י עלי׳ דוקא. דהנה כמו שמצד בחי׳ ז״א המשפיע הרי בכדי שיוכל להשפיע למטה צריך להיות על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו²⁰, שהוא צמצום המשפיע, ואז דוקא יוכל להשפיע למטה²¹, ועד״מ ברב המשפיע שכל לתלמידו הרי צריך לצמצם את עצמו, דכאשר הרב המשפיע יהי׳ בשעת מעשה בדביקות למקור השכל שמקבל משם, הרי אז אינו שייך להשפעה כלל, ולכן הרי מוכרח להיות אשר יעזוב איש את אביו ואת אמו, היינו הדביקות במקור השכל, ואז דוקא יוכל להשפיע למטה, כמבואר בד״ה שמח תשמח רנ״ז בארוכה²². הנה כמו שמצד המשפיע מוכרח לבטל עצמו (אַוועקלייגן זיך) בשביל ההשפעה, הרי מכל שכן בהמקבל אשר בכדי שיהי׳ כלי קיבול להשפעה, צריך להיות שכחי עמך ובית אביך, ואז דוקא ויתאו המלך²³, שצריך להיות הצמצום שמצד המקבל, שמניח את כל עניניו (וואָס ער לייגט אַוועק אַלע זיינע ענינים). וזהו ענין החיבוב והעלי׳ שבמלכות בכדי שיהי׳ בתו, היינו בית וכלי קיבול לההשפעות דז״א. ועלי׳ הב׳ שבמלכות היא שנעשית בחי׳ אחותי, אשר המלכות וז״א הם בשוה, ששניהם מקבלים מהמוחין. דהנה המלכות מצד עצמה היא מקבלת רק מבחי׳ ז״א, והגם שנמשך בה גם המשכת המוחין, הרי אין זה עצם בחי׳ המוחין כי אם רק כמו שהם נשפעים ע״י הז״א, אמנם עצם המוחין הרי הם למעלה מההשפעה במלכות, ובחי׳ אחותי הוא החיבוב והעלי׳ במלכות שמקבלת מעצם המוחין, כמו המדות. ועלי׳ הג׳ היא בחי׳ אמי, שהמלכות משפעת בז״א, והוא העלי׳ בעצם הבינה, שבזה היא למעלה מהמדות. דקבלת המדות מהמוחין הרי זה ע״י מיצר הגרון, משא״כ בחי׳ אמי הוא שהמלכות מקבלת מעצם הבינה, ובפרט כמו שנת״ל בענין העטרה שעטרה לו אמו שהוא המשכת הכתר, דבזה היא למעלה מהמדות ומשפעת בהם.

והנה²⁴ ידוע הפירוש בענין תורה לשמה²⁵, לשם התורה²⁶. וזהו ענין אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי׳²⁷, שנשמות ישראל עושים קיום בהתורה ע״י לימוד התורה לשמה. ופירש בעץ חיים²⁸ שתורה הוא בחי׳ ז״א ומי הוא בחי׳ בינה²⁹. ובחי׳ ״מי״ שממית עצמו הו״ע ירכות (נה״י) מצטננות³⁰, היינו סילוק החיות והאורות, היינו שההמשכה ממוחין לז״א הוא רק מבחי׳ נה״י דאמא, והאורות בכלי נה״י אלו הם רק של ז״א עצמו, וכן מז״א למלכות הוא רק בחי׳ נה״י, היינו שהמוחין נעשים מהות המדות ולא אור המוחין שלמעלה מהמדות. וזהו מי שממית כו׳³¹.

__________

1) שה״ש ג, יא.
2) במדב״ר פי״ב, ח.
3) תשא לא, יח.
4) ראה גם ד״ה זה באוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ שפז. ד״ה זה תרנ״ט (סה״מ תרנ״ט ע׳ רג).
5) ואתחנן ז, ג.
6) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
7) יתרו יט, כ.
8) משפטים כד, א.
9) פע״ח שער (כג) חג השבועות פ״א. לקו״ת במדבר ח, א.
10) ע״ח שער (לו) מיעוט הירח פ״א. לקו״ת תזריע כב, ג. ובכ״מ.
11) פע״ח שם.
12) אמור כג, טז.
13) ראה לקו״ת במדבר יב, א ואילך.
14) ר״פ קרח. הובא בלקו״ת אמור לט, ד.
15) בהבא לקמן – ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ קעז ואילך.
16) תהלים כה, א. פו, ד.
17) שהש״ר פ״ג, יא.
18) ספר הליקוטים להאריז״ל משפטים כא, ה.
19) מגילה יג, א.
20) בראשית ב, כד.
21) ראה סידור (עם דא״ח) קלז, ב-ג. המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳רמט. ועוד.
22) סה״מ תרנ״ז שם.
23) תהלים מה, יא.
24) מכאן ואילך הוא תוכן קצר בלבד. המו״ל.
25) סנהדרין צט, ב.
26) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קמו-ז. תרנ״ה ע׳ פג-ד. תרס״ה ע׳ קכג. תרפ״ה ע׳ עז. תש״א ע׳ 53. ובכ״מ.
27) ברכות סג, ב. שבת פג, סע״ב. גיטין נז, סע״ב. זח״ב קנח, ב.
28) שער (כ) המוחין פ״ג. שער (כה) דרושי הצלם דרוש ג. דרוש ח.
29) ראה גם זח״ב קיז, א. מאו״א מערכת מ סס״ח. לקו״ת נצבים נג, ג.
30) סוטה יא, ב. ראה ע״ח שער (כ) המוחין שם.
31) חסר הסיום. המו״ל.

[סה"מ שבועות ע' קח ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ז ע׳ 178 ואילך.