בס״ד. ש״פ ראה, כ״ה מנחם-אב, מבה״ח אלול ה׳תשי״ב

הנחה בלתי מוגה

אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים¹, וידוע דאני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול², וכן הסופי תיבות דאני לדודי ודודי לי הוא ד׳ יודי״ן שהוא כנגד המ׳ יום שמר״ח אלול עד יום הכיפורים³, שביום הכיפורים הוא גמר הסליחה מחילה וכפרה שנעשה ע״י עבודת התשובה דחודש אלול, והיינו שבין הראשי תיבות ובין הסופי תיבות דאני לדודי ודודי לי רומזים על חודש אלול. והעבודה דחודש אלול שהיא עבודת התשובה היא מלמטה למעלה, דזהו אומרו אני לדודי ודודי לי, דבתחילה הוא אומר דודי לי ואני לו⁴, שהוא מלמעלה למטה, שבאתערותא דלעילא אתערותא דלתתא, ואח״כ כשהוא מדבר בענין העבודה דחודש אלול, הוא אומר אני לדודי ודודי לי, מלמטה למעלה, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. והנה אחרי אומרו אני לדודי ודודי לי, מסיים הרועה בשושנים, דהפירוש הפשוט בזה הוא, שבתיבות הרועה בשושנים הוא מתאר את בחי׳ ודודי לי, ומשמע מזה שלבד ב׳ הענינים דאני לדודי ודודי לי, יש ענין נוסף והוא הרועה בשושנים. וצריך להבין מה בא להוסיף במה שאומר הרועה בשושנים. ועוד צריך להבין, שהרי הפירוש דהרועה בשושנים הוא שיש נתינת כח מלמעלה על ענין העבודה, דכשם שהפירוש הפשוט בענין הרועה בשושנים הוא שהוא רועה את צאנו במרעה טוב, כמו״כ הוא ברוחניות שהוא נתינת כח מלמעלה על ענין העבודה, וצריך להבין דמאחר שמדבר בענין עבודת התשובה דחודש אלול שהוא מלמטה למעלה, דעבודת התשובה בכלל ובחודש אלול בפרט היא מלמטה למעלה, וכמ״ש אני לדודי ודודי לי, א״כ אינו מובן מה שמסיים הרועה בשושנים שהוא נתינת כח מלמעלה, דמשמע מזה שזה גופא שתהי׳ העבודה דמלמטההילמעלה, הנה ע״ז גופא צריך להיות נתינת כח מלמעלה, וצריך להבין מהו ענין הנתינת כח. והנה בתיבת הרועה בשושנים יש בזה ב׳ פירושים⁵, פירוש א׳ הוא מה שושנה אית בה תליסר עלין, אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסתרין לה מכל סטרהא⁶, שהן י״ג מדות הרחמים. ופירוש ב׳ הוא, הרועה בשושנים ששונים⁷ בהלכות, שהוא י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן. שהוא בחי׳ תורה ותפילה. וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דע״י המרעה, היינו הנתינת כח מלמעלה בתורה ותפילה, עי״ז היא העבודה דאני לדודי ודודי לי.

וביאור הענין הוא, דהנה ב׳ הענינים דתורה ותפילה הם ב׳ דרכי עבודה, דתורה היא מלמעלה למטה ותפילה היא מלמטה למעלה. דתורה היא מלמעלה למטה דמה שקיבלו ישראל את התורה הוא ע״י מתן תורה, היינו עי״ז שנתן הקב״ה לישראל את התורה במתנה, דמתן תורה הי׳ מתנה מלמעלה שלא מצד עבודת הנבראים, דבמצרים היו ישראל משוקעים במ״ט שערי טומאה⁸, ואף שבתחילה הי׳ העבודה דכי ברח העם⁹, שהם ברחו ממצרים מבלי הבט על מצבם, ומבלי להיכנס לשקלא וטריא עם הסטרא אחרא (אַז זיי האָבן אַנטלאָפן פון מצרים ניט קוקנדיק אויף זייער מצב, און ניט אַריינגעגאַנגען מיט קיין שקלא וטריא מיט דער סט״א), דאף שהרע הי׳ בתקפו מ״מ ברחו ממצרים, ואח״כ הי׳ נ״א ימים מיציאת מצרים עד מתן תורה שבנ״א ימים אלה היתה העבודה דספירת העומר, וכדאיתא בר״ן¹⁰ בשם מדרש אגדה דגם בשנה הראשונה כשיצאו ישראל ממצרים היתה העבודה דספירת העומר, מ״מ הנה מתן תורה הי׳ במתנה דוקא, והוא לפי שהגילוי דמתן תורה הי׳ שלא לפי ערך עבודתם כלל, דאף שהיתה העבודה דבריחה ממצרים והעבודה דספירת העומר, מ״מ אי אפשר להיות שבמשך נ״א ימים יגיעו ע״י עבודתם משיקוע במ״ט שערי טומאה להגילוי דמתן תורה דוירד הוי׳ על הר סיני¹¹ ואמר אנכי הוי׳ אלקיך¹², והגילוי דמתן תורה הי׳ במתנה מלמעלה ולא מצד עבודתם. והנה להיות שתורה היא מלמעלה למטה, היינו שהגילוי דתורה הוא מצד למעלה והמטה אינו תופס מקום כלל, לזאת הנה גם כמו שהתורה נסעה וירדה כמה מדרגות עד שנתלבשה בענינים גשמיים וטענות של שקר¹³, מ״מ הנה בכל המדריגות שנתלבשה בהן התורה, גם במדריגות היותר נמוכות, פועלת בהן התורה בחי׳ ביטול, והביטול הוא לא ביטול היש כי אם ביטול עצמי, דאף שנתלבשה בענינים תחתונים ביותר, מ״מ להיות שהתורה היא גילוי מלמעלה, שהמטה אינו תופס מקום כלל, לזאת הנה בכל מדריגה שנתלבשה בהן התורה, פועלת בהן התורה בחי׳ ביטול עצמי. וכמו המן דלהיות שהוא לחם מן השמים¹⁴, לזאת הנה גם כשירד למטה ונעשה מאכל גשמי ונעשה דם ובשר כבשרו מ״מ לא הי׳ בו פסולת¹⁵, והוא לפי שהמן הוא לחם מן השמים, כמו״כ התורה להיותה גילוי מלמעלה והיא לחם מן השמים, לזאת גם כשירדה למטה ונתלבשה בדברים גשמיים ובטענות של שקר, מ״מ היא בבחי׳ ביטול עצמי.

אמנם התפילה היא עבודה שמלמטה למעלה, והיינו שהיא עבודת (זיכוך) הנבראים לפי ערכם, ולזאת הנה גם במדריגה היותר נעלית שבתפילה היא בבחי׳ ביטול היש בלבד, ואינו בבחי׳ ביטול עצמי. דלהיות שתפלה היא עבודה שמלמטה למעלה, דתפלה היא עבודה, כמ״ש ועבדתם את ה׳ אלקיכם¹⁶, ולעבדו בכל לבבכם¹⁷, דעבודה שבלב זו תפילה¹⁸, דתפילה היא עבודה מלשון עורות עבודים¹⁹, דכמו שבגשמיות לוקחים עור גס ביותר ומעבדים אותו הרבה (און מ׳אַרבעט אין אים אַזוי פיל) עד שנעשה ראוי ללבוש, כמו״כ הוא עבודת התפילה שפועלת זיכוך בהנברא, ולזאת הנה גם במדריגה היותר נעלית שבתפילה הוא בבחי׳ ביטול היש בלבד, דלהיות שתפילה היא עבודה שמלמטה למעלה ויש בזה בחי׳ אדם העובד ועורות העבודים, שהו״ע אחד, הרי גם הביטול שנעשה ע״י העבודה הוא בחי׳ ביטול היש בלבד, בחי׳ יש מי שבטל, ואין זה ביטול במציאות שהוא ביטול עצמי, והיינו דגם מדריגה היותר נעלית שבתפילה שהוא ביטול במציאות, הוא דוקא לגבי מדריגות התחתונות שבתפילה, אבל באמת הנה גם בחינה זו הוא ביטול היש בלבד, דלהיות שהוא עבודה שמלמטה למעלה, לזאת אין זה ביטול עצמי.

והנה²⁰ להיות שענין התפילה הוא העבודה שמלמטה למעלה, לזאת הנה גם הסדר בתפילה הוא סדר שמלמטה למעלה, דתפילה היא בחי׳ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה²¹. דהתחלת התפילה היא הודו להוי׳ קראו בשמו, שהוא הודאה כללית בלבד, שהיא התחלת התפילה. ויש בחי׳ הודאה יותר כללית מזו, והיא ההודאה דמודה אני, דמיד בקומו משנתו, כאשר יש עדיין שיורי הטומאה על ראשי אצבעותיו²², הוא אומר מודה אני לפניך כו׳ רבה אמונתך, דאף שהוא קודם נטילת ידים ויש עדיין שיורי הטומאה, מ״מ הנה מצד נשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל²³, וכאשר אתה תופס במקצת העצם כאילו אתה תופס בכולו²⁴, הנה מצד זה הוא אומר מודה אני לפניך, שהוא הודאה כללית בלבד, שאין זה שייך לפנימיות כלל. ואף שיש מעלה בהודאה זו, והיא שההודאה והביטול הוא בעצם נפשו, דלהיות שאינו שייך עדיין להשגה והתחלקות כחות פנימיים, שהרי זה קודם ברכות השחר שאז הוא התחלקות הכחות, הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים, ובמודה אני שאינו שייך עדיין להתחלקות הכחות פנימיים הרי ההודאה מקפת אותו מראשו ועד רגלו בשוה (והוא לפי) שהביטול הוא בעצם נפשו, וכמו״כ הוא למעלה הנה הביטול דמודה אני מגיע בעצמותו, דזהו אומרו לפניך, שאינו אומר שום שם כי אם לפניך, דלפניך הוא מלשון פנימיות שהוא פנימיות א״ס דלא אתרמיז בשום שם בשום אות ובשום קוץ כלל²⁵, ולכן מותר לומר מודה אני כו׳ קודם נטילת ידים לפי שאין בזה הזכרת שמות כי אם הוא בהעצמות, הרי שההודאה דמודה אני היא נעלית ביותר, מ״מ הנה מה ששייך לגילויים הוא הודאה כללית בלבד שאין זה שייך לפנימיות כלל, הכנה קדומה לתפילה בלבד, שכל זה הוא ההודאה דמודה אני שהוא קודם נטילת ידים וברכות השחר. אבל אחרי נטילת ידים וברכות השחר, שישנו אז הכחות פנימיים, הנה אז הוא סדר העבודה דתפילה דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהתחלת התפילה היא הודו להוי׳ קראו בשמו, דאף שאינו שייך להשגה עדיין, מ״מ להיות שיש אצלו כבר התחלקות הכחות דברכת הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים, הוא יודע לחלק דהודאה היא בהוי׳ וקריאה היא בשמו, דבהוי׳ הוא רק בבחי׳ הודאה בלבד ובשמו שהוא הארה הו״ע הקריאה שהוא המשכה למטה, אבל מ״מ הוא רק הודאה כללית בלבד, דזהו התחלת התפילה.

ואח״כ הוא פסוקי דזמרה שמספר שבחו של מקום²⁶, ואף שאין בזה השגה, מ״מ הוא בהתפעלות מסיפור שבחו של מקום, דבהודו הנה לא זו בלבד שאין בזה השגה, הנה אין בזה גם התפעלות והוא רק בבחי׳ הודאה, אבל בפסוקי דזמרה יש בזה התפעלות מזה שמספר שבחו של מקום, דאף שאינו משיג זה, שהרי הסיפור דפסוקי דזמרה הוא סיפור גדולתו ית׳ בענין התהוות יש מאין, ואופן ההתהוות יש מאין אינו מושג בנבראים, דלהיות שהשגה היא בחי׳ פנימיות ולזאת היתה ההשגה פועלת בהם ביטול ממציאותם, וע״ד המבואר²⁷ בענין יודעי טוב ורע²⁸, שהידיעה שלמעלה היא ידיעה (מקפת), אבל הידיעה שבנבראים היא פנימית ולזאת הנה סוף סוף זה פועל עליהם, וכמו״כ הוא בענין ההשגה דהתהוות יש מאין, דלהיות שהשגה היא פנימית לזאת הנה אם הנבראים היו משיגים ענין התהוות יש מאין, הנה סוף סוף זה הי׳ חודר בהם (וואָלט דאָס זיי דורכגענומען) והיו מתבטלים ממציאותם, וע״ד מ״ש בתניא²⁹ דאילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלקי היו מתבטלין ממציאותם, ועד״ז הוא ג״כ בענין ההשגה דהתהוות יש מאין, ובמילא מובן שנבראים אין משיגים ענין התהוות יש מאין, אבל מ״מ הנה זה שמספר שבחו של מקום פועל בו התפעלות, דזהו פירוש פסוקי דזמרה שהוא מלשון שיר וזמרה, היינו שמתפעל מזה. והפעולה שנעשית בנפשו היא חקיקה מבחוץ³⁰, דחקיקה מבפנים אין זה פועל, להיות שאין בזה השגה, אבל מ״מ הנה מצד התפעלות נעשה בו חקיקה מבחוץ, דזהו פירוש הב׳ שבפסוקי דזמרה שהוא מלשון לזמר עריצים³¹, דזהו פעולת החקיקה מבחוץ שבפסוקי דזמרה שהוא כורת את הקוצים, דכמו שבכרם יש קוצים, דענין הקוצים הוא שאין בהם תאוה ותענוג (געשמאַק), כי אם שיונקים את לחלוחית האדמה ועי״ז הם מקלקלים את אילנות השדה וכרם, וכמו״כ הוא בכנסת ישראל שהם כרמו של הקב״ה, שאפשר להיות בהם קוצים והו״ע הדברים בטלים וליצנות שאין בהם שום תענוג (געשמאַק), אבל הם קוצים המונעים שהנפש הבהמית לא תרגיש ענין אלוקי וגם לא תבין, וכמו״כ זה פועל גם על הנפש האלקית שאינה יכולה לעלות בעליותי׳ שהיתה יכולה לעלות כאשר לא היו הקוצים. דהעולם חושבים דכאשר הוא מדבר דברים בטלים וליצנות בלי תענוג (געשמאַק), אין זה מניעה לנפש האלקית, דבשלמא עניני תאוה, הנה להיות שע״י התאוות הוא פועל תוספות חיות בנפש הבהמית, הנה הגדלת הנפש הבהמית הוא העלם והסתר ביותר על הנפש האלקית, אבל כאשר הוא מדבר דברים בטלים וליצנות בלי תאוה, אין זה מוסיף חיות בנפש הבהמית, הרי לכאורה אין זה מניעה לנפש האלקית, אבל באמת הם קוצים שהנפש האלקית מסובכת בהם ואינה יכולה לעלות בעליותי׳. וכמו שהוא בדיבור כן הוא במחשבה, דישנם הרהורי עבירה הקשים מעבירה³², דאף שאין זה עבירה כי אם הרהורי עבירה בלבד, מ״מ הם קוצים לנפש האלקית, וכמו״כ הוא בהחושים ראי׳ ושמיעה, שהם סרסורי עבירה³³, דאף שאין זה עבירה מ״מ הם קוצים, והיינו דגם כאשר ההרהורים דעבירה או הראי׳ והשמיעה הוא בלי תאוה, מ״מ הם קוצים שמונעים עליית נפש האלקית, הנה זוהי פעולת פסוקי דזמרה, שמכרית את הקוצים שהוא חקיקה מבחוץ שהוא ע״י התפעלות נפשו באלקות.

ואחרי העבודה דפסוקי דזמרה היא העבודה דברכות קריאת שמע, דבפסוקי דזמרה הוא בהתפעלות בלי השגה ובברכות קריאת שמע יש בזה השגה, וההשגה היא בב׳ אופנים, אופן א׳ הוא שהוא כמו השגת השרפים שמשיגים את מקורם, וע״י שמשיגים את מקורם הם משיגים שיש מדריגה שהיא למעלה ממקורם, והם נשרפים בהשגת מקורם³⁴, דזהו מ״ש שרפים עומדים ממעל לו³⁵, ממעל לשם אדנ-י³⁶, משום שע״י ההשגה במקורם שהוא שם אדנ-י, עי״ז הם משיגים שיש בחינה שלמעלה משם אדנ-י. וכמו״כ הוא בעבודה, דע״י שמשיג איזה השגה, עי״ז הוא משיג שיש בחינה שלמעלה מזה, ואפשר שהוא למעלה מהשגה לגמרי. ואופן ב׳ הוא כמו שהוא השגת האופנים שאין משיגים [מהות מקורם], כי אם שיודעים ומשיגים שיש דבר שהוא מופלא אבל אין להם שום השגה בזה, ולכן אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו³⁷, דלפי שאין להם בזה שום השגה ואין יודעים מהו והיכן מקומו (וואָס איז ער און וואו איז זיין אָרט), לכן אומרים ממקומו סתם, ולהיות שיודעים שהוא דבר מופלא שאין בזה שום הגבלות דמעלה ומטה, ולכן אפשר להיות נמשך גם למטה, לכן אומרים ברוך כבוד הוי׳ ממקומו. וכמו״כ הוא בעבודה, שאינו משיג כלום אלא שיודע שישנו דבר מופלא.

ואחרי העבודה דברכות קריאת שמע היא העבודה דקריאת שמע. דבברכות קריאת שמע היא ההשגה בשורש נפש הבהמית, ובקריאת שמע היא ההשגה בשורש נפש האלקית, דזהו מ״ש³⁸ שמע ישראל, שמע הוא מלשון שמע והתבונן³⁹, ישראל בשורש נפש האלקית.

אך כל זה הוא עניני השגה, אם שהוא שכל אנושי או שהוא שכל אלקי, ובנפשות הוא אם שהוא השגה דנפש הבהמית או שהוא השגה דנפש האלקית, אך הוא רק הביטול דהשגה שהוא ביטול היש, דכל זה הוא רק במדריגת הסולם, שאינו בא עדיין לבחי׳ וראשו מגיע השמימה. אבל ענין שמונה עשרה הוא הביטול כעבדא קמי׳ מרי׳⁴⁰ שהוא ביטול במציאות, דכמו שענין התפילה הוא שנעשה עי״ז ההמשכה בגשמיות, וכמו בברכת רופא חולים ומברך השנים שנעשה עי״ז השינוי בגשמיות, כמו״כ הוא בעבודה, דענין התפילה הוא שנשתנה מציאותו שהוא בחי׳ הביטול במציאות. אמנם באמת הנה גם הביטול דשמונה עשרה אינו בחי׳ ביטול עצמי, דלהיות שזה שהגיע להביטול דשמונה עשרה הוא ע״י הקדמת מדריגות הקודמות דהשגה, הרי מובן שגם הביטול דשמונה עשרה אינו ביטול עצמי כי אם ביטול היש בלבד, והוא מתאים עם מה שנת״ל דענין התפילה שהוא עבודה מלמטה למעלה הנה גם במדריגה היותר נעלית היא בחי׳ ביטול היש בלבד. [ולכן צריך להיות אחר שמונה עשרה נפילת אפים שהוא ביטול עצמי, שמקיף את הראש והרגל בשוה, כמו הביטול דמודה אני].

והנה טעם הדבר מה שיש ב׳ דרכי עבודה דתורה ותפילה, שהוא מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, הוא מצד שענין העבודה ניתן לאדם שהוא מחובר מנשמה וגוף שאז דוקא הוא נקרא אדם, וטבע הנשמה הוא טבע העלי׳, דרוח האדם העולה היא למעלה⁴¹, וטבע הגוף הוא טבע הירידה, דרוח הבהמה היורדת היא למטה⁴¹, והכוונה היא שיהי׳ חיבור הנשמה עם הגוף, היינו שבין בהנשמה ובין בהגוף יהי׳ היפך טבעם, דבהנשמה שהיא בטבע העלי׳ יהי׳ בה ענין ההמשכה, ובהגוף שהוא בטבע הירידה יהי׳ בו ענין העלי׳, ולזאת ניתנו ב׳ דרכי העבודה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה שהו״ע תורה ותפילה, בכדי לפעול בכ״א מהם, בהנשמה ובהגוף, היפך טבעם. והנה להיות שתורה ותפילה הן אותו ענין דנשמה וגוף, לזאת הנה כמו שהוא בתורה ותפילה שצריך להיות שניהם דוקא, ואחד מהם אינו יכול לקחת את מקומו של השני (און איין זאַך קען ניט פאַרנעמען דעם פּלאַץ פון צווייטן), וכדאיתא⁴² שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכמו״כ איתא⁴³ שאבא בנימין התפלל שתהא תפילתו סמוכה למטתו, והוא שלימוד התורה שלו יהי׳ אחרי התפילה דוקא, הנה כמו שהוא בתורה ותפילה, כמו״כ הוא גם בענין עבודת הנשמה והגוף שצ״ל במזיגה נכונה, דבנשמה שהיא בטבע העלי׳ צריך לפעול בה שתהי׳ בהמשכה, ובגוף שהוא בטבע הירידה צריך לפעול בו שיהי׳ בעלי׳, וזה צריך להיות במזיגה נכונה. דהנה לפעמים אפשר להיות שיתבונן באלקות ויהי׳ בהתפעלות, דההתפעלות היא מצד הנשמה, ואח״כ ולפעמים גם בעת מעשה גופא לא יוכל להתגבר על תאוות הגוף וגם על ענינים הפכיים, דטעם הדבר הוא לפי שההתפעלות היא מצד הנשמה, שאין זה שייך להגוף, דלכן הנה כאשר הגוף הוא מתאוה אין מתגברת בזה הנשמה, ובפרט אם היא נשמה נעלית ביותר והגוף הוא גוף גס ביותר שאז אפשר להיות שלא תהי׳ התחברות הנשמה עם הגוף, ואין זה כפי הכוונה, דהכוונה היא שיהי׳ היפך הטבע והוא שהנשמה תהי׳ בהמשכה, וכאשר הנשמה אין לה שייכות להגוף אין זה כפי הכוונה. וכמו״כ הנה גם כאשר הנשמה היא נשמה גבוהה ביותר, והגוף הוא גוף דק ביותר, דלכאורה הוא אופן נעלה ביותר, אבל באמת הנה גם זה אין זה מזיגה נכונה, דהנה להיות שהגוף הוא גוף דק ביותר הוא נמשך לאלקות מצד עצמו ולא מצד הנשמה, היינו שאינו צריך לעבודת הנשמה שתפעל בו המשכה לאלקות, דלהיות שהוא גוף דק והנשמה היא גבוהה, אין צריך לעבודה כלל ונעשה בו מיד הרצוא לאלקות, כמו פתילה עבה ושמן שאסור להדליק בו נרות שבת מפני שנשרף מהר, דכאשר הגוף הוא גוף גס, הנה אז הוא צריך לעבודת הנשמה שתפעל בו שיהי׳ נמשך לאלקות, שהתבוננות הנשמה היא התבוננות פנימית שפועלת בהגוף שיהי׳ נמשך לאלקות, אבל כאשר הגוף הוא גוף דק, הנה אף שגם אז הוא צריך להתעוררות מצד הנשמה, אבל הוא התעוררות בלבד, וההתבוננות היא התבוננות כללית ומקפת שזה מעורר את הגוף, והיינו שהיא רק התעוררות שבאה מצד הנשמה, אבל היא עבודת הגוף מצד עצמו, ולא עבודה שמצד הנשמה, דלהיותו גוף דק הוא רואה גם בעניני עולם אלקות וכמו השגחה פרטית, ובמילא הנה אין זה כפי הכוונה. דהכוונה היא לפעול בהגוף היפך טבעו, דהגוף שהוא בטבע הירידה תפעל בו הנשמה שיומשך לאלקות היפך טבעו, אבל כאשר היא נשמה גבוהה והגוף הוא גוף דק, אין זה שהנשמה פועלת בו היפך טבעו, כי אם שהנשמה מעוררת את הגוף שיומשך בטבעו לאלקות, וא״כ אין זה כפי הכוונה. וכמו״כ הוא כאשר הנשמה היא נשמה נמוכה והגוף הוא גוף גס, אינו יכול לפעול אז בהגוף ענין העלי׳ היפך טבעו, דכל זה אין זה כפי הכוונה. והכוונה היא שיהי׳ מזיגה נכונה דאז הוא התחברות הנשמה עם הגוף, היינו שבכל אחד מהם יש בו היפך טבעו, והיינו שהמזיגה שתהי׳ הנשמה לפי ערך הגוף היא באה מלמעלה, וכאשר ישנה המזיגה נכונה, אז צריך להיות עבודת האדם שיחבר עבודת הנשמה עם הגוף, לפעול בכל אחד מהם היפך טבעו.

והנה כמו שהוא בכללות, כמו״כ הוא גם בעבודת הנשמה, דאף שענין התשובה בכללות הוא יציאה מגדר הכלים, מ״מ צריך להיות בזה שיהי׳ שייך אל הגשמי, וכמו כאשר ההתבוננות דתשובה היא שמרגיש אשר הענינים הגשמיים הם מניעה לקיום התורה ומצוות, ובפרט ענינים הפכיים, הנה אין צריך להיות בזה שיברח (ער זאָל אַנטלויפן) מדברים הגשמיים, כי אם שיפעל בהדברים גשמיים גופא שלא יהיו מניעה לקיום התורה ומצוות. וכמו״כ הוא גם כאשר מרגיש את הטוב דאלקות, הנה אין צריך להיות בזה שיהי׳ ברצוא לאלקות כי אם שבהגשמיות גופא [ירגיש את האלקות]. ובכדי שתהי׳ עבודת התשובה כדבעי, שלא יהי׳ ברצוא מהדברים הגשמיים כי אם שבהגשמיות גופא [ירגיש את האלקות], היא ע״י המזיגה נכונה דנשמה וגוף שעושים מלמעלה, וכמו בעקבתא דמשיחא שהנשמות הן נמוכות ביותר, נשמות דעקביים⁴⁴, הנה עכשיו הוא גופים עדינים (איידעלערע גופים), כדי שהנשמה והגוף יהיו בערך, דעי״ז שהנשמה והגוף הם לפי ערך והם בהתחברות זה עם זה, הנה עי״ז אפשר להיות עבודת התשובה כדבעי, שלא יהי׳ ברצוא מהגשמיות.

וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דהרועה בשושנים הוא הנתינת כח מלמעלה, דאף שעבודת התשובה בכלל ובחודש אלול בפרט היא עבודה מלמטה למעלה, מ״מ הנה בכדי שתהי׳ עבודת התשובה כדבעי, צריך שתהי׳ מזיגת הנשמה והגוף מזיגה נכונה שמזיגה זו באה מלמעלה, דזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דבכדי שתהי׳ העבודה דאני לדודי ודודי לי שהיא עבודת התשובה כדבעי, הוא ע״י הרועה בשושנים שהיא המזיגה הנכונה שבאה מלמעלה, שהיא הנתינת כח בהעבודה דאני לדודי ודודי לי.

__________

1) שה״ש ו, ג. – לכללות המאמר, ראה ד״ה זה עדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ תריז ואילך), ושם לפנ״ז ד״ה שופטים וד״ה כי תצא עדר״ת (שם ע׳ תקצח ואילך. ע׳ תרח ואילך). וראה גם ד״ה זה תשט״ו (לקמן ע׳ צב ואילך).
2) אבודרהם סדר תפלת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. שער הפסוקים להאריז״ל עה״פ. מקומות שבהערה הבאה. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
3) ראשית חכמה שער התשובה פ״ד (קטו, א). ב״ח לטואו״ח הל׳ ר״ה סתקפ״א ד״ה והעבירו.
4) שה״ש ב, טז.
5) ראה ד״ה זה (הב׳) בלקו״ת פ׳ ראה לג, א ואילך. רד״ה זה תרצ״ג (נדפס בקונטרס ח״י אלול תשי״ב, ואח״כ בסה״מ קונטרסים ח״ג ע׳ קא ואילך).
6) הקדמת הזהר בתחלתה.
7) זח״ב כ, ב. עדר, ב. שבת ל, א.
8) ראה זהר חדש ר״פ יתרו. ועוד.
9) בשלח יד, ה. וראה בארוכה תניא פל״א.
10) סוף מס׳ פסחים.
11) יתרו יט, כ.
12) שם כ, ב.
13) ראה תניא פ״ה.
14) בשלח טז, ד.
15) יומא עה, ב. וראה תו״א ויקהל פט, א.
16) משפטים כג, כה. ראה רמב״ם ריש הל׳ תפלה.
17) עקב יא, יג. ראה רמב״ם שם.
18) תענית ב, א. רמב״ם שם.
19) תו״א בראשית ה, ב. משפטים עו, א.
20) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שבהערה 1 ע׳ תריט ואילך.
21) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תיקון מה (פג, א).
22) ראה סה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ פא, ובהנסמן שם הערה 114. וראה בכ״ז גם ד״ה אתם נצבים שנה זו (סה״מ דברים ח״ב ע׳ צח).
23) תניא רפ״ב.
24) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן קטז (צט, ריש ע״ב). וש״נ. וראה המשך תער״ב שם ע׳ תרט.
25) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. רנז, ב. לקו״ת פינחס פ, ב. ובכ״מ.
26) ראה ברכות לב, א. שו״ע אדה״ז או״ח ריש סימן נא.
27) ראה תו״א בראשית ה, ג. ובכ״מ.
28) בראשית ג, ה.
29) שעהיוה״א פ״ג.
30) בכ״ז – ראה גם לקו״ת בחוקותי מז, ד.
31) ע״פ ל׳ הכתוב – ישעי׳ כה, ה.
32) יומא כט, א.
33) ראה ירושלמי ברכות פ״א ה״ה. תנחומא שלח טו. ועוד.
34) אולי אמר: בההשגה שלמעלה ממקורם. המו״ל.
35) ישעי׳ ו, ב.
36) לקו״ת אמור לב, ב. ובכ״מ.
37) יחזקאל ג, יב.
38) ואתחנן ו, ד.
39) ראה גם תו״א ר״פ בראשית. וישב ל, ב. מקץ לח, סע״ב. ויחי מז, ב. ובכ״מ.
40) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
41) קהלת ג, כא.
42) שבת שם. לג, ב.
43) ברכות ה, ב. וראה לקו״ת ברכה צו, ב.
44) ראה תניא פ״ב (ו, ריש ע״ב). ובכ״מ.

[סה"מ אב-אלול ע' פד ואילך]

נדפס בסה״מ תשי״ב ע׳ 269 ואילך.