בס״ד. ש״פ תבוא, כ׳ אלול ה׳תשמ״א

הנחה בלתי מוגה

היום הזה ה׳ אלקיך מצוך לעשות גו׳¹, ומבואר בלקו״ת ד״ה זה², שהיום הזה הוא ראש השנה, דהנה מקרא זה מחובר לפרשה שלמעלה המדברת בכניסה לארץ, דענין הכניסה לארץ בשנה הוא ראש השנה ובתורה היא בחי׳ תורה שבע״פ. והענין הוא, דהנה ג׳ ענינים אלו (ארץ ישראל, ראש השנה ותורה שבע״פ) בספירות קשורים עם ספירת המלכות. דבראש השנה הוא בנין המלכות כמאמר³ אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. ועד״ז תורה שבע״פ היא בחי׳ מלכות, לפי שבה הוא גילוי רצונו של הקב״ה, דבר מלך שלטון⁴. ובתורה שבע״פ גופא גילוי רצון העליון הוא לא בשקלא וטריא ופלפול שבה, דבזה יכול להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים⁵, ואין יודעים איך לעשות המצוות בפועל, אלא דוקא בחלק ההלכה. וכמבואר באגה״ק⁶ בביאור מארז״ל⁷ כל השונה הלכות (דוקא) בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, לפי שדוקא ע״י ההלכה למעשה מתגלה רצון העליון. וזהו ענין ספירת המלכות, שקשורה עם מעשה בפועל. ועד״ז הוא גם בכניסה לארץ ישראל כפשוטה, דשלימות קיום המצוות היא בארץ ישראל, לפי שאינו דומה קיום המצוות בחו״ל לקיומן בארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה⁸. היינו דנוסף לזה שיש מצוות התלויות בארץ שקיומן הוא רק בארץ ישראל, הרי גם בשאר המצוות שלימות קיומן היא בארץ ישראל דוקא. וכמ״ש⁹ הציבי לך ציונים, דהמצוות עתה בזמן הגלות הם רק ציונים וסימנים להמצוות דלעתיד לבוא¹⁰, לפי שהשלימות תהי׳ בהכניסה לארץ לעתיד לבוא. והוא משום שאז יהיו כל הענינים שבעולם בתכלית השלימות, ולפיכך גם קיום המצוות יהי׳ בשלימות דלעתיד לבוא תהי׳ כל מלאכתך עשוי׳ (בדוגמת החידוש דשבת לגבי ימות החול), וכמ״ש¹¹ ועמדו זרים ורעו צאנכם.

והנה השלימות דלעתיד לבוא היא, דהגם שהעולם נברא ע״י שם אלקים כמ״ש¹² בראשית ברא אלקים גו׳, אלקים לשון רבים, הנה לעתיד לבוא יתגלה שם הוי׳, כמ״ש¹³ כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ששם אלקים הוא רק מגן ונרתק לשם הוי׳, דהרי לעתיד לבוא יהי׳ גילוי שם המפורש, כשם שאני נכתב כך אני נקרא¹⁴. אמנם ענין זה שיתגלה לע״ל כבר נמצא בהעלם בהבריאה מתחילתה, וכמ״ש בסיום פרשת הבריאה¹⁵ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים, כי ההתהוות היתה ע״י שם הוי׳ אלא שהי׳ ע״י הנרתק דשם אלקים. וע״י שישנו ענין זה בהבריאה מתחילתה, עי״ז אפשר שיתגלה לע״ל גילוי שם הוי׳. והוא משום שההעלם דשם אלקים (ועד״ז מ״ש¹⁶ נעשה אדם לשון רבים, כמאמר¹⁷ כתוב והרוצה לטעות יטעה) אינו בשביל ההעלם וההסתר ח״ו, אלא אדרבה כדי שעי״ז יבואו לעילוי גדול יותר, כיתרון האור מן החושך וכיתרון החכמה מן הסכלות¹⁸. דעי״ז שיש העלם והסתר, הרי הגילוי שלאחרי זה הוא למעלה יותר. וזהו מה שלע״ל כתיב¹⁹ אלה תולדות פרץ מלא²⁰, ומבואר במקום אחר שתולדות מלא זה הוא למעלה ממ״ש בתחילת הבריאה אלה תולדות השמים והארץ (תולדות מלא), כי זוהי בחי׳ תולדות פרץ, פריצת כל המדידות וההגבלות.

והנה ע״פ ביאור זה, שהשלימות של הכניסה לארץ לע״ל היא ע״י ההעלם והסתר שבינתיים, יש לבאר מה שמביא בדרוש זה בלקו״ת, שהפרשה היום הזה הוי׳ אלקיך גו׳ מחוברת לפרשה שלפני׳ המסיימת ארץ זבת חלב ודבש, ומביא ע״ז מ״ש בקבלה²¹ שהר״ת של ודבש היום הזה הוי׳ הוא צירוף הוי׳ אחת (היינו ר״ת שם הוי׳ בצירוף אחר). דהנה לכאורה צריך ביאור, מדוע נרמז הקשר דוקא בתיבת ודבש. אך ע״פ הנ״ל יובן, כי גם ענין הדבש הוא ע״ד יתרון האור מתוך החושך גו׳, כי הדבש בא ע״י הדבורה שהיא שרץ טמא (חושך), ודוקא על ידה באה מתיקות הדבש.

אמנם עדיין צריך להבין, מדוע נרמז צירוף שם הוי׳ באות ו׳ של תיבת דבש, דע״פ הנ״ל הרי זה קשור עם תוכן ענין הדבש, ולמה נרמז באות ו׳ שהיא רק ו׳ החיבור. ויש לומר הביאור בזה, דגם אות ו׳ מרמזת ליתרון האור הבא מן החושך כו׳, כי אות ו׳ מורה על הוספה (ו׳ המוסיף), היינו ההוספה והיתרון הבא ע״י בירור החושך. וע״ד המבואר לגבי יתרו, שלפני כן נקרא בשם יתר, וע״י שהוסיף פרשה אחת בתורה נוספה בשמו אות ו׳ ונקרא יתרו²². דההוספה שע״י יתרו היא יתרון האור מן החושך, כדאיתא בזהר²³ דדוקא ע״י שבא יתרו ואמר²⁴ עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים, עי״ז הי׳ הגילוי דמתן תורה כיתרון האור הבא מן החושך.

וזהו כללות ענין העבודה של עם ישראל, להפך החושך לאור, ועי״ז לבוא ליתרון האור מן החושך, גילוי בחי׳ אלה תולדות פרץ. דעי״ז נעשה כל אחד שותף להקב״ה במעשה בראשית²⁵. ויש לומר, שלפיכך יש מעלה יתירה בהכניסה לארץ מגלות זה על הכניסה לארץ בפעם הראשונה בכיבוש יהושע. כי הנה הנכנסים לארץ בפעם הראשונה היו בניהם של דור דיעה, שמאכלם הי׳ המן לחם מן השמים²⁶, ולא הי׳ בו פסולת²⁷, ושמלתך לא בלתה מעליך גו׳²⁸, והמים היו מבארה של מרים וכו׳²⁹, ולפיכך הגם שנכנסו לארץ והי׳ אז בנין בית המקדש, המקום אשר יבחר הוי׳³⁰, שזהו מעלה לגבי המשכן וכמ״ש³¹ כי לא ישבתי בבית וגו׳ ואהי׳ מתהלך באוהל ובמשכן וגו׳, מ״מ אין זה תכלית העילוי, לפי שאין בזה מעלת האור הבא ע״י הפיכת החושך. משא״כ הכניסה לארץ עתה לאחרי חושך הגלות יש בה גם מעלה זו. שהרי כל ענין הגלות הוא לברר הניצוצות ממקום החושך, כמאמר³² צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות, דפיזור זה הוא כדי שיתוספו עליהם גרים, היינו ניצוצות הקדושה שבכל העולם³³. דאם הי׳ האור בתוקף היו כל הניצוצות באים מאליהם, וכמו שהי׳ בזמן שלמה המלך שהוא ישב על מקומו וכל הניצוצות נמשכו אליו כמשל האבוקה המושכת את כל הניצוצות³⁴. אך כיון שזמן הגלות הוא זמן של חושך, לכן צריך לגלות לברבריא ולסמטריא³⁵ כדי לברר הניצוצות. ואף שלכאורה אינו מובן, הרי הקב״ה יכול לעשות שגם עתה יומשכו הניצוצות מאליהם. ואף שבנוגע להאור הגדול ביותר יש לומר שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים³⁶, מ״מ עדיין אינו מובן מהי הצדקה שבדבר, צדקה עשה הקב״ה כו׳, הרי יותר טוב לכאורה אם יהי׳ אור גדול שימשוך את הניצוצות מאליהם. ומזה מובן, שע״י שישראל גולים ומפוזרים בין האומות, הרי יש בזה עילוי גדול יותר, כיתרון האור הבא מן החושך דוקא.

וע״י העבודה בענינים אלו, בירור ניצוצות הקדושה שבגלות, ע״ד שהי׳ ביציאת מצרים דכתיב³⁷ וינצלו את מצרים, שהוציאו את כל הניצוצות משם³⁸, עי״ז באים אל הארץ, כי תבוא אל הארץ גו׳, עד שכל יושבי׳ עלי׳, דאז נוהג היובל³⁹. דענין היובל הוא שחרור העבדים, ועד״ז הי׳ ביציאת מצרים, וזהו גם מה שהשופר דיובל הוא מעין השופר דמתן תורה. אלא שהכניסה לארץ עתה היא למעלה יותר, כמעלת התשובה על שאר המצוות. ועד״ז יהי׳ לעתיד לבוא גילוי נעלה יותר בתורה, ע״ד מה שהלוחות שניות שבאו ע״י עבודת התשובה היו באופן דכפליים לתושי׳⁴⁰, עד״ז יהי׳ לעתיד לבוא גילוי טעמי תורה⁴¹. דעילוי זה הוא ע״י בירור הגלות ועבודת התשובה שקדמה לעולם⁴², היינו שהיא למעלה ממציאות דעולם, למעלה מעולם על מילואו נברא⁴³, ולמעלה מתורה ומצוות (שלכן ע״י התשובה פועלים תיקון בתורה ומצוות). וע״י שבבכי יבואו⁴⁴, הלוך ילך ובכה גו׳⁴⁵, עי״ז בא יבוא ברינה גו׳⁴⁵, שלכל בני ישראל יהי׳ אור במושבותם⁴⁶ עוד בזמן הגלות. ואח״כ אז ימלא שחוק פינו⁴⁷, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות⁴⁸ (היינו נפלאות בערך הנפלאות דיציאת מצרים), בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

__________

1) פרשתנו כו, טז.
2) מא, ג.
3) ר״ה טז, א.
4) קהלת ח, ד.
5) עירובין יג, ב.
6) סכ״ט.
7) מגילה כה, ב.
8) עקב יא, יב.
9) ירמי׳ לא, כא.
10) ספרי עקב יא, יז.
11) ישעי׳ מא, ה. וראה ברכות לה, ב.
12) בראשית א, א.
13) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד. ועוד.
14) פסחים נ, א.
15) בראשית ב, ד.
16) שם א, כו.
17) ב״ר פ״ח, ח.
18) ע״פ קהלת ב, יג.
19) רות ד, יח.
20) שמו״ר פ״ל, ג.
21) תקו״ז בהקדמה (ט, ב). ועוד – נסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 231 הערה *31.
22) שמו״ר פכ״ז, ח.
23) ח״ב סז, ב. סח, א. וראה אוה״ת ר״פ יתרו (ע׳ תשיט ואילך).
24) יתרו יח, יא.
25) שבת קיט, ב.
26) בשלח טז, ד.
27) ראה יומא עה, ב.
28) עקב ח, ד.
29) תענית ט, א. פרש״י חוקת כ, ב. ועוד.
30) פרשתנו כו, ב.
31) שמואל-א ז, ו.
32) פסחים פז, ב.
33) תו״ח חיי שרה קכא, סע״ב-ג. סה״מ תר״ל ע׳ קלב. תרנ״ד ס״ע סט-ע. ובכ״מ.
34) ראה לקו״ת במדבר ד, א. סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ תש״ד ע׳ 107. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל ואילך.
35) שהש״ר פ״ב, ח.
36) ברכות לג, ב.
37) בא יב, לו.
38) ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 80. וש״נ.
39) ערכין לב, סע״ב. רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פ״י ה״ח.
40) שמו״ר רפמ״ו (ע״פ ל׳ הכתוב – איוב יא, ו). המשך תרס״ו ס״ע פו. סה״מ תרפ״ט ע׳ 59.
41) ראה פירש״י שה״ש א, ב.
42) פסחים נד, א.
43) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
44) ירמי׳ לא, ח.
45) תהלים קכו, ו.
46) ע״פ בא י, כג.
47) תהלים שם, ב.
48) מיכה ז, טו.

[סה"מ דברים ח"ב ע' סו ואילך]

י״ל בסה״מ תשמ״א (קופּיר) ע׳ 340 ואילך.