בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ו׳ מנחם-אב ה׳תש״מ
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, ומבאר בלקו״ת ד״ה זה (בתחילת המאמר)2 שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי׳. וביאור הענין (השייכות דירידת הנשמה בגוף לפסוק זה), הנה בפסוק זה מדובר בענין הפדי׳ וההשבה מהגלות, דתחילת ענין הגלות הוא מירידת הנשמה בגוף [שנקרא ג״כ בשם גלות3], וזהו מה שמביא בלקו״ת על פסוק זה שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי׳, היינו שכוונת הירידה היא בכדי שעי״ז תתעלה הנשמה למדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיתה קודם ירידתה, שמזה מובן גם בענין הירידה דגלות (כפשוטו), שהכוונה בזה היא בכדי שעי״ז תהי׳ העלי׳ למדריגה נעלית יותר ממה שהי׳ לפני הגלות.
ולהבין ענין העלי׳ שנעשה בהנשמה ע״י ירידתה למטה, אף שגם לפני ירידתה טהורה היא מבחי׳ טהירו עילאה4, מביא על זה הכתוב5 והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, שע״י קיום התורה ומצוות בעולם הזה דוקא, היום לעשותם6, ממשיכים מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ (אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי7), שהוא למעלה גם מבחי׳ שרש הנשמה8 לפני ירידתה.
ועפ״ז מבאר שם מה שאמרו רז״ל9 עה״פ והיו גו׳ אשר אנכי מצוך היום, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים (דלכאורה איך אפשר להיות כן), כי ע״י ההתבוננות בזה שע״י התורה ומצוות בעולם הזה ממשיכים מעצמותו ומהותו ית׳, הנה עי״ז בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ממש. ויש לומר, דמה שבתחילה מביא כאן המאמר יהיו בעיניך כחדשים (בכ׳ הדמיון) ואח״כ מוסיף ממש [אף שלכאורה הוה לי׳ לומר (מלכתחילה) חדשים (בלי כ׳ הדמיון), כהגירסא בכמה מקומות10], הוא לפי שהם שני אופני עבודה, אתכפיא ואתהפכא. דתחילה היא העבודה דאתכפיא, כחדשים (בכ׳ הדמיון), ואח״כ הוא העבודה דאתהפכא, (חדשים) ממש. וע״ד מ״ש בתניא11 ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, שבתחילה מביא את לשון הכתוב12 חלק אלוקה ממעל (בלי תיבת ממש), ואח״כ מוסיף תיבת ממש, כי בתחילה, היינו הנשמה כמו שהיא מצד עצמה, היא (רק) חלק אלוקה ממעל (סתם), וע״י העבודה (לאחרי ירידתה למטה) היא נעשית חלק אלוקה ממעל ממש. וע״ד כללות החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ, דבתורה שבכתב הענינים הם בהעלם ובקיצור, ובתורה שבע״פ הם בגילוי ובפרטיות13.
והנה פסוק זה (והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום) בא בהמשך למ״ש לפני זה14 שמע ישראל גו׳ ואהבת גו׳. והיינו, שע״י ההתבוננות דשמע ישראל גו׳, אז יבוא לבחי׳ (ואהבת ולבחי׳) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום גו׳, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים ממש. והענין הוא, הנה ההתבוננות דשמע היא בתיבת שמע גופא, שמע מלשון אסיפה וקיבוץ (כמו וישמע15 שאול)16, והו״ע אסיפת ובירור הניצוצות שנפלו למטה, וגם שמע בע׳ רבתי דקאי על ז׳ המדות כמו שהם בבחי׳ גדלות17, ואח״כ היא ההתבוננות באחד, שהז׳ רקיעים וארץ המרומזים בהח׳ דאחד וד׳ רוחות העולם המרומזים בהד׳ דאחד18 הם בטלים להאל״ף, אלופו של עולם19. וכדאיתא בגמרא20 כיון דאמליכתי׳ למעלה ולמטה ולארבע רוחות כו׳. ויש לומר, דמה שאמרו הלשון למעלה ולמטה ולא ז׳ רקיעים וארץ (שמרומז במספר ח׳) הוא, כי ענין הוי׳ אחד הוא שגם לאחרי שנתהוה העולם הוא מיוחד עמו ית׳21, ומכיון שהגדר דמקום (עולם) הוא ו׳ קצוות, ובלעדי זה אינו נקרא בשם מקום כלל כמבואר באמרי בינה22, לכן מה שנוגע כאן (בעיקר) הוא (לא המספר ח׳, ז׳ רקיעים וארץ, כי אם) מעלה ומטה, כי עי״ז מודגש שגם לאחרי שנתהוו הו׳ קצוות דמקום העולם (מעלה ומטה וד׳ רוחות) הם בטלים ליחודו ית׳.
וממשיך בלקו״ת שם בפרק או סעיף ג׳ [וצריך עיון וחיפוש אם נקרא בשם פרק או סעיף], דכל זה הוא כפי שצריך להיות, אבל כשאינו כן כו׳ זהו בחי׳ גלות הניצוץ אלקי בתוך נפש הבהמית כו׳. ויש לבאר חלוקת הפרקים בלקו״ת שם, דבב׳ פרקים הראשונים מבאר בענין הגלות דירידת הנשמה למטה [והעלי׳ שעי״ז, וגם אופן העבודה שעי״ז נעשה העלי׳], היינו בענין הגלות שמצד עצם הירידה למטה (גם כשעובד עבודתו כדבעי), ובפרק ג׳ מבאר בענין גלות הניצוץ אלקי בתוך נפש הבהמית, שנעשה מצד העדר העבודה כו׳, שהוא הסיבה והשורש של הגלות כפשוטו. וזהו מה שממשיך בלקו״ת שם, ועל זה כתיב ציון במשפט תפדה כו׳ שקאי (גם) על הפדי׳ מהגלות כפשוטו. וגם הירידה דגלות זו היא ירידה צורך עלי׳ (כמו שמבאר בלקו״ת שם בענין ירידת הנשמה למטה, ענין הראשון דגלות), היינו שכל כוונת ירידת הגלות היא בכדי שהפדי׳ וההשבה מהגלות, ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, תהי׳ במדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהיתה קודם ירידתה.
ומבאר בלקו״ת שם, שבפסוק זה (ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה) מדובר אודות שתי בחינות. בחי׳ ציון, שעם היותה בגלות שלכן צריכה פדי׳, מ״מ אינה בשבי׳, ולכן פדייתה מהגלות היא במשפט, ובחי׳ ושבי׳, שהם שבויים ממש, ופדייתם מן השבי׳ היא בצדקה דוקא. ולפי פירוש זה, ציון במשפט תפדה הוא למעלה מושבי׳ בצדקה. אמנם בלקוטי תורה מהאריז״ל23 מפרש, שושבי׳ בצדקה הוא למעלה מציון במשפט תפדה. דענין ציון במשפט תפדה הוא שבמשפט ודין שעושין בני אדם בעולם הזה (היינו ע״י קיום התורה ומצוות ע״פ דין) גורמין שתפדה ודוחין משם החיצונים, אבל עדיין כו׳ ניכרת שם במקומה ולא תעלה עדיין למקומה הראשון כו׳. אבל כדי להוציאה מביניהם ולהעלותה ולהושיבה למקומה הראשון צריך שיעשו בני אדם בעולם הזה צדקה לעניים שהוא לפנים משורת הדין. וזהו ושבי׳ בצדקה, להשיבה למקומה צריך צדקה, ובזכות הצדקה תשוב למקומה הראשון. ויש לומר, דמ״ש האריז״ל ולהושיבה למקומה הראשון, תשוב למקומה הראשון – אף שההשבה היא לבחינה נעלית יותר ממקומה הראשון, שהרי הירידה היא צורך עלי׳ (כנ״ל) – הכוונה בזה היא, שב״מקומה הראשון״ נכלל גם בחינה זו24. וע״ד הידוע25 בענין ספירת הבינה שנכלל בה גם כתר וחכמה, ולכן נקרא היכל קודש הקדשים, קודש היינו בינה וקדשים כתר וחכמה.
והנה מ״ש האריז״ל שצדקה לעניים היא לפנים משורת הדין, אף שצדקה היא ממצוות התורה שמחוייבים בה ע״פ דין, יש לבאר בשני אופנים. אופן א׳, דמכיון שענין הצדקה הוא שנותן לעני שלא עשה לו שום דבר שיהי׳ מחוייב לגמול לו חסד עבור זה, ויתירה מזו, שנתינת צדקה אינה גם כנתינת מתנה, דאף שאין חיוב בזה, מ״מ אי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳ לא הוה יהיב לי׳ מתנתא26, לכן ענינה ותוכנה דמצות הצדקה הוא לפנים משורת הדין. ואופן ב׳ יש לומר, דמ״ש בלקוטי תורה להאריז״ל שיעשו כו׳ צדקה לעניים שהוא לפנים משורת הדין, הכוונה בזה היא לעשיית צדקה שאין בה חיוב ע״פ דין. דהנה החיוב ע״פ תורה במצות הצדקה הוא רק ברואה עני מבקש, אבל אין חיוב ע״פ דין לחזר אחר עניים או גבאי צדקה כדי לתת להם צדקה. והגם שנפסק בשולחן ערוך27 שטוב לתת צדקה קודם התפילה, שנאמר28 אני בצדק אחזה פניך, הרי דין זה הוא בהלכות תפילה ולא בהלכות צדקה, היינו דמה שטוב לתת צדקה מצד התפילה הוא בכדי שהתפילה תהי׳ כדבעי, אחזה פניך, אבל מצד הלכות צדקה אין חיוב לחזר אחר עני. ועשיית צדקה באופן כזה (גם לא קודם התפילה) היא מצד מדת החסד שבטבע כל אחד מישראל, לפנים משורת הדין. וכמו באברהם אבינו איש החסד דכתיב בי׳29 והוא יושב פתח האוהל, לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו30, דעשיית החסד שלו היתה לא רק כשראה מי שצריך לזה, כי אם שחיפש אחר עוברים ושבים בכדי שיהי׳ לו למי להשפיע [והנהגתו זו היתה גם ביום השלישי למילתו31 (שאז גוברת החולשה ביותר32), וגם כחום היום29]. כי אמיתית ענין החסד הוא שגם כשלא יש מי שצריך לקבל שפע ממנו, הנה מדת החסד גופא דורשת (מאָנט) להשפיע33. [ויתירה מזו מצינו בענין החסד שלמעלה, דסיבת התהוות הנבראים היא כי חפץ חסד הוא34, דהגם שלפני ההתהוות לא הי׳ כלל מי שיהי׳ צריך לקבל, מ״מ מכיון שחפץ חסד הוא, הנה זה גופא הי׳ סיבה להוות הנבראים, שהקב״ה חיזר (האָט נאָכגעלאָפן) אחר סדר ההשתלשלות ובראו, כדי שיוכל להטיב להם]. ומדה זו הוריש אברהם אבינו לכל אחד מישראל, דמה שישראל בטבעם הם גומלי חסדים35 הוא ג״כ באופן כזה שהם מחפשים לעשות חסד (גם כשלא יש בשעת מעשה מי שצריך), ומחזרים (און לויפן) אחר עניים וגבאי צדקה. שלכן נהגו כל ישראל להחזיק קופות צדקה בבתיהם. וזהו מ״ש האריז״ל שעשיית צדקה היא לפנים משורת הדין, כי הצדקה שעושין ישראל (מצד טבעם) היא לפנים משורת הדין. [ועד״ז הוא במצות אהבת ישראל, כמאמר הבעש״ט36 שזקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל אפילו בשביל יהודי שאף פעם לא ראו (אַז מ׳דאָרף האָבן מס״נ אויף אהבת ישראל אפילו צו אַ אידן וועלכן מ׳האָט קיינמאָל ניט געזעהן), היינו גם ליהודי שמעולם לא ראה אותו, ובמילא לא קיבל ממנו שום דבר, ואעפ״כ צ״ל מסירות נפש על אהבת ישראל אליו].
והנה ע״פ הידוע37 שפירושים שהם בכתוב אחד שייכים זה לזה, ובפרט שספרו של כ״ק אדמו״ר הזקן על פרשיות התורה חלק שני נקרא בשם לקוטי תורה, על שם הספר לקוטי תורה להאריז״ל [דשם זה ניתן ע״י כ״ק אדמו״ר הצ״צ (מנחם שמו38), ממלא מקומו של כ״ק אדמו״ר הזקן, וידוע מאמר כ״ק אדמו״ר הזקן לכ״ק אדמו״ר הצ״צ39 איש מזריע תחילה יולדת נקבה40 זהו אמך, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר40 זהו אתה], מובן, שהפירוש שבלקו״ת לאדמו״ר הזקן, שושבי׳ בצדקה הוא למטה מציון במשפט תפדה, יש לו שייכות עם הפירוש שבלקו״ת להאריז״ל, שושבי׳ בצדקה הוא למעלה מציון במשפט תפדה.
והענין הוא, דהנה נתבאר לעיל שהירידה דגלות היא ירידה צורך עלי׳. וכל מה שהירידה היא גדולה יותר, העלי׳ היא יותר. ומזה מובן, שגם לפירוש אדמו״ר הזקן שושבי׳ הוא למטה מציון, העלי׳ דושבי׳ בצדקה היא למעלה יותר מהעלי׳ דציון במשפט תפדה. דבבחי׳ ציון, מכיון שאין בה ענין השבי׳ ח״ו וענין הפדי׳ בה הוא רק היציאה מהדברים המכסים ומסתירים עלי׳, לכן לא נעשה עי״ז העלי׳ כל כך. משא״כ ושבי׳ שהם שבויים ממש, כשפודה אותם מהשבי׳, העלי׳ היא בתכלית השלימות41.
וכמו שהוא בהבחינות דנשמה, שהפדי׳ דגאולה העתידה תהי׳ לא רק בבחי׳ ציון אלא גם בושבי׳ שהיו שבויים ממש, עד״ז הוא גם בהניצוצות שבעניני העולם, שבגאולה העתידה יתבררו ויתעלו כל הניצוצות, גם אלו שנתרחקו ביותר (שהם כשבויים ממש). וזהו מה שהירידה דגלות היא ירידה צורך עלי׳ למעלה יותר גם מכמו שהי׳ בזמן הבית לפני הירידה, דנוסף לזה שבזמן הבית הי׳ רק כיבוש ארץ ז׳ אומות ובגאולה העתידה יהי׳ גם כיבוש ארץ קני קניזי וקדמוני42, הנה יתבררו אז גם כל הניצוצות ויוכללו בקדושה, אז אהפוך אל עמים גו׳ לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד43. והגם שעד״ז הי׳ בימי שלמה, דמצד ריבוי האור והגילוי שהי׳ אז (קיימא סיהרא באשלמותא44) נכללו הניצוצות בדרך ממילא45 [וכמו מלכת שבא שהביאה מתנות לשלמה46], הרי מ״מ נשארו אז ניצוצות שלא נתבררו, היינו47 שהניצוצות שנתבררו בימי שלמה הן רק הניצוצות שהי׳ שייך (גם לפני הבירור) שיורגש בהם האור, וגם הבירור דניצוצות אלו הי׳ מצד האור. משא״כ לע״ל יתבררו כל הניצוצות, גם הניצוצות שנתרחקו לגמרי ואינן שייכים להרגש האור, ואופן הבירור שלהם הוא שיהפכו לקדושה בעצם מהותם47, אז אהפוך גו׳, גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
__________
1) ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים).
2) ריש פרשתנו (דברים).
3) תניא פל״ז (מח, סע״א).
4) ראה גם לקו״ת בחוקותי מז, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
5) ואתחנן ו, ז.
6) ע״ז ג, א.
7) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. ל״ת להאריז״ל תולדות כז, יט. לקו״ת פינחס פ, ב. שם פ׳ ראה יח, ד. לא, ד. נצבים מה, ב. תניא מהדו״ק ספמ״ט (ע׳ תו). וראה ראב״ע תולדות כז, ט.
8) לקו״ת פינחס שם.
9) ראה ספרי ופרש״י עה״פ. וראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סס״א ס״ב.
10) פרש״י עה״פ תבוא כו, טז. וראה גם פרש״י עה״פ יתרו יט, א. עקב יא, יג.
11) רפ״ב.
12) איוב לא, ב.
13) ראה אגה״ק סכ״ט (קנ, ב ואילך). לקו״ת ברכה צד, א. ובכ״מ.
14) ואתחנן שם, ד-ה.
15) שמואל-א כג, ח.
16) לקו״ת האזינו עב, ב. ובכ״מ.
17) תו״א ר״פ בראשית. ובכ״מ.
18) ראה סמ״ק – הובא בב״י או״ח סס״א (ד״ה כתב בסמ״ק). שו״ע (ודאדה״ז) או״ח שם ס״ו.
19) ראה לקו״ת תזריע כג, ג. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה פי״ח (קכד, א-ב). ובכ״מ.
20) ברכות יג, ב.
21) ראה תו״א וארא נה, סע״ב ואילך. שרש מצות התפלה שם. ובכ״מ.
22) פתח השער רפ״ג.
23) עה״פ.
24) וראה סה״מ בראשית ח״א ע׳ קמ ובהערה 47.
25) ראה אוה״ת נח (כרך ג) תרלא, ב. ובכ״מ.
26) כ״ה בכמה מקומות בדא״ח (המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פס״ח (ס״ע פ). המשך תרס״ו ע׳ קלא. סה״מ תש״ה ע׳ 53. ועוד), ועד״ז הוא בר״ן ד״ה משום – נדרים כד, א. וראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב״מ טז, א. ב״ב קנו, א.
27) או״ח סו״ס צב (מב״ב י, א).
28) תהלים יז, טו.
29) וירא יח, א.
30) פרש״י עה״פ.
31) ב״מ פו, ב. פרש״י עה״פ.
32) ראה חדא״ג מהרש״א לב״מ שם.
33) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ פא. סה״מ תש״ח ע׳ 48-9. ובכ״מ.
34) ל׳ הכתוב – מיכה ז, יח.
35) יבמות עט, א.
36) ״היום יום״ טו כסלו.
37) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
38) ראה סנהדרין צח, ב. ירושלמי ברכות פ״ב ה״ד. איכ״ר פ״א, נא. וראה סה״מ אב-אלול ע׳ כד ובהערה 2.
39) ״היום יום״ כח אייר.
40) ברכות ס, א. נדה לא, סע״א.
41) ראה בארוכה ד״ה זה תשל״ה פ״ה (לעיל ע׳ כח-ט) ובהערות שם. לקו״ש ח״ט ע׳ 21 ואילך ובהערות שם.
42) ספרי ופרש״י עה״פ פ׳ שופטים יט, ח. ועוד.
43) צפני׳ ג, ט.
44) זהר ח״א קנ, רע״א. רכג, א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. ח״ג מ, ב. מו, א. סא, א. רפז, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.
45) ראה לקו״ת במדבר ד, א. סה״מ תרנ״ט ע׳ קסב. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תשסט-ע. סה״מ תש״ד ע׳ 107. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו ס״ע רל ואילך.
46) מלכים-א י, א ואילך.
47) ראה בכ״ז המשך תער״ב שם. סה״מ יו״ד-י״ט כסלו שם.
[סה"מ דברים ח"א ע' נו ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תש״מ ע׳ קצג ואילך.