בס״ד. אור ליום ד׳, חמשה עשר באב ה׳תשמ״ו
הנחה בלתי מוגה
לא1 היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים (ויש גורסין2 בנות ישראל) יוצאות כו׳ וחולות בכרמים, ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך כו׳ (כמפורש בהמשך המשנה פרטי הפסוקים שהיו אומרים, ויש בזה גם חילוקי גירסאות וכו׳), ומסיים בפסוק3 צאינה וראינה גו׳ ביום חתונתו וביום שמחת לבו. הנה תוכן ענין זה ברוחניות הוא4, דקאי על נישואי כנסת ישראל והקב״ה הנקרא בחור5, שזה יהי׳ לעתיד לבוא (כדאיתא במדרש6), וזהו ענין יום חתונתו כו׳. דזהו מה שלעתיד לבוא תהי׳ גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות7, ענין הנישואין, ובאופן דה׳ ימלוך לעולם ועד8, דכל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק9. ועוד זאת, דענין זה שלמעלה מבחי׳ זמן ומקום (שלכן אין לו הפסק) נמשך דוקא בעולם הזה התחתון שאין למטה ממנו, המוגדר בגדרי והגבלות הזמן והמקום, דמשום זה הוא תחתון, והגבלה זו היא לא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות ובחומריות בפשטות. ואעפ״כ, הנה בעולם זה גופא נמשכים כל הענינים בתכלית השלימות שבהם, וביחד עם זה, בגלוי דוקא.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה דיוק רבותינו נשיאינו במשנה זו10, בביאור טעם הדבר שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. דהנה בשלמא יום הכיפורים הוא יום מיוחד בשנה, כמ״ש11 אחת בשנה גו׳, וכתיב12 כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה׳ תטהרו, אבל מהו הענין המיוחד שבט״ו באב שלא היו ימים טובים כמוהו. ומובא ע״ז בהדרושים13, דאיתא הטעם ע״ז בפרי עץ חיים14 שאז הוא מילוי הלבנה בשלימות (קיימא סיהרא באשלמותא15). ויש לומר שזהו טעם על מה שיום זה הוא יום טוב מיוחד לישראל (כלשון המשנה ימים טובים לישראל), ושייך לבנות ישראל ובנות ירושלים, משום שישראל מונין ללבנה ודומין ללבנה16, ואם כן, ביום שבו מילוי הלבנה הוא בשלימות, הרי זה מורה על שלימות דישראל (כי שלימות הלבנה בפשטות נשתלשל משלימות הלבנה ברוחניות, שהם ישראל), ולפיכך הוה יו״ט לישראל. אך עדיין צריך להבין (כמובא בהדרושים13), שהלא בכל ט״ו לחודש הוא מילוי הלבנה, ולא מצינו שיהי׳ אז יו״ט לבד מפסח וסוכות שהוא בט״ו, וממה שאומר לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב משמע שהוא עוד יו״ט יותר מבשאר מועדים, דהיינו אפילו מפסח וסוכות, וצריך להבין זה. ויש להוסיף בדיוק זה, דאדרבה, חג הפסח הרי הוא בחמשה עשר לחודש ניסן שהוא חודש מיוחד, כנרמז גם בשמו ניסן לשון ניסים17, ולא עוד אלא שהלשון ניסן בב׳ נוני״ן מורה על ניסי ניסים כדאיתא בגמרא18, ומזה מובן, שענינו של חודש ניסן הוא לא רק עלי׳ למעלה מהטבע סתם (נס לשון הרימו נס19), אלא הוא למעלה גם מבחי׳ נס. ובכללות חודש ניסן הוא חודש הגאולה. ועד״ז חג הסוכות הוא בחמשה עשר לחודש תשרי, שהוא ג״כ חודש נעלה ביותר, כנרמז גם בשמו, תשרי אותיות רשית20. ובפרט בחמשה עשר בו, שאז ענין הרשית שבתשרי אינו באופן דהעלם וכיסוי אלא באופן של גילוי וחג. וכנודע21 בפירוש הכתוב22 תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, דבא׳ בתשרי (ראש השנה) עניני תשרי הם בבחי׳ כסה והעלם, ובחג הסוכות, הם באופן של חג וגילוי. ועוד זאת, דחודש תשרי הוא חודש התשובה, דענין התשובה בכלל הוא בתוקף יותר משאר הענינים, באופן דכפליים לתושי׳23. משא״כ חודש אב לכאורה הוא (לא רק חודש סתם, אלא) למטה משאר החדשים, שהרי בו הי׳ חורבן הבית. וגם ענין זה שייך לחודש זה דוקא, שהרי חודש זה מזלו ארי׳, ואיתא במדרש24 עלה ארי׳ במזל ארי׳ והחריב אריאל, עלה ארי׳ זה נבוכדנאצר דכתיב25 עלה ארי׳ מסובכו, במזל ארי׳ שנאמר26 עד גלות ירושלים בחודש החמישי, והחריב אריאל הוי אריאל קרית חנה דוד27. וא״כ יפלא מאוד אמאי אמרו שחמשה עשר באב הוא יו״ט נעלה יותר מחמשה עשר בניסן (חג המצות) וחמשה עשר בתשרי (חג האסיף).
ומבואר בהדרושים28, דהיא הנותנת, דהגם שבכל ט״ו לחודש הוא מילוי הלבנה, מ״מ לא היתה אז הירידה כל כך, וממילא העלי׳ ג״כ אינה עלי׳ ביותר, משא״כ בט״ו באב שהירידה היתה ירידה ביותר ולכן העלי׳ היא ג״כ ביותר, וכנודע הכלל בירידות ועליות דכל שהירידה היא ביותר העלי׳ היא ג״כ ביותר. וביאור גודל הירידה דחודש אב יובן ע״פ לשון הכתוב בזה29 ותרד פלאים. דענין פלאים הוא ענין ההפלאה בתכלית, כמבואר בכמה מקומות30 ענין פלא בקדושה. ומזה מובן גם בלעו״ז, דכשהירידה היא באופן דפלאים, הרי זה ירידה בתכלית. ומכיון שהירידה היא בתכלית באופן של פלא, הרי ע״פ הכלל הנ״ל מובן מזה, שגם העלי׳ שעי״ז (כשקיימא סיהרא באשלמותא) היא בבחי׳ פלא. ומטעם זה היו״ט דט״ו באב הוא נעלה יותר מהיו״ט דט״ו בחודש הגאולה (פסח) וט״ו בחודש התשובה (סוכות), משום שהירידה שלפני זה היא ירידה גדולה ביותר, ולכן העלי׳ היא לפי ערך הירידה, ולמעלה מזה. וזהו דיוק לשון המשנה לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב כו׳, שימים טובים כט״ו באב לא היו לישראל בזמן אחר, מכיון שלא היתה אז ירידה גדולה כזו.
והנה הכלל הנ״ל בכל עלי׳ וירידה, שהעלי׳ היא לפי ערך הירידה, מודגש ביותר בענין זה גופא, הירידה דחודש אב (תשעה באב) והעלי׳ שעל ידה. וכדאיתא בהמשך המדרש הנ״ל24, עלה ארי׳ כו׳, שזה שבא נבוכדנאצר במזל ארי׳ וכו׳ הוא על מנת שיבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל, יבוא ארי׳ זה הקב״ה דכתיב בי׳31 ארי׳ שאג מי לא יירא, במזל ארי׳ והפכתי אבלם לששון32, ויבנה אריאל בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס33. דמלשון זה, שהחורבן הי׳ על מנת34 ובשביל הבנין והעלי׳ דלעתיד, מובן, שהעלי׳ היא לפי ערך הירידה (שהרי כל הירידה היא בשביל העלי׳). וכפשטות הפירוש במדרש, שכשם שהירידה (החורבן) היתה ע״י ארי׳ זה נבוכדנאצר, תוקף דלעו״ז, שהרי ארי׳ הוא מלך שבחיות35, עד״ז העלי׳ לעתיד תהי׳ ע״י בחי׳ ארי׳ שלמעלה (ארי׳ שאג מי לא יירא), בחי׳ התוקף שלמעלה (ע״ד מלך שבחיות למטה). ועוד זאת, דגם בהדוגמא דארי׳ גופא מודגש ענין ירידה צורך עלי׳, כידוע הדיוק בכמה מקומות36, מדוע מבחי׳ פני שור שבמרכבה אשר פני שור מהשמאל37, משתלשל למטה שור שהוא חי׳ טהורה, משא״כ מפני ארי׳ שבמרכבה שהוא אל הימין37 דוקא משתלשל למטה הארי׳ שהוא חי׳ בלתי טהורה, ותרד פלאים, למטה מן השור, עד שהוא מלך שבחיות (תוקף דחיות בלתי טהורות). אך הענין הוא, דהיא הנותנת, דמכיון שהארי׳ ירד למטה מטה ביותר, ותרד פלאים, לפיכך יש בו תוקף גדול יותר, מבחי׳ ימין דוקא (שלמעלה מבחי׳ שמאל).
והנה אמרו רז״ל38 המעשה הוא העיקר. ועד״ז מובן גם בענין זה דעל מנת שיבוא ארי׳ זה הקב״ה כו׳, שהמעשה הוא העיקר, שענין זה יבוא לידי (קומט אַראָפּ אין) מעשה בפועל. ויש לומר, דגם בלשון זה גופא (מעשה) מרומז הענין הנ״ל דירידה צורך עלי׳. כי הגם שהמעשה בכלל הוא מצב של ירידה לגבי שאר הכחות39 (כמו בפשטות בעבודת האדם, שהמעשה הוא ענין של ירידה לאדם ממדריגתו), וכדיוק לשון רבותינו נשיאינו בכמה מקומות (בשיחותיהם, וגם במאמריהם) שכל הענינים דעבודת האדם צריכים לרדת (אַראָפּקומען) לידי מעשה [דלשון זה הוא בדיוק, משום שכח המעשה הוא ירידה לגבי האדם עצמו], הנה אעפ״כ הרי המעשה הוא העיקר, וטעם הדבר הוא (כנ״ל), משום שדוקא ע״י הירידה בבחי׳ המעשה באים לתכלית העלי׳. ויש לבאר יותר ענין העלי׳ שע״י בחי׳ המעשה למעלה, ע״פ דוגמא מהאדם התחתון. דהנה באדם התחתון נקרא ענין המעשה על שם כפי׳40, מלשון אתכפיא, והיינו שענין זה יורד גם באדם כזה שצריך כפי׳ לעשות רצונו של הקב״ה, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני41. והנה בדין זה דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, הרי כפי׳ זו מגלה בו את רצונו האמיתי42, עד שזה נקרא רצונו לגבי דין לרצונכם תזבחו43 וכו׳. ונמצא, שבחי׳ כפי׳ זו הוא ענין של ירידה צורך עלי׳, שעי״ז דוקא מתגלה עומק הרצון האמיתי. ועד״ז יש לומר כביכול למעלה, שדוקא ע״י בחי׳ המעשה שלמעלה, ענין הירידה כביכול, עלה ארי׳ מסובכו כו׳, עי״ז נעשה ענין של יבוא ארי׳ זה הקב״ה דכתיב בי׳ ארי׳ שאג מי לא יירא, ענין כפי׳ ושינוי והפיכה בכל סדר ההשתלשלות, ונעשה מעמד ומצב שהוא למעלה שלא בערך מהמצב שלפני זה. ועד שבאים לענין אודך ה׳ כי אנפת בי44, שההודאה היא על הירידה, משום שרואים בגילוי לעיני בשר שהעלי׳ היא לגמרי שלא בערך לגבי המצב שלפני הירידה. ובלשון חז״ל45, ליום שכולו שבת ומנוחה, בחי׳ שבת ומנוחה שלמעלה מגדרי עלי׳ וירידה וכו׳, עד שאי אפשר לומר ע״ז לשון עלי׳ כלל. ועוד זאת, דגם בענין זה גופא ישנו ענין של לחיי העולמים, נצחיות, כמבואר במ״א46 הענין בזה.
ובכל זה יובן גם מה שבחמשה עשר באב היו בנות ירושלים ובנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, דיש לומר שזה מרמז על העלי׳ דט״ו באב שתהי׳ לעתיד לבוא, בארץ ישראל ובירושלים. ויש לומר47, שב׳ הגירסאות (בנות ישראל ובנות ירושלים) מרמזות על ב׳ דרגות, בחי׳ ישראל הוא ז״א48 וירושלים היא מלכות49. אבל בענין זה ירושלים (מלכות) היא למעלה מישראל (ז״א), כי היא בחי׳ ירושלים עיר הקודש המוסיפה כח בז״א50, בחי׳ נקבה תסובב גבר51. וכמו ירושלים עיר הקודש בפשטות שהיא היתה עיר הבירה דכל ארץ ישראל, קרית מלך רב52. ולשם עלו כל ישראל שלש פעמים בשנה, כמ״ש53 שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳. והזכרים (זכורך) היו מביאים גם את נשותיהם ובניהם54, וגם קטנים, ובשנת הקהל55 אפילו קטני קטנים, על מנת לשמחם בשמחת הרגל54. ומזה מובן גם ענין המעלה הרוחניות שבירושלים, שבזמנים מיוחדים אלו היו מקבלים ענינים רוחניים מיוחדים בירושלים, במכל שכן וקל וחומר מפעולת ירושלים בכל ימות השנה. וכמ״ש56 ירושלים הבנוי׳ כעיר שחוברה לה יחדיו, ואמרו רז״ל57 שבירושלים בזמן הרגל כל ישראל הם חברים (וענין זה נוגע גם להלכה בפועל57). ובירושלים גופא הנה כשם שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וירושלים מקודשת מארץ ישראל, הרי יש בה בית המקדש וקודש הקדשים וכו׳58.
ובזה יש לבאר גם הקשר דט״ו באב ליום הכיפורים. כי הנה נת״ל שענין ט״ו באב הוא היחוד דישראל וקוב״ה, וענין זה הוא בשלימות בירושלים (כנ״ל). אמנם בהדגשה יתירה ענין זה הוא ביום הכיפורים, כידוע, דהתאחדות שלימות ג׳ הענינים דעולם שנה נפש [אשר ג׳ בחינות אלו הוא יסוד של ספר יצירה, כלשון כ״ק אדמו״ר מהר״ש59, ויש לומר הכוונה בזה, שכל היצירה דסדר ההשתלשלות מיוסדת על ג׳ בחינות אלו] היא דוקא בירושלים. דשלימות הנפש, יחידה שבישראל, הכהן גדול, ושלימות העולם, בחי׳ יחידה שבמקום, הוא קודש הקדשים, ושלימות השנה, הזמן, בחי׳ יחידה שבזמן, יום הכיפורים כולם מתאחדים בירושלים עיר הקודש60. ובפרט שענין זה הוא בעבודת הקטורת, שהיא מלשון61 בחד קטירא אתקטרנא, שלימות ההתקשרות וההתאחדות. ועוד זאת, שעבודת הקטורת כוללת גם חלבנה, ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו62. וענין זה נמשך בכל שנה ושנה, ויתר על כן, שבכל שנה יש הוספה בדבר, כמבואר באגה״ק63 שבכל שנה ושנה יורד מלמעלה אור עליון חדש שלא הי׳ מאיר מעולם עדיין אור עליון כזה, וענין זה נמשך בכל עניני השנה, וכל שכן וקל וחומר בענינים העיקריים שבשנה, ומזה נמשך אח״כ בכל פרטי השנה.
והנקודה העיקרית והפנימית דכל זה, שהיא גם נקודה המתפשטת ובגלוי ולעיני בשר, הוא שוראו כל עמי הארץ64, אשר והיתה לה׳ המלוכה65, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) תענית כו, ב (במשנה).
2) ראה שינויי נוסחאות למשניות סוף תענית. וש״נ. וראה לקו״ש חי״ט ע׳ 80 הערה 2.
3) שה״ש ג, יא.
4) ראה גם לקו״ש ח״ד ע׳ 1336 ואילך. ד״ה זה תשמ״ג (לעיל ע׳ נח ואילך).
5) ראה שה״ש ה, טו ובפרש״י שם.
6) שמו״ר פט״ו, כו. וראה לקו״ת שה״ש מח, א.
7) ראה תוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
8) בשלח טו, יח. וראה ד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רכח ואילך).
9) עירובין נד, א.
10) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו. ד״ה נחמו שבהערה 8. וראה ד״ה זה תשל״ה (לעיל ע׳ לז ואילך). תשמ״ב (לעיל ע׳ נד ואילך). תשמ״ג (לעיל ע׳ נח ואילך). תשד״מ (לעיל ע׳ סג ואילך). תשמ״ז (לקמן ע׳ עז ואילך). ד״ה להבין ענין ט״ו באב ויוהכ״פ תשל״ו (לעיל ע׳ מז ואילך). ד״ה נחמו תשכ״ח (סה״מ דברים ח״א ס״ע פט-צ). תשל״ז (שם ע׳ צב ואילך). תשמ״א (שם ע׳ קה ואילך). תשמ״ה (שם ע׳ קי ואילך). ד״ה ושננתם לבניך תשל״ח (שם ע׳ צז ואילך). ועוד.
11) אחרי טז, לד.
12) שם, ל.
13) ד״ה נחמו עת״ר שם (ע׳ רכא ואילך).
14) שער (כג) חג השבועות בסופו.
15) ראה שמו״ר שם. זהר ח״ג רנ, רע״א. ח״א קנ, רע״א. ח״ב רטו, א. רכה, סע״ב. ועוד.
16) ראה בכ״ז חדא״ג מהרש״א חולין מ, ב. ובכ״מ.
17) ראה מדרש לקח טוב בא יב, א.
18) ברכות נז, רע״א.
19) ישעי׳ סב, י.
20) בעה״ט עקב יא, יב. אוה״ת סוכות ע׳ א׳תשנו. סה״מ תר״ל ע׳ רפז. תרנ״ו ע׳ רעז. ועוד.
21) לקו״ת ר״ה נד, ריש ע״ד. סידור (עם דא״ח) שער ר״ה רלה, ב. וראה גם פסיקתא רבתי פמ״ב.
22) תהלים פא, ד.
23) ל׳ הכ׳ – איוב יא, ו. ראה שמו״ר פמ״ו, א.
24) יל״ש ריש ירמי׳ (רמז רנט). הובא ונת׳ באוה״ת נ״ך שם ע׳ א׳נו ואילך. סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רצד ואילך. לקו״ש חכ״ט ע׳ 10 ואילך.
25) ירמי׳ ד, ז.
26) שם א, ג.
27) ישעי׳ כט, א.
28) סה״מ עת״ר שם. אוה״ת נ״ך שם ע׳ א׳צו.
29) איכה א, ט. וראה אוה״ת שם ע׳ א׳סב ואילך.
30) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ שפא ואילך. ובכ״מ.
31) עמוס ג, ח.
32) ירמי׳ לא, יב.
33) תהלים קמז, ב.
34) ראה הנסמן בהערה 24. וש״נ.
35) חגיגה יג, ב.
36) אוה״ח עה״ת אחרי יז, יד. וראה תו״א מג״א צג, ג. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך ארי׳ ס״א. ובכ״מ.
37) יחזקאל א, י.
38) אבות פ״א מי״ז.
39) ראה גם ד״ה ועבדי דוד דאחש״פ שנה זו (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רצ ואילך). ובכ״מ.
40) ראה תו״א משפטים עו, א. שם, ג. סה״מ תרע״ח ע׳ קכא. תרצ״ט ע׳ 191. ובכ״מ.
41) רמב״ם הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
42) ר״ה ו, א. תו״כ ויקרא א, ג. וש״נ.
43) אמור כב, כט.
44) ישעי׳ יב, א.
45) תמיד בסופה.
46) ראה ד״ה החודש תשמ״ה (סה״מ ד׳ פרשיות ח״ב ע׳ שיט). ועוד.
47) ראה בארוכה שיחות שלפני המאמר (התוועדויות תשמ״ו ע׳ 224 ואילך. לקו״ש חכ״ט ע׳ 255 הערה 45).
48) קה״י בערכו. ובכ״מ.
49) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך ירושלים. וראה לקו״ת עקב טו, סע״ג ואילך. שה״ש ו, ג ואילך. ובכ״מ.
50) ראה לקו״ת עקב שם, ד. ובכ״מ.
51) ירמי׳ לא, כב. וראה אוה״ת בראשית מ, ב ואילך. ובכ״מ.
52) תהלים מח, ג.
53) תשא לד, כג.
54) ראה ר״ה ו, ב. רמב״ם הל׳ יו״ט פ״ו הי״ז.
55) ראה רמב״ן ואוה״ח וילך לא, יג. ירושלמי ריש חגיגה. לקו״ש חכ״א ע׳ 353 הערה ד״ה אפילו קטני קטנים.
56) תהלים קכב, ג.
57) ירושלמי חגיגה פ״ג ה״ו. וש״נ.
58) כלאים פ״א מ״ו.
59) סה״מ תרכ״ח ע׳ קמד. וראה גם אוה״ת יתרו ע׳ תתטז.
60) ראה גם לקו״ש חי״ז ע׳ 172.
61) זח״ב רפח, א.
62) ראה זח״א ד, א. תניא פכ״ז.
63) סי״ד.
64) ל׳ הכתוב – תבוא כח, י.
65) עובדי׳ א, כא.
[סה"מ אב-אלול ע' עא ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשמ״ו ע׳ רכ ואילך. התוועדויות תשמ״ו ח״ד ע׳ 204 ואילך.