בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשט״ז (מאמר א׳)
הנחה בלתי מוגה
אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים1, הנה אומר כאן ג׳ לשונות, אנכי, הוי׳, אלקיך, דג׳ לשונות אלו הם ג׳ מדריגות מלמעלה למטה. דאנכי מורה על שם המעלה כמ״ש2 אנכי הרואה, וכדאיתא בזהר3 דאנכי הוא אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, היינו שהוא למעלה מאות וקוץ איך שהוא באופן היותר נעלה, הנה אנכי הוא למעלה מזה. והוי׳ הוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד4 למעלה מהטבע, היינו שהוא למעלה מהטבע באופן היותר נעלה דטבע, הנה הוי׳ הוא למעלה מזה, שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, שהוא למעלה משינוי הזמן באופן היותר נעלה דזמן. אמנם מזה שצריך לומר בו שהוא כאחד שאין בו שינוי, הרי מובן מזה שישנו סלקא דעתך לומר שאינו כאחד, וע״ז אומרים שהוא כאחד. דבכללות הנה הוי׳ קאי על אצילות, שאצילות הוא הממוצע בין אוא״ס לנבראים, היינו אשר ענין האצילות הוא מה שנמשך להבריאה (דער צוטראָג וואָס מען טראָגט זיך צו דער בריאה) אבל הוא עדיין קודם הבריאה בפועל, הנה מצד ההמשכה (צוטראָג) להבריאה הי׳ אפשר לחשוב שפועל איזה שינוי ח״ו, הנה ע״ז אומרים שהוא הי׳ הוה ויהי׳ כאחד, שאין בו שום שינוי ח״ו. ואלקיך הוא כחך וחיותך5, דאלקים בגימטריא הטבע6 שהוא הגבלת העולמות, דזהו מה ששם אלקים הוא מדת הגבורה והצמצום.
וצריך להבין מפני מה במתן תורה נאמרו ג׳ הלשונות דאנכי הוי׳ אלקיך, מה שייך ענין זה למתן תורה. וגם צריך להבין מ״ש אח״כ אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, מה שייך ענין זה למתן תורה. והנה איתא במכילתא וכן פירש״י7 דכדאי הוא מה שהוצאתיך מבית עבדים על מנת שתקבלו את התורה, אך אין זה מובן דלפי זה הי׳ מספיק שיאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים, ומפני מה הוא אומר מארץ מצרים. אמנם זה יש לפרש ע״פ מה דאיתא במדרש8 דארץ מצרים הי׳ מדינה קשה שאין עבד אחד יכול לברוח משם ומ״מ יצאו משם ששים ריבוא בנ״י ביד רמה9, לזה הוא אומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דאף אשר היא מדינה קשה, מ״מ הוצאתיך, וזהו על מנת שתקבלו את התורה. אמנם צריך להבין, למה צריך הטעם דאשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דמאחר שבמתן תורה הי׳ גילוי נעלה ביותר, דוירד הוי׳ על הר סיני10 ופסקה זוהמתן11 כמו קודם החטא והי׳ הגילוי עד בחי׳ אנכי מי שאנכי, הרי מצד הגילוי עצמו שהי׳ במתן תורה הרי זה בעצמו הוא טעם מספיק שיקבלו את התורה, ומפני מה צריך לטעם נוסף דאשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. וא״כ הרי אי אפשר לומר דאומרו אשר הוצאתיך גו׳ הוא רק מצד זה שתקבלו את התורה, כי אם אשר הענין דיציאת מצרים שייך למתן תורה ולכן מזכירו כאן. ובאמת הנה גם ע״פ מה דאיתא במכילתא דזה שאומר אשר הוצאתיך הוא טעם שיקבלו את התורה, צריך ג״כ לומר אשר הענין דיציאת מצרים שייך למתן תורה, שהרי למעלה אינו שייך שום ענין של הזדמנות, והכל הוא בכוונה, ומכיון אשר יציאת מצרים היא טעם אשר בשביל זה צריך לקבל את התורה, אין זה בדרך הזדמנות כי אם אשר הענין דיציאת מצרים מביא (בריינגט) הענין דמתן תורה והענין דמתן תורה שייך להענין דיציאת מצרים, דהיינו הך, וצריך להבין שייכות הענין דיציאת מצרים למתן תורה.
ולהבין זה צריך להקדים תחילה מה שנת״ל12 מה שהתורה ניתנה לנשמות דוקא ולא למלאכי השרת, ולנשמות גופא לא ניתנה לנשמות כמו שהן קודם התלבשותן בגופים כי אם כמו שהן מלובשות בגופים דוקא, ולנשמות בגופים גופא לא העלו אותן למעלה כי אם וירד הוי׳ על הר סיני והציע את השמים ושמי השמים למטה דוקא13, הנה המלאכים הם עומדים כמ״ש ויעמידם לעד לעולם14, עצי שטים עומדים15, שהם במדידה והגבלה, דאף אשר ילכו מחיל אל חיל16, מ״מ הרי כל העליות שלהם הוא באותה המדריגה, משא״כ בנשמות כתיב17 ונתתי לך מהלכים גו׳. וזה שהנשמות הן מהלכים אין זה מצד עצמן, דמצד עצמן הרי גם הנשמות הן עומדים כמ״ש18 חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, כי אם בירידת הנשמה בגוף דוקא שהוא חיבור דב׳ הפכים, שהנשמות עלו במחשבה19 שהוא למעלה מכל הנבראים והגוף הוא בחי׳ דומם שהוא למטה מכל הנבראים20, הנה ע״י חיבור ב׳ הפכים נתגלה גילוי נעלה ביותר. והעיקר הוא ע״י שהנשמה היא למטה ועוסקת בתורה ומצוות בענינים גשמיים שזהו תכלית הכוונה ופנימיות הרצון, הנה ע״י שהנשמה משלמת את הכוונה, עי״ז מתבטלות (גייט אַראָפּ) כל ההגבלות ונעשית בבחי׳ מהלך. וזהו מה שניתנה התורה לנשמות בגופים למטה דוקא, שהענין דמתן תורה למטה הוא ג״כ חיבור דב׳ הפכים, חיבור דבני רומי ובני סוריא21, בורא ונברא, דאין ערוך מנברא לבורא ובמתן תורה נתייחדו, שנתבטלו כל ההגבלות, והוא ע״י עבודת הנשמות שעוסקות בתורה ומצוות ומשלימות הכוונה ופנימיות הרצון, הנה מצד פנימיות הרצון מתבטלות כל ההגבלות.
וביאור הענין22, איתא בזהר23 תלת קשרין מתקשרין דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, שהתורה מקשרת נשמות ישראל בקוב״ה, דזהו מה שנתחדש ע״י מתן תורה אשר ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד24. וזהו מה שמצינו בתורה ב׳ הפכים, דבתורה כתיב25 ואהי׳ אצלו אמון, הנה מה שאומר אצלו קאי על העצמות שלמעלה מאור באופן היותר נעלה דאור, הנה אצלו הוא למעלה מזה, ומ״ש אמון הוא כמארז״ל26 אל תקרי אמון אלא אומן דהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב״ה, הנה ב׳ ההפכים שבתורה הוא לפי שהתורה היא ממוצע בין אוא״ס ועולמות, וכמו״כ היא ממוצע בין אוא״ס ונשמות ישראל27. דזהו תלת קשרין מתקשרין דא בדא, שהתורה היא מקשרת נשמות ישראל באוא״ס.
אמנם צריך להבין אומרו מתקשרין, דהנה ענין הקשר שייך על שני דברים נפרדים דוקא, דב׳ דברים נפרדים כאשר הם מתקשרים כאחד שייך בזה לשון התקשרות, משא״כ בדבר שהוא מיוחד אין נופל בזה הלשון דהתקשרות כי אם הלשון דדביקות, וכמו באור ומאור שהלשון הוא דביקות האור במאור, דלהיות אשר כל מציאות האור, גם בגלוי, הוא מהמאור, לזאת הלשון הוא דביקות, ומה שאומרים שהוא דבוק בהמאור הוא לשלול, דזה שכל מציאותו מהמאור הנה אופן מציאותו מהמאור אינו בדרך התחדשות כי אם בדרך דביקות, דכל זה הוא באור שכל מציאותו הוא מהמאור ואינו מציאות לעצמו כלל, לזאת הלשון הוא דביקות, ולשון התקשרות מורה על דבר שהוא מציאות לעצמו ומתקשר, ומאחר שבישראל ואורייתא איתא הלשון דהתקשרות, מובן מזה שהם מציאות נפרדת.
והענין הוא, דהנה הנשמות ירדו לבי״ע כמו שאומרים28 טהורה היא אתה בראתה29, ומצד ירידתן לבי״ע נעשו בבחי׳ מציאות נפרד, דהגם שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש30, מ״מ הרי זה אלקות כפי שהעמיד עצמו (ווי עס האָט זיך אויסגעשטעלט) ביש הנברא, ולכן הרי בירידתה למטה צריכה כמה וכמה עבודות להסיר המניעות כו׳, ולהיות שנעשית בבחי׳ מציאות נפרדת, לזאת נופל בזה לשון התקשרות. וההתקשרות היא ע״י התורה, כנ״ל שהתורה מקשרת נשמות ישראל בקוב״ה. והנה בכדי שיהי׳ קשר של קיימא צריך להיות ב׳ קשרים דוקא, קשר על גבי קשר31, דכמו״כ הוא בעבודת הנשמה להתקשר באלקות, שזהו כל ענין העבודה דשכר מצוה מצוה32 מלשון צוותא וחיבור33, הנה האופן דלימוד התורה וקיום המצוות צ״ל באהבה ויראה דוקא, שאז הוא קשר כפול, שעי״ז היא מתקשרת בקוב״ה. והנה הטעם מה שבאפשרות הנשמה הוא להתקשר בקוב״ה, הנה הטעם לזה לפי שבשרשה הרי היא אלקות כנ״ל שהיא חלק אלקה ממעל ממש, אלא אשר האלקות ירד ביש הנברא, לזאת הנה ע״י העבודה דלימוד התורה וקיום המצוות באהבה ויראה אפשר לקשרה בקוב״ה לפי שבשרשה היא אלקות.
והנה כמו שהוא בנשמות, כמו״כ יובן גם בתורה שנעשית בבחי׳ מציאות, שהרי התורה היא חכמתו של הקב״ה והחכמה היא בבחי׳ מציאות, ובאין ערוך כלל לאוא״ס כמ״ש34 כולם בחכמה עשית שהחכמה היא כעשי׳35, דלמעלה הנה אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא36, והתורה שהיא בבחי׳ חכמה ידיעא הרי היא באין ערוך כלל והיא בבחי׳ מציאות נפרדת. וביאור הענין בקצרה יובן ע״ד ההפרש בין רצון וחכמה בנפש האדם, שהרצון אינו שום מציאות לעצמו כלל דכל מציאות הרצון הוא רק מרוצת והטיית הנפש37, ולכן הנה כשפוסק מלרצות לא נשאר שום מציאות, לפי שאינו שום מציאות לעצמו כלל מבלעדי הנפש, משא״כ בחכמה שהחכמה היא מציאות, כח החכמה. דעד״ז יובן למעלה שהחכמה היא מציאות, ומאחר שהתורה שהיא בחי׳ חכמה היא מציאות נפרדת, שייך בזה הלשון דהתקשרות. וההתקשרות היא ע״י נשמות ישראל, דעי״ז שנשמות ישראל עוסקים בתורה הנה הם פועלים הקישור דאורייתא בקוב״ה, כמארז״ל38 כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. והנה הטעם מה שבאפשרות התורה היא להתקשר בקוב״ה, הוא ע״ד מה שנת״ל בענין הנשמות דזה שמתקשרות בקוב״ה הוא לפי שבשרשן הן אלקות, כמו״כ הוא גם בתורה, דזה שמתקשרת בקוב״ה הוא לפי שבשרשה היא בחי׳ רצון ותענוג, שהם ביחוד עם העצם, אלא שירדה בחכמה, לזאת באפשרותה להתקשר בקוב״ה. וזהו תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, דכמו שהם בגילוי הם מציאות נפרדת, וע״י לימוד התורה באהבה ויראה הנה ישראל פועלים ההתקשרות בהתורה והתורה בישראל.
והנה ב׳ ענינים אלו, מה שהתורה פועלת הקישור בישראל וישראל בהתורה, הוא בב׳ זמנים מיוחדים, שהוא לימוד התורה שקודם התפילה ולימוד התורה שאחרי התפילה. דהנה קודם התפילה הרי נשמה באפו39, דהכחות דנפש האלקית הם בתרדמה (זיינען פאַרשלאָפן) ומה שבגילוי הוא רק הגוף ונפש הבהמית, ואיך יוכל לעבוד עבודתו בעבודת התפילה, מהבחינה דהודאה עד הבחינה דעבדא קמי מארי׳40, הנה לזאת צריך להיות לימוד התורה שקודם התפילה, דמעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשי׳ קא עביד41. שהתורה צריכה לפעול בו ב׳ ענינים, לגלות את הנפש האלקית ולהתיש את הנפש הבהמית, שזהו מה שהתורה נקראת עוז ותושי׳42, עוז לנפש האלקית שמבחי׳ נשמה באפו תתפשט בכל הרמ״ח אברים ושס״ה גידים, ותושי׳ לנפש הבהמית שהרי תכלית ענין העבודה הוא שגם נפש הבהמית יקבל את האור לזאת הנה התורה היא תושי׳ לנפש הבהמית, שמזככת אותה עד שתהי׳ מוכשרת ג״כ לקבל את האור, דזהו לימוד התורה שקודם התפילה שהוא אדעתא דנפשי׳. אמנם לימוד התורה שאחרי התפילה הוא לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה43. דאחרי שעבד עבודתו בתפילה ופעל אצלו גילוי נפשו האלקית, אז הוא עוסק בתורה לשמה, לשם התורה, שמחבר ומקשר את התורה באוא״ס, כדאיתא44 גבי דוד שהי׳ מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שממשיך אור חדש בתורה שלא הי׳ לעולמים. והנה ע״י שממשיך אוא״ס בתורה, עי״ז הוא ממשיך את האור גם בנפשו, דמאחר אשר הוא הוא הלומד והממשיך האור בתורה, לזאת הנה עי״ז הוא ממשיך את האור גם בנפשו. וצריך להבין, דמאחר שכבר פעל גילוי נפשו האלקית בתפילה, מה מוסיף בנפשו לימוד התורה על עבודת התפילה. והענין הוא, שההתחדשות בלימוד התורה שאחרי התפילה על עבודת התפילה היא בב׳ ענינים. הא׳ הוא שההמשכה שפעל בשעת התפילה לא היתה אצלו בהתיישבות, דזהו כללות ענין התפילה שהיא בבחי׳ רצוא, אמנם התורה היא אור פנימי, ולזאת הנה ההמשכה שנעשית ע״י לימוד התורה היא בהתיישבות בכלים. והב׳ הוא דההמשכה שבתפילה הרי היא ע״י התבוננות, ומאחר שהיא ע״י ההתבוננות הרי ההמשכה היא רק האלקות שבעולמות, וגם בהתבוננות נעלית יותר, מ״מ מאחר שהיא מושגת בשכל האדם, שהרי ענין העבודה הוא שגם הנפש הבהמית תשיג כנ״ל, ולזאת הרי ההתבוננות צריכה להיות מושגת בשכלו האנושי, ומאחר שהיא מושגת בשכל האנושי הרי גם במדריגות היותר נעלות הוא רק מה ששייך להשתלשלות, אמנם בלימוד התורה שאחרי התפילה, הרי התורה היא מלמעלה למטה, במילא הוא מוצא ותופס (טרעפט ער זיך און ער נעמט) אלקות שלמעלה מהעולמות. והגם שגם בתפילה הוא מתבונן בהענין דוירם קרן לעמו45 שהוא למעלה מהגילויים דהשתלשלות, דבתחילה כתיב46 כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים, שכל זה הוא בכלל ההשתלשלות, ואח״כ כתיב וירם קרן לעמו שהוא העצמות, אמנם ההתבוננות שלו אינה בהעצמות כי אם שהוא מבדיל זה (ער טיילט עס אָפּ) מההשתלשלות, וכמו בהשגת ההפלאה דאוא״ס הרי אינו משיג את האור המופלא כי אם שכל השגתו הוא בההשתלשלות ומתבונן איך שהאוא״ס מופלא מההשתלשלות, אבל לא שמתבונן בהאור המופלא עצמו. דכללות הענין בזה שהתפילה היא סולם שמלמטה למעלה שהוא סולם מוצב ארצה47, ולזאת הנה בכל העליות שלו עד בחי׳ וראשו מגיע השמימה47 הרי זה שייך לעולמות, משא״כ התורה שהיא מלמעלה למטה הנה בלימוד התורה שאחרי התפילה הרי הוא ממשיך אוא״ס בתורה, היינו האור שלמעלה מהעולמות, וע״י שהוא ממשיך את האור בתורה הוא ממשיך זה גם בנפשו.
ולתוספות ביאור, הנה נתבאר לעיל דכאשר מקשרים ב׳ דברים נפרדים הוא לפי שבשרשם הם מיוחדים. אמנם ע״י ההתקשרות אין זה שנעשה כמו קודם הפירוד, אלא שע״י ההתקשרות הוא עוד למעלה יותר מכמו שהי׳ קודם הפירוד. וכמו שמצינו זה בנשמות, שע״י לימוד התורה וקיום המצוות באהבה ויראה למטה הרי נעשה בהן תוקף ההתקשרות יותר מכמו שהיו טרם ירידתן למטה. דהנשמה כמו שהיא למעלה היא בבחי׳ עמידה כמ״ש חי הוי׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, ובירידתה למטה נעשית בבחי׳ מהלך כנ״ל.
וזהו דכתיב48 שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, דירושלים הוא יראה שלם49 שהם ב׳ הפכיים, דהלשון יראה נופל רק באיזה מציאות דבר שחוץ מאלקות, דבאלקות גופא הרי אינו שייך לומר ענין היראה מאלקות כי אם באיזה מציאות דבר דוקא, ומ״מ הנה היראה היא בשלימות, דענין שלימות היראה הוא במלכות דאצילות, דלהיות שהמלכות היא הגילוי של כל הספירות הנה להיותה בחי׳ גילוי שייך בזה ענין היראה, וכמו נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך50, והוא להיותו בחי׳ יש, יש הנאצל עכ״פ, דלכן שייך בזה ענין היראה, אך מ״מ להיות שהוא באצילות הנה היראה היא בשלימות. דבבי״ע הנה היראה אינה בשלימות, וכמ״ש51 גם במלאכיו ישים תהלה, ואפקוהו למט״ט ומחיוהו שיתין פולסין דנורא52, וגם הנשמות שהן למעלה מהמלאכים אינן בשלימות היראה, כמ״ש בתניא53 דגם אם יהי׳ צדיק גמור עובד הוי׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים הרי הוא בבחי׳ יש מי שאוהב54, וכמו״כ בבחי׳ יש מי שירא55, דכל זה הוא בבי״ע שאינן בשלימות היראה, אך באצילות הוא שלימות היראה, דזהו בחי׳ ירושלים. וזהו56 שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, דהנשמות שלמטה אומרות להנשמות שלמעלה, דהגם ששחורה אני מ״מ ונאוה, דהנה הנשמות שלמטה הן בבחי׳ שחרות, והיינו שהוא העדר האור והגילוי לגבי כמו שהיא למעלה. דהנה התלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית היא בהתלבשות גמורה, דאינה דומה התלבשות הנשמה לההתלבשות דתורה ומצוות, דתורה ומצוות הגם שנתלבשו ג״כ בדברים גשמיים, הרי במצוות אין שום הסתר פנים כלל על רצון העליון, ומכל שכן בתורה שאינה בהתלבשות גמורה, שהרי התורה רק מדברת בענינים גשמיים (אין תורה רעדט זיך וועגן ענינים גשמיים) אבל לא שהיא עצמה מתלבשת בגשמיות, אמנם גם במצוות שהן מתלבשות ממש בדברים הגשמיים, בקלף הגשמי ובהאתרוג כו׳ שזהו התלבשות ממש, מ״מ הרי אין שום הסתר פנים כלל, משא״כ בהתלבשות הנשמה בגוף ונפש הבהמית שהיא התלבשות גמורה עד שהיא נעשית בבחי׳ שחרות שהיא העדר האור והגילוי. דהנה תכלית ירידת הנשמה למטה היא בכדי להשלים הכוונה דדירה בתחתונים57, וכידוע משל הליווער58 דבכדי להעלות את הבנין צריך להגבי׳ מתחתית הבנין דוקא, ולהיות שכל ענין ירידתה הוא בשביל כוונה זו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים, לזאת הנה אופן ירידתה הוא בהתלבשות גמורה בהגוף ונפש הבהמית בכדי שתפעל בהגוף ונפש הבהמית שיהיו דירה לו ית׳. וכמו״כ הנה גם בעבודת הנשמה הרי העבודה צ״ל בהתלבשות בהנפש הבהמית, וכנ״ל דההתבוננות שבתפילה צ״ל בענין האלקות השייך לעולמות בכדי שיושג גם לנפש הבהמית, ומאחר שהנשמה היא בהתלבשות גמורה בנפש הבהמית לזאת היא בבחי׳ שחרות, העדר האור והגילוי. וזהו שחורה אני ונאוה, דהנשמות שלמטה אומרות להנשמות שלמעלה, הגם ששחורה אני מצד ההתלבשות בנפש הבהמית, מ״מ ונאוה, שיש בהן מעלה על הנשמות דבנות ירושלים. דהנה בחי׳ ירושלים הוא שלימות היראה, הרי זה ענין שחוץ מאלקות דלכן שייך בזה ענין היראה, דבאלקות עצמו אינו נופל לשון יראה כנ״ל, וע״י ירידת הנשמה למטה ועוסקת בתורה ומצוות למטה שהוא תכלית הכוונה, הנה ע״י מילוי שליחותה שמשלמת פנימיות רצונו ית׳, מתבטלות כל ההגבלות ונעשית בבחי׳ מהלך, והיא בבחינה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם, דבשרשה היא בבחי׳ פנימיות הכלים59, אמנם ע״י העסק בתורה ומצוות למטה הרי ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, שנעשית מיוחדת בהאור, ולמעלה יותר עד בחי׳ לאשתאבא בגופא דמלכא60.
והנה כמו שהוא בענין הנשמות שע״י ההתקשרות נעשים עוד למעלה יותר מכמו שהיו קודם הפירוד, כמו״כ הוא גם בתורה שע״י ההתקשרות (שנעשה למטה דוקא) היא מתעלית למעלה מכמו שהיתה בשרשה. דהנה בתורה כתיב61 ועל תורתך שלמדתנו בבי״ע62, דעיקר התורה הוא באצילות, ומצד ירידתה לבי״ע, ובפרט כמו שיורדת למטה ומתלבשת בדברים גשמיים וטענות של שקר63, שנים אוחזין בטלית64 והמחליף פרה בחמור65 והלכות אונאה, דאף אשר אינה בהתלבשות גמורה, כנ״ל שזהו רק מה שהתורה מדברת על גשמיות (רעדט זיך וועגן גשמיות), מ״מ מצד התלבשות זו עכ״פ הרי היא בבחי׳ הבדלה ופירוד עד שנופל בזה הלשון דהתקשרות, וע״י שנשמות ישראל עוסקות בלימוד התורה באהבה ויראה נעשית ההתקשרות בתורה ביתר שאת מכמו שהיתה באצילות. דבאצילות הנה אבא עילאה מקננא באצילות66, דבכללות הוא אותיות הכתב, והיינו דכמו שכותבים בדיו על הקלף הנה אף שנעשה מיוחד מ״מ הוא כמו ב׳ דברים המיוחדים, אמנם ע״י ההתקשרות שלמטה נעשית בבחי׳ אותיות החקיקה שלמעלה מאותיות הכתיבה67, ובאותיות החקיקה גופא הוא כמו אותיות החקוקות מעבר לעבר, דבאותיות החקוקות מעבר לעבר אין שום אחיזה לדבר הנפרד כלל. וע״י שממשיך אוא״ס בתורה, הנה עי״ז ממשיך אוא״ס גם בנפשו, שנעשה עילוי גם בנשמות ישראל שמתעלות מבחי׳ אותיות הכתיבה לאותיות החקיקה, העבודה דמקשה, והיא העבודה דרעותא דליבא שלמעלה מטעם ודעת68. וזהו כללות ענין ההתקשרות בתורה ונשמות ישראל, שע״י ההתקשרות מתעלות יותר מכמו שהיו קודם הפירוד.
וזהו שבמתן תורה מזכיר ג׳ הלשונות דאנכי הוי׳ אלקיך, דשם אלקים בגימטריא הטבע שהוא בי״ע, והוי׳ הוא למעלה מהטבע שהוא אצילות, ואנכי הוא מה דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ, הנה במתן תורה שנתחברו ב׳ ההפכים דבני רומי ובני סוריא, החיבור דאצילות ובי״ע, שהוא החיבור דהוי׳ ואלקים, הנה חיבור זה הוא מצד בחי׳ אנכי מי שאנכי דוקא. והיינו שע״י עסק הנשמות בתורה למטה דוקא מתעלות למעלה יותר מכמו שהיו בשרשן, והוא בבחי׳ אנכי מי שאנכי, דמצד בחינה זו דוקא אפשר להיות החיבור דמעלה ומטה. וזהו שאומר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מצרים לשון רבים, שיש כמה מיצרים וגבולים69, ההגבלה דגבול וההגבלה דבלי גבול, שגם הבלי גבול הוא הגבלה, אמנם במתן תורה נעשה החיבור דבלי גבול וגבול והוא מצד העצמות דוקא, שעי״ז הוצאתיך מכל המיצרים, גם מהמיצר דבלי גבול, דזהו תכלית הכוונה דמתן תורה, שהוי׳ שלמעלה מהטבע יהי׳ כחך וחיותך, שהוא החיבור דהוי׳ ואלקים, שעי״ז נמשך בחי׳ אנכי מי שאנכי, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.
__________
1) יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו. – לכללות מאמר זה, ראה הנסמן לקמן הערה 22.
2) שמואל-א ט, יט. וראה ספרי דברים א, יז. מד״ש ויל״ש (רמז קח) עה״פ שמואל שם. וראה מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ יד (ובהמ״מ לשם). ד״ה ראה תשכ״ה (סה״מ דברים ח״א ע׳ רעט). וש״נ.
3) ראה זהר ח״א קסז, ב. ח״ג יא, א. לקו״ת פינחס פ, ב. פ׳ ראה לא, ד.
4) ראה פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זח״ג רנז, סע״ב (ברע״מ).
5) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
6) פרדס שער (יב) הנתיבות פ״ב. שעהיוה״א רפ״ו. ועוד – נסמן בסה״מ י״ב-י״ג תמוז ע׳ רלד.
7) יתרו שם.
8) מכילתא ופרש״י יתרו יח, יא.
9) ל׳ הכתוב – בשלח יד, ח.
10) יתרו יט, כ.
11) ראה שבת קמו, א. יבמות קג, ב. ע״ז כב, א. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ה ע׳ שי. וש״נ.
12) ד״ה להבין ענין נתינת התורה לנשמות ישראל דליל א׳ דחה״ש (לעיל ע׳ פו ואילך).
13) מכילתא ופרש״י עה״פ.
14) תהלים קמח, ו.
15) תרומה כו, טו. ויקהל לו, כ. ראה שמו״ר פל״ג, ד. פל״ה, ו. לקו״ת נשא כ, ג. בלק עט, ג. שה״ש לב, ב. ובכ״מ.
16) תהלים פד, ח.
17) זכרי׳ ג, ז. ראה תו״א וישב ל, סע״א ואילך. לקו״ת נשא כ, ג ואילך. ובכ״מ.
18) מלכים-א יז, א. וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 147 הערה 53. וש״נ.
19) ב״ר פ״א, ד.
20) ראה בארוכה תו״א ד״ה להבין הטעם שנשתנה צורת גוף האדם (בראשית ג, ד). ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, סע״א ואילך. תו״ח ד״ה הנ״ל (יח, ד ואילך). קונטרס ומעין מאמר טו פ״א-ב (ע׳ 99 ואילך).
21) ראה תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
22) בכל הבא לקמן (במאמר זה ושלאחריו) – ראה ד״ה והי׳ עקב תער״ג (המשך תער״ב ח״א ע׳ שנו ואילך). וראה ד״ה והי׳ עקב תשי״א (סה״מ דברים ח״א ע׳ קטז ואילך). ד״ה ראשית עריסותיכם דש״פ שלח שנה זו (סה״מ במדבר ח״א ע׳ רטז ואילך).
23) ראה זח״ג עג, א.
24) ראה זח״ב צ, ב. וראה גם זהר ח״א כד, א. ח״ב ס, סע״א. תניא בהקדמה (ג, ב). שם פ״ד (ח, ב). ריש פכ״ג. קיצורים והערות לתניא ע׳ קד-ה. וש״נ.
25) משלי ח, ל.
26) ב״ר בתחלתו. ועוד.
27) סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 67 ואילך.
28) בברכות השחר (ברכות ס, ב).
29) ראה סידור האריז״ל במקומו. פע״ח שער (ב) הברכות רפ״ז. לקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
30) תניא רפ״ב.
31) ראה שו״ע (ודאדה״ז) או״ח סתרנ״א ס״א (ס״ו).
32) אבות פ״ד מ״ב.
33) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
34) תהלים קד, כד.
35) ראה תניא פ״ב בהגהה. שעהיוה״א פ״ט (פו, ב). סהמ״צ להצ״צ נב, א. ובכ״מ.
36) תקו״ז בהקדמה (יז, ב).
37) ראה גם המשך תרס״ו ע׳ לט. המשך ר״ה תרצ״ד פכ״ו (סה״מ תשי״א ע׳ 118). ד״ה וירד הוי׳ על הר סיני תשט״ו (לעיל ע׳ פא). ועוד.
38) ראה תדבא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
39) ישעי׳ ב, כב. ברכות יד, א. ראה בכ״ז לקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ס״ע 84-5. וש״נ. סה״מ דרושי חתונה ע׳ קד.
40) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
41) פסחים סח, ב.
42) ראה סה״מ שמות ח״ב ע׳ קב. וש״נ.
43) ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קמו-ז. תרנ״ה ע׳ פג-ד. תרס״ה ע׳ קכג. תרפ״ה ע׳ עז. תש״א ע׳ 53. ובכ״מ.
44) ס׳ הבהיר סנ״ח (קצו). ועוד – נסמן בסה״מ ימי הספירה ע׳ קנה הערה 51.
45) תהלים קמח, יד. ראה תו״א בשלח סא, סע״ב. ובכ״מ.
46) שם, יג.
47) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. ועוד. וראה סה״מ קונטרסים ח״ב שיט, א.
48) שה״ש א, ה.
49) ב״ר פנ״ו, י. תוד״ה הר – תענית טז, א.
50) ראה זהר ח״ב קמ, רע״א. ח״א קעח, ב. עז, ב. פו, ב.
51) איוב ד, יח.
52) חגיגה טו, א. וראה גם לקו״ת מטות פז, א. סה״מ דברים ח״ב ע׳ רנה. וש״נ.
53) פל״ה (מד, סע״א-ב). פל״ז (מח, סע״א).
54) ראה גם תו״א ויקהל (הוספות) קיד, ד. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) אמור פא, א ואילך. מקומות שבהערה הבאה.
55) ראה גם סה״מ עת״ר ריש ע׳ עו. שם ע׳ קעג. אעת״ר ע׳ רנב. תער״ב-תרע״ו ע׳ קצג. המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקעח.
56) ראה בכ״ז גם ד״ה שחורה אני ונאוה וביאורו בלקו״ת שה״ש (ו, ג. ז, ב). ועוד.
57) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
58) תו״א בראשית ד, א. וראה גם תו״א תרומה פ, ב.
59) תו״א בראשית שם, ב. לקו״ת פ׳ ראה כו, סע״ג-ד. המשך תרס״ו ס״ע תע-תעא. המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ תקעו. ובכ״מ.
60) ראה זח״א ריז, ב.
61) ברכה שני׳ דבהמ״ז.
62) ראה ל״ת להאריז״ל ר״פ בראשית. וראה לקו״ת עקב יז, ב. אוה״ת תשא ס״ע א׳תתקסט ואילך. סה״מ תרל״ד ע׳ רעח. ה׳ש״ת ע׳ 68 בהערה. וש״נ.
63) ראה תניא פ״ה (ט, ב).
64) ב״מ ב, רע״א (במשנה).
65) שם ק, רע״א (במשנה).
66) ראה תקו״ז ת״ו (כג, א). ע״ח שער (ג) סדר אצילות פ״א. שער (מז) סדר אבי״ע פ״ב-ג. הנסמן בהערה בסה״מ: ה׳ש״ת ע׳ 59; תש״ג ע׳ 133; תש״ח ע׳ 81.
67) ראה בכ״ז גם לקו״ת ר״פ בחוקותי. ר״פ חוקת. ובכ״מ.
68) ראה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקיג.
69) ראה ב״ר פט״ז, ה.
[סה"מ שבועות ע' צד ואילך]
״בתחילת ההתוועדות ציוה לנגן כמה ניגונים, ולאחר מכן אמר מאמר ד״ה אנכי הוי׳ אלקיך, שארך בערך שעה״ (קובץ ליובאַוויטש – מבית רבינו).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשט״ז ע׳ 501 ואילך.