בס״ד. אור ליום ב׳, ט״ו באב ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו׳1. וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה (בדרושים המתחילים במארז״ל זה או המפרשים מארז״ל זה2), מהו טעם הדבר שלא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב. והנה בפרי עץ חיים3 מבואר במעלת יום זה, שהוא היום שבו הלבנה היא בשלימותה (קיימא סיהרא באשלמותא4), ומכיון שישראל עתידין להתחדש כמותה5 (כמו הלבנה) לפיכך היום שבו הלבנה היא בשלימותה הוא יו״ט גדול. אך עדיין צריך להבין, והרי במה שאמרו לא היו ימים טובים לישראל נכלל גם (ובעיקר) הראשון לרגלים6 שהוא חג הפסח שגם הוא חל ביום ט״ו לחודש (ניסן) שבו הלבנה במילואה, ועד״ז נכלל גם חג האסיף (חג הסוכות) שגם הוא חל בט״ו לחודש (תשרי) שבו הלבנה במילואה, וא״כ במה היא מעלת חמשה עשר באב דוקא.
והנה נקודת הביאור בזה היא7, דמעלת שלימות הלבנה שבט״ו באב היא משום שבאה אחר הירידה דתשעה באב. דהנה ידוע8 שכל עלי׳ אמיתית היא ע״י הקדמת הירידה דוקא. וכמו בעלי׳ הראשונה (היינו העלי׳ ממצרים אל ארץ ישראל) דכתיב בה9 ואנכי אעלך גם עלה (עלה נעלה וירשנו אותה10), עלי׳ כפולה, שהיתה ע״י הקדמת ירידה כפולה דוקא, כמ״ש11 ירוד ירדנו גו׳. ומזה מובן, דלפי גודל הירידה כך הוא גודל העלי׳ שעל ידה, דכאשר הירידה היא גדולה ביותר אז העלי׳ גם היא גדולה ביותר12. וזוהי מעלת חמשה עשר בחודש אב על חמשה עשר בניסן וחמשה עשר בתשרי, משום שהעלי׳ והשלימות דט״ו באב באה לאחרי הירידה הגדולה דט׳ באב. ואף שגם העלי׳ דיציאת מצרים (ט״ו בניסן) היתה לאחרי הירידה הגדולה דגלות מצרים שהיתה בעבודת פרך13, מ״מ אינה דומה ירידה זו להירידה דט׳ באב מכמה טעמים. הא׳, דכבר בראש השנה (לפני חודש ניסן) בטלה עבודה מאבותינו במצרים14. והב׳, שגם עצם הירידה למצרים אינה גדולה כל כך משום שהיתה לפני מתן תורה, שאז לא הי׳ עדיין בגלוי מה שישראל הם בניו של הקב״ה, שיושבים על שולחן אביהם, ובמילא הירידה שלהם אינה גדולה כל כך. משא״כ לאחר מתן תורה שאז נעשו ישראל בגלוי בניו של הקב״ה, שיושבים על שולחן אביהם, שהרי במתן תורה הי׳ ביטול הגזירה דעליונים ירדו למטה כו׳15, ונעשו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש16 (וכתיב17 ואשא אתכם על כנפי נשרים גו׳), ובפרט בזמן שבית המקדש הי׳ קיים שאז נתגלה עוד יותר מה שישראל הם בנים היושבים על שולחן אביהם, וכשגלו משם הוי כבנים שגלו מעל שולחן אביהם18, הרי זו ירידה גדולה ביותר. ועד״ז היו״ט דסוכות, ט״ו בתשרי, אינו אחר ירידה כלל, אלא אדרבה הוא בא בהמשך אל העילוי דימי הרצון שלפניו, החל מראש השנה שבו ישראל ממליכים את הקב״ה (כמאמר19 שתמליכוני עליכם), ועד״ז עשרת ימי תשובה דכתיב בהו20 דרשו הוי׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, דאימתי הוא קרוב בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, היינו שבימים אלו יכול היחיד לפעול מה שפועלים הציבור במשך ימות השנה21. ולכן העלי׳ דט״ו בניסן וט״ו בתשרי אינה גדולה כל כך. משא״כ העלי׳ דט״ו באב הבאה אחרי הירידה דתשעה באב, היא גדולה ביותר, לפי ערך הירידה הגדולה דתשעה באב. וזהו לא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב כו׳, דמעלת היו״ט דט״ו באב על כל שאר המועדים היא להיותו בא אחרי הירידה הגדולה דט׳ באב, וכמבואר בארוכה בדרושים המבארים ענין זה, וגם בד״ה זה דאשתקד22.
והנה ע״פ מה שנת״ל שכל עלי׳ אמיתית היא ע״י הקדמת הירידה דוקא, יתבאר ענין נוסף במה שהשיר של יום שני בשבת שהיו הלויים אומרים בבית המקדש (דקביעות ט״ו באב בשנה זו ושלפני׳ היא ביום השני בשבת) הוא גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו23, כמארז״ל במסכת ראש השנה24 (ובסוף תמיד) בשני מה היו אומרים גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קדשו, ופרש״י בראש השנה25 (על מה שאמרו רז״ל שהקשר דיום שני למזמור זה הוא על שם שחילק מעשיו כו׳) וז״ל הבדיל רקיע בין עליונים ותחתונים26 ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. והיינו שזהו הקשר לענין בעיר אלקינו הר קדשו, משום שביום זה נתעלה לבחי׳ עירו והר קדשו. וע״פ הנ״ל, שכל עלי׳ אמיתית היא ע״י הקדמת הירידה דוקא, יובן הענין בתוספת ביאור, וכדלקמן.
והנה בענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו גו׳ אמרו רז״ל27 אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו. ויש בזה ב׳ פירושים28. פירוש א׳, והפשוט יותר (כמבואר בכמה מאמרים29), שגילוי גדלות הוי׳ הוא בעיר אלקינו דוקא. ופירוש ב׳ (כמבואר בכמה מאמרים30, ובפרט במאמר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע ד״ה כמגדל דוד דשבת נחמו תרמ״ד31, לפני מאה שנה), דלא רק שגילוי גדלות הוי׳ הוא בעיר אלקינו, אלא עוד זאת שגם עצם הגדלות דהוי׳ נפעל בעיר אלקינו דוקא. וכמובן מהמבואר בזהר32 דמלכא בלא מטרוניתא לא הוא מלכא ולא הוא גדול ולא מהולל. והיינו, שע״י ירידת המלך (הוי׳) לעיר אלקינו שהיא בחי׳ מטרוניתא, עי״ז (נפעל לא רק גילוי גדלותו, אלא יתירה מזו) נוסף בו ענין חדש שלא בערך, שנעשה בבחי׳ גדול (כמבואר במאמר הנ״ל דתרמ״ד33). ואף שענין מלכא ומטרוניתא הוא רק ענין של משל, שדברה תורה כלשון בני אדם34, מ״מ צריך שיהי׳ המשל דומה לנמשל35. ומזה מובן, דכשם שבמשל, המטרוניתא פועלת גדלות במלך, כך ע״י בחי׳ עיר אלקינו נמשכת גדלות חדשה בשם הוי׳.
וביאור ענין אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו לפירוש הראשון, הנה שם הוי׳ מצד עצמו הוא למעלה מהבנה והשגה כו׳ ולמעלה מענין הגילוי, דהרי מה שהוי׳ הוא מלשון מהוה36 (היינו ענין ההתהוות), ומה שהוי׳ הוא מלשון הי׳ הוה ויהי׳ כאחד37, הוא נעלם מהנבראים, דלאו כל מוחא סביל דא אפילו במוח ושכל, וכל שכן וקל וחומר באופן של הבנה והשגה וראי׳. ודוקא כאשר נמשך בבחי׳ עיר אלקינו שהיא ספירת המלכות אשר רגלי׳ יורדות38 בעולמות שלמטה מאצילות, הנה עי״ז הוא בא לידי גילוי. והיינו, דע״י ששם הוי׳ נמשך בשם אלקים (עיר אלקינו) שיש בו ק״כ צירופים, היינו שמתפשט למטה ביותר, הנה עי״ז נמשך הגילוי דשם הוי׳ לעולמות בי״ע, עד לעולם התחתון שאין למטה ממנו. וכידוע39 שענין ההתהוות הוא ע״י שם הוי׳ דוקא, הוי׳ לשון מהוה, אלא שכדי שלא יתבטלו הנבראים במציאות מגילוי שם הוי׳, לזה צ״ל ההעלם דשם אלקים, שהוא המגן ונרתק המכסה על שם הוי׳, שעי״ז אפשר להיות ההתהוות ע״י שם הוי׳. וכמ״ש40 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, ששם אלקים הוא בבחי׳ מגן לשם הוי׳ וכמו נרתק השמש המגין על השמש שעל ידו דוקא יכולים דרי הארץ לקבל את אור השמש, שלכן אמרו רז״ל41 שלעתיד לבוא דוקא הקב״ה מוציא חמה מנרתקה כו׳, כי לפני הזמן דלעתיד לבוא אין אפשרות לקבל את אור השמש כי אם ע״י הנרתק. ועד״ז הוא בשם הוי׳ ושם אלקים, דהגילוי דשם הוי׳ באופן שיוכלו הנבראים לקבלו הוא דוקא ע״י הנרתק דשם אלקים. דענין מוציא חמה מנרתקה אינו שייך לפי מעמד ומצב העולמות וסדר ההשתלשלות כפי שהוא עתה, עד הזמן דלעתיד לבוא. וזהו גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, דגילוי הגדלות דשם הוי׳ הוא ע״י הנרתק דשם אלקים, כי דוקא ע״י שם אלקים יכול להיות ענין ההתהוות דריבוי נבראים, שמהם רואים את גדלות הוי׳, כמ״ש מה רבו מעשיך הוי׳42 ומה גדלו מעשיך הוי׳43, משום שהמגן והנרתק דשם אלקים מכסה על תוקף דשמש הוי׳. וזהו מה שענין זה נקרא בשם עיר אלקינו, עיר דוקא, כדאיתא בספר יצירה44, שענין ההתהוות שע״י האותיות נמשל לבנין בתים שמהם נעשית עיר, שתי אבנים בונות שני בתים שלש אבנים בונות ששה בתים וכו׳ עד אין סוף.
וביאור ענין אימתי הוא גדול כשהוא בעיר אלקינו לפירוש הב׳, דמשמעו (כנ״ל) דשם הוי׳ מצד עצמו אינו עדיין בבחי׳ גדול ורק כשהוא בעיר אלקינו אז נעשה גדול. הנה שם הוי׳ הוא מלשון מהוה כנ״ל וגם מלשון הי׳ הוה ויהי׳, היינו ענין ההתהוות, אמנם ישראל ע״י עבודתם בלימוד התורה וקיום המצוות, שבונים את עיר אלקינו, שעושים לו ית׳ דירה בתחתונים45, עד שנעשית עיר שלימה, שיש בה מעלת הדירה ומעלת העיר כו׳, ממשיכים מבחינה שלמעלה משם הוי׳ בשם הוי׳. ויובן זה מענין שם הוי׳ כמו שהוא בענין הספירות, דהנה שם הוי׳ בענין הספירות הוא בחי׳ ז״א דאצילות46, וישראל ע״י עבודתם ממשיכים תוספת אורות בז״א דאצילות, כמאמר הזהר47 עה״פ48 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אותם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, דישראל ע״י עבודתם ממשיכים בחי׳ תוספות אורות בז״א דאצילות. ועוד זאת, דגם כפי ששם הוי׳ מרמז לכללות התורה ומצוותי׳49, כמבואר בתניא50 ובפרטיות באגרת התשובה51 איך שכל מצוה תלוי׳ באות פרטית של שם הוי׳, הרי ידוע שישראל ע״י עבודתם ממשיכים עילוי גם בתורה ומצוות שלהם, וכתורת הרב המגיד הידועה52 על הפסוק וחי בהם שהאדם ממשיך חיות במצוות, היינו ע״ד משל כנשמה המחי׳ את הגוף כך מחי׳ האדם בעבודתו את המצוות כפי שהן בשם הוי׳. וזהו מה שאמרו רז״ל53 שישראל ע״י עבודתם מוסיפים כח בגבורה של מעלה. וזהו גם מה שאמרו רז״ל54 שאמר לו הקב״ה למשה הי׳ לך לעזרני ואמר לו ועתה יגדל נא כח אדנ-י55, היינו שמשה ע״י ברכתו פעל הגדלה בבחי׳ אדנ-י56. וממשה רבינו נמשך זה בכל ישראל, כמ״ש57 זכרו תורת משה עבדי, דישראל ע״י עבודתם בלימוד התורה וקיום המצוות פועלים להיות ועתה יגדל נא כח אדנ-י כו׳. וזהו גם מ״ש בפרשת שבוע זה58 ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳, ואמרו רז״ל59 הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו שבענין זה (יראת שמים) צריך הקב״ה לעבודת ישראל כביכול, שלכן מבקש ושואל מהם ליראה אותו וכו׳. וע״י עבודה זו פועלים גדלות בשם הוי׳. וזהו ענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, דע״י עיר אלקינו, עבודת ישראל בעולם הזה, עי״ז ממשיכים גדלות חדשה בשם הוי׳, שדוקא ע״י המטרוניתא נעשה המלך גדול ומהולל מאוד.
אמנם צריך להבין מהו הקשר דענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, שהוא ענין נעלה ביותר, לענין הרקיע המבדיל שנברא ביום שני. וביותר אינו מובן ע״פ מה שאמרו רז״ל60 שהטעם שלא נאמר כי טוב ביום שני הוא משום שבו נברא היפך הגן עדן. ולפי זה תמוה ביותר מהו הקשר דיום שני שבו נברא ענין זה להענין נעלה ביותר דגדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו. אך יובן זה ע״פ היסוד הנ״ל המבואר בענין חמשה עשר באב, שכל עלי׳ אמיתית היא ע״י הקדמת הירידה דוקא, שכמו״כ הוא ג״כ בענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, נתעלה וישב כו׳, שענין זה נפעל ע״י הירידה הגדולה שהיתה ביום השני. דהנה לפני יום השני היו המים התחתונים והמים העליונים מעורבים אלו באלו, וא״כ לא היו המים תחתונים במצב של בירא עמיקתא61. וגם כתיב בהו62 ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שהרוח אלקים היתה מרחפת על המים העליונים והתחתונים, שניהם בשוה. וע״י ההבדלה שנעשית ביום השני, עי״ז נעשית ירידה גדולה במים תחתונים, שלכן אמרו רז״ל63 מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא עילאה, מחמת ירידתם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא61. אמנם דוקא ע״י ירידה זו נעשה גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, שנמשך גדלות חדשה בשם הוי׳.
והנה נת״ל שלפי גודל הירידה כך הוא גודל העלי׳, וכנודע שכל ירידה היא לצורך עלי׳ למקום נעלה מהמקום שממנו היתה הירידה, דאי לאו הכי אינו מובן למה היתה הירידה. ובלשון רז״ל64 זבון וזבין תגרי אקרי, בתמי׳. דמזה מובן, שכל ירידה צריכה להביא לידי עלי׳ נעלית יותר, וירידה שהיא שלא בערך, צריכה להביא לידי עלי׳ שלא בערך. ועד״ז יובן גם בענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, דכאשר הירידה דיום שני היא גדולה יותר, הרי עי״ז העלי׳ היא ג״כ עלי׳ שלא בערך, שלכן כאשר ביום השני נברא היפך הגן עדן, היינו שהירידה היא למקום כזה שבו צריך לברוא גיהנום כדי שתהי׳ יראת העונש65, אף שמצד עצמה הנשמה אינה יכולה לעבור על רצון העליון, כמאמר הזהר66 נפש כי תחטא תווהא, הנה ע״י הירידה הלזו נעשה הענין דגדול הוי׳ ומהולל מאוד ביותר וביותר.
והענין בעבודה הוא, דהנה דוקא ע״י ירידת הנשמה למטה ביותר, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שעי״ז נעשה מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא עילאה, הנה עי״ז זוכים ישראל למצב של למהוי קדם מלכא עילאה שלמעלה ממה שהי׳ לפני זה. ואז נעשה ענין הבכי׳ למעליותא, שהבכי׳ אינה מחמת הצער על הירידה אלא מחמת גודל הגילוי והעילוי שנפעל ע״י הירידה. וכמבואר במ״א67 שיש דמעות שהם של שמחה מגודל גילוי האלקות, כדאיתא בזהר68 שר׳ עקיבא זלגו עיניו דמעות כשנתגלו לו רזי תורה שבשיר השירים. וזהו גם מה דאיתא בכתבי האריז״ל69 שמי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלימה. ולכאורה אינו מובן, שהרי ידוע70 שהתשובה דעשרת ימי תשובה היא תשובה עילאה שמתוך שמחה דוקא71, וכדאיתא בכתבי האריז״ל72 במ״ש73 ובכתה את אבי׳ ואת אמה ירח ימים דקאי על חודש אלול, היינו שהבכי׳ מהצער של העוונות וכו׳ (אבי׳ ואמה) היא דוקא במשך הירח ימים דחודש אלול, שאז העבודה היא בתשובה תתאה74, וא״כ מהו ענין הבכי׳ דעשרת ימי תשובה. אך ע״פ הנ״ל מובן, משום שבכי׳ זו היא בכי׳ של שמחה מתוך תשובה עילאה, והיינו, דמה שהעבודה דתשובה עילאה בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום הכיפורים75 היא מתוך בכי׳ גדולה ביותר, הוא בכי׳ של שמחה. ומה גם בגודל הגילוי והשמחה שבעת תפילת נעילה, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי76. וכמבואר במ״א77 שאחד הפירושים בענין הנעילה הוא, שנועלים את כל השערים ואין נשארים אלא ישראל וקוב״ה בלחודוהי, שהוא בכי׳ של שמחה.
והנה כמו שנת״ל שענין ירידה צורך עלי׳ דט״ו באב מבאר גם השייכות דהבדלת המים שביום השני לענין גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, עד״ז יובן גם לאידך, שגודל הענין דגדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו, מה שע״י עבודת ישראל ניתוסף גדלות בשם הוי׳, מבאר גם גודל העלי׳ שבט״ו באב (ע״י גודל הירידה שבתשעה באב) שגם אז נמשך גדלות בשם הוי׳, שישראל מוסיפין ע״י עבודתם כח וחיות בגבורה של מעלה. וזהו מה שבנוגע לחמשה עשר באב אמרו רז״ל78 דמוסיף יוסיף ופרש״י79 מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו, וכיון שהקב״ה עושה מה שהוא אומר לישראל לעשות80 (כמ״ש81 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל), מובן, שע״י עבודת בני ישראל הם מוסיפים גם בחייו כביכול, שהקב״ה הוא חיי העולם (כמאמר82 מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם). וע״י שישראל מוסיפים בלימוד התורה וכו׳, הרי הם מוסיפים כביכול חיות בחיי העולם. ויש לקשר זה גם עם כללות ענין השבועות83, דאמרו רז״ל84 מה הפרש בין נדרים לשבועות, בנדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע המלך עצמו. והיינו, שענין השבועה הוא במלך עצמו שלמעלה מבחי׳ חיי המלך. ועד״ז הוא בכללות עבודת האדם, שממשיכים מבחינה שלמעלה מענין החיים כו׳. דהנה הקב״ה נקרא לא רק אלקים חיים אלא מחי׳ חיים85, היינו שהוא לא רק כנשמה המחי׳ את הגוף, אלא שהוא מחי׳ גם את הנשמה, מחי׳ החיים. אבל אעפ״כ מוסיפים בזה ישראל ע״י עבודתם, מכיון שירדו למטה מטה, להיות גדול הוי׳ ומהולל מאוד בעיר אלקינו.
וכן תהי׳ לנו שע״י מעשינו ועבודתינו בעולם הזה בכלל, שהוא מצב של ירידה גדולה ביותר, שהרי ירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כדאיתא בתניא קדישא86 שירידת הנשמה בגוף היא בבחי׳ גלות ממש. ובפרט כאשר שם גופא הנשמה היא בגלות בתוך גלות שנמצאים בגלות כפשוטו, ובפרט בעקבתא דמשיחא, כשהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים87. ולכן עי״ז ישנו העילוי דעלי׳ שאחר הירידה, יתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מתוך הסכלות88. דע״י ההוספה בלימוד התורה בפשטות, ובפרט בכל פרד״ס שבתורה, כולל נשמתא דאורייתא ונשמתא דנשמתא דאורייתא (כלשון הזהר בהעלותך89), הנה עי״ז מוסיפים חיים על חייו. ועד שבאים לקיום היעוד דכי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים, כמ״ש בנבואת הגאולה90, בביאת מלכא משיחא, שיבוא ויגאל את כל ישראל, כמ״ש91 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. ואז נלך כולנו יחדיו לארץ הקודש, ולירושלים קרית מלך רב92, ולהר הבית, וכמ״ש בהמשך הכתובים (לפני הפסוק כי מציון גו׳), אל הר ה׳90. וזה פועל בכל העולם כולו, שיהי׳ לעבדו כולם שכם אחד93, במהרה בימינו ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) תענית כו, ב (במשנה).
2) רד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ רכא ואילך). וראה אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו.
3) שער (כג) חג השבועות בסופו. הובא בד״ה נחמו שם. וראה אוה״ת שם.
4) ראה זח״א קנ, א. שמו״ר פט״ו, כו. ובכ״מ.
5) נוסח קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
6) ראה ר״ה ד, א.
7) דרושים שבהערה 2.
8) ראה סה״מ עת״ר שם ע׳ ריט. אוה״ת שם. לקו״ת שה״ש יא, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ כה. ובכ״מ.
9) ויגש מו, ד. וראה בכ״ז תו״א, תו״ח ואוה״ת ר״פ שמות.
10) שלח יג, ל.
11) מקץ מג, כ.
12) דרושים שבהערה 8.
13) שמות א, יג.
14) ר״ה יא, רע״א.
15) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
16) יתרו יט, ו.
17) שם יט, ה. וראה פרש״י שם. פרש״י האזינו לב, יא.
18) ראה ברכות ג, סע״א.
19) ר״ה טז, א.
20) ישעי׳ נה, ו. וראה ר״ה יח, א. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ו.
21) ר״ה שם. רמב״ם שם.
22) לעיל ע׳ נח ואילך.
23) תהלים מח, ב.
24) לא, א.
25) שם ד״ה שחילק מעשיו.
26) בראשית א, ו-ח.
27) ראה זח״ג ה, א. ז״ח תשא מד, א. ועוד.
28) וראה עוד פירושים – באוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ע׳ קעט ואילך). ד״ה אור לי״ד ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 39 ואילך).
29) תו״א וארא נו, ב ואילך. ד״ה כבוד מלכותך תרס״א (סה״מ תרס״א ע׳ קעא ואילך). ד״ה אור לי״ד שם. ועוד.
30) אוה״ת (יהל אור) שם ע׳ קפא. אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תי. ד״ה כמגדל דוד תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ כד ואילך).
31) סה״מ תרמ״ד ע׳ רנא.
32) ח״ג שם.
33) ובדרושים שבהערה 30.
34) ברכות לא, ב. וש״נ. וראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״ט.
35) ראה גם לקו״ש חט״ז ע׳ 592.
36) פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ט. שעהיוה״א פ״ד (עט, רע״א). וראה זח״ג רנז, ב.
37) פרדס שם. ע״ח (שער א) דרוש עיגולים ויושר בתחילתו. טושו״ע ר״ס ה. שעהיוה״א פ״ז (פב, א). וראה זהר שם.
38) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). וש״נ.
39) שעהיוה״א פ״ד ואילך. ובכ״מ.
40) תהלים פד, יב. וראה גם אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
41) נדרים ח, ב.
42) תהלים קד, כד.
43) שם צב, ו.
44) פ״ד מי״ב.
45) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
46) ראה גם סידור (עם דא״ח) ריז, ג. אוה״ת שמות ע׳ קה ואילך. ועוד.
47) ח״ג קיג, סע״א. וראה ויק״ר פל״ה, ז. הגהות
הרח״ו לזהר שם.
48) אחרי יח, ח. וראה לקו״ת שלח מה, ב. אוה״ת תרומה ע׳ א׳שעט. ועוד.
49) ראה תקו״ז בהקדמה (ב, א). תיקון מא. תיקון ע (קלא, א). סה״מ תש״ג ע׳ 87.
50) ראה פ״מ בהגהה (נח, ב).
51) ספ״ז.
52) או״ת פ׳ אחרי (לח, ג-ד. בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קי).
53) איכ״ר פ״א, לג. וראה ספרי האזינו לב, יח. ועוד. וראה אוה״ת נ״ך ע׳ תרעט ואילך. סה״מ עזר״ת ע׳ קצה ואילך. תרע״ח ע׳ רסב ואילך. עטר״ת ע׳ קצא ואילך.
54) שבת פט, א.
55) שלח יד, יז.
56) ראה לקו״ת שלח לח, ג ואילך. דרושים שבהערה 53. ועוד.
57) מלאכי ג, כב.
58) עקב י, יב.
59) ברכות לג, ב. פרש״י עה״פ. ועוד.
60) ב״ר פ״ד, ו.
61) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
62) בראשית א, ב.
63) תקו״ז תיקון ה (יט, סע״ב). תיקון מ (פ, א). תוס׳ הרא״ש (הדר זקנים) בראשית בתחלתו. בחיי ויקרא ב, יג. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ שיט. וש״נ.
64) ב״מ מ, ב.
65) להעיר ממאמרי אדה״ז כתובים ח״א ס״ע ריז-ח. אוה״ת עקב (כרך ה) ס״ע ב׳כט-ל. סה״מ תרנ״ט ס״ע יח-יט. וראה מאמרי אדה״ז הקצרים ס״ע תנ-נא. שם ע׳ תפט-צ.
66) זח״ג רג, ריש ע״ב. טז, א. וראה רמב״ם הל׳ גירושין פ״ב ה״כ.
67) לקו״ת תצא לז, ד. לו, ג. מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״ב ע׳ תתמ ואילך. ועוד. וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 208 ואילך.
68) ח״א צח, ב. וראה ט״ז או״ח סרפ״ח סק״ב.
69) פע״ח שער (כו) השופר פ״ה. שער הכוונות דרושי ר״ה (קודם דרוש א). סידור האריז״ל סוף סדר הנסירה. וראה לקו״ש שם ע׳ 206-7.
70) ראה לקו״ת שבת שובה סו, ג. סה״מ תרע״ח ע׳ תו. ועוד.
71) לקו״ת תצא שם. ובכ״מ.
72) ל״ת להאריז״ל פ׳ תצא (עה״פ שבהערה הבאה). וראה אוה״ת נ״ך ע׳ תסז. (כרך ב) ע׳ א׳נ.
73) תצא כא, יג.
74) סה״מ תרע״ח שם. ועוד.
75) ראה לקו״ת שבהערה 71. לקו״ש שם ע׳ 208 ובהערה 41.
76) ראה זהר ח״א סד, א-ב. רח, ב. ח״ג לב, א.
77) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1154. סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ רי. ד״ה וחג האסיף תשמ״ג (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ רמט). ובכ״מ.
78) תענית בסופה.
79) ד״ה מכאן ואילך.
80) שמו״ר פ״ל, ט.
81) תהלים קמז, יט.
82) ראה ברכות י, א. ויק״ר פ״ד, ח. מדרש תהלים מזמור קג.
83) שיעור הרמב״ם דיום זה – הלכות שבועות.
84) ספרי מטות ל, ג. רמב״ן שם.
85) ראה יומא עא, א.
86) פל״ז (מח, א).
87) ישעי׳ ס, ב.
88) ע״פ ל׳ הכתוב – קהלת ב, יג. וראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור – ביחס לחושך ס״ח סק״ה-ו (ע׳ תקפ ואילך).
89) ח״ג קנד, א.
90) ישעי׳ ב, ג.
91) שם כז, יב.
92) תהלים מח, ג.
93) צפני׳ ג, ט. וראה ישעי׳ ב, א ואילך.
[סה"מ אב-אלול ע' סג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קצח ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ד ע׳ 2332 ואילך.