יא) והי׳ כי תבוא – יום ד׳, ח״י אלול ה׳תשל״ח

בס״ד. יום ד׳, ח״י אלול ה׳תשל״ח

הנחה בלתי מוגה

והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה1. וידועים דיוקי רבותינו נשיאינו בזה2, מה שבתחילת הכתוב אמר על ארץ ישראל [שהיא ארץ הקודש, ארץ אשר גו׳ עיני הוי׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה3] כי תבוא אל הארץ, דמשמע שזהו בכח עצמו, ואח״כ אומר אשר הוי׳ אלקיך נותן לך, דמשמע שזהו בבחי׳ נתינה מלמעלה. גם צריך להבין4 מ״ש אשר הוי׳ אלקיך נותן לך גו׳ וירשתה, דהרי מתנה וירושה הם ב׳ ענינים נפרדים. דעל ירושה אין צריך לנתינה מיוחדת כי באה ממילא, כמ״ש5 תחת אבותיך יהיו בניך, וגם מצד המקבל אין צריך הכנה לזה כי אפילו קטן הוא בכלל ירושה, ועד שגם תינוק בן יומו יורש הכל6. משא״כ במתנה צ״ל נתינה מיוחדת, וגם המקבל צ״ל ראוי לקבל המתנה, כמארז״ל7 אי לאו דעביד לי׳ נייחא לנפשי׳ לא הוה יהיב לי׳ מתנתא, שמזה מובן שמקבל המתנה צ״ל ראוי לה, ובודאי שצ״ל בר דעת וכו׳. וצריך להבין מה הם ב׳ ענינים אלו (מתנה וירושה) לגבי הארץ כו׳. גם צריך להבין8 מ״ש בסיום הכתוב וישבת בה, דלכאורה לאחרי שכבר הי׳ כי תבוא אל הארץ, וגם הענין דהוי׳ אלקיך נותן לך, שנתינת הקב״ה היא מעשה ממש (כי אפילו דיבורו של הקב״ה חשיב מעשה9, וכל שכן וקל וחומר כשנותן לך, שהיא נתינה ממש), וגם הענין דוירשתה, ענין הירושה הבאה ממילא (תחת אבותיך יהיו בניך), הנה מהו אומרו עוד וישבת בה.

וממשיך אח״כ בהכתובים שלאחרי זה בפרשתנו10, היום הזה הוי׳ אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה וגו׳. ומדייק בזה רבינו הזקן בלקו״ת11 דצריך להבין מהו פירוש היום הזה ולא כתיב איזה יום. ומבאר בזה, משום דהמקרא הזה מחובר לפרשה שלמעלה הימנה שמסיימת ארץ זבת חלב ודבש, שקודם שנכנסו לארץ הי׳ כריתת ברית על קבלת התורה מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. וזהו היום הזה וגו׳, דהיינו בשעת כניסתן לארץ. ולכן ודבש היום הזה הוי׳ הוא ראשי תיבות צירוף הוי׳ אחת12, שהוא״ו של ודבש מחובר למקרא שלמטה הימנה, כי הכל ענין אחד. היינו שמהתאחדות ב׳ הענינים (הכריתת ברית על קיום התורה ומצוות והכניסה לארץ) נמשך בחי׳ שם הוי׳ שהוא שם העצם13. ואח״כ נמשך בהתיישבות בכל ישראל, וכמו שממשיך בכתוב14 (בשיעור של יום הרביעי) היום הזה נהיית לעם להוי׳ אלקיך ושמעת בקול הוי׳ אלקיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו וגו׳, שמכל זה מובן השייכות דקיום התורה ומצוותי׳ עם הכניסה לארץ. וכמבואר ומפורש בכמה פסוקים בתורה שבכתב, ובאריכות גדולה בתורה שבע״פ, שבזכות זה שקיבלו ישראל את התורה בהר סיני, ואח״כ למדוה וקיימו מצוותי׳, הנה בזכות זה היתה אח״כ הכניסה לארץ15.

והנה ע״פ הנ״ל שהכניסה לארץ היתה ע״י העבודה דקיום התורה ומצוות, צריך לומר שכל הענינים שבהכניסה לארץ ישראל ישנם גם בעבודה הרוחנית. היינו, דנוסף על כללות הענין דמכיון שהתורה היא נצחית16 מובן שאפילו כאשר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו17 (היינו דאף שגם אז היא ארצנו ואדמתנו, מ״מ הרי גלינו ונתרחקנו ממנה, שזהו היפך המצב דכי תבוא אל הארץ גו׳), הנה כל הוראות התורה (כולל ההוראה שבהכתוב דוהי׳ כי תבוא אל הארץ וגו׳) הן נצחיות ובתקפן גם במצב זה, הנה עוד זאת בהענין דכניסה לארץ, דכיון שהכניסה לארץ היתה ע״י שמירת החוקים והמשפטים, הרי מזה מובן שיש בהן (בהעבודה ובהכניסה לארץ) ענינים משותפים וענינים שוים, עד לענינים שהם היינו הך. כי שכר מצוה מצוה18, שמשכרה נדע מהותה19.

והענין הוא20, דהנה איתא במדרש21 למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. וזהו ענין ארצו של כל אחד ואחת מישראל, הד׳ אמות שלו, הארץ האמיתי שלו (זיינע ד׳ אמות, זיין אמת׳ע ארץ), מה שכאו״א מישראל יש בו רצון פשוט לקיים רצון קונו. וכפסק הרמב״ם22 להלכה למעשה, שכאו״א מישראל באיזה מצב שיהי׳ רוצה הוא לעשות רצון קונו. והענין הוא, דהנה כתיב23 גבי אברהם אבינו, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. היינו24 שלא יתחשב בארצך, בטבעו, ובמולדתך, ברגילותו, ובבית אביך, בהחינוך שקיבל בבית אביו, כי אם לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך, היינו שילך בדרך שהקב״ה מורה לו בנוגע להנהגתו בחיי יום יום. וזהו ענין הכניסה לארץ בעבודת כאו״א, שצ״ל לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך. וכשם שהכניסה לארץ ישראל כפשוטה היתה בכחו של אברהם אבינו, שע״י שהתהלך בארץ קנה אותה בחזקה, כמבואר בארוכה בכ״מ (וגם בפוסקים25) ונהייתה ארצו ונחלת עולם לזרעו אחריו, הנה עד״ז הוא גם בהכניסה לארץ ישראל הרוחנית, שהיא בכחו של אברהם אבינו, שזהו ענין האהבה המסותרת שישנה אצל כאו״א מישראל, שהיא ירושה לנו מאבותינו26, ולכן, כשעובד עבודתו ובדרכו של אברהם אבינו, נהיית בחינה זו ארצו שלו, כי יורש מאברהם אבינו בחינה זו שבארץ מה שרצתה לעשות רצון קונה (נוסף לירושת הארץ כפשוטה), וכמ״ש27 אחד הי׳ אברהם וירש (זרעו) את הארץ. וזהו מ״ש והי׳ כי תבוא אל הארץ וגו׳, דאין והי׳ אלא לשון שמחה28 (שזהו לפי שהאותיות ו״ה קודמות לאותיות י״ה, כמבואר בכ״מ29). והיינו דאף שעבודה זו דלך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך דורשת ממנו את ההליכה מארצך וממולדתך ומבית אביך, כפי שהי׳ אצל אברהם אבינו, מ״מ מקיים אותה בשמחה ובטוב לבב ובתכלית השלימות, לפי שבחינה זו דרצתה לעשות רצון קונה נעשית ארצו שלו, ולכן נכנס בבחי׳ ארץ זו בכל עניניו, עד גם במחשבה ודיבור ומעשה שלו, ובאופן של שמחה.

ובזה יובן מ״ש והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך, תבוא בכח עצמו ונותן לך מלמעלה. כי אף שאמרו רז״ל30 אלמלא הקב״ה עוזרו כו׳ היינו שלפני אתערותא דלתתא צ״ל אתערותא דלעילא31 (וכפירוש הפשוט שבכתוב זה אשר תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך מכבר, היינו שבתחילה היתה נתינת הקב״ה ובכח זה היא הכניסה אל הארץ), מ״מ תכלית הכוונה היא שהנתינה מלמעלה תהי׳ ע״י עבודתו מלמטה, ולא באופן של נהמא דכסופא ח״ו, היינו שצ״ל יגעת ודוקא אז ישנה ההבטחה32 (יגעת) ומצאת, ובאופן של מציאה שאינה בערך היגיעה33. וזהו מה שמבואר בחסידות34 בפירוש כתוב זה, דבתחילה ישנה עבודת האדם בכח עצמו ככל הדרוש בענין כי תבוא אל הארץ (שרצתה לעשות רצון קונה), שבכללות זהו ענין הרצון שע״פ טעם ודעת. ועי״ז נעשה כלי למה שהוי׳ אלקיך נותן לך, להנתינה מלמעלה של גילוי הרצון שלמעלה מטעם ודעת, הרעותא דליבא, הרצון הפשוט, עד לעצם הרצון.

וממשיך בכתוב וירשתה גו׳. דענין הירושה בעבודה35 הו״ע מעשה המצוות ועבודת הבירורים של הניצוצות מז׳ מלכין דעולם התהו שנפלו למטה, ומאן דנפיל מן דרגי׳ אקרי מית36, ויורשים אותם. וזהו מה שירושה אין לה הפסק37 (משא״כ מתנה), לפי שכאשר עבודתו היא מצד הנפש אלקית עצמה הרי אפשר אז שיתערבבו בזה (עס זאָלן זיך אַריינמישן) עניני הנפש הבהמית או חלקו בעולם ויהי׳ ח״ו העלם והסתר, ובמילא יהי׳ הפסק בעניניו. משא״כ כשעבודתו היא בבירור והפיכת כחות נפשו הבהמית ועי״ז חלקו בעולם, שמהפך את הניצוץ שנפל ממדריגתו ועושה ממנו ענין של מצוה, הרי זהו ענין נצחי, שהניצוץ עולה למעלה, ובאופן שאין לו הפסק. וזה מורה גם על אמיתית עבודתו, וכמבואר בכ״מ38 שאם ישנו הפסק במשך הזמן, הרי זה מורה שמלכתחילה הי׳ חסר משהו בשלימות העבודה, משא״כ כשהעבודה היא בתכלית השלימות אין שייך בה הפסק.

וממשיך בכתוב וישבת בה. דהנה39 ב׳ מדריגות אלו (מתנה וירושה) שניהם הם בבחי׳ מקיף. אמנם ענין וישבת בה הוא שיהי׳ בהתיישבות ובפנימיות. וע״ד המבואר בשער היחוד לאדמו״ר האמצעי40 ובהדרושים שלאחרי זה, בענין ההתבוננות שבהקדמה לעבודת ה׳, שאין מספיק שתהי׳ התבוננות כללית, כי אם צריך שאחרי׳ תהי׳ התבוננות פרטית, לפי שדוקא אז יש לה קיום, שעד״ז הוא בעניננו, שדוקא כאשר ענין זה נמשך בהתיישבות ובפנימיות, אז יש להעבודה אחיזה וקיום, לפי שנמשכת במעשה בפועל במעשים פרטיים, שזה מחזיק את ההתעוררות הכללית שתהי׳ באופן נצחי בלי שינוי והפסק.

וזהו היום הזה נהיית לעם וגו׳. כי ע״י שנכנס לארץ ישראל הרוחנית (שרצתה לעשות רצון קונה), ובאופן דוירשת וישבת בה, הנה עי״ז נהיית לעם לה׳ אלקיך. כי ע״י קיום המצוות הרי מצוות הן לשון צוותא וחיבור41, שעל ידן מתאחד עם מצַוה המצוות, הקב״ה, ובאופן של וירשת, שאין לזה הפסק, וישבת בה, שנמשך בכל הכחות פנימיים שלו. וזהו נהיית לעם להוי׳ אלקיך.

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו42, דע״י עבודה הנ״ל מתקיים הענין דכי תבוא אל הארץ גו׳ כפשוטו. דכשם שהי׳ בפעם הראשונה (כשנאמר פסוק זה), שע״י שמירת המצוות והחוקים ברוחניות, הי׳ בפועל ממש למטה מעשרה טפחים כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה, כמו כן הוא במשך כל הדורות כולם, שע״י כל מצוה שמקיימים, וע״י כל ענין של בכל דרכיך דעהו או כל מעשיך יהיו לשם שמים43, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגורם לו ולהם תשועה והצלה (כפסק הרמב״ם44), ומקרב את הגאולה באופן דזכו אחישנה45. שיהי׳ (אַז ס׳זאָל זיין) כי תבוא אל הארץ כפשוטו בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, ומתוך שמחה וטוב לבב. כי באמת הרי כבר עתה הוי׳ אלקיך נותן לך גו׳, וכמארז״ל46 כבר נתתי, שמזמנו של אברהם אבינו ניתנה כל הארץ לגבולותי׳. וכן תהי׳ לנו בקרוב ממש ובעגלא דידן, שנבוא לארץ ישראל (אַז מ׳וועט קומען אין א״י) בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותנו47 וכספם וזהבם אתם48, היינו כל הבירורים מחלקו בעולם, ועאכו״כ מנפשו הבהמית, שהיא נעשית דבר אחד (אַז זי ווערט איין זאַך) עם הנפש האלקית. וכל זה נעשה באופן של נחלה וירשת וישבת בה, ובקרוב ממש.

__________

1) ריש פרשתנו (תבוא כו, א).
2) רד״ה זה תער״ב (המשך תער״ב ח״א ריש ע׳ קיב).
3) עקב יא, יב.
4) המשך תער״ב שם. אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ריש ע׳ ב׳נט.
5) תהלים מה, יז. וראה ב״ב קנט, א.
6) ראה נדה מד, רע״א (במשנה). רמב״ם הל׳ נחלות ספ״א.
7) ראה מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב״ב קנו, א.
8) המשך תער״ב שם.
9) ראה ב״ר פמ״ד, כב.
10) כו, טז.
11) פרשתנו מא, ג.
12) תקו״ז בהקדמה (ט, ב). הובא בפרדס שער (כא) פרטי השמות פי״ד. ועוד – נסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 231 הערה *31.
13) כס״מ הל׳ ע״ז פ״ב ה״ז. פרדס שער (יט) שם בן ד׳. מו״נ ח״א פס״א ואילך. עיקרים מאמר ב׳ פכ״ח.
14) פרשתנו כז, ט-י.
15) ראה מכילתא עה״פ יתרו יח, כז. לקו״ש עקב שנה זו ס״ה (חי״ט ע׳ 98) ובהנסמן שם. ועוד.
16) תניא רפי״ז.
17) נוסח תפלת מוסף דיו״ט. ראה שיחת מוצאי ש״פ לך לך שנה זו סט״ו (לקו״ש ח״כ ע׳ 309).
18) אבות פ״ד מ״ב.
19) תניא פל״ט (נג, א).
20) ראה אוה״ת שם ע׳ ב׳ס ואילך. המשך תער״ב שם ע׳ קיח.
21) ב״ר פ״ה, ח.
22) הל׳ גירושין ספ״ב.
23) ר״פ לך לך (יב, א).
24) ראה סד״ה לך לך תרס״ז (המשך תרס״ו ע׳ שצז ואילך). לקו״ש ח״א ע׳ 17 ואילך. ועוד.
25) ב״ב ק, א. וראה אנציקלופדי׳ תלמודית ערך ארץ ישראל (כרך ב ע׳ ר).
26) תניא פי״ח. וראה תו״ח תצוה תקלז, סע״ב.
27) יחזקאל לג, כד.
28) אסת״ר פתיחתא יא.
29) המשך תער״ב שם ס״ע קכט ואילך.
30) סוכה נב, ריש ע״ב. קידושין ל, ב.
31) ראה לקו״ת ויקרא ג, א. לקו״ש חי״ט ע׳ 159-60.
32) מגילה ו, ב.
33) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 810. ח״ד ע׳ 1127. שם ע׳ 1165. חי״ג ע׳ 117. חי״ח ע׳ 232.
34) ראה אוה״ת שם. המשך תער״ב שם ע׳ קיח.
35) אוה״ת שם ע׳ ס׳סא. המשך תער״ב שם.
36) ראה זח״ג קלה, ב.
37) ב״ב קכט, ב.
38) ראה תניא פי״ג. וראה לקו״ש חט״ו ע׳
427-8 ובהערות שם.
39) המשך תער״ב שם.
40) בתחלתו. פ״ג ואילך. וראה קונטרס העבודה פ״ו.
41) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ.
42) שבת סג, א. וש״נ.
43) משלי ג, ו. אבות פ״ב מי״ב. טושו״ע או״ח סרל״א.
44) הל׳ תשובה פ״ג ה״ד.
45) ראה סנהדרין צח, א.
46) ירושלמי חלה פ״ב ה״א.
47) בא י, ט.
48) ישעי׳ ס, ט.

[סה"מ דברים ח"ב ע' נח ואילך]

נדפס בסה״מ תשל״ז ע׳ 325 ואילך.

סגירת תפריט