בס״ד. ט״ו תמוז – במחנה ״גן ישראל״ – ה׳תש״כ
הנחה בלתי מוגה
ברוך שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה1, הנה2 מ״ש ניסים לשון רבים פירושו לא רק ריבוי ניסים (בכמות) אלא ריבוי סוגי ניסים. דבכללות יש ב׳ סוגי ניסים, ניסים המלובשים בדרכי הטבע, וניסים שלמעלה מדרך הטבע. ניסים המלובשים בדרכי הטבע הם כמו נס מרדכי ואסתר, שהי׳ הנס ע״י שאחשורוש גזר גזירה וביטלה (בדרך הטבע), וניסים שלמעלה מדרך הטבע הם כמו נס קריעת ים סוף, וכן נס המן או נס השליו, כמ״ש הרמב״ם3 שמקום המדבר לא הי׳ מוכשר כלל למן ושליו. ושורש ב׳ סוגי ניסים אלה למעלה הוא, דשורש הניסים שלמעלה מדרך הטבע הוא בשם הוי׳, ושורש הניסים המלובשים בטבע הוא משם שד-י4. כי שם שד-י יש בו ב׳ הענינים דנס וטבע, וכידוע5 ששד-י יש בו ב׳ פירושים, פירוש א׳ שאמר לעולמו די6, היינו הגבלת העולם ודרכי הטבע, ופירוש ב׳ שדי באלקותו לכל ברי׳7, היינו שהמשכת אלקות היא בלי גבול עד שנמשכת בכל ברי׳, וזהו ענין נס המלובש בטבע, שגם ענין העדר ההגבלה (נס), שדי באלקותו לכל ברי׳, נמשך ומתלבש בדרכי הטבע, שאמר לעולמו די. משא״כ ניסים שלמעלה מדרך הטבע שרשם בשם הוי׳, דשם הוי׳ מורה על העדר ההגבלה לגמרי, וכמ״ש8 כי שמש ומגן הוי׳ אלקים, שלגבי שם אלקים הרי שם הוי׳ הוא כמו אור השמש לגבי המגן והנרתק, ולכן הניסים הנמשכים משם הוי׳ הם למעלה מגדרי הטבע לגמרי.
והנה שלימות העבודה היא להמשיך את סוג הניסים והגילוי דשם הוי׳ שלמעלה מדרך הטבע, שיומשכו בסוג השני, במקום הטבע. וכמו שנת״ל בארוכה9 בביאור הכתוב10 ברוך הוי׳ אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שצ״ל המשכת אלקות שלמעלה מהשתלשלות, שם הוי׳, מן העולם, מעלמא דאתכסיא, עד העולם, בעלמא דאתגליא11. ובעבודת האדם זהו ע״י העבודה דעירוב רשויות, שמערבים ב׳ רשויות שונות זו מזו. דהגם שב׳ הרשויות הן רשויות היחיד, היינו רשויות דקדושה, דיחידו של עולם12, מ״מ הרי הם ב׳ דרכים שונות בעבודת השם, כגון קו החסד וקו הגבורה. וכיון שכל קו יש לו מנגד, הרי אין זו תכלית השלימות, וענין עירוב רשויות הוא ע״י קו האמצעי, תפארת, ובעבודת האדם היינו מדת הרחמים. דמצד מדת הרחמים הרי אפילו אם עבודתו היא מצד מדת הגבורה הרי הוא משפיע חסד, ולפי זה הרי אין כאן שום קו המנגד. דזהו תוכן מעלת קו האמצעי, שכולל בעצמו גם הטעמים להטות לצד הגבורה וגם הטעמים לחסד, ואז בא לידי הכרעה ומסקנא דמדת הרחמים. והיינו שיש כאן החלטה אחת הכוללת את ב׳ הקוים. דזהו ענין עירוב בגימטריא חסד עם גבורה, דרי״ו בגימטריא גבורה וע״ב בגימטריא חסד ויחד הרי זה עירוב, ענין התפארת, קו האמצעי13. ולמעלה יותר הרי שם ע״ב הוא בחכמה, דזהו מה שחכמה היא מקור החסד, ולכן חסד עם הכולל בגימטריא חכמה, ורי״ו הוא בבינה מקור הגבורה, וענין העירוב הוא במוח הדעת שהוא מייחד חכמה ובינה. ובזה יובן מ״ש ברוך הוי׳ אלקי ישראל דוקא, דענין זה שייך לישראל שהוא יעקב, כי יעקב הוא בקו האמצעי, מדת הרחמים ומוח הדעת. דזהו מה שיעקב הוא בחיר שבאבות14, בחי׳ קו האמצעי שהוא בריח15 התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה16. וזהו17 דכתיב18 מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי גו׳, ופירש בסידור19 שדוקא ליעקב ולישראל מתגלה כל מה שאמר תחילה20 הנותן שלג כצמר גו׳ להיותו מבחי׳ קו האמצעי, בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ומחבר עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא. ומכל זה יובן לעניננו, שממשיכים את הניסים שלמעלה מדרך הטבע, שיומשכו בהניסים המלובשים בטבע. דזהו ענין ניסים לשון רבים, חיבור ב׳ סוגי הניסים.
וביאור הענין בפרטיות יותר21, דהנה כתיב22 ביעקב ויעקב איש תם יושב אוהלים, ומבואר בזהר23 דענין יושב אוהלים הוא שמחבר בינה ומלכות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, וצריך להבין21, דלכאורה ענין מעלת איש תם אינו שייך כלל ליושב אוהלים, דאפשר להיות יושב אוהלים גם בלי להיות איש תם דהיינו שנולד מהול (כמארז״ל24), שלכאורה ענין ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא תלוי בישיבת אוהלים דוקא ולא במה שהוא תם שנולד מהול. אמנם באמת מה שהי׳ איש תם זהו סיבת היותו יושב אוהלים, ושיהי׳ בכחו לחבר עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא. כי להיות שקו האמצעי המחבר עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא הוא נעלה ביותר, הרי אפשר שתומשך מסוף קו האמצעי תוספת יניקה לסטרא אחרא וכו׳, ולכן צ״ל ענין המילה, איש תם, שנולד מהול, דענין המילה הוא הסרת הערלה שלא יהי׳ מקום ליניקת החיצונים. והגם שביעקב עצמו שנולד מהול לא הי׳ צ״ל העבודה דמילה והסרת הערלה, מ״מ הרי אח״כ בעבודת האדם זהו ענין מצות מילה21.
וביאור הענין הוא, דהנה לכאורה צריך ביאור למה צ״ל ענין המילה דוקא בשביל שיהי׳ יושב אוהלים בשלימות, וכן באברהם אבינו כתיב25 התהלך לפני והי׳ תמים ע״י מצות מילה26, למה צ״ל ענין המילה דוקא בשביל שיהי׳ ענין התמימות, ובפרט שמצינו בתורה כמה נביאים וצדיקים לפני מצות מילה, וגם אברהם עצמו הי׳ נביא גם לפני שנימול. אך הענין הוא, דכיון שההמשכה דוהי׳ תמים היא המשכת גילוי אור עליון נעלה ביותר, הרי בשביל המשכה זו צ״ל הסרת הערלה גם בדקות. דגם ענין עור הערלה דאברהם אבינו שלא העלים והסתיר על מדריגת הגילוי שלפני זה, הנה כאשר ישנו גילוי אור עליון כזה צריך להסיר גם ערלה וכיסוי זה. ועד״ז בענין יושב אוהלים, דבשביל הגילוי דיושב אוהלים צ״ל הסרת הערלה בתכלית.
ובזה27 יובן מארז״ל (בבראשית רבה28) ששאל מין א׳ את ר׳ עקיבא אם כדבריך שהקב״ה מכבד את השבת אל ישב בה רוחות ואל יוריד בה גשמים ואל יצמיח כו׳, והשיב לו משל מעירוב והוצאה מרשות לרשות, שברשות א׳ אין צריך עירוב, כך הקב״ה שכולו שלו הוא. ולכאורה עדיין אינו מתורץ, שהרי שאלתו היתה על כל הל״ט מלאכות האסורות בשבת, והוא השיב לו מעירוב והוצאה שברשות א׳ אין צריך לעירוב. אך הענין הוא, דכל הל״ט מלאכות הו״ע בירורי הניצוצות. וזהו טעם איסור מלאכה בשבת, דבשבת בורר אסור29, היינו איסור בירור הניצוצות, כי בשבת מאיר אור עליון ביותר, האור דיום השבת, ואם יתעסק אז האדם בבירור הניצוצות מהקליפות, הרי הוא נותן מקום למציאות הקליפות, ואז אפשר שיקבלו יניקה מהאור עליון המאיר בשבת. וזהו דענין עבודת הבירורים הוא בימות החול דוקא, דאז הותרו הל״ט מלאכות, ולא עוד אלא שיש מצוה לעשות מלאכה כדאיתא במכילתא30 על הפסוק31 ששת ימים תעבוד זו מצות עשה, כי בימות החול אינו מאיר אור עליון כזה ואין טעם לחשש יניקה, ולכן צריך לעסוק בעבודת הבירורים. משא״כ ביום השבת, שאז מאיר אור עליון ביותר, הרי אז אפשר שתהי׳ יניקה לחיצונים, וכמאמר32 שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך. וזהו מה שהשיב לו ר׳ עקיבא למה נעשית מלאכה ביום השבת, היינו שאז מאיר אור עליון יותר שלמעלה משבעת ימי הבנין, בחי׳ א״ק שבו לא שייך חילוק רשויות כלל, הרי לפיכך לא שייך שם כלל ענין איסור מלאכה, כיון שהאור כבר נתגלה ואין שם כלל כל מציאות החיצונים, דא״ק הוא למעלה מעולם התהו ולמעלה מענין בירור הניצוצות. וזהו דשבת הוא בכלל שבעת ימי הבנין, ולכן בשבת בורר אסור, כיון שיש לו שייכות לסדר ההשתלשלות, ולכן אפשר שתהי׳ מזה יניקה, משא״כ בחי׳ יום השמיני שלמעלה משבעת ימי הבנין, הרי זהו למעלה מענין השבת. וזהו33 ענין מילה שהיא ביום השמיני34, שהיא למעלה משבת, דזהו הטעם שמילה היא לשמונה ימים כדי שתעבור עליו שבת אחת35, היינו שהוא עובר מעל השבת, ע״ד המבואר36 בענין עד יעבור עמך הוי׳37, שהוא למעלה משם הוי׳. וזהו גם כללות ענין העירוב, עירוב רשויות העושה הכל רשות היחיד, שזהו גילוי בחי׳ שמיני, בחי׳ א״ק הנ״ל. וזהו הטעם שהקב״ה מצמיח עשבים בשבת וכו׳, כי אצלו הכל הוא רשות היחיד.
וביאור הענין בפרטיות יותר, דהנה הטעם שבחי׳ א״ק הוא למעלה מענין הבירורים, מבואר38 שהוא משום שענין אדם קדמון הוא שכולל כל העולמות, וכפי שמביא כ״ק אדמו״ר הזקן בשם הרב המגיד39, דענין א״ק הוא מחשבה קדומה שהיא הרצון קדום והמחשבה הכללית על כל העולמות. ולכן הרי הוא למעלה מעבודת הבירורים, כי עבודת התחתונים אינה תופסת מקום שם, היינו שאין צורך שם בעבודת התחתונים (מלאכה) וגם שעבודה זו אינה נוגעת שם, ולפניו ית׳ כחשיכה כאורה40 ואם צדקת מה תתן לו41. אמנם כל זה הוא בבחי׳ חיצוניות א״ק, וכמובן מזה גופא שזוהי המחשבה כללית על כל העולמות, ע״ד ענין חיצוניות הכתר, דבחיצוניות הכתר אומרים ששם הכל כחשיכה כאורה. אך תכלית העבודה היא המשכת פנימיות הכתר ופנימיות א״ק, ולכן צ״ל ענין הסרת הערלה, כי הגם שהערלה אינה מונעת את הגילויים דחיצוניות א״ק וחיצוניות הכתר, מ״מ, בשביל גילוי פנימיות הכתר צ״ל הסרת הערלה. ועל זה נאמר42 אם תגבי׳ כנשר קינך משם אורידך נאום הוי׳, דגם מצד הענין דכחשיכה כאורה אפשר להיות תגבי׳ כנשר קינך, יניקת החיצונים מחיצוניות הכתר וחיצוניות א״ק, דכיון שזהו המחשבה הכללית על כל העולמות, הרי גם החיצונים בכלל זה. וביטול יניקה זו הוא ע״י נאום הוי׳, העבודה דתורה ומצוות הנכללים ונרמזים בשם הוי׳, וכדאיתא בתיקוני זהר43 שהמצוות תלויות באותיות דשם הוי׳ כענבים באשכול, יש מצוות התלויות ביו״ד ויש מצוות התלויות בה׳ וכו׳, שעל ידי זה ממשיכים מבחי׳ פנימיות הכתר ופנימיות א״ק, וזה מבטל יניקת החיצונים, וכל אויביך יכרתו44.
אמנם עדיין צריך להבין45, דמזה שכתב בסידור19 שענין המילה הוא בכדי שלא יומשך מסוף קו האמצעי תוספות יניקה לחיצונים, משמע שזהו משום שיכולים לקבל מריבוי הצמצומים, ולפי מ״ש כאן הרי זה מפני עוצם מעלת הגילוי, שלכן יכולים לקבל יניקה לפי שלפניו כחשיכה כאורה. אך הענין הוא, דשניהם אמת. דהגם שמצד הענין דכחשיכה כאורה יכולים החיצונים לקבל יניקה מחיצוניות הכתר, מ״מ, אם ההמשכה היתה נמשכת כמו שהיא לא יוכלו לקבלה מפני תוקף האור, דמחמת תוקף האור תתבטל מציאותם, ולכן צ״ל ריבוי הצמצומים עד שבצמצום אחר צמצום נעשית יניקה לקליפות וסטרא אחרא. ולכן ענין המילה הוא על ב׳ הענינים. דב׳ ענינים אלו ישנם בקו האמצעי, דקו האמצעי מבריח מן הקצה אל הקצה, מפנימיות הכתר עד מלכות עד אשר רגלי׳ יורדות מות46, ולכן בקו האמצעי שהוא ענין היסוד צ״ל פעולת המילה שהיא בב׳ הענינים, למנוע ההעלם דערלה על האור הנעלה דפנימיות הכתר, וגם למנוע היניקה שיכולה להיות ע״י ריבוי הצמצומים.
וביאור הענין הוא, דהנה כתיב47 (בדברי ישעיהו אל אחז) שאל לך אות מעם הוי׳ אלקיך, העמק שאלה או הגבה למעלה. ומבואר בזה בארוכה בביאורי הזהר לאדמו״ר האמצעי48, ובביאור יתר בביאורי הזהר לאדמו״ר הצ״צ49, דב׳ האופנים שאמר ישעי׳ לאחז, העמק שאלה או הגבה למעלה, קאי על ב׳ בחינות ניסים, העמק שאלה קאי על הניסים המלובשים בטבע, והגבה למעלה קאי על הניסים שלמעלה מהטבע. והענין הוא, דהנה העמק שאלה מורה על ירידת המלכות למטה (לשאול) להיות רגלי׳ יורדות מות, שעל זה נאמר50 ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, דכמו הזאב יוצא וטורף טרפו וחוזר לחורו כך כביכול ספירת המלכות שרגלי׳ יורדות מות כדי לטרוף טרף דהיינו העלאת הניצוצות ע״י עבודת הברורים. ולכן נקרא בשם העמק שאלה, היינו הירידה לעומק תחת לשאול. דמספירת המלכות הוא שורש הניסים המלובשים בטבע. וענין הגבה למעלה הוא הקצה השני, דאיתא בזהר51 על הכתוב דקאי על אות יו״ד דשם הוי׳, שהיא הדרגא הכי עליונה דשם הוי׳, שמים לרום. דכל סדר ההשתלשלות המרומז בשם הוי׳ מתחיל בה׳ ראשונה המורה על עולם הבריאה, אמנם תכלית הגובה הו״ע אות יו״ד, ספירת החכמה, שהיא נקודה בלבד ולמעלה מסדר ההשתלשלות, ולמעלה מזה, קוצו של יו״ד, שורש החכמה. וזהו שורש הניסים שלמעלה מדרכי הטבע.
וזהו מה שאמר ישעיהו הנביא לאחז, דלמה נקרא שמו אחז על שם שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות כו׳52, היינו שהי׳ מצב של העלם והסתר ביותר, ואמר לו ישעי׳ שיכול לבקש נס מאת ה׳, ובזה גופא לא רק נס סתם, אלא נס שלמעלה מדרכי הטבע. דנס עצמו הוא לשון הרמה53, ובזה גופא אפשר להיות באופן דהגבה למעלה, היינו נס והרמה באלקות גופא, לא רק הנס מצד בחי׳ האלקות המלובש ונעלם ומוסתר בטבע, אלא נס באלקות גופא, למעלה מסדר ההשתלשלות.
וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה ידוע54 שבניסים המלובשים בטבע גופא יש כמה אופנים. דיש ניסים כאלו שעליהם אמרו רז״ל55 לעושה נפלאות גדולות לבדו56 שאין בעל הנס מכיר בניסו. והם הניסים שבכל יום ויום. וכפי שרואים בפרט בענין עסק הפרנסה, כידוע מאמר כ״ק אדמו״ר מהר״ש57 שענין הפרנסה בזמן הזה הוא כמו המן, כי כשמתבוננים בזה אין רואים את המקור לזה בדרך הטבע, אלא הוא מחוץ לדרכי הטבע, משום שבאמת הוא למעלה מדרך הטבע. אלא שניסים אלה הם בהעלם והסתר, היינו בהעלם והסתר יותר מהנס דפורים (נס מרדכי ואסתר) שהי׳ ג״כ מלובש בטבע, דניסים אלה שבכל יום הם טמונים לגמרי בלבושי הטבע. ולמעלה מזה הם הניסים המלובשים בטבע שע״ד נס פורים, דאף שזהו נס המלובש בטבע, ע״י אגרות המלך וביטול הגזירה וכו׳, בדרכים טבעיות, מ״מ הי׳ ניכר שהי׳ נס, עד שראו כל אפסי ארץ שהוא ישועת אלקינו58, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס59. אך כל זה הוא ניסים המלובשים בטבע, העמק שאלה. אמנם ענין הגבה למעלה הוא נס שלמעלה מדרכי הטבע. דענין הטבע תחילתו הוא (בכללות) בעולם הבריאה, ה׳ ראשונה דשם הוי׳, בחי׳ בינה60, משא״כ ענין הנס הוא בבחי׳ יו״ד דשם הוי׳, ענין החכמה. ויש לקשר זה עם מה שנת״ל61 בענין מן העולם ועד העולם, המשכת עלמא דאתכסיא, בינה, בעלמא דאתגליא, מלכות. כי ענין העמק שאלה, נס המלובש בטבע, שרשו הוא מספירת המלכות, ה׳ אחרונה דשם הוי׳. וענין הגבה למעלה, אף ששרשו מאות יו״ד דשם הוי׳, הרי ידוע בענין אימא עילאה מקננא בכורסיא בתלת ספירן עילאין62, שבבינה מאירה גם ספירת החכמה, ועד שהתגלות עתיק היא בבינה63, דמזה מובן, דענין עלמא דאתכסיא, בינה, יש בו הארת ענין הגבה למעלה.
והנה64 אחז לא רצה שיתקדש שם שמים ועל כן לא רצה כלל לשאול אות, ולכן אמר לו ישעי׳ שבעל כרחם יתן להם הקב״ה נס, אלא שיהי׳ האות מבחי׳ שם אדנ-י שהוא בחי׳ מלכות דאצילות, דהיינו נס המלובש בטבע, וזהו שאמר לו לכן יתן אדנ-י הוא לכם אות הנה העלמה הרה גו׳65, דעלמה היינו בחי׳ העלם, והיינו נס נעלם המלובש בדרכי הטבע. אמנם לאחרי זה כתיב65 ויולדת בן, דענין הלידה מורה על הגילוי, ובפרט לפי מ״ש שם65 וקראת שמו עמנו א-ל, ואח״כ כתיב אודות בן זה של אחז בן ניתן לנו גו׳ ויקרא שמו פלא יועץ א-ל גיבור אבי עד שר שלום לםרבה המשרה וגו׳66, דזה קאי על גילוי נעלה ביותר, עד הגילוי דבחי׳ משיח צדקנו, שזהו למעלה לא רק מנס המלובש בטבע, העמק שאלה, אלא גם מנס שלמעלה מהטבע, הגבה למעלה.
וביאור הענין יובן ע״פ מה שנת״ל67 בענין ומגבעות אשורנו68, דדוקא ע״י עבודה מסודרת למטה מטה בכחות פנימיים, כשעבודה זו היא בהקדמת ענין המסירת נפש, מראש צורים, אז ע״י עבודה זו דוקא מגיעים למעלה מעלה, בענין אשורנו, ראי׳ מקרוב. וזהו גם מ״ש גבי משיח צדקנו הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד69, דקאי על חמש העליות שבספירת המלכות70, עד לגבה מאוד, שזהו למעלה מבחי׳ הגבה למעלה, כי מאד הוא אדם בצירוף אחר71, דאדם הראשון הוא בחי׳ חי׳ משא״כ משיח הוא בחי׳ יחידה72. ועל זה נאמר ישכיל עבדי דייקא73, שבא דוקא ע״י הירידה בבחי׳ עבודת עבד. ועד״ז הוא בעניננו, דדוקא בבחי׳ נס המלובש בטבע, הנה העלמה הרה, נמשך הגילוי דמשיח שלמעלה גם מבחי׳ הגבה למעלה.
וזהו גם מה שנת״ל בענין מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, דהמשכת הקו האמצעי ופנימיות הכתר היא דוקא ע״י בחי׳ יעקב, ענין העבד, וכמ״ש74 אל תירא עבדי יעקב. ומזה נמשך גם מ״ש75 אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, דמעבודת יעקב דוקא הרי דרך כוכב וקם שבט, גילוי מלך המשיח75. וזהו גם ענין כללות המעלה דעבודת המסירות נפש, דכאשר התחלת העבודה היא במסירת נפש, וכפתגם הידוע76 דכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע דענין המסירות נפש הוא כך ולא אחרת (אַזוי און ניט אַנדערש), הרי זו החלטה קיימת והחלטית ונצבת לעד, להיותה נמשכת מפנימיות הכתר ופנימיות נפש האדם, ואז הרי גם העבודה המסודרת הבאה אחרי׳ היא באופן כזה שהוא עד למסירת נפש.
וע״י עבודה זו ממשיכים גילוי המשיח, עי״ז שבינתיים יש גם עניני ניסים שלמעלה מהטבע, וכמאמר המדרש77 ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, וכמבואר בתניא78 דהיינו הצדיקים ואותות ומופתים. שזה כולל את כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, והאותות והמופתים שהיו בשעת גאולתו. דהגם שהניסים היו בדרכי הטבע, מ״מ היו באופן דראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, שזהו דבר שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ועד שאמר על זה בעל השמחה והגאולה79 שזהו ענין של הצלת התורה שהוא למעלה משמחת תורה ולמעלה משמחת בני תורה, דבענין זה הכל שוין, וזה תובע עבודת המסירות נפש ולימוד התורה בלי פשרות והלימוד מביא לידי מעשה, שגם קיום המצוות הוא בלי פשרות, כך ולא אחרת (אַזוי און ניט אַנדערש).
וזהו גם ענין כללות העבודה דכל יום מימי הגלות, דבכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים80, דכיון דכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות81, הרי מובן מזה, שזהו ענין ביאת המשיח שישנו בעבודת כל יום, והיינו ע״י ההקדמה דמראש צורים אראנו, מסירת נפש, ואז ומגבעות אשורנו, שהעבודה המסודרת היא באופן דהסתכלות וכוונה וסדר מסודר במעשה בפועל, והמעשה הוא העיקר82.
והנה בכתוב נאמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, אמנם אנו אומרים ברוך שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, דכוונת הבקשה היא שיהי׳ גם בזמן הזה. ועוד זאת, דכיון שנוספו עניני עבודה בינתיים, הרי תמורת זה שהיו ב׳ סוגי ניסים, ניסים לשון רבים ונפרדים, העמק שאלה או הגבה למעלה, יהיו נס אחד. דהנה גם לפי הפירוש שהם ב׳ ניסים, הרי הם קשורים זה בזה, וכמובן מפירוש הרמ״ז83, דגם העמק שאלה דקאי על ספירת המלכות הרי העמק הוא מלשון עמיקא דבירא דהיינו היו״ד דשם הוי׳, כי אבא יסד ברתא84, וכפירוש הצ״צ85, דלפי זה פירוש שאלה הוא ע״ד אימא אוזיפת מאנהא לברתא86, ופירוש הדברים, דגם בניסים המלובשים בטבע יש בהם מהניסים שלמעלה מהטבע, כי בלעדי זה לא יתכן בטבע ענין של נס. אמנם הבקשה היא שיהי׳ למעלה מזה, בחי׳ עירוב, שמכל סוגי הניסים נעשה נס אחד וסוג אחד. דהגם שהוא בטבע, מ״מ הרי בטבע גם יוצא ענין של הצלת התורה שלמעלה משמחת תורה ושמחת בני תורה, כי זה מביא מסירות נפש בפועל, וזה פועל גם על ההולכים בעקבותיו ולכל השייכים אליו בתוככי כלל ישראל, שהתחלת העבודה היא באופן דמסירות נפש, כך ולא אחרת (אַזוי און ניט אַנדערש), שזה ממשיך בקרוב שיהי׳ עתה וקרוב דרך כוכב מיעקב, הנה ישכיל עבדי, וקם שבט מישראל, עד וגבה מאד, בביאת מלכא משיחא, בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.
__________
1) נוסח ברכת הניסים דחנוכה ופורים.
2) בהבא לקמן – ראה ד״ה זה תרס״ד (סה״מ תרס״ד (קה״ת, תשנ״ד) ע׳ קכט. שם ע׳ קמא ואילך). וש״נ. וראה גם ד״ה זה תשט״ו (סה״מ חנוכה ע׳ כא ואילך).
3) מו״נ ח״ג פ״ג – הובא בד״ה זה תרס״ד (סה״מ תרס״ד שם ס״ע קלב ואילך. שם ע׳ קמב). ועוד.
4) ד״ה זה תרס״ד (סה״מ שם ע׳ קמא). וש״נ.
5) ראה סה״מ תר״ל ע׳ סב. עטר״ת ע׳ קפח ואילך. ועוד – נסמן בד״ה זה תרס״ד שם.
6) חגיגה יב, א. ב״ר פ״ה, ח. פמ״ו, ג.
7) ב״ר פמ״ו, ג. פרש״י לך לך יז, א.
8) תהלים פד, יב. וראה שעהיוה״א פ״ד. אוה״ת לתהלים (יהל אור) עה״פ (ס״ע ש ואילך). ובכ״מ.
9) בד״ה כי מראש צורים די״ב תמוז שנה זו (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ קס ואילך) – ע״פ המשך מצה זו תר״ם פנ״ב (ע׳ עה) ואילך, ושם לפנ״ז פמ״ט (ע׳ עא) ואילך.
10) תהלים קו, מח.
11) אוה״ת בראשית (כרך ג) תקנא, א. המשך חייב אדם לברך תרל״ח ע׳ ג. ועוד – הובא ב״קובץ י״א ניסן – שנת הק״ו״ (קה״ת, תשס״ז) עה״פ (ע׳ 78 ואילך).
12) ראה תניא ספל״ג. ובכ״מ.
13) ראה מאו״א מערכת ע׳ סכ״ז. המשך מצה זו הנ״ל פנ״ד (ע׳ עח). וראה גם אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תמ. שם ע׳ תנג.
14) ראה שעה״פ להאריז״ל תולדות כז, כה. וראה ב״ר פע״ו, א. זח״א קיט, ב. קמז, ב.
15) ע״פ ל׳ הכתוב – תרומה כו, כח.
16) זח״ב קעה, ריש ע״ב (הובא בהמשך מצה זו הנ״ל ספנ״א. פנ״ב (ע׳ עד-עה)). תניא ספי״ג. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 436. וש״נ.
17) בהבא לקמן – ראה המשך מצה זו הנ״ל פנ״ה (ס״ע עח ואילך).
18) תהלים קמז, יט-כ.
19) עם דא״ח – סה, א-ב.
20) תהלים שם, טז.
21) המשך מצה זו הנ״ל שם (ע׳ עט).
22) תולדות כה, כז.
23) ח״א קסז, ב (הובא בהמשך הנ״ל רפנ״ב (ע׳ עה)).
24) אדר״נ פ״ב.
25) לך לך יז, א.
26) ראה תוספתא נדרים פ״ב. תנחומא לך לך טז-יז.
27) בהבא לקמן – ראה המשך הנ״ל פנ״ז (ע׳ פא). וראה לקו״ת תזריע כא, ג.
28) פי״א, ה.
29) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח סשי״ט.
30) הובאה בדרשות ר׳ יהושע אבן שועב פ׳ וישב, ובספר מנחה בלולה. וראה מכילתא דרשב״י יתרו כ, ט. ד״ה וישב יעקב תשכ״ב (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ קכז). וש״נ.
31) יתרו שם. תשא לד, כא.
32) משלי ל, כח. ראה ב״ר פס״ו, ז. עמק המלך שער ו פמ״ה. שער יד פ״ט ופצ״ח.
33) המשך מצה זו הנ״ל פנ״ח (ס״ע פב ואילך). וראה גם לקו״ת תזריע כ, סע״ג ואילך. סידור (עם דא״ח) שער המילה קלט, א ואילך. אוה״ת תזריע (כרך ב) ע׳ תקב ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות מילה ט, ב ואילך.
34) תזריע יב, ג.
35) ראה זח״ג מד, א (ברע״מ). וראה גם ויק״ר פכ״ז, י.
36) לקו״ת האזינו עא, ד. ועוד.
37) בשלח טו, טז.
38) המשך מצה זו הנ״ל פנ״ו (ע׳ פ ואילך).
39) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקסח.
40) תהלים קלט, יב.
41) איוב לה, ז.
42) עובדי׳ א, ד.
43) בהקדמה (ב, א). ריש תיקון ב (יח, סע״א). וראה לקו״ת פקודי ג, ב.
44) מיכה ה, ח.
45) בהבא לקמן – ראה המשך מצה זו הנ״ל פנ״ח (ע׳ פג).
46) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). ובכ״מ.
47) ישעי׳ ז, יא.
48) ויקרא סג, סע״א.
49) ח״א ע׳ שטו ואילך.
50) משלי לא, טו.
51) ח״ג ב, א.
52) פתיחתא דאסת״ר יא. ראה ביאוה״ז להצ״צ שם (ע׳ שטז).
53) פרש״י יתרו כ, יז. סידור (עם דא״ח) מד, סע״ב. ובכ״מ.
54) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ קנד. ד״ה כימי צאתך תשל״ח פ״ג (סה״מ פסח ח״ב ס״ע רמא-ב).
55) נדה לא, א.
56) תהלים קלו, ד.
57) סה״מ תרנ״א ע׳ קצו. אגרות-קודש אדמו״ר מהורש״ב ח״א ע׳ קלט (סה״מ תש״ט ע׳ 21 (הב׳)). וראה סהמ״צ להצ״צ קז, סע״א. לקו״ש חט״ז ע׳ 178 הערה 38.
58) ע״פ תהלים צח, ג.
59) אסתר י, ב.
60) ראה ע״ח שער (ג) סדר אצילות למהרח״ו פ״א. שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א. ובכ״מ.
61) סה״מ במדבר שבהערה 9.
62) תקו״ז תכ״ו (כג, א).
63) זח״ג קעח, ב. תו״א ר״פ לך לך (יא, סע״ב ואילך). תו״ח לך לך פא, ב ואילך. לקו״ת ר״ה נז, א. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב). ובכ״מ.
64) בכ״ז – ראה ביאוה״ז להצ״צ שם (ע׳ שטז ואילך).
65) ישעי׳ ז, יד.
66) שם ט, ה.
67) בד״ה כי מראש צורים שבהערה 9 (סה״מ במדבר שם ע׳ קנח ואילך).
68) בלק כג, ט.
69) ישעי׳ נב, יג.
70) ראה (נוסף לביאוה״ז להצ״צ שם (ס״ע שיז ואילך)) אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ רסה ואילך). סה״מ תרל״ה ח״א ע׳ רסה-ו. סה״מ תרח״ץ ע׳ ר.
71) ראה זח״ג רמו, ב (ברע״מ). ב״ר פ״ח, ה ובפרש״י. ספר הגלגולים ספ״א. מגלה עמוקות אופן קפ. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) בלק קב, א. קה, ב. ועוד.
72) רמ״ז לזהר ח״ב מ, ב. ח״ג רס, ב. ובכ״מ. וראה בהמצויין בהערה 70. וש״נ.
73) להעיר מביאוה״ז לאדהאמ״צ וישב כב, סע״ב ואילך. להצ״צ ח״א ע׳ קיח ואילך.
74) ישעי׳ מד, ב. ירמי׳ ל, י. מו, כז-כח.
75) ראה רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״א. רמב״ן בלק עה״פ. ועוד.
76) סה״ש תש״ה ע׳ 112. נתבאר בשיחת י״ב תמוז שנה זו (שיחות קודש תש״כ (ברוקלין, תשע״ט) ע׳ 392-3). שיחת י״ב תמוז תשל״ה (שיחות קודש תשל״ה ח״ב ע׳ 260). וראה שיחת ב׳ ניסן תש״ח (סה״מ תש״ח ע׳ 174).
77) ב״ר פי״ב, טו. פסיקתא רבתי פ׳ בחודש השביעי. פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
78) שעהיוה״א פ״ה.
80) פסחים קטז, ב (במשנה). תניא רפמ״ז.
81) מיכה ז, טו.
82) אבות פ״א מי״ז.
83) לזהר שבהערה 51.
84) אגה״ק סימן ה, מזהר ח״ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א.
85) ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ שטו.
86) זח״א ב, א.
[סה"מ י"ב-י"ג תמוז ע' פה ואילך]
״אחרי שיצאו הילדים החוצה פתח כ״ק אדמו״ר שליט״א בשיחה הבאה בביאור הכתוב בפרשת השבוע ״אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל״ – והקהל שחשב, כנראה, שזהו ״מאמר כעין שיחה״ עמד על רגליו, והפסיק כ״ק אדמו״ר שליט״א ואמר: ״אתם יכולים לשבת, אין זה מאמר״ . . בסיום השיחה ניגנו ניגון התוועדות, ובהמשך ציוה לנגן ואמר מאמר ד״ה ברוך שעשה ניסים (המשך למאמר חג הגאולה י״ב תמוז)״ (ע״פ ״בנאות דשא״ ע׳ 91-2).
מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תש״כ ע׳ 151 ואילך. ״בנאות דשא״ ע׳ 99 ואילך.