בס״ד. ש״פ אמור, ג׳ אייר ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם1, וידוע מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר מש״פ אמור ה׳ש״ת2 [שאז היתה הקביעות כבשנה זו] על משנה זו, שהיא התחלת הפרק (בפרקי אבות) הנלמד בשבת זו [על פי המנהג ללמוד פרקי אבות בין פסח לעצרת, שהוא מנהג השוה לכל נפש, דלא כהמנהג לעשות כן בכל שבתות הקיץ, שהוא רק מנהג יש נוהגין3], ומדייק שם מהי כוונתו של רבי בבירור הדרך הישרה שיבור לו האדם בעבודת ה׳ שמדייק באומרו דרך ישרה, דמשמע מזה שיש עוד דרכים בעבודת ה׳ שהם ג״כ דרכים טובים, ומעלת דרך זו היא שהיא דרך ישרה, וצריך להבין הענין בזה. וגם מהו ענין תפארת לעושי׳ ותפארת לו מן האדם, הרי גם עושי׳ קאי על האדם עצמו, כלשון המשנה איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושי׳ (היינו לאדם הבורר את הדרך), וא״כ מהו שמוסיף עוד ותפארת לו מן האדם.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה, דהנה כתיב4 כי ישרים דרכי ה׳, ומבואר בארוכה בביאורי הזהר5 הענין בזה, דענינה של הדרך האמיתית הוא שהיא מחברת את עיר הבירה וארמון המלך (עד לקיתון שבארמון המלך) עם הפינה הכי נידחת שבמדינת המלך, ובכל דרך אמיתית ישנם ב׳ התנועות דרצוא ושוב, שעל ידה מגיעים מארמון המלך אל הפינה הכי נידחת ומהפינה הכי נידחת אל ארמון המלך. וזהו ענין כי ישרים דרכי ה׳ דקאי על התורה ומצוותי׳, שעל ידם הוא חיבור כל ישראל עם ארמון המלך ועם המלך עצמו, עצמותו ומהותו ית׳. וז״ש אח״כ צדיקים ילכו בם דקאי על ישראל, ועמך כולם צדיקים6.
והנה בעבודת התורה ומצוות גופא יש ב׳ דרגות (כמבואר בהמשך המאמר7), דמעיקרא כי עביד אינש אדעתי׳ דנפשי׳ קא עביד8, לתקן את נפשו שירדה למטה. וזהו ענין תפארת לעושי׳, האדם העושה את המצוה. ואח״כ בא לדרגא נעלית יותר, ותפארת לו מן האדם, האדם הידוע, דקאי על האדם העליון, דע״י שלימות העבודה למטה בקיום התורה ומצוותי׳ עי״ז פועלים גם באדם העליון, וכדאיתא בזהר9 על הפסוק10 אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אותם אתם (חסר) כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני, דע״י קיום רמ״ח מצוות עשה פועלים בנין הספירות דז״א11 שהם ט׳ פעמים ט׳ ג״פ וה׳ חסדים המגדילים12. וכנודע שע״י תפילת האדם למטה פועלים שיהי׳ למעלה הקב״ה מצלי13, ועד״ז ע״י לימוד התורה שלמטה הנה הקב״ה קורא ושונה כנגדו כו׳14.
ויש להוסיף עפ״ז ביאור שאר דיוקי הלשונות שבמשנה זו. דהנה לכאורה אינו מובן מ״ש תפארת לעושי׳, מה ענין עשי׳ אצל דרך, והרי ענינה של דרך בפשטות הוא ללכת בה, ותוכן המשנה הוא איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם ללכת בה, וא״כ מהו שמסיים לעושי׳. אך ע״פ הנ״ל יובן, כי דרך כאן קאי על דרך התורה ומצוות, ובתורה ומצוות שייך ענין העשי׳, כי תכלית שלימות הכוונה בנתינת התורה ומצוות היא דוקא בעולם העשי׳ הגשמי, היינו במעשה בפועל דוקא. ובזה יש לבאר גם לשון המשנה איזו היא דרך ישרה שיבור לו אדם, שנקט לשון ברירה דוקא (יבור)15, כי ענין הברירה קאי על ענין הבירורים שבעולם הזה, שזהו ענין התורה ומצוותי׳, בירור העולם.
ובזה יובן גם כללות הענין מה שנאמר כאן איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, דמשמע שדרך זו דוקא היא בכחו של האדם ובבחירתו. והענין הוא, כי הנה לכאורה יש ענין נעלה יותר בעבודת הבירורים הנעשה ע״י התשובה, ועד שעל ידה זדונות נעשין כזכיות16, וע״ז אומר כאן שזו אינה דרך ישרה שיבור לו האדם, כי האדם בבחירתו אסור לו לחטוא ולשוב וכידוע17 שהאומר אחטא ואשוב זהו היפך התורה, אלא עילוי זה (דתשובה) נעשה מלמעלה, כמאמר18 נורא עלילה על בני אדם (וכדאיתא בזהר19 נפש כי תחטא תווהא, דעל פי תורת אמת (ובפרט זהר, פנימיות התורה) יש תמיהה קיימת על ענין החטא אצל נפש מישראל, אלא שכל ענין החטא הוא בבחי׳ נורא עלילה מלמעלה), וכמבואר בארוכה בענין הקניגיא שעתיד הקב״ה לעשות לעתיד לבוא (בארוכה בדרושי אדמו״ר האמצעי20, ובקיצור בלקו״ת21) שזהו אחד מאופני התענוג לפניו ית׳ ע״י ענין התשובה, שבשביל זה ישנו ענין של חטא. אבל זו אינה דרך ישרה, משום שהיא היפך התורה, ולכן אינה הדרך שיבור לו האדם בכח עצמו22, אלא הדרך הישרה שיבור לו האדם היא דרך התורה ומצוות.
ובזה יש לבאר גם מה שדוקא רבי הוא שאמר ושנה משנה זו. דהנה ענינו של רבי הי׳ שהוא חיבר את המשניות. וכמ״ש הרמב״ם בהקדמתו לספר היד שלפי שראה רבי שתלמידים מתמעטין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות לפיכך חיבר את המשנה, ועד שכתב את המשנה משום עת לעשות לה׳ הפרו תורתך23 [וכידוע24 שיש כמה שיטות אם רבי עצמו כתב את המשנה או רק חיברה, ושיטת הרמב״ם היא שנכתבה כבר בזמן רבי כמ״ש וחיבר מהכל ספר המשנה וכתבוהו כולם]. דענין הגלות שרשו הוא בירידת הנשמה למטה בכלל, כדאיתא בתניא25 שירידת הנשמה היא בבחי׳ גלות, ותכלית הירידה היא בירור הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם. ומטעם זה אמר רבי דוקא שהדרך הישרה שיבור לו האדם, ענין עבודת הבירורים, היא דרך התורה ומצוות.
ויש להוסיף בזה, דהנה נוסף לזה שעבודת התשובה ענינה הוא הפיכת הזדונות לזכיות, הנה היא גם עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. וגם על זה קאי רבי במשנתנו ואומר, שהדרך הישרה שיבור לו האדם היא דרך העבודה בתורה ומצוות במדידה והגבלה, כי אף שיש מעלה במסירות נפש, מ״מ אין זה מספיק, אלא צריך שהמסירות נפש תומשך בעבודה פנימית בתורה ומצוות. ויש לומר שגם זה נרמז במה שאומר תפארת לעושי׳, דמרמז כאן לענין עושין רצונו של מקום, העבודה דבכל מאדך26, עבודת המסירות נפש שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה אומר לשון עשי׳ דוקא (כמו שבענין עושין רצונו של מקום נאמר לשון עשי׳), כי תנועה זו דבכל מאדך אינה צריכה להישאר למעלה ממדידה והגבלה, כמו עבודת רשב״י וחבריו27, אלא צריך שתומשך בכל לבבך ובכל נפשך, ועד שתומשך בענין ואספת דגנך שבפרשה שני׳ של קריאת שמע, היינו בעניני העולם, ובסדר והדרגה דוקא. ומטעם זה חיבר רבינו הקדוש את ששה סדרי משנה, דמודגש כאן ענין הסדר, כי העבודה צריכה שתומשך בבחי׳ סדר דוקא. כי אף שבתורה שבע״פ נכלל ענין ועלמות אין מספר28, מ״מ צריך שיהי׳ בבחי׳ סדר, ששה סדרי משנה, בבחי׳ סדר וגבול.
ועל ידי העבודה בדרך ה׳ בזמן הגלות באים בקרוב ממש לשלימות הדרך שתהי׳ בימות המשיח, דאז שם נעשה לפניך כמצות רצונך29, שלימות המצוות, משום שכל הענינים שבעולם יהיו בתכלית השלימות, הן הענינים שבהם עושין את המצוה, והן האדם עצמו. ואף שמעיקרא דעביד אינש אדעתי׳ דנפשי׳ קא עביד, מ״מ יהי׳ אז הענין דלכתחילה אַריבער30,שלימות העבודה. ובשלימות זו גופא יהי׳ ענין הדרך, כמ״ש31 ילכו מחיל אל חיל. אבל אין הפירוש בזה שהתחלת העבודה נשארת על מקומה, אלא שגם התחלת העבודה תתעלה ע״י ההליכה מחיל אל חיל. וכמבואר במ״א32 בענין ספירת העומר, במה שאומרים היום שני ימים לעומר ואין אומרים היום יום שני לעומר, משום שביום השני הנה גם היום הראשון נתעלה ונעשה אחד מהשני ימים לעומר. ועד״ז הוא בעבודת האדם עתה, שע״י העבודה עושים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה33 (דקאי על השלום בין נפש האלקית לנפש הבהמית כמבואר בלקו״ת34), הנה עי״ז באים לשלימות השלום דלעתיד35, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים36, ואח״כ עולים למעלה יותר37, תלמידי חכמים אין להם מנוחה, בבחי׳ עלי׳ מחיל אל חיל. ויהי רצון שיהי׳ כל זה בקרוב ממש באופן דמיד הן נגאלין38, ובשמחה ובטוב לבב.
__________
1) אבות פ״ב מ״א (שלומדים בשבת זו).
2) סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 72 ואילך.
3) סידור אדמו״ר הזקן לפני פרקי אבות. וראה שיחת ש״פ נשא תשמ״ז (התוועדויות ח״ג ע׳ 460-61).
4) הושע יד, י.
5) לאדהאמ״צ – ר״פ וישלח (יט, ב ואילך), ולהצ״צ – וישלח (כרך ב) ע׳ תשד ואילך. וראה גם ד״ה זכור תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קצג). ד״ה וה׳ אמר המכסה תשל״ז פ״ב (סה״מ בראשית ח״א ע׳ רכא) ואילך. וש״נ.
6) ישעי׳ ס, כא.
7) סה״מ ה׳ש״ת שם ע׳ 75 ואילך.
8) פסחים סח, ב.
9) ח״ג קיג, סע״א. וראה ויק״ר פל״ה, ז. הגהות
הרח״ו לזהר שם. לקו״ת שלח מה, ב. אוה״ת תרומה ע׳ א׳שעט. ובכ״מ.
10) אחרי יח, ה.
11) ראה קו״א ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנה, א ואילך). ובכ״מ.
12) ראה לקו״ת במדבר יז, ב. ובכ״מ.
13) ראה ברכות ז, א.
14) ראה תדא״ר רפי״ח. יל״ש איכה רמז תתרלד.
15) ראה רע״ב שם.
16) יומא פו, ב.
17) שם פה, ב.
18) תהלים סו, ה. וראה תנחומא וישב ד.
19) ח״ג יג, ריש ע״ב. טז, א.
20) תו״ח תולדות יב [קנג], ד ואילך. שערי תשובה ח״א כ, ד ואילך.
21) ר״פ שמיני (יח, א ואילך). וראה גם מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמא ואילך. שם ע׳ קמד ואילך. הקצרים ע׳ רל-רלא. ד״ה לויתן זה יצרת תשי״ב (סה״מ ויקרא ע׳ נט ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ קס ואילך). ועוד.
22) ראה גם לקו״ש מצורע שנה זו (חכ״ז ע׳ 107 ואילך). וש״נ.
23) תהלים קיט, קכו. וראה גיטין ס, ב. תמורה יד, ב. ובכ״מ.
24) ראה לקו״ש חי״ב ע׳ 89 ואילך. וש״נ.
25) פל״ז (מח, סע״א).
26) ואתחנן ו, ה. ראה ברכות לה, ב וחדא״ג מהרש״א שם. לקו״ת שלח מב, ג. לקמן ע׳ קלג. וש״נ.
27) ראה ברכות שם.
28) שה״ש ו, ח ובשהש״ר עה״פ.
29) נוסח תפלת מוסף דשבת ויו״ט. ראה תו״ח ס״פ ויחי (צה [רלו], א. צו [רלז], ג-ד). אוה״ת ויחי (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פי״ז (ע׳ טו) ואילך. ועוד.
30) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. חכ״ז ע׳ 166. ועוד.
31) תהלים פד, ח. וראה ברכות בסופה.
32) ראה לקו״ש ח״א ע׳ 271. ובכ״מ.
33) סנהדרין צט, ב.
34) מטות פו, ג ואילך. ובכ״מ.
35) ראה ד״ה פדה בשלום לאדהאמ״צ (שערי תשובה ח״א מט, א ואילך). ובכ״מ.
36) תמיד בסופה.
37) ראה גם שיחת ו׳ תשרי שנה זו (שיחות קודש ח״א ע׳ 127 ואילך. התוועדויות ח״א ע׳ 123 ואילך).
38) ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
[סה"מ ימי הספירה ע' צב ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קלח ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ג ע׳ 1629 ואילך.