בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ו׳ מנחם-אב ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1. הנה פסוק זה הוא הסיום וחותם דהפטרת פ׳ חזון, וידועים הדרושים על פסוק זה בלקו״ת פרשתנו2 ובדרושים שלאחרי זה3 שכבר נדפסו (דכל ענין שבדפוס הוא לדורות4), דהנה פסוק זה הוא חלק מתורה לשון הוראה5, והתורה היא נצחית6, הוראה נצחית, היינו שפסוק זה הוא הוראה נצחית בעבודת האדם בכל מקום ובכל זמן. דמזה מובן, שבכל עבודת ישראל ישנם ב׳ הענינים הכלליים המדוברים בפסוק זה, א׳ ציון במשפט תפדה, ב׳ ושבי׳ בצדקה. ואף שהפטרה זו קוראים בשבת חזון, שמזה מובן שענין זה שייך דוקא לשבת חזון, בכל זאת הרי זה נמשך גם בכל ימות השנה (ולא רק בשבת חזון), כמו שהוא בכל הענינים התלויים בזמן, דאף שעיקרם הוא בזמן מסויים, מ״מ נמשכים הם אח״כ על כל ימות השנה. וכידוע7 הדוגמא לזה ממצות זכירת יציאת מצרים, דעיקר מצוה זו היא בט״ו ניסן, יום יציאת מצרים, ומיום זה נמשך על כל ימות השנה, דמזכירין יציאת מצרים בכל יום8. ועד״ז בעניננו, דאף שעיקר הענין דציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה שייך לשבת חזון, בכל זאת הרי ממנה נמשך גם בכל ימות השנה.
והנה בפסוק זה מבואר שיש ב׳ ענינים שבהם צ״ל ענין הפדי׳, א׳ ציון ב׳ ושבי׳, ופעולת הפדי׳ בהם היא ג״כ ע״י ב׳ ענינים. דהפדי׳ דבחי׳ ציון היא ע״י המשפט, והפדי׳ דבחי׳ ושבי׳ היא ע״י הצדקה. וצריך להבין מהו ענין ההוראה שבזה בעבודת האדם לקונו, דאני נבראתי לשמש את קוני9. גם צריך להבין ע״פ הידוע10 שגם סדר בתורה תורה הוא, מהו טעם סדר הפסוק, דבתחילה כתיב ציון במשפט תפדה ואח״כ כתיב ושבי׳ בצדקה.
וביאור הענין הוא (כמובן מהמבואר בדרושים), דהנה פירוש ציון הוא כפשוטו של מקרא שהוא לשון סימן11 (וכמ״ש12 ובנה אצלו ציון). דכל סימן יש בו ב׳ תכונות הפכיות, דמצד אחד הסימן אינו הדבר עצמו אלא הוא סימן על הדבר ההוא בלבד, ולאידך גיסא, מכיון שהוא סימן לדבר זה, מוכח שיש בו משהו מענינו של הדבר שהוא סימן עליו. ומזה מובן, דענין ציון קאי על הנפש האלקית שבישראל. דהנה על הנפש האלקית מבאר רבינו הזקן בתניא13 וז״ל ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש. ומזה מובן שיש בה ב׳ תכונות הנ״ל שבסימן. דמצד אחד הרי היא בבחי׳ סימן על אלוקה ממעל, וכהוספת אדמו״ר הזקן ממש, ולכן נקראת בשם חלק אלוקה, כי כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו14. אבל לאידך גיסא הרי היא בבחי׳ סימן בלבד, ולכן נקראת בשם חלק אלוקה בלבד (היינו שהיא רק חלק), וכן נקראת בשם נפש השנית, כי אופן התלבשותה בגוף הוא שהיא בבחי׳ שנית, וכמארז״ל15 שהיצר הרע אקדמי׳ טעניתי׳ כו׳. אמנם מ״ש ושבי׳ אינו קאי על הנפש האלקית גופא. דהנה ושבי׳ יש בו ב׳ פירושים, א׳ מלשון שיבה וחזרה, ושבי׳ היינו השבים שלה16, ב׳ ושבי׳ כמו ושבוי׳ היינו השבויים שלה17. דלפירוש הא׳ הנה מזה גופא שהם צריכים לשוב מובן שעתה אינם במקומם, ועד״ז לפירוש הב׳ הרי ענין השבי׳ מורה שאינו במקומו ובמעמדו ומצבו האמיתי. והרי על הנפש האלקית אינו שייך לומר שאינה במקומה, והרי דברים קל וחומר, ומה על התורה אמרו18 הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה כו׳ כך דברי תורה, שלא נשתנו במהותם, הרי כל שכן הוא בנוגע להנשמה. ומזה מובן שענין השבי׳ שתוכנו שנמצאת שלא במקומה אינו שייך לומר כן על הנפש האלקית גופא, וצריך לומר דושבי׳ קאי על הלבושים שהם מחשבה דיבור ומעשה, שעליהם שייך לומר שאינם נמצאים במקומם ובמעמדם ומצבם האמיתי והם מתלבשים בנפש הבהמית וגוף וחלקו בעולם כו׳, או שקאי על הגוף עצמו כו׳.
וביאור הענין הוא, הנה ידוע דכללות עבודת האדם היא בהיותו נשמה בגוף דוקא, וכנודע מענין מתן תורה שהי׳ לנשמות בגופים דוקא. וכמבואר במ״א19 דמתן התורה הי׳ דוקא באופן של וירד ה׳ על הר סיני20 ולא שהעלה הקב״ה את ישראל לשמי השמים, אלא הרכין את כסא הכבוד והשמים ושמי השמים על ההר הגשמי21, ולא עוד אלא שירידה זו פעלה פעולה ניכרת בגשמיות ההר כמ״ש22 והר סיני עשן כולו, דענין העשן מורה שהי׳ כאן התלבשות בתוך גשמיות ההר ושבירת המנגד כו׳23. ועד״ז כללות ענין התורה הוא (בלשון הידוע24) שניתנה לעשות שלום בעולם, היינו שבאה לתוך עולם כזה שאין בו שלום, ופעולתה בו היא לעשות בו שלום. דמכל זה מובן, שענין עבודת האדם הוא בנשמות בגופים דוקא. והיינו, דהן בחי׳ ציון והן בחי׳ ושבי׳ קאי על הנשמה המלובשת בגוף, אלא שבזה גופא ישנם ב׳ ענינים, דציון קאי על בחי׳ הנשמה גופא, הנפש האלקית, ושבי׳ קאי על הלבושים שהם מחשבה דיבור ומעשה המתלבשים בנפש הבהמית וגוף וחלקו בעולם כו׳, או שקאי על הגוף עצמו כו׳.
והנה פעולת הפדי׳ בב׳ בחינות אלו היא ע״י משפט וצדקה, שהם תורה וצדקה. וכמבואר בלקו״ת25 דמשפט ענינו הלכות התורה, כמו שתרגם אונקלוס עה״פ26 כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא. [ויש לומר, דמה שמקור ענין זה הוא בתרגום אונקלוס דוקא הוא מחמת שייכותו לתוכן הענין. דהנה מבואר בתורה אור פ׳ משפטים27 בענין בירור לשונות אומות העולם והפיכתם לקדושה ע״י שמשתמשים בהם בעניני תורה כו׳. וזהו גם תוכן הענין המבואר כאן, פדיון מן הגלות והשבי׳]. דהנה ההפרש בין תורה וצדקה מבואר בכ״מ28 שהוא ענין ב׳ אופני הילוך, הליכה מלמעלה למטה והליכה מלמטה למעלה, דהתורה ענינה הוא הליכה מלמעלה למטה, וכמ״ש29 מן השמים השמיעך את קולו גו׳, וכנ״ל שהרכין השמים ושמי השמים כו׳. וגם בהיות התורה למטה נמשלה לאש כמ״ש הלא כה דברי כאש גו׳, דהאש טבעו לעלות למעלה (כמבואר בתניא30), וא״כ זה שהתורה היא למטה הוא מחמת שיש בה פעולה תמידית של המשכה מלמעלה למטה. ויש לומר דזהו ג״כ הטעם מה שהתורה נקראת כאן בשם משפט, כי ענין המשפט מורה על בחי׳ המשכה מלמעלה למטה כמו שופט שהוא למעלה מהדבר הנשפט והוא שופטו מלמעלה למטה31, משא״כ ענין הצדקה ענינה הוא העלאה מלמטה למעלה, וכמ״ש32 וצדקה תרומם גוי, שענינה הוא ההרמה וההגבהה. ועד״ז הוא בכללות כל המצוות (שצדקה היא כללות כל המצוות33), שענינם הוא העלאת הדברים הגשמיים מלמטה למעלה. ובזה34 יובן מה שפדיית בחי׳ ציון היא ע״י התורה ופדיית בחי׳ ושבי׳ היא ע״י הצדקה, דהתורה שענינה הוא שהיא למטה כמו שהיא למעלה, דברי כאש, שייכת לבחי׳ הנפש האלקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, משא״כ ענין הצדקה פעולתו היא בעני שצריך להעלותו ממדרגתו, וזה צ״ל בבחי׳ ושבי׳. ובזה יובן גם מה שמקדים ענין ציון במשפט תפדה, משום שהתורה קודמת למצוות, וכפשטות הענין דעשיית מעשה המצוות היא ע״י הקדמת לימוד הלכות הצריכות בשולחן ערוך. ועד״ז בפנימיות הענינים, דהנתינת כח לקיים את המצוות היא ע״י התורה שמלמעלה.
אמנם, בחי׳ ושבי׳ בצדקה שקאי גם על הגוף כנ״ל, הרי ההשבה שבזה היא למעלה גם מבחי׳ ציון, שהרי גם בגוף ישנו בחי׳ האלקות, שהרי אין דבר עושה את עצמו35, ויש בו כח הפועל בנפעל כו׳, אלא שאין הוא מרגישו. אבל זה גופא שאין הוא מרגישו מורה ששרשו למעלה ביותר, כי כל הגבוה יותר יורד למטה יותר36, וע״י הצדקה פועלים שתהי׳ החזרה והתשובה (ושבי׳ גם מלשון תשובה37), והחזרה והתשובה היא לשרשם ומקורם למעלה מעלה.
וזהו ענין ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, דבחי׳ ציון היא עצם הנשמה שצריך לפעול בה הפדי׳, ובחי׳ ושבי׳ קאי על נשמה שבגוף או על לבושי הנשמה וכו׳, שצריך לפעול בהם את ההגבהה וההעלאה מלמטה למעלה, מבירא עמיקתא לאיגרא רמה38. והפדי׳ היא ע״י העבודה בב׳ הקוים דהעלאה והמשכה שהם ב׳ אופני הליכה כנ״ל, ועי״ז נמשך גם מלמעלה ענין והתהלכתי בתוככם39 דקאי על ב׳ בחינות הילוך, כמבואר בכ״מ40. והיינו, דבתחילה הקב״ה עוזרו41, ואח״כ האדם עובד עבודתו בשלימות בב׳ הקוים דתורה וצדקה, היינו לימוד התורה במוח שבראש, וקיום כל המצוות ברמ״ח איברים (כמבואר בספר חרדים כיצד המצוות מחולקות לפי האברים שהם תלויים בם). וע״י העבודה בקב שלו מקבלים אח״כ מלמעלה תשעה קבים של חברו42, שהוא הקב״ה, כמאמר רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב״ה43.
וזהו גם מה שענין זה נאמר בהפטרה דוקא, שהרי כל עיקר ענין תקנת ההפטרה הי׳ מחמת גזירת המלכות, ענין הגלות44. ומסיימים ציון במשפט תפדה גו׳, דהכל הולך אחר החיתום45, שע״י העבודה בב׳ אופני הילוך הנ״ל באים בקרוב ממש לקיום הענין דציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה כפשוטו, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ישעי׳ א, כז.
2) ריש פרשתנו. וראה לקו״ש דברים – שבת חזון שנה זו ס״ב (חכ״ט ע׳ 10).
3) אוה״ת פרשתנו ע׳ לג ואילך. ע׳ לו ואילך (נדפס גם באוה״ת ויצא ריג, ב ואילך). (כרך ו) ע׳ ב׳קעג ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ ע ואילך. ע׳ תקסד ואילך. ועוד.
4) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ב ע׳ שצב. ובכ״מ.
5) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
6) ראה תניא רפי״ז.
7) ראה גם לקו״ש חכ״ב ע׳ 147.
8) ראה בכ״ז אנציקלופדי׳ תלמודית ערך הגדה וערך זכירת יצי״מ. וש״נ.
9) משנה וברייתא סוף קידושין.
10) ראה לקו״ד ח״ד תשמו, א. וראה רש״י ר״פ בראשית.
11) לקו״ת שם א, סע״ב. וראה אוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ א׳תתקפט ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ שצא. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קפה. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ תי. ועוד.
12) יחזקאל לט, טו.
13) רפ״ב.
14) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקט״ז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.
15) ראה זח״א קעט, סע״א ואילך. קה״ר פ״ד, יג.
16) ראה רד״ק ומצודות ישעי׳ שם.
17) ראה אגה״ק ס״ד. לקו״ת שבהערה 2. ובכ״מ. וראה ד״ה ציון במשפט תפדה (הא׳) תשל״ה (לעיל ע׳ כה ואילך) בארוכה.
18) ירמי׳ כג, כט. ברכות כב, א.
19) ראה ד״ה להבין ענין מ״ת תשט״ו (סה״מ שבועות ע׳ סט ואילך). ובכ״מ.
20) יתרו יט, כ.
21) ראה פרש״י יתרו שם.
22) יתרו שם, יח.
23) ראה לקו״ש חט״ז ע׳ 279-281. וש״נ.
24) רמב״ם סוף הל׳ חנוכה.
25) שבהערה 11.
26) וישב מ, יג.
27) עז, ד ואילך.
28) ראה תו״א מקץ מב, ג. מקומות שבהערה 38. ובכ״מ.
29) ואתחנן ד, לו.
30) רפי״ט.
31) ראה סה״ש תנש״א ח״ב ע׳ 782-3.
32) משלי יד, לד. וראה תו״א בראשית א, ב. ובכ״מ.
33) ראה תניא פל״ז (מח, ב). ובכ״מ.
34) ראה בכ״ז ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ה הנ״ל.
35) ראה חובת הלבבות שער א רפ״ה – הובא ונתבאר בספר החקירה להצ״צ קה, א. וראה גם סה״מ תרמ״ו ע׳ תו. תרס״ה ס״ע רעד. ובכ״מ.
36) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
37) ראה פרש״י ישעי׳ שם. ובכ״מ.
38) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ד, ב.
39) בחוקותי כו, יב.
40) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ט ע׳ קלא. על פרשיות התורה והמועדים ח״ב ע׳ תרג. אוה״ת בחוקותי (כרך ב) ע׳ תרמ ואילך. לקו״ש ח״כ ע׳ 299. וש״נ. וראה ד״ה והתהלכתי: תשי״א (סה״מ ויקרא ע׳ רנז ואילך). תשל״ג (שם ע׳ רצה ואילך). תשל״ח (שם ע׳ שיא ואילך). ועוד.
41) שבת ל, ב. ועוד.
42) ראה ב״מ לח, א.
43) משלי כז, י. פרש״י ד״ה דעלך – שבת לא, א.
44) אבודרהם סדר שחרית של שבת. לבוש או״ח סרפ״ד ס״א. שו״ע אדה״ז שם. ועוד.
45) ברכות יב, א.
[סה"מ דברים ח"א ע' עג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קצב ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ד ע׳ 2294 ואילך.