בס״ד. ש״פ אחרי-קדושים, י״ג אייר ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן וגו׳1, והנה כפשוטו קאי על זמן קריעת ים סוף, כשיצאו ישראל ממצרים, ועל הזמן דהעברת הירדן בעת הכניסה לארץ ישראל, שזהו מה שאומר עד יעבור שני פעמים, עד יעבור עמך הוי׳ עד יעבור עם זו קנית. אמנם מזה שאומר תפול וגו׳ בלשון עתיד, משמע שכל הפסוק קאי בעיקר על לעתיד לבוא. ובזה מובן מה שבעד יעבור הא׳ אומר עד יעבור עמך הוי׳, שמזכיר שם הוי׳, לפי שקאי על הזמן דקריעת ים סוף, משא״כ בפעם הב׳ לא נזכר שם הוי׳ כלל, ואומר עד יעבור סתם, לפי שקאי על לעתיד לבוא, שאז יהי׳ הגילוי למעלה מבחי׳ הוי׳. וזהו ג״כ מה שאומר עם זו קנית, כידוע בהד׳ מדריגות דעושך יוצרך בוראך קונך2, שקונך הוא כנגד עולם האצילות דלא יגורך רע3, וכמבואר בתו״א4 לענין כי תקנה עבד עברי5. שזהו מה שלעתיד לבוא יהי׳ נקרא כמו שנכתב6, דכמו שנכתב באצילות ולמעלה מאצילות כך יהי׳ נקרא בהשתלשלות בבי״ע. וזהו שאומר תפול עליהם אימתה וגו׳, אימתה בה׳ והיינו אימתה ופחד הידועים שאי אפשר להתגבר עליו (וואָס מען קען אים ניט איבערוואַקסן), והוא הפחד מהקב״ה. ועד״מ למטה, שישנם מדריגות ביראה, הנה היראה מהשר הוא דוקא כשאינו עומד לפני המלך, אבל כשעומד לפני המלך, אינו ירא מהשר, ואדרבה אסור להיות יראה מהשר בפני המלך, שזה הי׳ חטאו של אורי׳ החתי שחלק כבוד ליואב בפני דוד המלך7. וזהו מה שלעתיד לבוא יהי׳ גילוי אוא״ס ואז גם עליהם תפול אימתה ופחד, וכמ״ש8 לבוא בנקרת הצורים וגו׳ מפני פחד הוי׳ והדר גאונו. והנה מעין זה הי׳ בקריעת ים סוף שלכן הי׳ כל אחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי ואנוהו9, אבל אז הי׳ רק לפי שעה כו׳, ולעתיד לבוא יהי׳ גילוי מדריגה עליונה יותר, שלכן על לעתיד לבוא נאמר ב״פ זה, הנה אלקינו זה וגו׳ זה הוי׳ וגו׳10.
והענין בעבודה הוא, דהנה איתא בזהר11 עה״פ12 ונפש כי תחטא, תווהא, דאיך אפשר להיות דנפש האדם שהיא חלק אלוקה ממעל13 תעשה היפך רצון העליון, אלא שזהו ע״י העלם והסתר הגוף ונפש הבהמית, שניתן להם כח לפי שעה שיוכלו להעלים על הנפש האלקית [והטעם לזה הוא בכדי שתהי׳ העבודה בשלימות ושיוכל לעלות באמיתית העילוי וכו׳]. והנה בעת קריעת ים סוף האיר אצלם גילוי הנפש, ולכן אמרו זה א-לי ואנוהו, שראו בגילוי החיות האלקי, ומזה נמשך גם בעולם אימה ופחד על יושבי הארץ. ולעתיד לבוא יהי׳ גילוי נעלה יותר מזה בנפש האדם, שמזה מובן שהיראה שיומשך בעולם יהי׳ ג״כ באופן נעלה יותר. אמנם עפ״ז צריך להבין מהו הענין שיהי׳ גם הגוף לעתיד לבוא, דאם יהי׳ גילוי הנפש באופן נעלה וכו׳ הלא לכאורה אין מקום להגוף, ומ״מ אומרים לבוא בנקרת הצורים וגו׳ שיהי׳ הגוף קיים, וביחד עם זה יאיר בו גילוי אור הנפש, ושלכן הנה גם בעולם יהי׳ נמשך היראה מפחד הוי׳ והדר גאונו.
ולהבין כל זה צריך להקדים מה שמבאר בהמאמר (המשך והחרים תרל״א פ׳ אחרי-קדושים)14 דכל בחי׳ השתלשלות אי אפשר להיות כי אם ע״י ג׳ בחינות, והם שתים שהן ארבע, יש ואין, ובהיש שתי מדריגות, יש האמיתי ויש הנברא, וגם האין נחלק לשתים אין של יש האמיתי ואין של יש הנברא. ומבאר הענין בג׳ משלים (כל משל רוחני יותר מהמשל שלפניו). משל הא׳ הוא מנביעות המעיינות מן התהום אשר מתחת לארץ, ומהמעיינות נמשכים נהרות רבות, הנה התהום הוא היש ומקור האמיתי ששם הוא מקום המים ובאופן בלתי מוגבל, והנהרות הם בחי׳ יש המקבל שהנהר הוא בהתפשטות גדולה מלא על כל גדותיו. והממוצע המחבר ב׳ בחינות יש אלו הוא האין באמצע, שהוא המעיין שנובע טיפין טיפין, שלכן נקרא אין, דהמשכתו הוא בצמצום דוקא, ולא כהנהר דנהרא מכיפי׳ מיברך15, והתפשטותו הוא באופן שעולה על כל גדותיו, אבל המעיין המשכתו הוא בטיפין טיפין דוקא, ואדרבה מסופר בגמרא16 דכשהרחיבו המעיין נתמעטו מימיו. והנה בחי׳ האין נחלק לשנים, דישנו בחי׳ המעיין כמו שנמשך מהתהום והוא נקרא אין על שם האין ערוך שלו להתהום, ובחי׳ המעיין שממנו נמשך הנהר נקרא אין שאינו מושג והיינו שאינו מערכו של הנהר, דמעיין מטהר בכל שהוא17.
והנה יש עוד משל בזה רוחני יותר, והוא מענין הצמיחה, שמהכח הצומח אשר בארץ צומחים אילנות ודשאים וכו׳, והרי כח הצומח בכלל הוא כח כללי לכל מיני צמיחה, והוא בחי׳ יש האמיתי, וגוף הצמיחה היינו הפירות שצומחים וכו׳, הוא בחי׳ יש מוגבל, יש המקבל. ובכדי שיומשך מבחי׳ כח הצומח הכללי, שהוא יש האמיתי, בהצמיחה פרטית של הפירות וכו׳, שהוא בחי׳ יש המקבל, הרי זה ע״י אין באמצע שהוא כח הצמיחה הפרטית, והוא ע״י העלאת מ״ן, שנרקב הגרעין כמבואר בלקו״ת פ׳ בהר18, ועי״ז נצמחים הפירות וכו׳. והנה כח הצומח הפרטי לגבי כח הצומח הכללי הוא בחי׳ אין, דהלא הוא באין ערוך כערך הפרט לגבי הכלל, והוא בחי׳ אין הא׳, וכח הצמיחה הפרטית כמו שנתלבש בהצמיחה של הפירות וכו׳ הוא בחי׳ אין הב׳, שהלא הוא באופן של המשכה ונקרא אין על שם שאינו מושג.
והמשל הג׳ היותר רוחני הוא מחיות הנפש שבאדם, שבחי׳ יחידה שבנפש הוא למעלה מבחי׳ כחות הנפש והוא בחי׳ יש המשפיע הכל, היינו כל עניני חיות הנפש, והגוף החי מהארת הנפש הוא בחי׳ יש המקבל. והממוצע המחבר הוא בחי׳ אין שהוא החיות והכחות פרטים של הנפש, ונחלק לשתים, דכמו שהוא לגבי יחידה שהוא היש המשפיע, אינו תופס מקום כלל, וכמו שהוא לגבי הגוף הוא בחי׳ אין שאינו מושג וכו׳.
והנה עד״ז יובן למעלה דכתיב19 א-ל דעות הוי׳ דעות תרין20, דעת עליון ודעת תחתון, דדעת עליון הוא שלמעלה יש ולמטה אין, דלמעלה יש הוא בחי׳ יש האמיתי, ולמטה אין הוא בחי׳ האין של היש האמיתי, שהוא בטל במציאות וכלא חשיב לגבי היש האמיתי, ודעת תחתון הוא שלמטה יש ולמעלה אין, שאין זה אותו האין של היש האמיתי, אלא שהוא אין של יש הנברא. ומה שנקרא אין, אין זה שאינו מציאות כמו בהאין של יש האמיתי, דהלא אדרבה הוא מחי׳ ומקיים את יש הנברא, אלא שנקרא אין לפי שאינו מושג כו׳.
והנה זהו ההפרש בין הזמן דקריעת ים סוף שאמרו זה א-לי ואנוהו פעם אחת כו׳, והזמן דלעתיד לבוא שנאמר שתי פעמים זה. דבזמן קריעת ים סוף האיר בגופות ישראל בחי׳ האין של היש הנברא, ולכן הגילוי בעולם הי׳ גם כן באופן כזה, אבל לעתיד לבוא שיתגלה בגופם בחי׳ אין של היש האמיתי, הנה עד״ז יהי׳ בעולם שיתגלה בחי׳ אימתה בה׳, האין של היש האמיתי, ואז גם עליהם תפול אימתה ופחד, לבוא בנקרת הצורים וגו׳ מפני פחד הוי׳ והדר גאונו. שלכן יהי׳ ונהרו אליו כל הגוים21, שזה נאמר במלך המשיח, שמחמת עוצם הגילוי שיאיר עליו יהי׳ ונהרו אליו כל הגוים.
והנה כל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו משך זמן הגלות22, וע״י העבודה של הפצת התורה בכל מקום ומקום, ובפרט ע״י הפצת החסידות, שזהו תורתו של רשב״י (שיום ההילולא שלו (ל״ג בעומר) הוא בשבוע זה, המתברך משבת זו23) הנה אז נמשכים כל הענינים כמו שהם מצד התורה, וכמסופר בזהר24 שרשב״י פעל ירידת גשמים ע״י אמירת תורה עה״פ25 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ועד שנמשך למטה כפשוטו, וכמ״ש26 אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם, ופירש״י בלילי רביעית ובלילי שבתות, ועד לתורת הבעש״ט על ונתתי גשמיכם, שאתן הגשמיות שלכם27, שע״י הבעש״ט באה תורת רשב״י באופן של יתפרנסון28. וזהו מה שגילוי תורתו של הרשב״י הוא בעקבתא דמשיחא, שהו״ע טועמי׳ חיים זכו29, ואיתא בפרי עץ חיים30 ע״ז שצריך לטעום מאכלי שבת בערב שבת, והוא גילוי תורתו של משיח וכו׳. ובהאי חיבורא דילך יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי31 בחסד וברחמים, ובקרוב ממש ובעגלא דידן, ושמחת עולם על ראשם32.
__________
1) בשלח טו, טז. לכללות המאמר – ראה המשך והחרים תרל״א (קה״ת, תשע״ה) ע׳ כב ואילך. וראה גם ד״ה זה בתו״ח בשלח רסד, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״א ע׳ רג ואילך. ועוד.
2) נוסח קידוש לבנה.
3) תהלים ה, ה. וראה לקו״ת במדבר ג, סע״ג. וש״נ.
4) משפטים כו, ב. וראה גם תו״ח משפטים תיא, א. שם תכה, ב ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות דין עבד עברי פ״ג (פב, א ואילך). אוה״ת משפטים ע׳ א׳קכא.
5) משפטים כא, ב.
6) ראה פסחים נ, א. וש״נ.
7) שבת נו, א.
8) ישעי׳ ב, יט. וראה תניא ספל״ו.
9) בשלח שם, ב ובפרש״י.
10) ישעי׳ כה, ט. וראה תענית בסופה. שמו״ר פכ״ג, יד.
11) ח״ג יג, ב. טז, א.
12) ויקרא ה, א.
13) איוב לא, ב. תניא רפ״ב.
14) שבהערה 1. וראה גם שערי אורה שער הפורים סב, ב ואילך. תו״ח בשלח שם רסו, א ואילך. מאמרי אדהאמ״צ שם. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פמ״ב (ע׳ מד) ואילך. תרס״ו ע׳ רכ ואילך. סה״מ תשי״א ע׳ 6. וש״נ.
15) שבת סה, ב. נדרים מ, א.
16) ערכין י, ב.
17) מקוואות פ״א מ״ז.
18) מ, ב. וראה אגה״ק ס״ח.
19) שמואל-א ב, ג.
20) ראה תקו״ז ריש תקון סט.
21) ישעי׳ ב, ב.
22) תניא רפל״ז.
23) זח״ב סג, ב. פח, א.
24) ח״ג נט, ב.
25) תהלים קלג, א.
26) ר״פ בחוקותי (כו, א).
27) ראה כש״ט (הוצאת קה״ת) סוף סימן רז (כז, א).
28) תקו״ז ת״ו (בסופו). וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 136 הערה 35. וש״נ.
29) נוסח תפלת מוסף דשבת.
30) שער הכוונות ענין טבילת ערב שבת. פע״ח שער (יח) השבת רפ״ג. של״ה מס׳ שבת קלב, ב. מג״א או״ח סר״נ סוסק״א. שו״ע אדה״ז שם ס״ח. ועוד. וראה לקו״ש חט״ו ע׳ 282. וש״נ. ח״כ ע׳ 173. וש״נ.
31) זח״ג קכד, ב. הובא באגה״ק רסכ״ו.
32) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
[סה"מ שמות ח"ב ע' לב ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 464 ואילך. ״קובץ י״ג אייר – ארבעים שנה״ ע׳ 75 ואילך.