בס״ד. יום ד׳, חמשה עשר באב ה׳תשל״ו
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין חמשה עשר באב ויום הכיפורים1, מה שייכותם זה לזה. הנה בט״ו לחודש הוא מילוי הלבנה, היינו דאז הוא עיקר שלימות הלבנה (כמו שמביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימתו על ענין זה2), וכדאיתא בזהר3 דאז קיימא סיהרא באשלמותא, וכן הוא במדרש4 בנוגע לגאולת מצרים שהיתה בט״ו לחודש, וכן הי׳ גם בימי דוד ושלמה (כמבואר במדרש ובזהר שם). והנה כללות הענין דשלימות הלבנה יש לו שייכות לשלימות ישראל, שהרי ישראל מונין ללבנה5, ובנוגע למולד הלבנה אומרים שהם עתידין להתחדש כמותה6, שמזה מובן גם בשלימות הלבנה שבדוגמת זה היא גם השלימות דישראל. אמנם ענין זה שבט״ו לחודש הוא בכל חודש, אבל בט״ו באב הוא ביתר שאת, מכיון שבא לאחרי הירידה דתשעה באב, שהיא ירידה גדולה ביותר, שלכן גם העלי׳ שאחרי׳ (שבט״ו באב) היא גדולה ביותר, כמבואר בד״ה נחמו נחמו (עת״ר) לכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע7, וכמו שמביא ע״ז8 ממאמרי כ״ק אדמו״ר הזקן ד״ה לסוסתי9 דכאשר הירידה היא גדולה ביותר הרי העלי׳ שאחרי׳ היא ג״כ גדולה ביותר.
וביאור ענין העלי׳ שע״י הירידה שאצל נשמות ישראל, יובן בהקדים10 ביאור ענין המרכבה כמו שהוא באדם העליון, שכן הוא גם באדם התחתון דאתם קרוים אדם11. דהנה ענין הירידה הוא ע״י המרכבה, ובענין המרכבה כמו שהיא באדם העליון ישנם כמה דרגות. דישנה דרגת המרכבה דאדם מה שהאבות הן הן המרכבה12 שזהו ענין מרכבתא עילאה, שהיא למעלה מהמרכבות שראו ישעי׳ ויחזקאל, שהרי זוהי מרכבה דאדם ובפרט מרכבה דאבות. ומרכבות דישעי׳ ויחזקאל נקראת מרכבתא תתאה, שבכללות הרי זה בעולמות בי״ע. אבל בזה עצמו ישנו הפרש בין מרכבת ישעי׳ ליחזקאל, דאינו דומה בן כרך שראה את המלך לבן כפר שראה את המלך13, ולכן מרכבת ישעי׳ היא בשרפים משא״כ מרכבת יחזקאל היא בחיות. ולמטה יותר היא מרכבה שראה זכרי׳, שהי׳ בזמן החורבן, ולכן היא מרכבת סוסים.
והענין הוא, דהנה כללות ענין המרכבה הוא שעל ידה מגיע הרוכב למקום שרוצה (היינו שהיא כלי להרוכב), ולכן צ״ל המרכבה בערך הרוכב. ומזה מובן בענין המרכבה שלמעלה, שישנו הענין מה שהאבות הן המרכבה, שהאבות היו נשמות דאצילות שזהו ענין דמרכבתא עילאה דאצילות, ובפרט ע״פ המבואר בתו״א ד״ה משה ידבר גו׳14, והיינו שמקומם הוא באצילות, אלא שבזה גופא הם בבחי׳ מרכבה. והמרכבה שלמטה מזה היא בעולם הבריאה, מרכבתא תתאה. דעולם הבריאה הוא תחילת עלמא דפרודא, אבל מ״מ אומרים על מרכבת ישעי׳ (שהיא בבריאה), שהוא כמו בן כרך שרואה את המלך. דבכרך הרי הוא רגיל לראות את המלך. ועד״ז הוא בעולם הבריאה שאין זה עדיין אמיתית ענין היש, והוא רק אפשריות היש והמציאות15. והמרכבה שלמטה מזה היא מרכבת יחזקאל שראה על נהר כבר16, שהיא מרכבה של חיות. ולמטה מזה היא מרכבת זכרי׳ שהיא מרכבת סוסים, שזהו בעולם העשי׳, דבעולם זה הוא התגברות הלעו״ז ועד שהם מושלים ושולטים בו כמבואר בעץ חיים17 הובא בתניא18. ולכן נמשלה המרכבה לסוסים, שענין הסוס הוא ירידה למקום נמוך ביותר. אמנם, כמו שהוא במרכבה כפשוטה, הרי היא משמשת הן לעלי׳ והן לירידה, דכן הוא גם למעלה, דמזה גופא שהירידה שע״י סוסים היא גדולה ביותר, מובן שגם העלי׳ שעל ידם היא עלי׳ נעלית ביותר.
והנה לפעמים נקראת ירידה זו בשם צבי, וכמ״ש19 סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים על הרי בתר, דהרי בתר הוא טורי דפרודא20, עולמות הנפרדים עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו שהיא ירידה גדולה ביותר, ועי״ז נעשית העלי׳ ביותר, וכמ״ש21 ברח דודי ודומה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים, דהרי בשמים היא דרגא נעלית ביותר למעלה, גם בעבודת האדם. שהרי זהו ענינו של משיח צדקנו, וכמ״ש22 והריחו ביראת ה׳, ואיתא בגמרא23 דמורח ודאין, שזהו הסימן של משיח ע״י שינסו אותו אם הוא מורח ודאין. ולעילוי זה (שבימות המשיח) באים ע״י הירידה בזמן הגלות שהיא ירידה שאין למטה הימנה (בדוגמת כללות עולם הזה שהוא עולם התחתון שאין למטה הימנו). דדוקא עי״ז נעשה העלי׳ על הרי בשמים עם כל הפרטים שבנבואת הגאולה.
והנה כמו שהוא בכללות ענין הירידה שהיא בשביל העלי׳ שעל ידה, ירידה צורך עלי׳, עד״ז הוא גם בענין הירידה דמפני חטאינו כו׳24. והענין הוא, דהנה מבואר במאמרי הגאולה די״ב י״ג תמוז מכ״ק מו״ח אדמו״ר25 דתחילת ענין הירידה היא בעולם התהו. שבנין עולם התהו הוא באופן דבונה על מנת לסתור26, ומזה בא אח״כ ענין מיעוט הירח, ומזה בא חטא עץ הדעת, ואח״כ חטא העגל (שבכדי לכפר על חטא זה צריכים ליום הכיפורים), ועד שאח״כ בא מזה הענין דמפני חטאינו גלינו מארצנו24, שזוהי ירידה אחרי ירידה, גלות אחרי גלות. והנה, מזה שאומרים שתחילת כל הירידות היא בשבירת עולם התהו, הרי מזה גופא מובן, דכמו שבעולם התהו היתה הסתירה על מנת לבנות26, ויתירה מזו, דעוד בעת בני׳ הראשונה הרי (אף שבני׳ זו היתה על מנת לסתור, מ״מ) הי׳ גלוי וידוע לפניו שהסתירה (דבונה על מנת לסתור) היא על מנת לבנות, הנה כן הוא גם בכל הירידות שלאחרי זה (מאחר שזוהי תחילתם), שהן בשביל העלי׳ (על מנת לבנות). וכמו שהוא בענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא27, שהרי מקומה של הנשמה למעלה הוא בבחי׳ טהורה היא28, דכמבואר בכמה מקומות29 היינו בבחי׳ טהירו עילאה, וירידתה היא לעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ובמקום דמיעוט הירח וכל הענינים שלאחרי זה כו׳, עד שנמצאת בדרא דעקבתא דמשיחא, בהמצב דחושך כפול ומכופל שבזמן ההוא, הנה מאחר שירידה זו היא ברצון הקב״ה, הרי יש בזה כוונה פנימית, שדוקא עי״ז תגיע לאהבה גדולה ופנימית ביותר. שלכן נותנים אפילו לבנו יחידו של הקב״ה, שנשמתו היא בבחי׳ טהירו עילאה, לרדת בהבירא עמיקתא. ומכל הנ״ל מובן, דמכיון שההתחלה והאפשריות לכל הירידות היא מירידת הנשמה למטה, ועוד לפני זה בסתירה הראשונה של עולם התהו (שלמעלה מעולם התיקון), הרי כל הירידות כולן, עד לירידה דבעקבתא דמשיחא, הרי זה מצד נורא עלילה על בני אדם30 (כמו בירידת הנשמה), והיינו שתכלית הירידה היא, כדי שעל ידה תהי׳ העלי׳ הכי גדולה.
ועפ״ז יובן השייכות בין ט״ו באב ליום הכיפורים. דענין יום הכיפורים הוא כמ״ש31 אחת בשנה גו׳, שהוא יום שנתחייב בחמש תפילות, כי אז היא עליית המלכות בעתיק32. ועד״ז הוא בט״ו באב, דמכיון שבא לאחרי הירידה הכי גדולה דתשעה באב, הרי העלי׳ שלאחרי זה (בשלימות הלבנה, ט״ו באב) היא בעתיק, שאז הוא הגילוי דעתיק בספירת המלכות. וענין זה מאיר ג״כ למטה, ועד אשר השייכות שבין ט״ו באב ליום הכיפורים ניכרת גם בהלבושים, ועד שרואים זה בעיני בשר בעולם הזה התחתון [ואפילו בדרא דעקבתא דמשיחא, כשכבר חרב בית המקדש, ישנם כמה מנהגי ישראל המזכירים ומגלים היו״ט שבט״ו באב33]. דהנה איתא במשנה34 דלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן כו׳. ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימה הנ״ל35 דבגדי לבן אלו הם בדוגמת הבגדי לבן של הכהן גדול ביום הכיפורים. והיינו, דאף שגם ביום הכיפורים היו כמה עבודות בבגדי זהב, הרי השייכות של ט״ו באב ליום הכיפורים היא דוקא בהענין דכלי לבן שבו, שענין הבגדי לבן דיום הכיפורים הו״ע הבד, שזה קאי על עתיקא ששם הוא שלימות האחדות36, ולית שמאלא בהאי עתיקא37. וזהו ג״כ הקשר עם כללות הענין דבנות ישראל יוצאות כו׳, דעי״ז נעשה אח״כ השלימות דזכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם38, ועי״ז שהאדם התחתון מגיע לשלימות עבודתו, הרי הוא ממשיך מלמעלה מבחינה כזו דלא שריא אלא באתר שלים39, שלמעלה מאתערותא דלתתא, בחי׳ עתיק, שהמשכתה היא ע״י שלימות העבודה למטה (בדוגמת שלימות הלבנה בט״ו באב).
ועפ״ז יובן כללות הענין דתשעה באב, שזהו ענין מוסר אביך40, בחי׳ ואוהבו שחרו מוסר41. דאף שבגלוי הו״ע דמוסר, הרי זה מורה על תוקף האהבה, ועד״מ שהאב דוקא (ולא אחר שאין לו שייכות עמו, שאינו מכניס עצמו כל כך בשביל טובת הבן שיהי׳ שחרו מוסר, אלא דוקא האב) מייסר את בנו שזהו מרוב אהבתו לבנו. וכן הוא גם אצל הקב״ה וישראל, וכמו שכותב הרב המגיד כמה פעמים בספרו42, דכל אחד ואחד מישראל הוא בדוגמת בן קטן שאביו משתעשע עמו וכו׳ (און גיט אים נאָך), שמצד זה הרי הוא יורד ממקומו ומתלבש בענינים כאלו שהם לפי אופן ההבנה וההשגה של הבן הקטן, שענין זה הוא ג״כ דוקא באב מפני שהבן הוא מעצמות האב. וכן הוא בכל נשמה של כאו״א מישראל גם כמו שהיא למטה, וכמבואר בתניא43 שהנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש. שמזה מובן לענין תשעה באב, שזהו אוהבו שחרו מוסר, מצד תוקף האהבה, וכמבואר לעיל, דדוקא עי״ז באה אח״כ העלי׳, שזהו ענין חמשה עשר באב.
וזהו ענין חמשה עשר באב, דאע״פ שנמצאים בזמן הגלות, כאשר אני ישנה בגלותא44, ולמטה מזה, כאשר הוא בבחי׳ עיבור, דבעת השינה הנה אף שהכחות הנעלים כמו שכל וכו׳ הם בהסתלקות45, הרי (אף שהכחות הפשוטים כמו כלי העיכול כו׳ הם בשלימות, ואדרבה, הם ביתר שאת ויתר עוז מכיון שאין בהם שליטת השכל כו׳46, מ״מ הרי הכחות הנעלים הם בהסתלקות, ו)אעפ״כ אפשר להעירו משינתו, משא״כ ענין העיבור הוא שכאילו אינו במציאות כלל, שזוהי ירידה בתוך ירידה כו׳, הנה בזה ישנו הענין דט״ו באב, היינו שכל הירידה היא בשביל העלי׳ שעל ידה, וכנ״ל שהירידה היא באופן דנורא עלילה על בני אדם. וכמו במיעוט הלבנה, שאמרו רז״ל47 הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, ועאכו״כ בהענין דסתירת עולם התהו, שהיא סתירה על מנת לבנות.
והנה ענין זה שתכלית הירידה היא העלי׳, הוא כללות ענין התורה ומצוותי׳. דבראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין48, דפירוש תבלין הוא שענינו להמתיק המאכל, וכן הוא בנמשל שעובד עבודתו בכל לבבך בשני יצריך49, גם עם יצר הרע (שעבודה זו היא למעלה50 מהעבודה דלבי חלל בקרבי51, שהרי היצר הרע ישנו (ולא הרגו כו׳)) ומגלה בו שכל ענינו הוא בשביל העילוי שעל ידו, וע״ד אברהם אבינו דכתיב בי׳52 ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואיתא בירושלמי53 שעבודתו היתה גם עם היצר טוב וגם עם היצר הרע, שהפך את היצר הרע לטוב. שבכללות הו״ע העבודה באופן דאתהפכא, דלאחרי שכבר גמר עבודתו באופן דאתכפיא, שזהו כללות ענין העבודה שבזמן הגלות, הרי הוא בא להעבודה דאתהפכא, שזה יהי׳ לעתיד לבוא כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ54, ובאופן דמשביתן שלא יזיקו (כפירוש השני במזמור שיר ליום השבת55), דלא רק שאין מציאות של מזיקים, אלא שמציאותם היא באופן דנער קטן נוהג בם56, אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא57.
והנה כל הנ״ל הוא בכל ט״ו באב בכלל. ונוסף לזה הרי ישנו בכל שנה ושנה האור עליון חדש שלא הי׳ לעולמים, וכמובן מהמבואר באגה״ק58 בנוגע לראש השנה, דהרי כמו שהוא בראש השנה, כן נמשך אח״כ בכל ימות השנה, דמזה מובן ג״כ בנוגע לשנה זו, דבחמשה עשר באב ישנו אור עליון חדש בהוספה על ענין ט״ו באב כמו שהי׳ בשנים הקודמות. ויש לקשר ענין ט״ו באב עם השיעור חומש שבט״ו באב של שנה זו (וכידוע תורת אדמו״ר הזקן59 שצריך לחיות עם הזמן (אַז מען דאַרף לעבן מיט דער צייט), עם פרשת השבוע). דהנה תחילת השיעור של יום זה הוא פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים60, שזהו ענין דיום הכיפורים שבו ניתנו לוחות אחרונות61. ופסל לך הוא התחלת עבודת האדם ע״פ ציווי ה׳ בענין זה כמו שהיא ע״י משה רבנו בחיר מין האנושי62. ועד״ז הסיום דשיעור זה הוא63 ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום גו׳, ודרשו חז״ל64 (הובא בפירש״י) מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון. ואדרבה, לוחות האחרונות יש בהם מעלה לגבי לוחות הראשונות65, וכדאיתא במדרש66 דאמר הקב״ה למשה אל תצטער, כי הלוחות האחרונות הם באופן דכפליים לתושי׳67. וכן הוא גם בהימים האחרונים, שהרי ימים הראשונים שייכים ללוחות הראשונים, וימים האחרונים ללוחות אחרונות. כי ארבעים יום הראשונים (וכן לוחות הראשונות) הם עבודת הצדיקים, משא״כ האחרונים ענינם הוא עבודת התשובה68, ומעלתם היא בדוגמת המעלה שבעבודת התשובה על עבודת הצדיקים (וזהו הקשר לט״ו באב, שהוא בדוגמת יום הכיפורים (שבו ניתנו לוחות אחרונות) כנ״ל, והעבודה בו היא בדוגמת עבודת התשובה שלאחרי הירידה בתשעה באב).
וזהו משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא69. דענינו של משיח הוא והריחו ביראת ה׳ דמורח ודאין (ענין הרי בשמים שלאחרי הרי בתר כנ״ל). וכל זה נעשה ע״י מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות70, ואדרבה, דוקא ע״י העבודה שבזמן הגלות, כי מה שרצה הקב״ה הוא שיהי׳ באופן דנורא עלילה על בני אדם, שתהי׳ ירידה בגלות בכלל, ובגלות עצמה לא בדרגא דשינה כי אם בבחי׳ עיבור דוקא, ועי״ז נעשה הרה וגם ילדה גו׳ את בני׳71, בקרוב ממש, ועד שקהל גדול ישובו הנה72, ובאופן של ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל73, ואף יהודי לא ישאר בגלות74, והקב״ה מלקט את כאו״א בפרטיות75, לאחד אחד, ומביא אותו בקרוב ממש, ובאופן דקוממיות לארצנו הקדושה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
__________
1) ראה משנה שבהערה 34.
2) אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו. וראה גם אוה״ת ואתחנן (כרך ו) ע׳ ב׳קצז ואילך. ד״ה נחמו עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ ריח ואילך. שם ע׳ רכא ואילך). ד״ה לא היו יו״ט לישראל כט״ו באב תשל״ה (לעיל ע׳ לז ואילך). תשמ״ז (לקמן ע׳ עז ואילך). קונטרס משיחות ט״ו באב תשמ״ז. ועוד.
3) ח״א קנ, רע״א. רמט, ב. ח״ב פה, רע״א. רטו, ב.
4) שמו״ר פט״ו, כו.
5) סוכה כט, א ובחדא״ג מהרש״א שם. וראה רד״ה אני לדודי דער״ח אלול שנה זו (לקמן ע׳ קצז).
6) סדר קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
7) שבהערה 2.
8) באוה״ת נ״ך וסה״מ עת״ר שבהערה 2.
9) מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ כה ואילך. לקו״ת שה״ש יא, ג.
10) בכ״ז – ראה אוה״ת נ״ך וסה״מ עת״ר שם. מאמרי אדה״ז ולקו״ת שם.
11) יבמות סא, רע״א.
12) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו.
13) חגיגה יג, ב.
14) יתרו סח, ג.
15) ראה סה״מ תרפ״ו ע׳ כח ואילך. תרצ״ט ע׳ 222 ואילך. תש״ו ס״ע 116 ואילך. ובכ״מ.
16) יחזקאל א, א. י, כב. מג, ג.
17) שער (מב) דרושי אבי״ע ספ״ד.
18) פרק ו.
19) שה״ש ב, יז. וראה תו״א מג״א (הוספות) קיז, א. אוה״ת לך לך פג, ב ואילך.
20) זח״א קנח, א. תו״א ואוה״ת שם.
21) שה״ש ח, יד. וראה תו״א ואוה״ת שם.
22) ישעי׳ יא, ג.
23) סנהדרין צג, ב.
24) נוסח תפלת מוסף דיו״ט.
25) ד״ה על כן יאמרו המושלים תרצ״א (סה״מ קונטרסים קצב, א ואילך).
26) ע״פ ל׳ חז״ל – שבת לא, ב. וראה ב״ר פ״ט, ב. קה״ר פ״ג, יא. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ סה. ובכ״מ.
27) ע״פ ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
28) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב).
29) לקו״ת בחוקותי מז, א. דברים א, א. שמע״צ צ, א. סידור (עם דא״ח) קיא, סע״ג. סהמ״צ להצ״צ לז, א. ובכ״מ.
30) תהלים סו, ה. תנחומא וישב ד. וראה מאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קמא ואילך. תו״ח תולדות טו [קנו], ב ואילך. וראה ד״ה זה תשמ״ז וקונטרס משיחות ט״ו באב תשמ״ז (שבהערה 2).
31) ס״פ תצוה (ל, י). אחרי טז, לד.
32) ראה לקו״ת ס״פ פינחס. סידור (עם דא״ח) רנא, א-ב.
33) ראה רמ״א יו״ד סרמ״ו סכ״ג. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ח.
34) תענית כו, ב.
35) אוה״ת נ״ך שבהערה 2.
36) ראה לקו״ת אחרי כט, א. אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקנב ואילך. וראה ד״ה כתנת בד קדש שנה זו (סה״מ ויקרא ע׳ קפו ואילך).
37) זח״ג קכט, א. וראה גם שם רפט, א.
38) בראשית ה, ב. וראה זח״א קסה, א. וראה גם יבמות סב, ב. סג, א. זח״ג ז, ב. קט, ב. רצו, א.
39) ראה זח״ג צ, סע״ב.
40) משלי א, ח.
41) שם יג, כד.
42) לקו״א ואו״ת בתחלתם.
43) רפ״ב.
44) שה״ש ה, ב. זח״ג צה, א.
45) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳קלה. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 8. ובכ״מ.
46) ראה המשך תער״ב שם.
47) חולין ס, ב.
48) קידושין ל, ב.
49) ואתחנן ו, ה. ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
50) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 64 הערה 53. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ב״שיעורים בספר התניא״ ח״א ע׳ 151-2. ד״ה איש יהודי שנה זו (סה״מ פורים ע׳ רלז). ד״ה הא לחמא עניא תשמ״א (סה״מ פסח ח״א ע׳ רכב-ג) ובהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א שם.
51) תהלים קט, כב. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ה. תניא פ״א (ה, ב).
52) נחמי׳ ח, ט.
53) שם.
54) זכרי׳ יג, ב.
55) תהלים צב, א. יל״ש בחוקותי רמז תערב. וראה צפע״נ עה״ת בחוקותי שם. אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ שכח ואילך. שם ס״ע תרל ואילך. לקו״ש ח״ז ע׳ 188 ואילך.
56) ישעי׳ יא, ו.
57) זח״א ד, א.
58) סימן יד.
59) ״היום יום״ ב חשון. סה״ש תש״ב ע׳ 29 ואילך.
60) עקב י, א.
61) תענית ל, ב.
62) פירוש המשניות להרמב״ם סנהדרין הקדמה לפרק חלק (היסוד השביעי).
63) עקב שם, י.
64) סדר עולם רבה פ״ו. יל״ש אחרי רמז תקעט, פרש״י תשא לג, יא. עקב ט, יח. שם י, י.
65) ראה המשך תרס״ו ע׳ פו ואילך. סה״מ תרפ״ט ע׳ 57 ואילך.
66) שמו״ר פמ״ו, א.
67) איוב יא, ו.
68) סה״מ תרפ״ט שם. ובכ״מ.
69) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
70) ראה תניא רפל״ז.
71) ישעי׳ סו, ח.
72) ירמי׳ לא, ז.
73) ישעי׳ כז, יב.
74) ראה לקו״ש חי״א ע׳ 1 ואילך.
75) ראה פרש״י נצבים ל, ג.
[סה"מ אב-אלול ע' מז ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״ו ע׳ 291 ואילך.