בס״ד. ש״פ משפטים, פ׳ שקלים, כ״ה שבט, מבה״ח אדר ה׳תשכ״א
הנחה בלתי מוגה
זה1 יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳ עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה להוי׳2. וצריך להבין אומרו זה יתנו, דלעיל מיני׳ כתיב3 ונתנו איש כופר נפשו, והי׳ צריך לומר גם כאן ונתנו מחצית השקל, ומהו זה יתנו. וגם אינו מובן אומרו זה יתנו מחצית השקל, דעוד קודם שאומר עשרים גרה השקל ואין אנו יודעים עדיין ממה הוא השקל, הוא כבר אומר שיתנו מחצית השקל. נוסף על מה שאינו מובן בענין כפל הלשון, מה שאומר מקודם זה יתנו מחצית השקל, ואחרי שמבאר כמה הוא מחצית השקל אומר פעם ב׳ מחצית השקל תרומה להוי׳. והנה ידוע בענין מחצית השקל שהו״ע כללי, וכמ״ש ונתנו איש כופר נפשו, היינו מה שנוגע לענין כללות הנפש, בין בנוגע להעבודה דסור מרע4 ובין בנוגע להעבודה דועשה טוב4. שזהו אומרו ונתנו איש כופר נפשו ולא יהי׳ בהם נגף, והיינו שהי׳ אפשר להיות ענין בלתי רצוי וע״י מחצית השקל מסירים אותו, דזהו ענין סור מרע, וגם יש בו העבודה דועשה טוב וכמ״ש3 כי תשא ואמרו רז״ל5 שאמר משה במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, שהוא ההרמה והעלי׳ בקדושה גופא. דב׳ ענינים אלו הם העבודה שמצד נפש האלקית ונפש הבהמית, דהנפש הבהמית כשמה כן היא, רוח הבהמה היורדת למטה6, והעבודה לפעול בה אשר תמורת שבטבעה יורדת למטה צריך לפעול שיהי׳ ורב תבואות בכח שור7, והעבודה דנפש האלקית היא כמו שידוע אשר הגם שלא ירדה הנשמה למטה אלא בכדי לתקן הגוף ונפש הבהמית, כי הנשמה עצמה אין צריכה תיקון8, אבל מ״מ הרי גם בנפש האלקית ישנה עלי׳. והנה ידוע אשר גם העלי׳ בנפש האלקית נעשה מצד הבירור דנפש הבהמית, והיינו שהעבודה צריכה להיות בבירור נפש הבהמית, שעי״ז נעשה במילא גם עלי׳ בנפש האלקית. וזהו ענין מחצית השקל, שהיא עבודה אחת, וכללות העבודה הוא בירור נפש הבהמית, שזהו מ״ש זה יתנו, זה לשון גילוי, והיינו שמה שצריך לתת הוא העשר כחות פנימיים דנפש הבהמית, וע״ז אומר זה יתנו מחצית השקל, שצריך לתת את העשר כחות דנפש הבהמית, שזהו ענין ולא יהי׳ בהם נגף, אלא שעי״ז נעשה גם עלי׳ בנפש האלקית, שזהו ענין כי תשא, תרום קרן של ישראל, דקרנם של ישראל היא נפש האלקית, דנפש האלקית היא העיקר שבישראל, ובה נעשה הרמה והעלי׳.
ולהבין הענין בפרטיות יותר, הנה ידוע ששורש ב׳ הענינים דנפש האלקית ודנפש הבהמית הוא בחי׳ שם מ״ה ושם ב״ן. דמ״ה בגימטריא אדם9 וב״ן בגימטריא בהמה10. דכללות11 ההפרש שבין שם מ״ה לשם ב״ן הוא ע״ד כללות ההפרש שבין שם הוי׳ להז׳ שמות שאין נמחקים12, דנת״ל13 שהז׳ שמות הם בהספירות, בחי׳ חיצוניות הכלים, ושם הוי׳ הוא בפנימיות הספירות (הכלים), שההפרש שבין פנימיות וחיצוניות הוא מה שהפנימיות הוא לעצמו והחיצוניות הוא בשביל הזולת, והם השורש דנפש האלקית ונפש הבהמית. והנה התורה היא ממוצע בין הענינים שלמעלה ובין הענינים כמו שהם למטה, הנה גם בתורה ישנם ב׳ ענינים אלו דמ״ה וב״ן, דהנה בכללות מבואר ההפרש בין תורה לתפילה, שהתורה היא בחי׳ שם מ״ה ותפילה בחי׳ שם ב״ן, וכן מבואר גם ההפרש בין תורה למצוות, שזהו ענין הג׳ קוין תורה עבודה ומצוות (גמילות חסדים), אמנם בפרטיות הנה בתורה עצמה יש ג״כ ב׳ ענינים אלו דמ״ה וב״ן, והו״ע תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובתורה שבעל פה עצמה יש ג״כ ב׳ ענינים אלו, והו״ע גליא דתורה שהיא בחי׳ שם ב״ן ופנימיות התורה שהיא בחי׳ שם מ״ה, דפנימיות התורה לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כדאיתא ברעיא מהימנא14. הנה כמו שנת״ל שהעבודה צריכה להיות בבירור נפש הבהמית, שם ב״ן, ועי״ז נעשה גם העלי׳ בנפש האלקית, שם מ״ה, הנה כמו״כ הוא גם בענין התורה שניתנה למטה דוקא דלמצרים ירדתם ויצר הרע יש ביניכם15, ועי״ז שניתנה התורה למטה דוקא, הנה עי״ז נעשה גם העלי׳ בבחי׳ שם מ״ה שבתורה. דזהו מה שאחרי יציאת מצרים ומתן תורה כתיב16 ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, שהעבודה צריכה להיות בבחי׳ לבנת הספיר, דלבנים הוא האבנים שבידי אדם, שע״י ששורפים אותן בכבשן נעשים לבנים, וברוחניות הוא ענין השריפה בדחילו ורחימו, שעי״ז נעשה לבנת הספיר, ואחר כך נעשה עי״ז גם בחי׳ עצם השמים לטוהר, שהוא ענין אבן ספיר, וספיר דומה לכסא הכבוד17.
וביאור הענין, דהנה נת״ל בההפרש שבין שם מ״ה לשם ב״ן, שהוא דוגמת ההפרש שבין שם הוי׳, בחי׳ פנימיות, לשארי השמות, בחי׳ חיצוניות. שההפרש ביניהם יובן ג״כ מענין האותיות שבהשמות. דהנה אותיות ענינם הוא הכלים כידוע, ובזה יש הפרש דבשם הוי׳ הוא בחי׳ פנימיות הכלים, והיינו שאין האור מתלבש בדבר שחוץ ממנו לפי שהכלים אינם דבר נפרד ממנו, וכל ענין האותיות הוא רק שעל ידם נמשך האור, וכדאיתא בתניא18 בענין האותיות, והיינו שהכלים מניחים (לייגען אַרויף) ציור ותמונה בהאור, אבל הכל הוא מצד האור עצמו. משא״כ חיצוניות הכלים הוא דבר אחר מהאור, ומה שמתגלה הוא האור כמו שמתלבש בדבר אחר. ויובן זה עד״מ מענין האותיות שבנפש האדם19, דישנם אותיות בבריקת וסקירת השכל, דגם הבריקה הרי היא באה באותיות, אבל אותיות אלו אין זה שכיון האדם להלביש את השכל באותיות אלו אלא שהאור מצד עצמו נצטייר בהאותיות, והיינו שהאותיות באים מהאור עצמו, ולכן אי אפשר לשנותם כלל. והנה גם בבחי׳ מחשבת השכל, מחשבה שבמחשבה, הנה גם אותיות אלו אין זה שהוא קבע (וואָס ער האָט אויסגעשטעלט) את האותיות אלא שבאים מעצמם, והגם שיכול לחשוב עוד פעם את השכל באותיות אחרים, מ״מ גם האותיות שבמחשבה שבמחשבה הם ג״כ מיוחדים עם האור, והוא מרגיש רק את השכל ואינו מרגיש אותיות כלל, וכשחושב עוד פעם את השכל באותיות אחרים, בהכרח שיתמעט האור. והיינו שבפרט אחד הם דומים ללבושים, כלבוש תחליפם20, שלכן אפשר לשנותם, אבל מ״מ אינם לבושים נפרדים לגמרי, שהרי כשישנה את האותיות יתמעט האור. אמנם בבחי׳ דיבור שבמחשבה ובפרט בדיבור ממש, הרי אותיות אלו הם נפרדים מהאור לגמרי, ולכן הרי אפשר לשנות את האותיות ומ״מ לא יתמעט השכל כלל. וכמו תוספות רא״ש ור״ן שכולם אומרים סברא אחת באותיות אחרים, ומ״מ בכולם האור הוא בשוה. והיינו שבכולם הנה האותיות אינם אותיות עצמיים כי אם דברים נפרדים מהשכל, ובחי׳ השכל כמו שמתלבש ומתגלה בדבר נפרד, הרי בחינה זו ישנה בכל האותיות. דבכללות הוא ההפרש שבין אותיות החקיקה לאותיות הכתיבה, דכשחוקקים אותיות על אבן טוב הרי אין האותיות דבר אחר מהאבן טוב כי אם הם מיני׳ ובי׳, ואח״כ כשחותמים על השעוה ובפרט באותיות הכתיבה, הרי האותיות דבר אחר מהאור.
והדוגמא בזה יובן למעלה21, דהנה מבואר בתניא ח״ב18 שציור ותמונת האותיות מורה על אופן המשכת האור, וכמו תמונת אות א׳22 שהוא יו״ד למעלה יו״ד למטה וקו באמצע, דיו״ד למעלה הוא בחי׳ חכמה עילאה, יו״ד למטה בחי׳ חכמה תתאה, ו׳ באמצע הוא תפארת המחברם. וכן אופן הב׳ שבתמונת אות א׳, יו״ד ו׳ ד׳23, וכידוע בהלכות ספרות24, הנה גם זה מורה על אופן ההמשכה, שהד׳ למטה הוא בחי׳ מלכות שנקרא דלה. ותמונת אות ב׳25 הוא קו למעלה, קו למטה וקו בימין המחברם. ותמונת אות ג׳26 הוא ו׳ ויו״ד בסופו, שקאי בכלל על המשכת הז״א לבחי׳ מלכות, כמאמר27 גמול דלים, ובסיום ההמשכה היא מתצמצמת, שזהו ענין היו״ד שלמטה שמורה על הצמצום שבסוף ההמשכה, שזהו ההפרש בין ג׳ לו׳, דתמונת אות ו׳ הוא יו״ד למעלה ואח״כ קו, ותמונת אות ג׳ הוא להיפך בתחילה קו והיו״ד בסופו, והיינו דבתמונת אות ו׳ הוא בתחילה נקודה וממנה באה המשכה, אמנם הנקודה שבאות ג׳ הוא הצמצום שבסיום ההמשכה. הנה בתורה שבכתב הרי אנו רואים שנוגע כל האותיות, ואי אפשר לכתוב ספר תורה באותיות אחרים, וגם צריך להיות שכל אות יהי׳ בתמונתו, וגם כשישנה תמונת האות הרי צריך שכל חלקי האות יהיו מחוברים בלי הפסק, וגם האות צריך להיות מוקף גויל28, שכל זה הוא לפי שהאותיות דתורה שבכתב הם מיוחדים עם האור, וענינם הוא אופן המשכת האור וכנ״ל שתמונת האותיות מורה על אופן ההמשכה. משא״כ בתורה שבעל פה הרי אינו נוגע האותיות כלל, וכנ״ל שתוספות רא״ש ור״ן אומרים סברא אחת וכל אחד באותיות אחרים, ופשיטא שבתורה שבעל פה אינו נוגע ענין ההפסק ושיהי׳ מוקף גויל וכו׳.
אמנם29 לכאורה הרי יש סתירה לזה, דלפי הנ״ל מובן שהאותיות דתורה שבכתב הם מיוחדים עם האור, שלכן אי אפשר לשנותם כלל, דמאחר שהם מיוחדים עם האור הרי כשמשנים את האותיות משתנה גם האור, והאותיות דתורה שבעל פה הם דבר נפרד מהאור ולכן אפשר לשנותם ולהאור אין זה נוגע כלל, דעפ״ז הרי הי׳ צריך להיות שהאותיות דתורה שבכתב יגלו יותר את האור שבהם מהאותיות דתורה שבעל פה, שהרי הם מיוחדים יותר עם האור, ולפועל אנו רואים להיפך, דבתורה שבכתב אין לנו שום השגה כלל, דגם חלק הדינים שבתורה שבכתב נאמרו הכל בדרך סיפור, וידבר הוי׳ אל משה וידבר משה אל בני ישראל, וגם אין אנו יודעים מתורה שבכתב את פרטי הדינים30 וכו׳, ובפרט בחלק הסיפורים שבתורה שבכתב הרי יש בהם רזין ורזין דרזין ומה שאנו משיגים הוא רק האותיות בלבד ולא האור כלל, משא״כ בתורה שבעל פה הרי אפשר להשיג עד אין קץ, וכמ״ש31 ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, דלכאורה מאחר שהאותיות דתורה שבכתב הם מיוחדים עם האור, הרי היו צריכים לגלות יותר את האור שבהם.
אך הענין הוא32, דטעם הדבר מה שאין אנו משיגים את האור דתורה שבכתב הוא לפי שהוא אור עצמי שאין בו התחלקות פרטים, ובמילא אינו בגדר השגה. והענין הוא33, דהנה לפעמים מבואר בענין המספר שכל מה שלמעלה יותר המספר הוא בריבוי, ולפעמים מבואר להיפך. וכדאיתא בזהר34 עה״פ35 מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, דמאה הוא בכתר עשרים בחכמה ובינה ושבע בזו״ן, וידוע הביאור בזה33 דבבחי׳ זו״ן הוא מספר יחידות, ובחכמה ובינה הוא מספר עשיריות, ובכתר הוא בחי׳ מאה, דזהו בחיצוניות הכתר שהוא במספר מאה לפי דכליל מכולא, משא״כ בפנימיות הכתר הוא במספר אלפים ורבבות, והיינו דההמשכה מבחי׳ פנימיות הכתר לבחי׳ חיצוניות הכתר הוא במספר אלפים, שזהו מ״ש36 ונוצר חסד לאלפים, ונוצר אותיות צנור37, והו״ע ההמשכה מבחי׳ פנימיות הכתר לבחי׳ חיצוניות הכתר ע״י צינור, שבחינה זו הוא במספר אלפים, ובחי׳ פנימיות הכתר עצמו הוא מספר רבבה כמ״ש38 ואתה מרבבות קודש, הרי שכל מה שלמעלה יותר המספר הוא בריבוי, ולפעמים מבואר להיפך שכל מה שלמטה יותר המספר הוא בריבוי, דכמו״כ אנו רואים דכאשר משפיע הרב שכל לתלמידו הנה כל מה שהתלמיד קטן יותר צריך לבארו ביותר אותיות משלים ודוגמאות כו׳. וידוע בזה, שזהו ההפרש בין בחי׳ האורות לבחי׳ הכלים. דמה שמבואר שכל מה שלמטה המספר הוא בריבוי הוא בענין הכלים, אמנם בענין האורות הרי למטה האור הוא מצומצם, וכל מה שלמעלה יותר האור הוא בריבוי יותר. ומה שאנו רואים שלמעלה האור הוא בריבוי, בחי׳ מאה אלף רבבה, אין הכוונה שהוא בריבוי ממש, היינו ריבוי פרטים, שהרי לגבי הכלים האורות הם פשוטים לכל הדיעות39, והכוונה בענין הריבוי היא שהוא אור נעלה, אלא שאנו מבארים ענין המעלה שבאור בענין הריבוי, והיינו דאילו יצוייר שאור זה הי׳ נמשך למטה הי׳ בבחי׳ הריבוי.
וכמו״כ40 יובן גם בענין האור דתורה שבכתב, דמאחר שאינו נמשך בהכלים ממש, שהרי האותיות שבתורה שבכתב הם מיוחדים עם האור וא״כ הרי זה כמו שהאורות הם מצד עצמם, טרם שנתלבשו בכלים, הרי האורות הם פשוטים, שאינם בגדר התחלקות פרטים, ובמילא אינם בגדר השגה, שזהו מצד האור, וכן גם מצד המקבלים אי אפשר לנו להשיג את האור דתורה שבכתב, לפי שכל השגתנו הוא ע״י הכלים והאותיות, ומאחר שהאותיות דתורה שבכתב אינם ענין הכלים שלנו, הרי אי אפשר לנו לתפוס ולהשיג את האור ע״י האותיות אלו, לפי שהשגתנו היא רק ע״י הכלים והאותיות השייכים אלינו.
ועד״ז40 הוא גם ההפרש בין אצילות לבי״ע, דלנבראים אין שום השגה בבחי׳ האצילות, לפי שהכלים דאצילות הם מיוחדים עם האור דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד41, ומאחר שהכלים הם מיוחדים עם האור, הרי זה כמו ענין אותיות החקיקה42, והאורות הם פשוטים לפי שלא נתלבשו בדבר שחוץ מהם, ולכן אי אפשר לנבראים להשיג את האורות דאצילות, לפי שהאורות הם פשוטים, וגם לפי שהכלים דאצילות אינם שייכים לנבראים כנ״ל, ורק בבי״ע שהאור מתצמצם ומתחלק לפרטים ע״י התלבשותו בכלים שהם דבר שחוץ ממנו, הנה מצד הצמצום והתחלקות שבהאור, וגם מצד הכלים, אפשר שיהי׳ השגה. דזהו כללות ההפרש שבין כלים דאצילות לכלים דבריאה, שהכלים דבריאה הם כמו לבושים, שהם דברים נפרדים, כמ״ש כלבוש תחליפם, משא״כ הכלים דאצילות, וכן בכלים דאצילות עצמם הוא ההפרש שבין פנימיות הכלים לבחי׳ חיצוניות הכלים.
והנה43 בבחי׳ בי״ע עצמם הרי יש ג״כ כמה מדריגות בענין הלבושים, דכללות בחי׳ בי״ע הוא ענין מחשבה דיבור ומעשה, הרי יש הפרש בין לבוש המחשבה, דעם היותו לבוש הוא לבוש המיוחד, לבחי׳ לבוש הדיבור, שמ״מ יש לו קישור ויחוד, עד לבחי׳ לבוש המעשה שהוא דבר נפרד לגמרי. וכללות הירידה מבחי׳ פנימיות הכלים לבחי׳ חיצוניות הכלים, ואח״כ הירידה לבחי׳ הלבושים דבי״ע עד לבחי׳ לבושי העשי׳, הוא בשביל העלי׳. ועל זה נאמר44 מה יפו פעמיך בנעלים, דנעלים הוא לבוש היותר תחתון, וכמו עד״מ בלבושי האדם הרי יש כמה דרגות45, דעור ובשר האדם הוא ג״כ לבוש כמ״ש46 עור ובשר תלבישני, אך מ״מ הרי זה עור האדם עצמו, ולמטה יותר ישנם בחי׳ לבושים ממש שהם נפרדים, ובהם עצמם יש ג״כ כמה וכמה מדריגות עד לבחי׳ לבוש דנעל שהוא לבוש היותר תחתון ועשוי מעור הבהמה, דכמו״כ יובן למעלה דבחי׳ הנעלים הוא לבוש היותר תחתון, ומ״מ הנה על ידו דוקא באים לבחי׳ היופי שהוא תכלית העילוי, שהרי פסוק זה47 נאמר גבי ענין העלי׳ לרגל48, שאמרו רז״ל49 כשם שבא ליראות כך בא לראות, והיינו דכשם שלמעלה הרי רואים את האדם כולו, כך בא לראות שהוא ראה את כל הפנימיות שלמעלה, והיינו שע״י לבוש הנעל דוקא מגיעים לבחי׳ האור שלמעלה יותר מכמו שהיא בבחי׳ פנימיות הכלים. שבשביל זה הי׳ כל ענין הירידה, שהתחלת הירידה היא מבחי׳ פנימיות הכלים לבחי׳ חיצוניות הכלים, והיינו מבחי׳ שם הוי׳ לבחי׳ הז׳ שמות, דהגם שכולם הם באצילות, מ״מ הרי הז׳ שמות הם בחי׳ חיצוניות הכלים שהם בשביל בי״ע, דזהו מה שבתורה לא נזכר שם צבאות ורק חנה גילתה אותו50 (וכמו שנתבאר לעיל51), דהגם שהוא מהז׳ שמות שאין נמחקים שהם באצילות, מ״מ להיות שעיקרו הוא מה ששייך לבי״ע, לכן בתורה שבכתב לא נזכר שם זה ורק הנביאים גילו אותו.
וזהו52 ג״כ מה ששם א-ל אדנ-י בגימטריא צו53, ואין צו אלא עבודה זרה54, דלכאורה55, איך שייך לומר על שם קדוש שהוא ענין עבודה זרה ח״ו. אך הכוונה דעם היותו בבחי׳ האצילות, מ״מ להיות שגם באצילות עצמו הוא מה ששייך לעשי׳, לכן הנה בריבוי השתלשלות כמו שמתלבש בלבושי העשי׳ הרי הוא בגימטריא צו ואין צו אלא עבודה זרה, והוא ע״ד שאמרו56 ישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם, דלכאורה הרי רוב ישראל הם בחוץ לארץ, אך הענין הוא דארץ הוא כמאמר57 למה נקרא שמה ארץ לפי שרצתה לעשות רצון קונה, וכאשר נמצאים בחוץ לארץ זו, הרי מצד הענינים גשמיים שבחוץ לארץ שיורדים ע״י הע׳ שרים כידוע58, אפשר להיות בתחילה דקות הענין דעבודה זרה כמבואר ברמב״ם59 עד לעבודה זרה כפשוטו. ואחרי כל זה, הנה כל הירידה הלזו הוא בשביל העלי׳, כנ״ל שע״י הנעלים ממשיכים בחי׳ האור שלמעלה גם מבחי׳ האור שבפנימיות הכלים. והוא ע״ד שנתבאר לעיל בענין ב״ן ומ״ה, שע״י הבירור דשם ב״ן נעשה עלי׳ גם בבחי׳ שם מ״ה.
וזהו מה שכתוב זה יתנו מחצית השקל, דתחילת העבודה צריכה להיות בבירור עשר כחות דנפש הבהמית, ועי״ז נעשה עלי׳ גם בנפש האלקית וכמו שמסיים תרומה להוי׳, וכידוע דתחילה הוא העבודה דבכל לבבך60 בשני יצריך61, ועי״ז מגיעים לבחי׳ בכל מאדך60, למעלה ממדידה והגבלה. אמנם, בכדי שתהי׳ העבודה דבירור נפש הבהמית, ישנה על זה נתינת כח מלמעלה, וכדאיתא בירושלמי62 עה״פ כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא, והיינו מצד הגילויים דקריעת ים סוף שהי׳ אז גילוי אלקות עד שאמרו זה א-לי ואנוהו63, זה הוא בחי׳ גילוי, הנה מצד הגילויים דבחי׳ זה, הנה זה נתן כח על העבודה דמחצית השקל, בחי׳ זה יתנו, דבכללות הוא ענין העבודה דקבלת עול שלמעלה מטעם ודעת. ולכן אומר בתחילה מחצית השקל, לפי שהעבודה דקבלת עול אינה במדידה והגבלה, ועי״ז הנה מחצית השקל תרומה להוי׳, שנעשה הרמה ועלי׳ גם בנפש האלקית כו׳.
__________
1) לכללות המאמר – ראה ד״ה זה דפ׳ שקלים העת״ר (המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתסג ואילך). וראה ד״ה זה תש״כ (לעיל ע׳ נג ואילך). וראה גם ד״ה זה תשט״ו (לעיל ע׳ יט ואילך).
2) תשא ל, יג.
3) שם, יב.
4) תהלים לד, טו. לז, כז.
5) ב״ב י, ב.
6) ע״פ קהלת ג, כא.
7) משלי יד, ד.
8) ע״ח שער (כו) הצלם פ״א. הובא בתניא פל״ז (מח, ב).
9) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אדם. ע״ח שער (י) התיקון פ״ג. שער (לח) לאה ורחל פ״ב. שער (לט) מ״ן ומ״ד דרוש ה. מאו״א מערכת א׳ אות קסו.
10) ל״ת להאריז״ל (טעהמ״צ) פ׳ שמיני רד״ה מצות בדיקות חיות ועופות. מאו״א מערכת ב׳ אות ז. ובכ״מ – נסמן בסה״מ ויקרא ע׳ ח.
11) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע תתסג ואילך).
12) שבועות לה, א. רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
13) ד״ה באתי לגני דמוצש״ק פ׳ בשלח (סה״מ באתי לגני ח״א ע׳ קלד ואילך).
14) זח״ג קכד, ב. הובא ונתבאר באגה״ק סכ״ו.
15) שבת פח, סע״ב ואילך.
16) פרשתנו (משפטים) כד, י. וראה בארוכה ד״ה דרש ר״ל בר סיסי בנהרדעא ויראו את אלקי תרנ״ה (סה״מ תרנ״ה ע׳ צד ואילך). ד״ה ויראו את אלקי ישראל תרס״ח (סה״מ תרס״ח ס״ע קו ואילך). תשי״ט (סה״מ שמות ח״ב ע׳ קנה ואילך).
17) ראה יחזקאל א, כו. מנחות פט, א.
18) שעהיוה״א פ״א. שם פי״א-ב.
19) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסד).
20) תהלים קב, כז.
21) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע תתסד ואילך).
22) ראה ספר הערכים – חב״ד מערכת אותיות אות א׳ ס״א סק״ד (ע׳ פ ואילך). וש״נ.
23) ראה גם תו״א שמות נב, ג. וארא נט, א.
24) ראה שו״ע אדה״ז או״ח סל״ו ס״ב.
25) ראה ספר הערכים שם אות ב׳ ס״א סק״ב (ע׳ רנא-ב). וש״נ.
26) ראה ספר הערכים שם אות ג׳ ס״א סק״ב (ע׳ שכט). וש״נ.
27) שבת קד, א.
28) מנחות כט, א. רמב״ם הל׳ תפילין פ״א הי״ט. טושו״ע יו״ד סרע״ד ס״ד. או״ח סל״ב ס״ד. שו״ע אדה״ז או״ח שם ס״ה.
29) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסה).
30) ראה אגה״ק סכ״ט.
31) איוב יא, ט.
32) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ס״ע תתסה ואילך).
33) בכ״ז – ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) ביאוה״ז חיי שרה לאדהאמ״צ (הוספות) קלא, ג-ד. להצ״צ ח״א ע׳ עח ואילך. תו״ח חיי שרה קכו, ד. אוה״ת חיי שרה קי, ב ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ נח. שם ס״ע קסג ואילך. ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ביחס לכלים ס״ז (ע׳ מו ואילך). וש״נ.
34) ח״א קכב, ב ואילך.
35) ר״פ חיי שרה (כג, א).
36) תשא לד, ז (כ״ה (״ונוצר״) בהמשך תער״ב שם. ובפסוק: ״נוצר״).
37) ל״ת וספר הליקוטים להאריז״ל פ׳ תולדות ופ׳ תשא. פע״ח שער (יא) הסליחות פ״ח. מק״מ לזח״ב קנו, א. מאו״א אות צ׳ בסופו. תו״א יתרו סט, ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ב ע׳ קיט.
38) ברכה לג, ב.
39) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ד) ערך אורות דספירות – ״פשיטותם״ ו״ציורם״ ס״ג סק״ד (ע׳ קד ואילך). וש״נ.
40) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתסו).
41) תקו״ז בהקדמה (ג, ב). אגה״ק ס״כ.
42) ראה לקו״ת ר״פ בחוקותי (מה, א. שם, ד). ובכ״מ.
43) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעב ואילך).
44) שה״ש ז, ב. ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעג. וראה שם ע׳ תתס).
45) ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעג. וראה שם ע׳ תתס ואילך).
46) איוב י, יא. ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתנח).
47) שה״ש שם.
48) חגיגה ג, א.
49) שם ב, א.
50) ראה ברכות לא, ב. תו״א בא ס, א ואילך. תו״ח בא קלז, א ואילך.
51) ד״ה באתי לגני (סה״מ באתי לגני שם ע׳ קלה. ע׳ קמג ואילך).
52) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב שם (ע׳ תתעג).
53) פע״ח שער (ה) עולם העשי׳ פ״ג.
54) זח״ג קיא, ב. וראה גם סנהדרין נו, ב. זהר ח״א כז, ב. לה, ב. ח״ב רלט, ב. ח״ג כז, א. רמ, א.
55) ראה (נוסף להמשך תער״ב שם) סה״מ תרנ״ז ע׳ נח ואילך. תרפ״ו ע׳ קלה ואילך. שם ע׳ קסט ואילך. תרצ״ו ס״ע 114 ואילך. תרח״ץ ע׳ רעו.
56) ע״ז ח, א.
57) ב״ר פ״ה, ח.
58) ראה אגה״ק סכ״ה (קלט, ב). ובכ״מ.
59) הל׳ ע״ז פ״א ה״א-ב.
60) ואתחנן ו, ה.
61) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש״י עה״פ.
62) שקלים פ״א סה״ג. הובא ונת׳ באוה״ת תשא ע׳ א׳תתלא. סד״ה זה שבהערה 1 (ע׳ תתעד). וראה גם סד״ה כי תשא תשכ״ו (לקמן ע׳ פא). תשכ״ז (לקמן ס״ע פג-ד). סד״ה זה תשל״ז (לקמן ע׳ קלב). ד״ה כי תשא תשל״ט (לקמן ע׳ קמג). סד״ה הנ״ל דש״פ תשא תשמ״ה (סה״מ שמות ח״ב ע׳ רסז).
63) בשלח טו, ב. ראה שמו״ר פכ״ג, יד. פרש״י עה״פ.
[סה"מ ד' פרשיות ח"א ע' סד ואילך]
נדפס בסה״מ תשכ״א ע׳ 280 ואילך.