בס״ד. יום ב׳ דחג השבועות ה׳תשי״ד
הנחה בלתי מוגה
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך גו׳1, דמתן תורה הי׳ בשם אלקים שהוא מלשון כח וגבורה, כדאיתא בטור2 בכוונת השמות דשם אלקים הוא מלשון כח וגבורה, וכמו שאמרו רז״ל3 אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום. וצריך להבין איך אפשר אשר הגילויים דמתן תורה בכלל והדברות דאנכי ולא יהי׳ לך בפרט שהם כללות כל התורה כולה כדאיתא בתניא4, הי׳ בשם אלקים שהו״ע הגבורה. ועוד צריך להבין מה דאיתא בילקוט5 עה״פ אנכי הוי׳ אלקיך לשון יחיד, כל אחד מישראל אומר עמי הדיבור מדבר, דזהו אלקיך לשון יחיד. וגם צריך להבין6 מה שמתן תורה הי׳ ברעש, בקולות ולפידים, הלא רוב הדיבורים והציוויים דמתן תורה הם דברים פשוטים, כמארז״ל7 אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה, דגם הבעלי חיים יש בהם מדות אלו ומכל שכן האדם שמדעתא דנפשי׳ הי׳ צריך להיות נזהר בזה ועכ״פ להתלמד מהבעלי חיים כמ״ש8 מלפנו מבהמת הארץ, ומה שהי׳ הציווי על דברים אלו בכלל, אף שהם דברים פשוטים, יש בזה ב׳ טעמים, טעם א׳ הוא כדאיתא במסכת מכות9 כדי להרבות שכרם, שהוא ריבוי בכמות, ועוד טעם כמו שאמרו רז״ל10 גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, שאין זה ריבוי בכמות בלבד כי אם שהוא ריבוי באיכות, היינו שזהו שכר אחר לגמרי (אַז עס איז גאָר אַן אַנדער שכר), דזהו הטעם מפני מה הי׳ הציווי, אבל מ״מ אינו מובן מה הי׳ גודל הרעש בזה, מאחר שהם דברים פשוטים שראויים לעשותם גם בלא ציווי.
ויובן זה בהקדים תחילה כללות ענין ההתחדשות דמתן תורה, שהרי קיים אברהם אבינו11, וכן גם זרעו אחריו12, כל התורה כולה עד שלא ניתנה, וא״כ מהו ההתחדשות דמתן תורה. ומבאר על זה במדרש13 עה״פ14 לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, דבר שמריקין מכלי אל כלי, דכמו הריח הוא דבר שאין בו ממש והוא רוחני בלבד, כמו״כ מעשה האבות הם ריחות בלבד. וביאור הענין בזה, דלהיות שעבודת האבות היתה בכח עצמם, לזאת לא הגיעו בעבודתם רק עד שרשם ומקורם בלבד, להיות שהנברא מצד עצמו לא יכול להגיע רק עד שרשו ומקורו בלבד. ועל דרך שאמרו בגמרא15 שמע מינה עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ״ג אמה, דלהיות שהפתח הי׳ גבוה עשרים אמה והמקוה הי׳ אמה על אמה ברום ג׳ אמות, מזה אנו למדים אשר עין עיטם שמשם היו נובעין המים הי׳ גבוה מקרקע העזרה כ״ג אמה, לפי שאי אפשר למים מצד עצמם שיתעלו למעלה משרשם ומקורם. דכמו״כ הוא גם בעבודת האבות, דאף שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, ועבודתם היתה ברצוא ושוב כמ״ש16 הלוך ונסוע הנגבה, וזה הי׳ בכמה נסיונות ובמסירות נפש, הנה אחרי כל זה, להיות שהעבודה היתה בכח עצמם, לא הגיעו עי״ז רק לשרשם ומקורם בלבד.
ויובן דבר זה מענין ירידת הנשמה בגוף אשר זה ירידה צורך עלי׳, דאף אשר ירידת הנשמה בגוף אינה בשביל עצמה שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון וירידתה היא רק לתקן את הנפש הבהמית17, מ״מ הנה זהו רק שאינה צריכה תיקון אבל עלי׳ יש לה ע״י ירידתה, והיינו דעי״ז שהיא מבררת ומתקנת את הנפש הבהמית עי״ז יש לה עלי׳. והענין הוא, דהנה בירידת הנשמה בגוף נאמר בזה לשון הפחה כמ״ש18 ויפח באפיו נשמת חיים, דזה קאי על נשמת אדם הראשון שכלולים בה כל הנשמות19, וכמו״כ בכל נשמה ונשמה בפרט נאמר20 ואתה נפחתה בי, דמאן דנפח מתוכו נפח, מתוכיותו ומפנימיותו21, דבדיבור הוא רק חיצוניות ההבל בלבד, דלהיות שבדיבור הרי זה בערך וצריך רק לגלות, לכן מספיק בזה גם חיצוניות ההבל, וכמו״כ במחשבה שנקראת לפעמים בשם קלא דלא אשתמע22, הנה ההבל שבמחשבה הוא ג״כ חיצוניות ההבל בלבד, משא״כ נפיחה היא מפנימיות ההבל, דטעם הדבר הוא, דלהיות שירידת הנשמה בגוף היא באין ערוך, לזאת צ״ל מפנימיות ההבל דוקא. דזהו הכלל אשר גילוי שהוא בערך ובסדר והדרגה מספיק בזה חיצוניות ההבל, משא״כ גילוי שאינו בערך צריך להיות בזה פנימיות ההבל דוקא. וכמו שאנו רואים בהתגלות השכל, דכאשר הגילוי הוא מכח המשכיל שהוא מקור לשכל, אין צריך בזה יגיעה עצומה, דאף אשר כל גילוי שכל הוא בא ביגיעה דוקא, מ״מ מספיק בזה יגיעה ע״ד הרגיל, להיות שהתגלות השכל מכח המשכיל היא בסדר והדרגה, דאף אשר כח המשכיל הוא מושלל מציור השכל, וראי׳ על זה שהרי ממנו באים כל המיני שכלים וא״כ מוכרח שהוא מושלל מציור השכל, מ״מ להיות שנמשך מהנפש להיות מקור לשכל, והוא מקור רק לשכל דוקא, הנה גילוי השכל ממנו הוא בסדר והדרגה ולכן מספיק בזה יגיעה ע״ד הרגיל, ובנמשל נקרא זה בשם חיצוניות ההבל, לפי שהשכל דכח המשכיל הוא העלם שישנו במציאות, וכמו שאנו רואים בגילוי השלהבת מתוך הגחלת, דאף שהאש דהגחלת הוא בהעלם, מ״מ להיות שהוא העלם שישנו במציאות אין צריך בזה יגיעה וע״י רוח הנופח מתגלה השלהבת, משא״כ גילוי האש מצור החלמיש שהוא העלם שאינו במציאות, הוא ע״י הכאה בכח דוקא, דכמו״כ הוא גם בגילוי השכל מכח השכל ההיולי העצמי, והיינו דכאשר הוא לומד איזה ענין ויש לו בזה קושיות והעלמות והסתרים אשר מצד כח המשכיל אינו מספיק להסיר את הקושיות כו׳ וצריך להגיע לכח השכל ההיולי העצמי דוקא, הנה בכדי להגיע לזה הוא ע״י יגיעה עצומה דוקא, יגיעה בדרך אור חוזר דוקא, שאז הוא מגיע להיולי העצמי וזה מאיר בו (און דאָס שיינט אים אַריין) לא רק להסיר את הקושיות כו׳ כי אם שזה מעמיד אותו באופן אחר (אַז דאָס גיט אים אַן אַנדער שטעל) לגמרי בהשכל שעוסק בו, דלהיות שהוא גילוי שבאין ערוך צ״ל בזה יגיעה עצומה. וכמו שהוא בכח השכל שהוא כח היותר עליון שבכחות הנפש, כמו״כ הוא גם בכל הכחות עד כח היותר אחרון שהוא כח ההילוך, אשר הגילוי ממקורו אינו בא ביגיעה, אבל הגילוי מכח ההיולי העצמי הוא בא ביגיעה ובכח פנימי דוקא. וכמו שאנו רואים בענין הקפיצה, שמתייחס לכח ההילוך, מ״מ הרי הדילוג הוא בא בכח דוקא, לפי שאינו בסדר והדרגה, והוא בא מצד כח העצמי דוקא. דזהו עיקר ההפרש בין גיבור לחלש, שעיקר ההפרש ביניהם אינו בכחות הגלויים בלבד, שהגיבור הוא גיבור בכחותיו הגלויים, כי אם גיבור אמיתי הוא אשר ביכולתו לגלות כחותיו הנעלמים והעצמיים, דזהו מ״ש23 החלש יאמר גיבור אני, דלכאורה מאחר שהוא חלש איך יאמר גיבור אני, אך הכוונה בזה היא דגם כאשר הוא חלש בכחותיו הגלויים, מ״מ יאמר גיבור אני, אשר בעת הצורך כשהדבר נוגע לו (ווען די זאַך רירט אים אָן) יוכל לגלות כחותיו הנעלמים והעצמיים. וכמו״כ יובן בענין ירידת והתלבשות הנשמה בגוף, דלהיות שזהו המשכה שלא בהדרגה, לזאת הוא בנפיחה דוקא.
דהנה כל ההשתלשלות הוא בסדר והדרגה, שהוא עילה ועלול, וגם בריאה יש מאין הוא ג״כ בערך ובהדרגה, וכמבואר24 בענין אין ערוך לך25 דדוקא לך הוא אין ערוך לגמרי אבל ההתהוות כמו שהוא מהאין הוא בערך, שהרי היש הוא תופס מקום אצל האין וראי׳ מזה שהאין בורא את היש, וגם הרי אופן ההתהוות הוא לא שהאין נעשה יש כי אם שהאין מהוה את היש26, ועוד יותר שגם החיות של היש אינו האין כי אם שהאין מהוה את היש והחיות שבתוכו, דאם אופן ההתהוות הי׳ אשר האין הי׳ נעשה יש או החיות של היש, הנה אז היתה ההתהוות שלא בערך, אבל להיות דאופן ההתהוות הוא שהאין מהוה את היש והחיות שבתוכו, הרי זה בסדר והדרגה. אמנם בירידת הנשמה והתלבשותה בגוף אין זה בערך כלל, שהרי בהנשמה כתיב18 ויהי האדם לנפש חי׳, לרוח ממללא27, שהוא הסוג היותר עליון בהסוגים דדצח״מ, והגוף הוא סוג הדומם שהוא סוג היותר תחתון בהסוגים דדצח״מ, שהרי נשתנה התהוות גוף האדם מהתהוות גופות שאר הנבראים28, דבכל הנבראים הגוף נברא עם הנפש ביחד, כמ״ש תדשא הארץ דשא29, תוצא הארץ נפש חי׳30, ולכן גופם הוא במדריגת צומח, משא״כ ביצירת גוף האדם כתיב18 וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה וכתיב31 גלמי ראו עיניך ואח״כ ויפח באפיו נשמת חיים, דלכן הוא במדריגת דומם, וכמו שנתבאר בארוכה במאמר הקודם32, וכמו״כ ברוחניות הרי נשמות ישראל עלו במחשבה33, במחשבתא עילאה34, ובזה גופא הם בעלי׳, ומצד הגוף הרי מצד הבחירה שניתנה בהאדם יכול להיות למטה במדריגה מכל הבעלי חיים עד אשר גם יתוש קדמך35, וא״כ הרי ירידת הנשמה בגוף היא באין ערוך ושלא בסדר והדרגה, ולזאת הי׳ צ״ל בדרך נפיחה דוקא שהוא פנימיות ההבל, היינו שירידת הנשמה בגוף היא רק מצד חפץ ורצון הוי׳. ועם היות דכל ההתהוות הוא מחפץ הוי׳ כמ״ש36 כל אשר חפץ הוי׳ עשה, אמנם בכל הנבראים הוא רק בשרשם אבל בפועל ובגילוי הוא מדבר הוי׳ כמ״ש37 בדבר הוי׳ שמים נעשו, אבל בירידת הנשמה והתלבשותה בגוף הנה גם בגילוי הוא מחפץ הוי׳, דזהו ענין פנימיות ההבל. וזהו מה שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי׳, דהנשמה מצד עצמה יכולה להגיע רק עד שרשה ומקורה בלבד, אבל ע״י ירידתה בגוף שיש בזה הכח דפנימיות ההבל, הנה עי״ז יש בה העלי׳ למעלה משרשה ומקורה. וכמו״כ יובן ענין ההתחדשות דמתן תורה על מעשה האבות, דמעשה האבות להיות שהי׳ בכח עצמם לא הגיעו בזה רק עד שרשם בלבד, ובמתן תורה ניתן הכח מלמעלה שתהי׳ העלי׳ למעלה מהמקור.
אמנם צריך להבין, הרי גם בהאבות הי׳ ענין ירידת הנשמה בגוף שזה בא ע״י פנימיות ההבל דוקא, וא״כ הרי גם בהם הי׳ צריך להיות ענין העלי׳ למעלה משרשם, ומהו ההתחדשות דמתן תורה. אך הענין הוא, דהנה מה שנת״ל בענין ירידת הנשמה בגוף שהיא ירידה צורך עלי׳, הנה העלי׳ שע״י הירידה יש בזה ב׳ ענינים, הא׳ הוא בירור העלם והסתר הנפש הבהמית, והב׳ הוא קיום התורה ומצוות בגשמיות דוקא, וב׳ הענינים הי׳ חסר אצל האבות. וביאור הענין הוא, דהנה עבודת הנשמה מצד עצמה היא בהגבלה. דהנה בעבודת הנשמה מצד עצמה יש בזה כמה מדריגות, יש עבודתה באהבה שמצד טעם ודעת דאהבה זו היא בהגבלה, וישנה האהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת, דאף שגם בזה צ״ל התבוננות, אמנם אין זה שההתבוננות פועלת (טוט אויף) האהבה כי אם אשר ההתבוננות היא רק בשביל לגלות את האהבה מההעלם לגילוי או בשביל לעורר ולחזק את האהבה, דבבינונים ההתבוננות היא בשביל לעורר ולגלות את האהבה רבה מהעלם הנפש הבהמית ובצדיקים הוא כדי לעורר ולחזק38, אבל עכ״פ אין זה שההתבוננות פועלת (טוט אויף) האהבה. ויש מדריגה שלמעלה מזה, והו״ע המסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת לגמרי, הנה כל המדריגות אלו הם בהגבלה. דלא מיבעי האהבה שע״פ טעם ודעת הרי נרגש בזה מה שטוב לו (דאָס וואָס אים איז גוט), שהרי מצד המדות ההרגש הוא אשר קרבת אלקים לו טוב39, ואפילו מצד השכל שמביא את המדה נרגש בזה ג״כ הטוב שלו (זיין גוט), וא״כ הרי הוא נמצא במציאותו, דזהו בהאהבה שע״פ טעם ודעת, אמנם גם בהאהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת, שההתבוננות בזה אין זה שהוא עושה את האהבה כי אם שהוא מעורר ומחזק בלבד, ועוד זאת אשר ההתבוננות היא בהא״ס שלמעלה מהעולמות, וא״כ הרי אין ההרגש שבזה הטוב שלו (זיין גוט), מ״מ הרי אינו יוצא בזה ממציאותו להיות שגם בזה יש לו תענוג, דלהיות שהנפש האלקית היא אלקות בעצם מהותה לכן הרי גם בהאהבה רבה (שאין זה הרגש הטוב שלו כי אם הטוב דאלקות) יש לו בזה תענוג, היינו שהתענוג הוא התענוג שלו. ועוד יותר, דגם כאשר ההתבוננות היא מצד הריחוק, הנה גם אז אינו מתבטל ממציאותו, להיות שהריחוק אינו כי אם מצד הנפש הבהמית אבל הנפש האלקית הרי היא אלקות בעצם מהותה, ולזאת הנה גם בזה אינו מתבטל ממציאותו, ואמיתית העלי׳ שבהנשמה שע״י ירידתה בגוף היא דוקא כאשר פועל התיקון בנפש הבהמית עצמה, שהריחוק בנפש הבהמית הרי זהו הריחוק שלו (איז דאָך דאָס זיין ריחוק) ובמילא הרי הנפש הבהמית מתבטלת בעצם מהותה, ועי״ז שהנפש האלקית פועל הביטול בנפש הבהמית, עי״ז הנה גם הנפש האלקית מתבטלת ממציאותה, שעי״ז היא מגיעה למעלה יותר, דע״י עבודת הנשמה מצד עצמה היא במציאות ומגיעה רק בבחי׳ הגילויים, אבל עי״ז שפועלת בנפש הבהמית הביטול במציאות ופועלת מההעלם והסתר דהנפש הבהמית שיהי׳ אור, עי״ז גם הנפש האלקית מתבטלת ממציאותה ומגיעה בהעצם שלמעלה מהגילוי. ולזאת מובן שמעשה האבות היו ריחות בלבד, דעם היות שהאבות נתנסו בכמה נסיונות ועמדו בהם40, מ״מ הרי לא הי׳ בזה הביטול ממציאות, שהרי לא הי׳ אצלם ההעלם והסתר דנפש הבהמית, שהרי האבות הן הן המרכבה41 שכל אבריהם היו קדושים כו׳42, וירידת נשמתם לעולם הזה לא היתה בשביל בירור הנפש הבהמית כי אם בכדי להאיר אור בעולם, כידוע שישנן נשמות שירידתן לעולם הזה היא כדי להאיר אור בעולם וישנן נשמות שירידתן לעולם הזה היא לברר את גופם ונפש הבהמית, דכמו בהאור שלפני הצמצום הרי יש ב׳ מיני אור, האור שלגלות עצמותו והאור שלהאיר את העולמות43, כמו״כ בנשמות יש נשמות שענינן הוא להאיר אור (דוגמת האור שלגלות עצמותו) וכמו נשמות האבות וחנוך, וישנן נשמות שענינן הוא לברר את גופם ונפש הבהמית, ולהיות שאצל האבות לא הי׳ בירור הנפש הבהמית, לא הי׳ בהם הביטול ממציאות, ולזאת לא הגיעו רק בבחי׳ הגילוי, דזהו מה שאמרו רז״ל ריחות היו, אבל בבירור העלם והסתר הנפש הבהמית פועלים הביטול במציאות, ומעוררים בזה את העצמות שלמעלה מהגילוי.
והנה כל זה הוא לעורר את העצמות, אמנם הכלי שבה תופסים (מיט וואָס נעמען) את העצמות, על זה הו״ע הב׳, והוא תורה ומצוות בגשמיות דוקא, דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר44, וכמו שאנו רואים ההפרש בין ראי׳ לשמיעה, דשמיעה שהוא למטה יותר תופס רק בדבר רוחני והראי׳ שהוא למעלה יותר תופס בדבר גשמי, דכמו״כ הוא בקיום התורה ומצוות בגשמיות שזהו הכלי דוקא שבה תופסים (מיט וואָס צו נעמען) את העצמות. וגם דבר זה הי׳ חסר בעבודת האבות, שהרי עבודתם היתה רק ברוחניות, וראי׳ על זה ממצות תפילין שנאמר בהם יציאת מצרים, והרי אצל האבות לא הי׳ אפשר להיות קיום מצות תפילין בגשמיות מאחר שזה הי׳ קודם שעבוד מצרים, ולכן הנה לבד זאת שלא הי׳ בהם הביטול ממציאות שבזה מעוררים את העצמות, הנה לא הי׳ בהם גם הכלי להעצמות שהיא תורה ומצוות בגשמיות דוקא. ובזה יובן מה שאמרו רז״ל45 דכאשר המלאכים ביקשו את התורה אמרו46 תנה הודך על השמים, השיבו להם כלום למצרים ירדתם כלום יצר הרע יש ביניכם כו׳, ולכאורה אינו מובן והרי מה שהמלאכים ביקשו את התורה כוונתם היתה התורה כמו שהיא ברוחניות, בתפילין המשכת ד׳ מוחין47 ובציצית המשכת ל״ב נתיבות חכמה48 והדומה בשאר המצוות, וא״כ מה השיבו להם שאין בהם גשמיות. אך הענין הוא, דלהיות שכל הענין דמתן תורה הוא ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות, דההמשכה דד׳ מוחין היא הד׳ מוחין כמו שהם למעלה מהשתלשלות וההמשכה דל״ב נתיבות חכמה אין זה הל״ב נתיבות כמו שהם בחכמה או במלכות כי אם כמו שהם למעלה מהשתלשלות דוקא, שהגילוי שלמעלה מהשתלשלות אי אפשר להיות כי אם ע״י בירור הנפש הבהמית ותורה ומצוות בגשמיות דוקא, לזאת השיבו להם כלום יצר הרע יש ביניכם כלום אב ואם יש לכם, דלהיות שאין אצלם בירור הנפש הבהמית ותורה ומצוות בגשמיות, לזאת לא נתנו להם את התורה, להיות דכל ענין מתן תורה הוא ההמשכה שלמעלה מהשתלשלות, כי אם לנשמות ישראל למטה דוקא, שע״י בירור הנפש הבהמית מעוררים את העצמות וע״י קיום התורה ומצוות בגשמיות תופסים את העצמות. והנה להיות שבגשמיות יש תערובות טוב ורע, הנה בכדי שהגשמיות יהי׳ כלי להעצמות צריך תחילה להפריד את הרע מן הטוב, דזהו מצרף לכסף וכור לזהב49, דזהו מה שבשעת מתן תורה פסקה זוהמתן50 שהי׳ כמו קודם החטא, וההכנה לזה היא יציאת מצרים, דמצרים הוא כור הברזל51 שמפריד את הרע מן הטוב, וזהו ג״כ מה שאמרו להמלאכים כלום למצרים ירדתם, היינו שהי׳ חסר אצלם גם הבירור שנעשה במצרים. וזהו מה שבמ״ת נאמר אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ, אף שהוא יותר פלא52, לפי שבריאת שמים וארץ שהוא בסדר והדרגה כנ״ל, הנה ההתהוות היא מהארה בלבד וגם ההארה אינה בפנימיות, דלכן נקראת אין, אין שאינו מושג, משא״כ יציאת מצרים שהיא הכנה למתן תורה אין זה הארה בלבד כי אם גילוי העצמות ובפנימיות. וזהו מה שאמרו מעשה האבות שעשו לפניך ריחות היו, דבכל עבודתם שהי׳ בנסיונות ובמסירות נפש, מ״מ להיות שלא הי׳ אצלם בירור הנפש הבהמית ותורה ומצוות בגשמיות, שזה הי׳ קודם יציאת מצרים, לזאת הנה בכל עבודתם לא הגיעו רק עד שרשם ומקורם בלבד, דאברהם אברהם פסיק טעמא בגווייהו53, דאברהם שבבריאה אינו כמו שהוא באצילות, וגם כמו שהאבות הן הן המרכבה לז״א דאצילות, מ״מ הרי ג״כ ז״א דאצילות הוא שורש לעולמות כמ״ש54 זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, ובמתן תורה נתחדש גילוי העצמות.
אמנם עדיין צריך להבין, שהרי מהלשון שאמרו רז״ל שמעשה האבות ריחות היו, מובן מזה שגם האבות הגיעו ע״י עבודתם למעלה מהשתלשלות, שהרי בתורה הכל הוא בדיוק, ואנו רואים בענין הריח דריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף55, ובשעת ההתעלפות הנה ע״י הריח דוקא משיבים את הנפש56, דענין ההתעלפות הוא מה שכל הכחות שבהתלבשות נכללים בהנפש, וא״כ מה שע״י הריח משיבים את הנפש הוא לפי שהריח מגיע בהנפש כמו שהוא למעלה מהתלבשות, וכמו״כ מובן גם במעשה האבות שאמרו רז״ל ריחות היו שהגיעו בעבודתם למעלה מהשתלשלות, ולפי זה צריך להבין מהי ההתחדשות דמתן תורה דוקא. אך הענין הוא, דהנה גם בלמעלה מהשתלשלות יש ב׳ ענינים, העצם והאור שהוא גילוי העצם, ובחי׳ העצם אפילו במדריגה תחתונה הוא גבוה במדריגה יותר מהארה של מדריגה העליונה. דהנה ידוע דנבואה היא בנצח והוד57, דנבואת ישעי׳ היא מנצח והוד דבריאה58 ונבואת יחזקאל היא מנצח והוד דיצירה59, וגם נבואת משה שהוא מיסוד אבא60 היא ג״כ כמו שהיא בהתלבשות בנהי״מ, בנצח והוד דז״א, וגם זה בבחי׳ אחוריים כמ״ש61 וראית את אחורי ופני לא יראו, ולכאורה יפלא62 שהרי מצינו שרשב״י והאריז״ל והבעש״ט והנשיאים אחריו מדברים ומבארים פרצופים שלמעלה מיסוד אבא ולמעלה גם מא״ק. וידוע בזה62 שהשגתם היא רק בדרך ידיעת המציאות בלבד, דאף שהשגתם היתה ברוח הקודש, שהרי כל דיבוריהם וכל עניניהם הי׳ הכל ברוח הקודש, מ״מ הרי רוח הקודש הוא ביצירה וכמו ד׳ שנכנסו לפרדס64 והשגת ר׳ ישמעאל כהן גדול65, אבל מה שלמעלה מזה הי׳ רק בדרך ידיעת המציאות בלבד, משא״כ נבואה היא השגת המהות כמ״ש בשערי קדושה להרח״ו66 שמראה הנבואה נחקקו ונצטיירו במחשבת הנביא. וא״כ הרי מצינו מזה שהעצם שבמדריגה תחתונה הוא למעלה יותר מהאור שבמדריגה עליונה, שהרי ידיעת המציאות היא רק הארה והשגת המהות היא העצם, ומצינו שהנבואה היא למעלה מהחכמה, דאף שחכם עדיף מנביא67, הוא לפי שההשגה היא במדריגות גבוהות יותר, אבל מ״מ הרי מעלת הנבואה היא למעלה יותר ממעלת החכמה, דלכן משחרב בית המקדש נסתלק ענין הנבואה68 ולזה משתוקקים שיחזור ענין הנבואה, והוא לפי שהעצם שבמדריגה תחתונה הוא למעלה יותר מהארה שבמדריגה העליונה, ויתירה מזו הוא שבבחי׳ העצמי גם שהוא ממדריגה התחתונה יש בזה גם בחי׳ העצמי שלמעלה במדריגה, דבזה יובן ביותר מעלת הנבואה על החכמה, להיות דבגילוי המהות שבנבואה יש בזה גם העצם ממה שמאיר הארה להחכם. ועפ״ז יובן ההתחדשות דמתן תורה על מעשה האבות, דמעשה האבות ריחות היו, דעם היות אשר ריח הוא למעלה מהשתלשלות, מ״מ הוא רק הארה בלבד וגם זה הי׳ ברוממות, וההתחדשות דמתן תורה היא שלא היתה הארה בלבד כי אם עצמות, ואופן הגילוי הוא שתופסים זה בפנימיות, דלית מחשבה תפיסא בי׳ כי אם כאשר מתלבשת בתורה ומצוות אזי תפיסא בי׳69, וכמ״ש באגה״ק בקונטרס אחרון70 דכאשר מקיימים איזה מצוה כמו שלוקחים אתרוג הנה תופסים בזה את העצמות.
וזהו מה שכתוב וידבר אלקים את כל הדברים גו׳ אנכי ה׳ אלקיך, דבמתן תורה שהי׳ גילוי העצמות הנה אז נחקק בכל אחד מישראל השם הוי׳ שבנפש, דזהו מה דאיתא בילקוט שכל אחד מישראל הי׳ אומר עמי הדיבור מדבר שנאמר אנכי הוי׳ אלקיך, דהנה פירש הבעש״ט71 עה״פ72 הוי׳ צלך, דכמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כמו״כ הנה הוי׳ צלך, שהכל תלוי בעבודת האדם, אמנם מזה מובן דכמו שהאדם הוא בדוגמת הצל, כמו״כ הנה בכדי שיהי׳ הוי׳ צלך הוא ג״כ ע״י העבודה בבחי׳ שם הוי׳ דוקא, דזהו ענין שם הוי׳ שבנפש, שע״י העבודה ביו״ד שהוא ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ה׳ שהוא השגה, ו״ה שהוא תורה ומצוות, עי״ז הנה הוי׳ צלך. ולהיות שהגילוי דשם הוי׳ הוא המשכה שלמעלה מהשתלשלות, והמשכה זו היתה בפנימיות כמ״ש73 פנים בפנים דיבר הוי׳ עמכם, וההמשכה שלמעלה מהשתלשלות שתהי׳ בפנימיות היא שלא בהדרגה, לזאת הנה מתן תורה הי׳ בשם אלקים שהוא מלשון כח וגבורה, וכנ״ל שהגילוי שלא בהדרגה הוא בא בכח וגבורה דוקא. וזהו מ״ש וידבר אלקים גו׳ אנכי ה׳ אלקיך, דעי״ז אשר וידבר אלקים, שההמשכה היתה בכח וגבורה, עי״ז הנה אנכי ה׳ אלקיך, דהוי׳ הוא כחך וחיותך74.
__________
1) יתרו כ, א-ב. – לכללות המאמר, ראה ד״ה וכל העם רואים תרס״ב (סה״מ תרס״ב ע׳ רסד ואילך). תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסה ואילך). המשך וכל העם רואים תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך). וראה גם ד״ה קדש ישראל להוי׳ תשח״י (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ ערב ואילך).
2) או״ח ס״ה.
3) מכות כד, רע״א. הוריות ח, סע״א.
4) ריש פ״כ. וראה זח״ב צא, א. רעו, א.
5) שמעוני – רמז רפו.
6) ראה (נוסף למקומות שבהערה 1) לקו״ת במדבר יב, ג. טו, סע״ג ואילך. סה״מ שמות ח״ב ע׳ קיב. וש״נ.
7) עירובין ק, ב.
8) איוב לה, יא.
9) כג, ב.
10) קידושין לא, א.
11) ראה יומא כח, ב. קידושין פב, א (במשנה). לקו״ש ח״כ ע׳ 200. וש״נ.
12) ראה וירא יח, יט. ולהעיר מלקו״ש (חל״ה) מקץ תש״נ ס״ה. וראה ד״ה זה תשי״ג (לעיל ע׳ מח).
13) שהש״ר פ״א, ג.
14) שה״ש א, ג.
15) יומא לא, א. וראה סה״מ במדבר שם ע׳ רעו. וש״נ.
16) לך לך יב, ט.
17) תניא פל״ז (מח, ב) – מע״ח שער (כו) הצלם פ״א.
18) בראשית ב, ז.
19) אגה״ק ס״ז (קיא, ב).
20) נוסח ברכות השחר (ברכות ס, ב). וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ שיג ואילך.
21) תניא רפ״ב. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״כ ע׳ קלא. וש״נ.
22) זח״א נ, ב.
23) יואל ד, י.
24) המשך תרס״ו ע׳ תלו-ז (נסמן בהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ במדבר שם ע׳ עדר).
25) ברכת יוצר דשבת.
26) ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) ר״פ פינחס (נסמן בהערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בסה״מ במדבר שם).
27) תרגום אונקלוס עה״פ.
28) ראה בכ״ז תו״א ד״ה להבין הטעם שנשתנה צורת גוף האדם (בראשית ג, ד). ועם הגהות וכו׳ – באוה״ת בראשית (כרך ו) תתרנא, סע״א ואילך. תו״ח ד״ה הנ״ל (יח, ד ואילך). קונטרס ומעין מאמר טו פ״א-ב (ע׳ 99 ואילך).
29) בראשית א, יא.
30) שם, כד.
31) תהלים קלט, טז.
32) ד״ה בשעה שהקדימו דליל א׳ דחה״ש (לעיל ע׳ נו ואילך).
33) ב״ר פ״א, ד. ועוד.
34) ראה לקו״ת שלח מ, ב. בלק סט, ג. ואתחנן יא, ג. פ׳ ראה כו, סע״ג. נצבים נ, ב. נב, ב. ובכ״מ.
35) סנהדרין לח, א.
36) תהלים קלה, ו.
37) שם לג, ו.
38) ראה תניא פכ״ט.
39) ע״פ תהלים עג, כח.
40) ראה אבות פ״ה מ״ג. במדב״ר פט״ו, יב. ובכ״מ.
41) ב״ר פמ״ז, ו. פפ״ב, ו. זח״ג רנז, ב.
42) ראה תניא פכ״ג (כח, ב). רפל״ד.
43) סה״מ פר״ת ע׳ ד ואילך. ובכ״מ. וראה גם ד״ה וירד הוי׳ תשט״ו (לקמן ע׳ עט ואילך).
44) ראה הנסמן בס׳ המפתחות לספרי אדה״ז ערך כל הגבוה כו׳. שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך. סה, א ואילך. ועוד.
45) שבת פח, סע״ב. מדרש תהלים ח, ב.
46) תהלים ח, ב.
47) זח״ג רסב, א. וראה בארוכה סידור (עם דא״ח) שער התפילין ז, סע״א ואילך. אמרי בינה (קה״ת, תשמ״ה) שער התפילין ה [קיב], א ואילך. וראה גם תניא פמ״א (נו, ב). ובכ״מ.
48) שער הכוונות ענין הציצית דרוש ז. פע״ח שער (ג) הציצית פ״ו. לקו״ת קרח נג, א-ב. ובכ״מ.
49) משלי יז, ג. כז, כא.
50) ראה שבת קמו, א. יבמות קג, ב. ע״ז כב, א.
51) ואתחנן ד, כ. מלכים-א ח, נא. ירמי׳ יא, ד.
52) ראה ראב״ע יתרו כ, א (ד״ה שאלני ר״י הלוי). כוזרי מאמר א סכ״ה. סידור (עם דא״ח) רפד, ב. סה״מ תרל״ד ע׳ קסח. וש״נ.
53) וירא כב, יא. שמו״ר פ״ב, ו. זח״ג קלח, א (אד״ר).
54) תהלים כה, ז.
55) ברכות מג, ב. וראה רמב״ן ברכות רפ״ח. לקו״ש חי״ד ע׳ 149 הערה *8 ובשוה״ג.
56) ראה תו״א תולדות כ, ריש ע״ד. מג״א (הוספות) קיז, ב. סה״מ חנוכה ע׳ רלג. וש״נ.
57) תקו״ז תכ״א (מט, א). שער היחודים להאריז״ל פ״א. לקו״ת ר״ה נז, ג. וראה גם אגה״ק סי״ט.
58) ראה ל״ת להאריז״ל ישעי׳ פ״ו. לקוטי הש״ס להאריז״ל יבמות מט, ב ד״ה מנשה. סידור (עם דא״ח) שער הק״ש עט, א.
59) ראה תקו״ז בהקדמה ד, א. ע״ח שער (מט) קליפת נוגה פ״ב. ועוד.
60) ע״ח שער הכללים פ״י. וראה לקו״ת ואתחנן ג, ג. ובכ״מ.
61) תשא לג, כג.
62) בכ״ז ראה אגה״ק סי״ט (קכז, ב). לקו״ת פקודי ו, ד. ויקרא ה, סע״ד. מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ שנה. פירוש המלות (לאדהאמ״צ) פמ״ב. סה״מ במדבר שם ע׳ רעט. וש״נ.
64) חגיגה יד, ב. ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א.
65) ראה ברכות ז, א.
66) ח״ג שער ה.
67) ב״ב יב, א.
68) ב״ב שם. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 97. וש״נ.
69) ראה תניא ספ״ד.
70) ד״ה להבין מ״ש בפע״ח (קנו, א ואילך).
71) כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן ס (פה, א). וש״נ. וראה גם סה״מ דברים ח״ב ע׳ יז. וש״נ.
72) תהלים קכא, ה.
73) ואתחנן ה, ד.
74) ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ.
[סה"מ שבועות ע' ס ואילך]
נדפס בסה״מ תשי״ד (ברוקלין, תשמ״ח) ע׳ 130 ואילך.