בס״ד. ש״פ תבוא, ט״ז אלול ה׳תשל״ב
הנחה בלתי מוגה
והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה וגו׳1. הנה במ״ש נותן לך וירשתה נמצא שיש כאן ב׳ המעלות דמתנה וירושה. דהמעלה דמתנה היא מה שכל הנותן בעין יפה הוא נותן2. אך המעלה דירושה היא שאין זה מציאות חדשה אלא תחת אבותיך יהיו בניך3, שמציאות היורש היא מציאות המוריש4 (ועד שהמתנה שלא ירש בנו את נכסיו הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל5). וכאן בכתוב נמנו ב׳ המעלות6. ונוסף לזה ישנה המעלה דוישבת בה וכו׳. והנה לכאורה צריך להבין מדוע נמנו כל פרטים אלה במצות ביכורים דוקא, ולא בשאר מצוות התלויות בארץ. ומובן מזה, דמצות ביכורים היא מצוה כללית, ושאר המצוות הם כמו פרטים לגבי מצוה זו, ולכן נמנו מעלות ותנאים אלה במצות ביכורים דוקא. ובזה יובן מה שאמרו רז״ל במדרש תנחומא7 צפה משה רבינו ע״ה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג׳ פעמים בכל יום. ועל פי הידוע שתפילות הם ענין כללי בעבודת האדם (וכמובן גם ממה שאמרו רז״ל8 דתפילות כנגד תמידין תקנום), מובן, שגם הביכורים הם ענין כללי, ולכן התפילות שנתקנו כנגדם הם ענין כללי. וצריך להבין הענין בזה, מדוע ביכורים הם ענין כללי, וגם מהו שהתקין משה תפילות במקום הביכורים, דמהו הקשר דתפילות לביכורים.
אך הענין הוא9, דהנה הביכורים הם ראשית פרי האדמה10, היינו שהם ראשית הכל. ובעולמות העליונים קאי זה על הענין שהוא קדם לכל דבר בסדר ההשתלשלות. דבסדר ההשתלשלות בכלל יש קדימה ואיחור, וגם לפני שנברא העולם וסדר ההשתלשלות הרי שני דברים קדמו לעולם שהם ישראל ותורה, ובהם גופא ישראל קדמו לתורה שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, כדאיתא במדרש11. והיינו שזה גופא שישראל קדמו לתורה יודעים מהתורה. וטעם הדבר הוא, כי התורה היא תורת אמת12, היינו שעל ידה יודעים את אמיתת כל דבר. [וע״ד המבואר במ״א13 לענין מצות התשובה, דהגם שתשובה היא למעלה מתורה, ולכן יש בכחה לתקן הפגמים של העובר על דברי תורה, מ״מ הרי הגילוי דענין התשובה עצמו הוא ע״י התורה]. וזהו ענין הביכורים שהם ישראל, דכמו שתרומה וביכורים הם ראשית התבואה, ומ״מ בזה גופא הביכורים קודמים לתרומה, כך גם ברוחניות, דתורה וישראל שניהם קדמו לעולם, ושניהם נקראים ראשית, כמאמר14 בראשית ב׳ ראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, מ״מ בזה גופא ישראל קדמו לתורה. ונמצא, דענין הביכורים מורה על ענין זה שבישראל שהם למעלה מתורה וקדמו לתורה.
ובזה יובן גם הקשר דביכורים לענין התפילה. דהנה הנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף הגשמי כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם15, דזהו מ״ש והי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳, דקאי על ירידת הנשמה בגוף16. אמנם מדריגת הנשמה המלובשת בגוף אין ניכר בה ענין ועילוי זה מה שישראל קדמו לתורה, שהרי ידוע17 שלא כל הנשמה כמו שהיא למעלה מאירה ומתלבשת למטה בהגוף, כי גם מלאך בשליש עולם בלבד הוא עומד18 (עם ב׳ הפירושים שבזה, אם המלאך הוא שליש העולם19 או העולם הוא שליש המלאך20), והנשמות הם למעלה מהמלאכים וא״כ איך תוכל הנשמה להתלבש בגוף, אלא שרק הארת הנשמה מאירה ומתלבשת בגוף, ונקראת בשם רגל שבנשמה21, ועיקרה ושרשה של הנשמה הוא למעלה, והוא בחי׳ מזל שבנשמה כמארז״ל22 אע״ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי כו׳. וזהו ענין עבודת האדם ע״י התפילה, שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה23, לחבר הרגל שבנשמה עם הראש והמזל שבנשמה, היינו לגלות גם ברגל שבנשמה ענין זה שבנשמה שהיא קדמה אפילו לתורה.
אמנם לכאורה יפלא איך יש כח באדם לחבר הרגל שבנשמה עם המזל שבנשמה, והרי כל עניני הגוף אינם בערך כלל אל הענינים למעלה, ולכן צריכה הנשמה המלובשת בגוף למשלים ודוגמאות וכו׳ כדי להבין ולהשיג ענין אלקי, וא״כ איך תוכל להתקשר עם המזל שבנשמה. אך ע״ז אמר הכתוב אשר הוי׳ אלקיך נותן לך, שיש ע״ז נתינה מיוחדת וכח מיוחד מלמעלה. דהגם שהאדם נמצא בארץ הלזו התחתונה, כי תבוא אל הארץ, הרי דוקא שם ניתן לו הכח לעלות למעלה ע״י התפילה, ענין ההעלאה. וע״י ההעלאה שבתפילה בא אח״כ אל ההמשכה שע״י התפילה, שהרי המצות עשה שבתפילה היא להתפלל על צרכיו הגשמיים שיקבל הצרכים למטה, שזהו ענין הברכות שבתפילת העמידה שהם בקשת הצרכים הגשמיים24.
וזהו והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך וגו׳. דירידת הנשמה היא באופן דנותן לך, שהנשמה גם בהיותה למטה הרי היא מתקשרת למעלה להיות מציאות אחת עם אלקות, עד שעבד מלך מלך25, והנשמה ירדה למטה לתקן הגוף ונפש הבהמית, דזהו ענין וירשתה, ירושת האורות דתהו שנפלו מדרגתם, דמאן דנפיל מדרגי׳ אקרי מת26, היינו בירור הניצוצות דתהו, ואח״כ באים לעבודת ההעלאה, וענית ואמרת גו׳27, שזה הי׳ בבית המקדש. ומזה באים אח״כ אל ההמשכה, שזהו תכלית בית המקדש שהיו בו חלונות שקופים אטומים28 שעל ידם ומהם אורה יוצאת לכל העולם כולו29, והיינו שע״י הגילוי שבמקדש הרי בכל העולם כולו רואים את האלקות שבדברים הגשמיים, האלקות שבפירות הגשמיים ובלחם הגשמי שהוא כולל כל הדברים הגשמיים, שזהו ענין הביכורים. וכשראה משה שבית המקדש חרב והביכורים בטלים התקין להם ג׳ תפילות, שגם ענין התפילה הוא כן כנ״ל, שבתחילה ישנו ענין ההעלאה (ע״ד וענית ואמרת), אבל התכלית היא ההמשכה והגילוי למטה. דזהו גם מה שבתפילה העיקר הוא הדיבור, דהגם שיש מחשבה ויש דיבור בתפילה, ולכאורה העיקר הוא המחשבה והכוונה, וכמארז״ל30 איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, מ״מ העיקר הוא דוקא הדיבור שבתפילה31, וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, שאז יראו מעלת הדיבור שבתפילה. וכן הוא גם בביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך32, ומבאר בזה הבעש״ט33 דטנא הוא ר״ת טעמים נקודות אותיות, ומבאר בזה הרב המגיד34, דהטעם שלא נרמזו התגין הוא משום שהתגין אינם נשמעין בגלוי בדיבור, דגם בזה רואים שהדיבור הוא העיקר. וטעם הדבר הוא, כי תכלית הכוונה שבתפילה הוא שתהי׳ ההמשכה למטה בעולם ובגלוי. ועי״ז מתקנים זה שחרב בית המקדש, שזהו ע״י ענין הדיבור, החזרת האור בנוקבא כו׳, היינו השפעת האור בכלי, ועי״ז עושים לו ית׳ דירה בתחתונים35, וזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (תבוא כו, א).
2) ראה ב״ב נג, רע״א. וש״נ.
3) תהלים מה, יז. וראה ב״ב קנט, רע״א.
4) ראה שו״ת צפע״נ דווינסק ח״א בקי״ח. ווארשא ח״ב סקי״ח. ועוד.
5) ראה כתובות פג, א ואילך. רמב״ם הל׳ נחלות רפ״ו.
6) ראה רד״ה זה באוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ ב׳נט; תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ רפה); תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ קיב); תשל״ח (לקמן ע׳ נח); תשמ״ה (ע׳ עט).
7) פרשתנו, א.
8) ברכות כו, ב.
9) ראה בכ״ז אוה״ת פרשתנו ע׳ תתרלג ואילך. ע׳ תתרלט ואילך. ועוד.
10) ע״פ ל׳ הכתוב – פרשתנו שם, ב.
11) ב״ר פ״א, ד. וראה תדבא״ר פי״ד. אוה״ת שם. הנסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפז הערה 43.
12) ברכות ה, ב. ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח. ועוד.
13) ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳תח. לקו״ש חי״ח ע׳ 120 ואילך. וש״נ.
14) פרש״י ר״פ בראשית. ובכ״מ.
15) ראה תניא פל״ז (מח, ב).
16) ראה ד״ה זה תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ רפה ואילך). ועוד.
17) ראה תו״א תשא פו, א ואילך. לקו״ת במדבר טז, א ואילך. מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ סט. אוה״ת ענינים ע׳ רסט. ובכ״מ.
18) ב״ר פס״ח, יב.
19) ב״ר שם. חולין צא, ב.
20) הובא בסה״מ תרס״ב ריש ע׳ שנא. ובכ״מ. וראה סה״מ ה׳ש״ת ס״ע 21 בהערה.
21) תו״א שם. לקו״ת ר״ה סב, ג. ובכ״מ.
22) מגילה ג, סע״א. וש״נ.
23) ויצא כח, יב. וראה זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. ועוד.
24) ראה רמב״ם הל׳ תפלה פ״א ה״ב-ד. סהמ״צ להצ״צ שרש מצות התפלה בתחילתו. וש״נ.
25) ספרי ופרש״י דברים א, ז. ועוד.
26) זח״ג קלה, ב. וראה לקו״ש ח״י ע׳ 211. וש״נ.
27) פרשתנו כו, ה.
28) מלכים-א ו, ד ובפרש״י. וראה מנחות פו, ב ובפרש״י.
29) ראה ירושלמי ברכות פ״ד ה״ה. ועוד.
30) תענית ב, סע״א. רמב״ם שם ה״א.
31) ראה חידושים וביאורים בש״ס ח״א ע׳ קלח. וש״נ.
32) פרשתנו שם, ד.
33) ראה עד״ז כש״ט (הוצאת קה״ת) סימן שנב (נב, ב). וראה שם בהוספות ס״ג (סח, ב). וראה גם מגלה עמוקות אופן נג. הנסמן בהערה הבאה.
34) או״ת להה״מ פרשתנו נו, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן קעח).
35) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
[סה"מ דברים ח"ב ע' לג ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ב ע׳ 235 ואילך.