בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ערב תשעה באב ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה1, ומביא ע״ז בלקו״ת2 את מאמר המדרש3 על הכתוב4 ושמר לך גו׳ אברהם נתן לבניו שני אריסין שנאמר5 כי ידעתיו גו׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט, אף הקב״ה זקף להן שני אריסים כנגדן חסד ורחמים כו׳, עמדו ישראל וכישרו את עצמן כו׳ שכך כתיב ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה, אף הקב״ה הביא את שלו שכך כתיב6 כי ההרים ימושו גו׳ וחסדי מאתך גו׳ אמר מרחמך הוי׳. ומבאר שם ששתי הבחינות רחמים וחסד הנמשכות ע״י משפט וצדקה הם בחינות נעלות ביותר. שבחי׳ הרחמים הנמשכת ע״י משפט [מה שאדם עושה משפט בנפשו, וכן ע״י עסק התורה שנקראת משפט7] הו״ע י״ג מדות הרחמים המתגלים ביום הכיפורים. דמשפט בכלל שייך לעשרת ימי תשובה, שלכן אומרים אז המלך המשפט8, אבל עיקר ענין הרחמים הנמשך ע״י המשפט הוא בחי׳ י״ג מדות הרחמים המתגלים ביוהכ״פ, שאז הוא השלימות דעשי״ת. ובחי׳ החסד הנמשך ע״י הצדקה היא למעלה גם מבחי׳ רחמים הנ״ל, והיא בחי׳ חסד עליון שמתגלה בחג הסוכות לאחרי קדימת עשי״ת ויוהכ״פ, וכמובא בלקו״ת שם מפרי עץ חיים9 שסוכות הוא בחי׳ צדקה. ועפ״ז [גודל מעלת ההמשכה שע״י משפט וצדקה] מובן, אשר דוקא ע״י הירידה של הגלות, מה שנמצאים במצב כזה שצריך לפדי׳ (תפדה) ולהשבה מן הגולה10 (ושבי׳), ובפרט להפירוש11 שושבי׳ הוא מלשון שבי׳, הנה דוקא ע״י ירידה זו, תהי׳ עלי׳ נעלית יותר, שתהי׳ המשכת בחי׳ רחמים וחסד הנ״ל.
ועל פי זה יש לפרש את הפסוק12 איכה יעיב באפו גו׳ למעליותא. דהנה ידוע מה שכתב כ״ק אדמו״ר הצ״צ ברשימותיו על מגילת איכה13 וז״ל, ע״ד שהקללות יהפכו לברכות א״כ יש לומר ג״כ איכה לעליות. ומפרש שם את הפסוקים שבאיכה ישבה (גם) למעליותא. וממה שכתב שזהו ע״ד הקללות יהפכו לברכות, מובן מזה, שכמו שהתוכחה שבתורת משה (בספר ויקרא14 ובספר דברים15), הרי בכל הפסוקים ישנו (גם) הפירוש כמו שהוא למעליותא, עד״ז הוא גם בנוגע למגילת איכה שכתב ירמי׳16 [ובפרט לפי המבואר בקבלה17 שירמי׳ הי׳ גלגול של משה, שלכן שניהם נתנבאו באיכה18], אשר הפירוש למעליותא הוא לא רק בהפסוקים שבאיכה ישבה (וכמו שמפרש הצ״צ בארוכה19), אלא גם בהפסוקים שבאיכה יעיב ובכל המגילה. והענין הוא, דהנה יעיב הוא מלשון עב וענן20. ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בארוכה על פסוק זה21, שכמו שיש בחי׳ עב וענן בקליפה, כן יש גם עב וענן בקדושה, שהוא בחינה מאד נעלה22, וכמו23 ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן24, וזהו ענין מי אלה כעב תעופינה וגו׳25. ויש לומר, שהענין דאיכה יעיב (למעליותא) הוא ע״ד מ״ש26 ומשה נגש אל הערפל, שערפל זה הוא בחינה נעלית ביותר. שהרי ומשה נגש אל הערפל הי׳ במתן תורה, שהי׳ אז גילוי נעלה ביותר לכאו״א מישראל, ומ״מ, גם אז רק משה ניגש אל הערפל (משא״כ כל ישראל), שמזה מובן שבחי׳ הערפל (ועד״ז בחי׳ איכה יעיב) הוא נעלה יותר גם מהגילוי שהי׳ לכל ישראל בשעת מתן תורה.
והנה בפירוש הכתוב מי אלה כעב תעופינה (שמביא כ״ק אדמו״ר הצ״צ שהוא ע״ד הענין דאיכה יעיב) מבאר שם21, דמי מורה על העלם, בחי׳ עלמא דאתכסיא, ואלה הוא בחי׳ גילוי, ופירוש מי אלה הוא החיבור של בחי׳ מי, עלמא דאתכסיא, עם בחי׳ אלה, שהם בחי׳ ואלה שמות בני ישראל27. ומזה מובן, שהפירוש מי אלה כעב תעופינה הוא, שהחיבור דבחי׳ מי עם בחי׳ אלה נעשה מצד המשכת בחי׳ העב, שהוא בחינה מאד נעלה כנ״ל. ועפ״ז מובן ג״כ מ״ש איכה יעיב (השייכות דאיכה ליעיב). דהנה איכה הוא אי כה28, ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ29, שהיו״ד דאיכה מורה על עשר ספירות, והא׳ (שלפני היו״ד ולמעלה ממנו) מורה על בחינה שלמעלה מע״ס. [וע״פ מ״ש במדרש18 שהיו״ד דאיכה מורה על עשרת הדברות, יש לומר, שהיו״ד דאיכה מורה (גם) על עשר ספירות הגנוזות. שהרי עשרת הדברות הם בבחי׳ חקיקה, ומזה מובן אשר זה מה שהיו״ד דאיכה מורה על הע״ס – הכוונה בזה היא (גם) לבחי׳ ע״ס הגנוזות שהם מיני׳ ובי׳. א״כ הא׳ שלפני היו״ד מורה על בחינה שלמעלה גם מע״ס הגנוזות30]. וכה דאיכה מורה על בחי׳ המלכות, שנקראת כה31 [וגם ככה32], להיותה בחי׳ דמות לבד, בחי׳ כדמותנו33. ופירוש איכה [אי וכה בתיבה אחת] הוא החיבור34 דבחי׳ אי (ע״ס הגנוזות ולמעלה יותר) עם בחי׳ כה (מלכות). וזהו ענין איכה יעיב, כי הענין דאיכה, חיבור אי עם כה, נעשה מצד בחי׳ יעיב דוקא, וכנ״ל בענין מי אלה כעב תעופינה, שהחיבור דבחי׳ מי עם בחי׳ אלה (שהוא דוגמת החיבור דאי וכה), נעשה מצד בחי׳ עב הנ״ל.
והנה המשכת בחי׳ העב דקדושה היא ע״י בירור העב דקליפה, וכפי שמבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ22, שירדה בת ציון להתלבש בכיסוי עב דקליפה עד שאינה יכולה לעלות, אך עכ״ז ע״י התשובה יוכלו לעלות, לפי שעל ידו נעשה הבירור של בחי׳ עב דקליפה, ועד שזדונות נעשים כזכיות35 (ולא רק כזכיות בכ׳ הדמיון, אלא גם זכיות ממש36), הנה עי״ז דוקא נמשך בחי׳ עב דקדושה הנ״ל. וזהו השייכות של פירוש הנ״ל באיכה יעיב להפירוש באיכה יעיב כמו שהוא כפשוטו, כי ע״י הבירור של בחי׳ עב דקליפה (איכה יעיב כפשוטו), עי״ז דוקא נמשך בחי׳ עב דקדושה. וזהו ג״כ מ״ש איכה יעיב באפו, כי אפו מורה על הגבורות, שבעבודה הו״ע התשובה באופן דגבורות, שהוא מתנתק מעצמו ומכל עניניו (אַז ער זאָגט זיך אָפּ פון זיך און פון אַלע זיינע ענינים) ורוצה לשוב להוי׳, הנה ע״י גבורות אלו (באפו) נעשה המשכת בחי׳ איכה יעיב.
וזהו ג״כ מ״ש איכה יעיב גו׳ את בת ציון, שזה מה שכנסת ישראל נקראת כאן בשם בת ציון הוא לפי ששם זה דוקא מורה על תכלית המעלה. וכמבואר37 עה״פ38 רני ושמחי בת ציון, שהטעם מה שכנסת ישראל נקראת (בפסוק זה) בשם בת דוקא – הגם שהתואר בת מורה (לכאורה) על בחינה תחתונה, וכדאיתא במדרש39 לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ לא זז מחבבה עד שקראה אחותי כו׳ לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כי לעתיד לבוא יתעלה בחי׳ בת למעלה מבחי׳ אם. וכמבואר בארוכה בדרושי חנוכה37. ועד״ז הוא גם בהפסוק איכה יעיב גו׳ את בת ציון, שהטעם על מה שכנסת ישראל נקראת כאן בשם בת ציון דוקא הוא מצד העילוי דבחי׳ בת שיהי׳ לעתיד לבוא.
השליך משמים ארץ תפארת ישראל12, ופירש רש״י (הובא ברשימות הצ״צ על מגילת איכה40) השליכם לארץ בבת אחת ולא מעט מעט, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא41. וביאור ענין זה למעליותא, הנה השליך משמים ארץ מורה על עבודת התשובה42. כי נוסף על זה מה שענין התשובה הוא לא בשמים ורק למטה בארץ דוקא43, הרי העבודה דתשובה היא לא באופן דסדר והדרגה, מעט מעט, כי אם באופן של השלכה דוקא, למעלה מהשתלשלות (דנפש האדם). וזהו איכה יעיב גו׳ השליך משמים ארץ תפארת ישראל, תפארת ישראל הוא עבודת הצדיקים, שהיא בסדר והדרגה (מעט מעט). וע״י השליך משמים ארץ, ארץ כפשוטו, היינו הירידה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, הנה עי״ז דוקא מגיעים לעבודת התשובה (שלמעלה מעבודת הצדיקים), שהיא באופן דהשלכה, למעלה מהשתלשלות דנפש האדם, ועי״ז נמשך מבחי׳ האור שלמעלה מהשתלשלות44, בחי׳ איכה יעיב. וכנ״ל בפירוש איכה יעיב באפו, אשר ע״י הגבורות (אפו) שבתשובה, שהוא מתנתק מעצמו (אַז ער זאָגט זיך אָפּ פון זיך) כו׳, עי״ז נעשה המשכת בחי׳ איכה יעיב.
ולא זכר הדום רגליו ביום אפו12, הנה ידוע45 אשר בכלל, המלכות מקבלת מבחי׳ ז״א, אמנם בראש חודש מתעלית המלכות לקבל מבחי׳ החכמה שלא ע״י ז״א. ואף שגם אז נשארת המלכות במקומה ואינה מתעלית למעלה (כמו בשבת), שלכן ר״ח מותר בעשיית מלאכה [והאיסור דעשיית מלאכה הוא רק מנהג, וגם זה הוא רק לנשים46], מ״מ היא מקבלת אז מהחכמה שלא ע״י ז״א. ובזה יש מעלה בר״ח על שבת, שדוקא בר״ח (משא״כ בשבת) אין המלכות טפילה לז״א, לפי שהיא מקבלת מבחי׳ החכמה. והנה עיקר עלי׳ זו של המלכות שתתעלה לקבל מבחינה שלמעלה מבחי׳ ז״א, יהי׳ לע״ל, וזהו ולא זכר הדום רגליו, הדום רגליו קאי על יסוד ז״א, וכדאיתא במדרש47 שהדום רגליו קאי על המילה דאברהם48, ומכיון שלעתיד תהי׳ ההשפעה למלכות שלא ע״י ז״א, לכן יהי׳ אז לא זכר הדום רגליו. ומ״ש ולא זכר הדום רגליו ביום אפו הוא לפי שגם אז תהי׳ המלכות בבחי׳ הגבורות49, וע״ד מה שבר״ח נשארת המלכות במקומה. וע״ד הידוע50 בענין הקו, שגם לע״ל, אף שהקו יהי׳ נוגע ודבוק גם בהעיגול שמתחתיתו, מ״מ גם אז יהי׳ נקרא בשם קו, שענינו של קו הוא מה שהוא קו קצר, אלא שמ״מ יהי׳ נוגע ודבוק גם בהעיגול שמתחתיתו.
והנה הלימוד בתורה בענינים אלו ממהר ומקרב את ענינם. וע״ד הלימוד בפרשת הקרבנות, שע״י הלימוד פועלים וממשיכים את הענינים שנמשכים ע״י הקרבת הקרבנות, וכמארז״ל51 כל העוסק בתורה כאילו הקריב כו׳ וכמ״ש52 ונשלמה פרים שפתינו, עד״ז הוא גם בעניננו, שע״י הלימוד בתורה בענינים אלו, ממהרים ומקרבים את היעוד53 שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, בקרוב ממש ובעגלא דידן.
__________
1) ישעי׳ א, כז ישעי׳ א, כז (סיום ההפטרה דפ׳ דברים). – לכללות המאמר, ראה ד״ה איכה יעיב באפו שבאוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳ע ואילך. וראה גם ד״ה הנ״ל תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קפז ואילך).
2) פרשתנו (דברים) א, ג.
3) דב״ר פ״ג, ז.
4) עקב ז, יב.
5) וירא יח, יט.
6) ישעי׳ נב, י.
7) לקו״ת שם, סע״ב – ע״פ ת״א וישב מ, יג.
8) טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח ר״ס תקפב. לקו״ת שם ב, רע״א.
9) סוף שער (כח) חג הסוכות (בשם הרח״ו).
10) רד״ק ומצו״ד עה״פ (ישעי׳ שם).
11) לקו״ת שם, ג.
12) איכה ב, א.
13) אוה״ת שם ע׳ א׳לד (רשימות על איכה ע׳ 5).
14) בחוקותי כו, יד ואילך.
15) תבוא כח, טו ואילך.
16) ראה גם פרש״י ירמי׳ א, ה.
17) ראה סדר הדורות ג״א רח״צ. וש״נ.
18) איכ״ר רפ״א.
19) ראה אוה״ת שם (על פסוקים א-יג).
20) ראה פרש״י עה״פ (איכה שם).
21) אוה״ת שם ע׳ א׳ע ואילך.
22) שם ריש ע׳ א׳עה. וראה גם ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך ענן. ובכ״מ.
23) ראה אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ ריז-ח.
24) פקודי מ, לה.
25) ישעי׳ ס, ח.
26) יתרו כ, יח. וראה אוה״ת יתרו ע׳ א׳ח ואילך.
27) ויגש מו, ח. ר״פ שמות (א, א).
28) זח״ב קמג, ב.
29) אוה״ת שם ע׳ א׳מא.
30) ראה ד״ה איכה תשל״א פ״ד (סה״מ אב-אלול ח״א ע׳ כז). וש״נ.
31) אוה״ת וסה״מ שם.
32) ראה תו״א מג״א (הוספות) קיח, ד.
33) בראשית א, כו.
34) ראה אוה״ת שם ריש ע׳ א׳מב.
35) יומא פו, ב. וראה תניא פ״ז (יב, א).
36) ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 183 ואילך ובהערות 15, 48 שם.
37) ראה תו״א מקץ לו, א ואילך. אוה״ת חנוכה שיג, ב ואילך.
38) זכרי׳ ב, יד.
39) שמו״ר פנ״ב, ה.
40) אוה״ת שם ע׳ א׳עד.
41) ל׳ חז״ל – חגיגה ה, ב.
42) ראה ד״ה שובה ישראל תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ יז ואילך). ובכ״מ.
43) ראה סהמ״צ להצ״צ מצות וידוי ותשובה פ״ד (לט, סע״ב ואילך). ובכ״מ.
44) ראה גם ד״ה איכה הנ״ל פ״ו (סה״מ אב-אלול שם ע׳ כט).
45) ראה לקו״ת ברכה צו, ד ואילך. סהמ״צ להצ״צ מצות קידוש החודש פ״א (סט, א ואילך). אוה״ת בראשית כ, ב ואילך. ועוד.
46) טושו״ע או״ח סתי״ז (מפדר״א פמ״ה).
47) איכ״ר פ״ב, ג.
48) ראה תקו״ז בהקדמה (יז, א).
49) ראה מאמרי אדה״ז תקס״ד ע׳ קנב. ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) פ׳ נח ז, א ואילך. וראה בארוכה המשך תער״ב ח״ב ע׳ תרפח ואילך. ד״ה וביום שמחתכם תרפ״ז (סה״מ תרפ״ז ע׳ ה ואילך).
50) ראה סה״מ תרנ״ט ס״ע קי ואילך. ועוד.
51) מנחות בסופה.
52) הושע יד, ג.
53) זכרי׳ ח, יט.
[סה"מ דברים ח"א ע' כ ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ד ע׳ 189 ואילך.