בס״ד. ש״פ בראשית, כ״ד תשרי, מבה״ח מרחשון
(התוועדות א׳) ה׳תשח״י
הנחה בלתי מוגה
המגיד מראשית אחרית וגו׳1, ומבאר בזה רבינו הזקן2, דהנה ידועה הקושיא3 על ענין הסמיכות שבתיבת בראשית, שכל מקום שנאמר בראשית הרי תיבה זו היא סמוכה לתיבה שלאחרי׳, כמו בראשית ממלכת יהויקים4, וא״כ מהו שנאמר5 בראשית ברא אלקים שאין לו ענין סמוך. ומבאר בזה, דתיבת בראשית היא התחלת התורה, ובכל מקום שבמקרא שנזכר לשון ראשית הכל הוא מהראשית של תורה שנקראת ראשית6, היינו שהראשית סמוך ונדבק לכל ראשית שבמקרא, וזהו מ״ש המגיד מראשית אחרית, היינו מאותו הראשית שנאמר בו בראשית ברא אלקים.
אמנם לכאורה צריך להבין, דלפי ביאור זה, שהראשית הוא הראש לכל ראשית שבמקרא וע״ז נאמר המגיד מראשית אחרית, הוה לי׳ לומר המגיד מראשית ראשית, ולמה נאמר המגיד מראשית אחרית. אך הענין הוא, דמה שנקרא בפסוק בשם אחרית הוא משום שכל הראשית שבעולם הם בבחי׳ אחרית לגבי הראשית דבראשית ברא אלקים. דמה שנקראים ראשית הרי זה בענין מדריגתם, שלגבי המדריגות שלמטה מהם הם בבחי׳ ראשית, אבל באמיתית הענין, הרי לגבי הראשית דבראשית ברא אלקים הרי הם בבחי׳ אחרית.
וביאור הענין הוא, דהנה הפסוק בראשית ברא אלקים יש בו כמה פירושים וכמה מדריגות. הפירוש הפשוט הוא, דבראשית נמי מאמר הוא7, שזהו הדבר הוי׳ והמאמר האלקי המהוה את השמים והארץ הגשמיים. ובזהר8 איתא דפסוק זה קאי על עשר ספירות, בראשית בחכמתא, דלפי פשוטו הם עשר ספירות דעולם האצילות, דבכל מקום שנזכרו עשר ספירות סתם הכוונה היא לעולם האצילות שעליו נאמר9 הכלל עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. ועד״ז איתא בתרגום10, בראשית בחוכמתא. ובתרגום אחר11 איתא בראשית בקדמין, דקאי על ספירת הכתר שלמעלה מאצילות. ולפעמים מבואר12, דבראשית קאי על ראשית הקו שהוא ראשית כל עניני ההשתלשלות שלאחרי הצמצום. ולפעמים מבואר13 דבראשית קאי על חכמה דאצילות הכללית שלפני הצמצום. וכמו שנת״ל14 שכל הענינים שבעולם האצילות הפרטי שאחרי הצמצום יש דוגמתם גם בעולם האצילות הכללי לפני הצמצום, ומזה מובן, דכשם שבראשית בעולם האצילות הפרטי קאי על חכמה דאצילות, עד״ז הוא גם בעולם האצילות הכללי שלפני הצמצום. ויתירה מזו, דבראשית קאי על בחי׳ האור שלמעלה גם מבחי׳ אצילות דכללות, בחי׳ אור הכלול בעצמותו. ויתר על כן, דענין בראשית ברא לאמיתתו הוא בעצמותו ית׳ שמציאותו מעצמותו15, שממנו נמצאו כל הנמצאים, מהגילויים הכי עליונים בבחי׳ האור שלפני הצמצום עד לנמצאים הגשמיים שלמטה, שהרי מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים16.
והנה הפירוש הכי נעלה הנ״ל דבראשית ברא קאי על עצמותו ית׳, קשור דוקא עם הפירוש הכי פשוט (ותחתון) הנ״ל דקאי על המאמר האלקי המהוה ומחי׳ את השמים והארץ הגשמיים. וכמ״ש רבינו הזקן באגה״ק15 שדוקא עצמותו ית׳ שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו הוא לבדו בכחו ויכולתו לברוא יש מאין, היינו שהתהוות היש הגשמי שבהרגשתו מציאותו היא מעצמותו הרי התהוות זו היא בכח העצמות דוקא שמציאותו מעצמותו. וע״ד מה שנת״ל17 בפירוש ענין אף עשיתיו18 בעבודת האדם, שיש בזה ב׳ פירושים. א׳ דקאי על מדריגה נעלית ביותר בקבלת עול, שהאדם הוא במצב של ביטול כל מציאותו, שאין לו מציאות כלל וכל ענינו הוא לקיים רצון העליון, ב׳ דקאי על קבלת עול שהיא מדריגה פחותה ביותר, היינו שהאדם הוא במצב של ישות ומציאות ואין לו רצון לאלקות, אלא שאעפ״כ הרי הוא כופה את עצמו ומקבל עולו ית׳. ונתבאר בזה, דכיון שב׳ המדריגות שתיהן נרמזות בתיבת עשיתיו, הרי הן קשורות זו בזו, כי בשתיהן ישנו ענין הביטול, שעיקרו הוא הביטול במציאות בתכלית, שהוא למעלה מיצרתיו ובראתיו18 (בראשית ברא) ולמעלה מכל האורות והגילויים גם אור הכלול בעצמותו, אלא הוא מגיע בעצמות ומהות ממש. ועד״ז הוא בעניננו, שהכח האלקי המהוה את הנבראים הגשמיים הרי הוא קשור עם עצמות ומהות ית׳.
ובזה יובן עומק הענין שנת״ל, דמ״ש המגיד מראשית אחרית אף שפירושו הוא שהראשית דבראשית הוא הראשית של כל הראשית שבמקרא, מ״מ נקרא כל הראשית בשם אחרית, כי לגבי הראשית כולם הם בבחי׳ אחרית. וע״פ הנ״ל מובן, כי שרש הענין דבראשית ברא אלקים הוא בעצמותו ומהותו ית׳ שלגבי׳ הכל הוא בבחי׳ אחרית. דלגבי העצמות אין שייך לומר שהמדריגה שלמטה מזה היא בגדר מדריגה שני׳ או שלישית וכיו״ב, אלא היא באין ערוך לגמרי, בחי׳ אחרית.
והנה הגם שכל האורות והגילויים הכי עליונים הם בבחי׳ אחרית לגבי העצמות, מ״מ העצמות נמצא בהם. שהרי תכלית כוונת התהוות כל הנמצאים, מהאורות והגילויים הכי עליונים, כולל האור הכלול בעצמותו, עד לענינים הכי תחתונים שבסדר ההשתלשלות, עד לעולם הזה הגשמי, הרי הכל הוא להשלים הכוונה מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים19. ובלשון החסידות20, דהטעם למה נתאוה אין אנו יודעים, אבל יודעים אנו שנתאוה. וכמבואר גם בביאור מארז״ל21 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, שעלה לפניו ית׳ התענוג שיתענג מעבודת הצדיקים22, ועמך כולם צדיקים23, מה שנשמות ישראל ישלימו את הכוונה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. והנה ידוע שהעצמות הוא ורצונו אחד24, וכל שכן וקל וחומר שהוא ותענוגו אחד25. ומובן מזה, דכיון שבכל הנמצאים ישנה הכוונה והתענוג שעלה לפניו, ותענוג זה הוא חד עם העצמות, נמצא, שעצמותו ומהותו ית׳ נמצא בכל הנמצאים, ומהוה אותם מאין ומקיים אותם בכל רגע ורגע26, דכל הנמצאים הרי התהוותם חיותם וקיומם הוא מעצמות ב״ה.
וזהו המגיד מראשית אחרית, מגיד הוא לשון המשכה27, כמו נהר דמשיך ונגיד28. ומבואר בכמה מקומות29 ההפרש בין הארה והמשכה, דבהארה הרי המאור נמצא במקומו אלא שמאיר ממנו הארה בלבד, משא״כ המשכה היינו שהעצם עצמו נמשך, וכמו נהר שהנהר עצמו נמשך. וזהו המגיד מראשית אחרית, שעצמותו ומהותו ית׳ שהוא הראשית האמיתי, הוא נמשך בכל הנמצאים שהם בבחי׳ אחרית לגבי׳ (כנ״ל). וזהו גם מה שמבאר רבינו הזקן שם, שבכל מקום שבמקרא שנזכר ראשית הכל הוא מהראשית של תורה כו׳ שנאמר בראשית ברא, דיש לומר שזה גופא מה שיש ראשית בעולם, שיש דברים שהם בבחי׳ ראשית לגבי מה שלמטה מהם, הרי זה מחמת העצמות הנמשך בהם.
__________
1) ישעי׳ מו, י. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב בתחלתו. וראה גם תו״ח ריש פרשתנו (בראשית – ד״ה בראשית ברא הא׳). אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תקסד, א. המשך חייב אדם לברך תרל״ח ע׳ נז. מאמרי אדה״ז שם ד״ה בראשית ברא (ע׳ שכו ואילך) וד״ה להבין מאמר ביבמה (ע׳ של).
2) מאמרי אדה״ז שם (ע׳ שכג).
3) רמב״ן ר״פ בראשית.
4) ירמי׳ כו, א. כז, א.
5) ריש פרשתנו (א, א).
6) משלי כב, ח. וראה תנחומא (באָבער) ריש פרשתנו פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן עה״פ פרשתנו שם. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
7) ר״ה לב, א. מגילה כא, א.
8) פרשתנו (ח״א) בתחילתו. לא, ב.
9) ספר יצירה פ״א מ״ד. וראה זח״ב קפז, ב. פרדס שער (א) עשר ולא תשע פ״ו. ובכ״מ.
10) ראה תיב״ע ריש פרשתנו. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך ראשית.
11) תרגום אונקלוס ריש פרשתנו.
12) בכל הבא לקמן – ראה ד״ה בראשית ברא תרנ״א (סה״מ תרנ״א ע׳ פט). וש״נ.
13) ראה לקו״ש ח״י ע׳ 175. זח״א לא, ב.
14) בד״ה להבין ענין שמח״ת שנה זו (סה״מ סוכות-שמח״ת ע׳ שב ואילך).
15) ראה אגה״ק ס״כ (קל, ריש ע״ב).
16) רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״א ה״א.
17) במאמר הנ״ל הערה 14 (סה״מ שם ע׳ שח).
18) ישעי׳ מז, ג.
19) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
20) ראה אוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ע׳ ז-ח. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 18. תש״ב ע׳ 33-4. וראה בארוכה לקו״ש ח״ו ע׳ 21 ואילך.
21) ב״ר פ״ח, ז. רות רבה פ״ב, ג (בשינוי לשון קצת).
22) המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקסה. שם ע׳ תתקעא. וראה גם המשך תרס״ו ע׳ כ. שם ע׳ קצט. ובכ״מ.
23) ישעי׳ ס, כא. וראה זח״ב כג, א. סנהדרין ר״פ חלק.
24) ראה תניא פל״ח. פ״מ (נ, ב. נד, ריש ע״ב. נה, סע״א – בהגהה). אגה״ק סכ״ט (קמט, ב). ועוד.
25) ראה אגה״ק שם. ועוד.
26) שעיוה״א פ״א. ובכ״מ.
27) ראה לקו״ת צו יג, א. שה״ש ב, ג. מא, א. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א במאמרי אדהאמ״צ נ״ך ע׳ תקמז (הערה 27).
28) ראה דניאל ז, י. זח״א לג, ב. ועוד.
29) ראה המשך תרס״ו ע׳ קעג ואילך. המשך תער״ב ח״א ע׳ תפז. וראה הגהות לד״ה פתח אליהו תרנ״ח ע׳ ל. ובכ״מ.
[סה"מ בראשית ח"א ע' לז ואילך]
כעין שיחה. מאמר שני מהמשך. נדפס בסה״מ תשח״י ע׳ 293 ואילך. וראה גם שיחות קודש תשח״י (ברוקלין, תש״ע) ע׳ 75 ואילך, ובהערה 3 שם.