בס״ד. יום ד׳, ח״י אלול ה׳תשל״א
הנחה בלתי מוגה
את הוי׳ האמרת היום גו׳ והוי׳ האמירך היום גו׳1, הנה הקשר דפסוק זה לחודש אלול מובן ע״פ מ״ש המהרש״א2 דהאמרת והאמירך הוא ע״ד אני לדודי ודודי לי3, דכשם שבפסוק דנן הרי בתחילה הוא את הוי׳ האמרת, עבודת ישראל, ואח״כ והוי׳ האמירך, הגילוי מלמעלה, כן הוא גם בפסוק אני לדודי ודודי לי, והרי אני לדודי ודודי לי הוא ר״ת אלול4. ובפרטיות יותר שייך פסוק זה לח״י אלול, כמובן מפתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר5 בשם חסידים הראשונים שח״י אלול מכניס חיות בעניני אלול, ומובן בפשטות שמכניס חיות גם בענינו העיקרי והכללי דחודש אלול, אני לדודי ודודי לי. דהנה ידוע6 מהר״ת דאלול שהוא כולל את העבודה בג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, וגם עבודת התשובה וענין הגאולה. אמנם בזה גופא אפשר להיות בב׳ אופנים, אם בדרך גילוי מלמעלה, ע״ד העבודה דחודש ניסן שהיא באופן דדודי לי ואני לו7, שבתחילה נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם8 ואח״כ היתה העבודה דאני לדודי, או בדרך מלמטה למעלה, ע״ד העבודה דחודש תשרי, שאז מודגשת מעלת עבודת נשמות ישראל, משום שאז הוא זמן בריאת אדם, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו9 [וכמבואר בלקו״ת פרשתנו10 שע״ז כתיב את הוי׳ האמרת היום, כלומר הפעלת את ה׳ שיאמר מאמר זה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו], ובפרטיות יותר קאי על ירידת הנשמה בגוף דוקא, וכמ״ש11 ויפח באפיו נשמת חיים, היינו בתחילה אני לדודי ואח״כ ודודי לי. וזהו מה שהר״ת העיקרי והכללי דחודש אלול הוא אני לדודי ודודי לי, היינו שכל הענינים הנרמזים בר״ת דאלול הרי העבודה בכולם היא בדרך אני לדודי ודודי לי, את הוי׳ האמרת ואח״כ והוי׳ האמירך, ובזה גופא הרי ח״י אלול מכניס חיות מיוחד בכל ענינים אלו.
והנה במ״ש את הוי׳ האמרת היום מבאר רבינו הזקן בלקו״ת (שם), דקאי על הדיבור באותיות התורה, לימוד התורה. ויש לומר הביאור בזה, ע״פ מ״ש רז״ל בגמרא12 על הפסוק13 אדם לעמל יולד דאיני יודע אם לעמל מלאכה או לעמל שיחה וכו׳ ומסקנת הגמרא דקאי על עמל תורה. דהגם שגם הקא סלקא דעתך שבגמרא שם יש לה ג״כ מקום, כי גם ענין עמל מלאכה דקאי על מעשה המצוות ועמל שיחה דקאי על עבודת התפילה14 יש בהם מעלה גדולה, מ״מ, המסקנא היא שבריאת האדם היא בשביל עמל תורה דוקא. וכן הוא גם לענין פירוש הכתוב את הוי׳ האמרת, דקאי על כללות האתערותא דלתתא, כללות עבודת האדם, הרי עיקר הפירוש בזה הוא דקאי על עמל תורה. וזהו את הוי׳ האמרת, דהיינו שעשית אותו להיות אומר ודובר, וכמארז״ל15 שכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו. וזה פועל שיהי׳ והוי׳ האמירך גו׳, וכמ״ש16 ואשים דברי בפיך דוקא, שע״י עבודה זו הרי הקב״ה אומר את התורה באופן שהאדם הוא רק כעונה אחר הקורא17, תען לשוני אמרתך18. וע״פ מה שנת״ל דפסוק זה הוא בדוגמת הפסוק אני לדודי ודודי לי, נמצא, שגם בפסוק אני לדודי ודודי לי עיקר הפירוש הוא דקאי על לימוד התורה, דזהו מה שממשיך שם הרועה בשושנים, ואמרו רז״ל19 ששונים בהלכות, היינו דקאי על לימוד הלכות התורה, ועוד זאת, דקאי גם על השקלא וטריא שבתורה ויגיעה בתורה, וכמובן מזה שהשושנה יש בה י״ג עלין (כדאיתא בזהר20), שהם כנגד י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם21.
והנה זה שע״י אמירת ולימוד התורה למטה פועלים האמירה שלמעלה, האמירך היום, יש בזה כמה אופנים. א׳, שע״י לימוד התורה פועלים אמירת העשרה מאמרות שבהם נברא העולם22, היינו קיום העולם כמו שהוא. וכידוע בענין מתן תורה שארץ יראה ושקטה23, דכל קיום העולם תלוי בתורה. ולפי זה נמצא דפירוש את הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך גו׳ (אני לדודי ודודי לי) הוא, שכל ההמשכות שלמעלה תלויות בעבודת האדם. ויש לומר, שזהו תוכן תורת הבעש״ט על הפסוק24 הוי׳ צילך. כפי שמביא הרה״ק ר׳ לוי״צ מבאַרדיטשוב25, דמרגלא בפומי׳ דהבעש״ט והי׳ אומר תמיד על פסוק זה שכשם שהצל הרי הוא תלוי בדבר זה שממנו נעשה הצל, וכל פעולותיו ועניניו הם כפי שהוא במי שגורם להצל, כך כביכול בישראל, שההמשכות דהוי׳ תלויים במעשה ישראל.
אמנם לפי אופן זה הרי עבודת ישראל אינה פועלת חידוש בעולם ממש, ורק שההמשכות שהיו נמשכות מתחילה מצד עצמן תלויות בעבודת ישראל. ויש מדריגה נעלית יותר, שע״ז אמרו26 על שלשה דברים העולם עומד, היינו שפועלים בעולם ענין של עמידה. דעולם הוא לשון העלם והסתר27, וענין העמידה הוא שמגלים את מה שנעלם ונסתר בזה. והיינו, שע״י העבודה הרי ההמשכה האלקית שהיא בהעלם בסדר ההשתלשלות באה לידי גילוי. וכתורת הבעש״ט הידועה28 על הפסוק29 לעולם הוי׳ דברך ניצב בשמים, שכל עניני העולם ומלואו וכל סדר ההשתלשלות מתהוים בכל רגע מחדש ע״י דבר הוי׳ הניצב בהם. ועד שהדבר הוי׳ הוא באופן דניצב דוקא, ניצב מלך30, היינו שהוא מושל ושולט עליהם, עד ששליטתו עליהם אינה בעל כרחם אלא מרצונם, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם31. וגילוי ענין זה נעשה ג״כ ע״י עבודת האדם דאת הוי׳ האמרת ואני לדודי, דזהו מה שאמרו רז״ל32 שאמר הקב״ה אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם, היינו שישראל ע״י עבודתם מגלים בכל העולם כולו את מלכותו של הקב״ה שבעולם.
אמנם גם עבודה זו הרי אינה בדרך חידוש ממש, וכנ״ל שבאמת הדבר הוי׳ הוא תמיד ניצב בכל סדר ההשתלשלות, אלא שהחידוש הוא שתמורת זה מה שהי׳ לפני העבודה באופן דעולם לשון העלם והסתר, הרי ע״י העבודה מתגלה. אך באמת יש בכח עבודת ישראל לפעול למעלה יותר, לא רק שההמשכות שישנם כבר הרי הם תלויים בישראל, ולא רק שהם באים לידי גילוי, אלא עוד זאת, שכל מציאות הענינים שלמעלה תלוי׳ בישראל. וכתורת הרב המגיד33 על מארז״ל34 דע מה למעלה ממך, שכל מה שיש למעלה הוא ממך, ע״י האדם. וביאור הענין יובן ע״פ המבואר בכ״מ35 בנוגע לראש השנה, שאז כל הדברים חוזרים לקדמותם, והיינו שחוזרים לשרשם ומקורם בעצמותו ית׳, והיינו שכל סדר ההשתלשלות אינו בנמצא כביכול, וגם ענין המלכות שלמעלה אינו בנמצא כביכול, שהרי אין מלך בלא עם36. וכמבואר בפרטיות בסידור אדמו״ר האמצעי בד״ה להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונות הבעש״ט ז״ל37. ונמצא שפעולת ישראל ע״י עבודתו היא להמשיך מחדש את התענוג שלמעלה, דהיינו פנימיות התענוג, ואח״כ הרצון ופנימיות הרצון, ופנימיות חכמה ובינה, ופנימיות שבעת ימי הבנין, ששת ימי בראשית ושבת בראשית, ועד שנמשך לעולם הזה התחתון לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים38. וכיון שהמשכה זו היא בראש השנה, שנקרא ראש השנה ולא תחילת השנה משום שהוא כמו הראש הכולל חיות כל האברים וגם מנהיגם כפי שהם במקומם ובמעלתם ובמדריגתם39, הרי מובן מזה, שבכל יום ויום מימי השנה נמשכת ונרגשת הנהגת ראש השנה, היינו קבלת עול מלכות שמים שבו, ולא רק באופן של ממשלה אלא באופן של מלוכה, ומלכותו ברצון קיבלו עליהם40, יחד עם פנימיות הרצון ופנימיות התענוג וכו׳. וכל זה נפעל ע״י העבודה דאת הוי׳ האמרת, אני לדודי, כידוע שההכנה לראש השנה היא בחודש אלול. ובפרטיות יותר הרי זה מתחיל מח״י אלול, כידוע פתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר41 שבי״ב ימים האחרונים דחודש אלול מתקנים את י״ב חדשי השנה שעברה, יום לחודש, ויום ח״י אלול מתקן ומשפר ומזכך ומעלה את עבודת חודש תשרי שעבר, ומזה מובן שהוא קשור באופן מיוחד לחודש תשרי הבא. ומכל זה מובנת מעלת יום ח״י אלול, שבו היא התחלת ההכנה לראש השנה, שבו עושים את כל ההחלטות טובות וזוכים לכתיבה וחתימה טובה לאלתר בספרן של צדיקים42 על כל עניני השנה הבאה.
וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה בפסוק זה (את הוי׳ האמרת גו׳ והוי׳ האמירך גו׳) מבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת43, שיש בזה ג׳ פירושים. הא׳ דהאמרת הוא לשון רוממות ושבח שאין ערוך אליו כלל (כפרש״י במסכת חגיגה44), הב׳ האמרת לשון לבוש כמ״ש במדרש45 על הפסוק46 ביצע אמרתו דהיינו קריעת הלבוש, והג׳ האמרת לשון אמירה דקאי על לימוד התורה כנ״ל. ויש לומר, דג׳ פירושים אלו הם בדרך מלמעלה למטה כנגד ג׳ הענינים הנ״ל. דענין האמרת לשון שבח שאין ערוך אליו כלל הו״ע ההמשכה מפנימיות ועצמות התענוג הנ״ל. וענין האמרת לשון לבוש קאי על ענין תמליכוני עליכם הנ״ל, הכתרת הקב״ה למלך על העולם כולו. כי מלכות קשורה עם ענין הלבוש כמ״ש47 יביאו לבוש מלכות, וכתיב48 הוי׳ מלך גאות לבש. דזה נפעל ע״י עבודת ישראל בראש השנה, שהיא בדוגמת עבודת אדם הראשון בראש השנה הראשון, שאז אמר אדם לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי׳ עושינו49, ולכן ביום הששי אומרים מזמור זה (כדאיתא במסכת תמיד50). והיינו דזה שנמשך בחי׳ השבח שאין ערוך אליו כלל, הרי זה לא באופן שנשאר למעלה מעלה, אלא נמשך בבחי׳ המלכות, שהקב״ה מקבל את הכתרתו למלך, וכשם שקבלת עול המלכות מצד ישראל היא ברצון, כך כביכול קבלת ההכתרה למעלה היא ברצון, היינו שנמשך בזה פנימיות הרצון. ועד שזה נמשך אח״כ בענין האמרת לפי הפירוש השלישי, לשון אמירה, בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שע״י האמירה מלמטה אומר הקב״ה את העשרה מאמרות מחדש51, דבר נש עסיק באורייתא ומקיים עלמא52, שנעשה שמים וארץ חדשים53.
והנה ע״פ הידוע שכשיש כמה פירושים בתיבה אחת הרי כולם שייכים וקשורים זה לזה54, מובן גם בעניננו, דהפירוש דהאמרת הוא לשון דיבור ואמירה שייך ג״כ לענין הלבוש וענין השבח שאין כמוהו. דהקשר לפירוש דלבוש מובן בפשטות, כידוע שהלבוש דהיינו ענין המלכות קשור עם ענין הדיבור, דמלכות היא ענין הדיבור. וגם ענין שבח שאין כמוהו קשור עם ענין הדיבור, כי שורש המלכות הוא בבחי׳ שבח שאין כמוהו, אין ערוך לך.
וביאור הענין יובן ע״פ מה שמביא בהמשך מאמר אדמו״ר הצ״צ שם55 מ״ש56 אני מדבר בצדקה גו׳, ומבאר שם, דאני קאי על ספירת המלכות (כידוע ההפרש בין אני לאנכי, דאנכי הוא כתר ואני הוא מלכות57), וכדי שיהי׳ אני מדבר, היינו שבמלכות תומשך ספירת הכתר שזהו ענין מדבר (כמבואר בלקו״ת במדבר58, דמדבר היינו ספירת הכתר), הרי זה בצדקה, היינו ע״י הצדקה. כי כל עיקרי ההמשכות הם ע״י הצדקה דוקא. וכמו בענין התפילה שעל ידה ממשיכים כל הענינים [וכידוע שהתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה59, שזהו ענין אני לדודי שעל ידו ממשיכים כל הענינים משמים לארץ, ודודי לי, כולל שלימות ענין ההמשכה מלמעלה למטה שזה נעשה ע״י התורה, וכידוע דסולם זה סיני60 דהיינו תורה, שענינה המשכה מלמעלה למטה, ועד שאין ענין יוצא מדי פשוטו, שענין התפילה הוא בקשת צרכיו61, שבקשה זו מתקבלת ונמשכת ברכה בבני חיי ומזוני רויחא, בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה], הרי ההמשכה שבתפילה היא ע״י הקדמת הצדקה כמאמר62 יהיב פרוטה לעני והדר מצלי כמ״ש63 אני בצדק אחזה פניך, וכמבואר בארוכה ובביאור היטב בסידור אדמו״ר הזקן בהקדמתו64 ובכ״מ. דענין הצדקה בנפש האדם הו״ע הביטול, שאינו מציאות לעצמו כלל ולית לי׳ מגרמי׳ כלום, דכאשר הוא במצב של ביטול דלית לי׳ מגרמי׳ כלום אז ממשיך כל הענינים.
ובזה יובן גם מה שעיקר עבודת היום דראש השנה היא בשופר. דהנה ידוע מה שאמרו רז״ל65 על הפסוק66 אדם ובהמה תושיע הוי׳, דהיינו בני אדם שמשימים עצמם כבהמה. דהתואר אדם מורה על מעלה וחשיבות, כמ״ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואדם הוא מלשון אדמה לעליון67, ומזה מובן דענין בני אדם שמשימים עצמם כבהמה הוא ענין הביטול. וזהו ענין השופר שהוא קול בהמה דוקא, כי בראש השנה צריך להמשיך מלמעלה מעלה, מבחי׳ קלא פנימאה דלא אשתמע68, שזה נמשך ע״י קול בהמה דוקא, וע״י שופר הבא מבהמה. וזהו מה שמבאר כ״ק אדמו״ר מהר״ש69 בענין תקיעת שופר, שזה מורה על תכלית הביטול, ועד שהגם שהוא בבחי׳ אדם אדמה לעליון הרי הוא מרגיש את עצמו בבחינה ומדריגה פחותה ביותר. ומביא ע״ז משל בשם הבעש״ט ז״ל מבן מלך שהלך בדרך רחוקה כו׳ ועד ששכח גם לשון מדינתו והתחיל לצעוק בקול פשוט שאביו יכירו בטביעת עין דקלא. ויש לומר הכוונה בזה, שהביטול בתקיעת שופר הוא גדול כ״כ עד שכאו״א מישראל, אפילו אם עבודתו היא בתכלית השלימות, הרי הוא מרגיש את עצמו כאילו שכח לשון המלך, היינו שהוא בתכלית הביטול. ולפי זה יש לפרש גם ענין קול פשוט למעליותא, כי גם המלך הוא בראש השנה בדרגא כזו שלמעלה מאותיות, וכמבואר בארוכה בסידור אדמו״ר האמצעי בד״ה להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונות הבעש״ט ז״ל (הנ״ל), ודוקא שם מגיע האדם ע״י עבודתו בראש השנה בתכלית הביטול, שזה נמשך גם בגופו ונפשו הבהמית, ועד שהמלך מחבקו ומנשקו וכו׳ (כמבואר בדרוש אדמו״ר מהר״ש שם).
והנה נתבאר לעיל שעיקר ההמשכה היא ע״י התורה, דזהו הפירוש הראשון בענין את הוי׳ האמרת. וזהו מה שממשיך בדרוש אדמו״ר מהר״ש שם במשל שני על ענין תקיעת שופר, ומשל זה הוא מהרה״ג החסיד מוהרלוי״צ ז״ל מבאַרדיטשוב70, מענין הלבושים כשהמלך הי׳ ביער כו׳ והי׳ לבוש בלבושים פשוטים ואדם אחד הכירו כו׳ והחזירו לעיר הבירה למלכותו וכו׳, וכך בשעת מתן תורה שאז71 החזירה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה ורק ישראל קיבלוה, והלבוש הוא הקול שופר גדול דמתן תורה, ולכן מזכירים זה ע״י תקיעת שופר בראש השנה, שזה מזכיר הלבוש דקול שופר דמתן תורה. והיינו, שענין תקיעת שופר (מצות היום דראש השנה) קשור עם מתן תורה דוקא. וזהו גם מה שאומרים בקשר לתקיעת שופר המזמור יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה72, דענין הבחירה בישראל הי׳ במתן תורה, שהבחירה היא בחירה חפשית ובחירה אמיתית, אבל מ״מ הרי היא קשורה עם זה שבני ישראל דוקא קיבלו את התורה. ומזה מובן לענין העבודה דראש השנה, שע״י זכרון מתן תורה מכתירים את הקב״ה למלך על כל ישראל וכל העולם כולו באופן דומלכותו בכל משלה, בשמים ובארץ וכל צבאיהם.
וביאור ענין מעלת התורה בעומק יותר, יובן זה ע״פ המבואר בקונטרס עץ החיים (לכ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע) בתחילתו73, דהנה כתיב74 כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר [דעבודה זו דתוכחת מוסר היא עבודת התשובה שבמשך ארבעים יום אחרונים, דהיינו ימי חודש אלול, ובפרט עשרת ימי תשובה], ומביא ע״ז שם פירוש השל״ה75 דמה שהמשיל את המצוה לנר ואת התורה לאור הוא משום שנר היינו נר יחידי ואור הוא מדורה גדולה, ואח״כ מביא ע״ז מה שאמרו רז״ל בגמרא76 על פסוק זה תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר כו׳ ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ומפרש שם, דלפי זה משמע דאור היינו אור היום [ויש לקשר זה עם ענין ראש השנה, דכתיב בו77 אתם נצבים היום (כמבואר בלקו״ת ריש פ׳ נצבים שמטעם זה קורין פ׳ נצבים לעולם לפני ראש השנה), ואמרו רז״ל בתנחומא78 דמה היום מאיר כו׳ אף אתם כו׳ עתיד להאיר לכם אור עולם כו׳, ועד״ז אמרו רז״ל במסכת סנהדרין79 במשנה ובגמרא], ולא כמ״ש בשל״ה, דאור היום עדיף גם ממדורה גדולה. ומבאר בקונטרס עץ החיים שם, שמעלת התורה היא בזה ששרשה מבחי׳ חכמה, ולכן יש בה אור כללי וחזק יותר. ובהמשך הקונטרס מבאר עוד יותר, דענין דרך חיים הוא מה שהתורה ענינה הוא עץ החיים, לתקן הענין הבלתי רצוי דעץ הדעת כו׳, וזה נעשה במיוחד על ידי לימוד פנימיות התורה וחיבור נגלה דתורה ופנימיות התורה. דמזה מובן הקשר דענין התורה עם ראש השנה, שהרי הענין הבלתי רצוי דעץ הדעת הי׳ בראש השנה, והתיקון בזה הוא ע״י התורה. וזהו גם כללות ענין עבודת האדם בעולם שהיא ע״י התורה כנ״ל, וכמארז״ל80 תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, דהגם שהעולם מצד עצמו נברא על מילואו81, מ״מ מוסיפים בזה התלמידי חכמים ענין השלום ע״י התורה, דזהו מה שאח״כ נאמר עוד הפעם תולדות מלא, בתולדות פרץ82, היינו שהמילוי הוא באופן דפרץ ופריצה, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה83, נחלה בלי מצרים84, שזהו למעלה שלא בערך מהעולם כפי שנברא בשבעת ימי הבנין.
וההכנה וההקדמה לכל עניני עבודת ראש השנה היא בחודש אלול בכלל, ובפרטיות ביום ח״י אלול שהוא כנגד חודש תשרי כנ״ל, ועד שמגיעים מח״י אלול לראש השנה, ובפרט ע״פ ביאור רבינו הזקן בלקו״ת פ׳ ראה (ויש לומר רמז בדבר, שזהו בבחי׳ ראי׳) בדף לב (אותיות לב), שהעבודה בחודש אלול היא כמשל המלך היוצא בשדה שאז רשאים כל העם לקבל פניו בשדה והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ומוסיף בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו85, שלא רק שרשאים לקבל פניו, היינו שיש להם רשות בלבד לדבר, אלא עוד זאת שיכולים לקבל פניו, שיש להם כח ויכולת על זה. ועד שמתקיים בכאו״א לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש86, פנימיות הלב ופנימיות שבפנימיות (כמבואר בלקו״ת שם עם ההוכחות והראיות לזה), ואח״כ נכנסים כולם לעיר הבירה ולהיכל המלכות ולקיתון המלך, ועד באופן דישראל ומלכא בלחודוהי87, מקום כזה שאין שום מציאות אחרת חוץ מהקב״ה וישראל, והיינו כל ישראל מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך.
והנה נת״ל שעיקר העבודה דאת הוי׳ האמרת היא בלימוד התורה, דזהו מה שאדם לעמל יולד, לעמל תורה דייקא, דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו, שע״י לימוד התורה נעשה ענין את הוי׳ האמרת מלמעלה. ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ מ״ש בתניא88 שגילוי אור א״ס הוא בעשרת הדברות דוקא ביתר שאת וביתר עז, ומבאר בזה אאמו״ר89, דביתר שאת וביתר עז קאי על ב׳ המוחין דחכמה ובינה, וכמבואר שם בארוכה היסודות לזה בקבלה. וזהו תוכן העבודה בראש השנה, שההתחלה היא בענין הצדקה והביטול, אני מדבר בצדקה, דהגם שיכול לתבוע ע״פ שורת הדין כמארז״ל90 על הפסוק91 אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזון בזכות חנינא בני, הרי אעפ״כ מבקש הכל בתורת צדקה, ועי״ז מגיע למקום עליון ביותר, וכמבואר בארוכה בדרוש רבינו הזקן92 על הפסוק93 לך הוי׳ הצדקה ולנו בושת הפנים. ולאחרי הקדמה זו ישנו ענין התפילה וענין התורה כנ״ל, שאז הברכה וההמשכה בראש השנה היא בתכלית השלימות.
והנה הדרוש המבאר פסוק זה (את הוי׳ האמרת) מתחיל בלקו״ת בפסוק שלפניו, היום הזה הוי׳ אלקיך מצוך לעשות את כל החוקים גו׳, ומבאר רבינו הזקן דהיום הזה הוא ראש השנה. אבל אעפ״כ הרי סידרו אדמו״ר הצ״צ בדרושי פ׳ תבוא, שקורין אותה לעולם בשבת שלפני השבת שלפני ראש השנה (שהרי לפני ראש השנה קורין לעולם פ׳ נצבים כנ״ל), ויש לומר הרמז בזה, כי הענין שבפסוק זה ובדרוש זה שייך לא רק לראש השנה אלא לעבודת כל השנה, וכמובן מפירוש רש״י על פסוק זה, דהיום הזה היינו שבכל יום יהיו בעיניך חדשים, והיינו לא רק כחדשים בכ׳ הדמיון אלא חדשים ממש. ומכל זה מובן, דהענין שבדרוש זה צריך להיות בעבודת כל יום ויום, ובאופן דלעשות, בעשי׳ בפועל, היינו שענין האמרת לשון שבח שאין כמותו יומשך בהאמרת לשון דיבור, בדיבורו של הקב״ה, דדיבורו של הקב״ה חשיב מעשה94, ומזה נמשך גם בישראל במעשה שלהם, ואדרבה, המעשה הוא העיקר95, דזהו ענין הצדקה במעשה בפועל, שלכן בכח הצדקה להרים ולהקים את סוכת דוד הנופלת96 שבעולם העשי׳97, וע״י מעשה הצדקה שבכל יום ויום נעשה אני מדבר בצדקה, המשכת הכתר, ופועל אמירתו של הקב״ה מאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכללות עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ועד שעי״ז נעשה תמליכוני עליכם.
וזהו את הוי׳ האמרת היום גו׳, דענין זה שייך לא רק לעבודת ראש השנה אלא גם לכללות עבודת חודש אלול, ובפרט ח״י אלול. [ויש לומר שנרמז במה שבפסוק זה לא נאמר היום הזה האמרת (היינו היום הזה לפני האמרת) כמו בפסוק שלפניו, אלא את הוי׳ האמרת היום, דהאמרת הוא לפני היום (דהיום קאי על ראש השנה)]. והיינו שבמשך חודש אלול (ובפרט בח״י אלול) צריכה להיות העבודה דאת הוי׳ האמרת היום, קורא ושונה, לימוד התורה, ובאופן דביתר שאת וביתר עז, ואז נמשך מלמעלה ענין והוי׳ האמירך, הצלחה רבה ומופלגה בלימוד התורה, ובאופן דואשים דברי בפיך ותען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא. וכיון שכאו״א חייב בתלמוד תורה, ואין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו98, ואינו מבקש אלא לפי כחן99, הרי מובן דגם מי שחיוב תלמוד תורה שלו ע״פ תורה הוא פרק א׳ שחרית ופרק א׳ ערבית או אפילו קריאת שמע, שבזה מקיימים (לא רק מצות לימוד התורה סתם, אלא גם) החיוב דלא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה100, שגם ע״י לימוד זה פועל למעלה ענין והוי׳ האמירך. וע״ד מה שאמרו רז״ל101 שאמרו ישראל לפני הקב״ה רבונו של עולם רוצים אנו לעסוק בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי אמר הקב״ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. ומכל זה מובן לענין תוכן העבודה דיום ח״י אלול וההחלטות הטובות שצריכים לקבל ביום זה, שיהי׳ לימוד התורה מתוך יגיעה, יגעת ומצאת102, היינו שהיגיעה מביאה לענין של מציאה שאינה בערך היגיעה, וטעם הדבר הוא משום שבא בהקדמת עבודת הצדקה, שגם הצדקה היא שלא בערך ההשתדלות והיגיעה, דלית לה מגרמה כלום, ואז מקבל מלמעלה באופן דתען לשוני אמרתך שלא בערך, ומתקיים בו מקרא שנאמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך103, גילוי פנימיות התורה בתוך לימוד הנגלה שלו, ואז הלכה כמותו בכל מקום104, שהלימוד הוא לאמיתתו ועל בוריו של דבר, עד שדן דין אמת לאמיתו105. ובפרט שמקבל חיות מח״י אלול שענינו הוא להכניס חיות בעבודת אלול, ביתר שאת וביתר עז על כל השנה כולה, שתהי׳ שנה טובה ומתוקה, שבזה כלולות כל הברכות הנכללות באותיות הא״ב, וכמבואר בשער היחוד והאמונה106 שכל הענינים שבעולם שרשם הוא בכ״ב אותיות הא״ב, דהיינו שנמשכת שנת אורה ושנת תורה, ובאופן דתורה אור, יחוד הא׳ והת׳, וכמבואר בשער היחוד והאמונה שם107 בענין ואתה מחי׳ את כולם108, דואתה הן בחי׳ האותיות מא׳ ועד ת׳ והה׳ היא ה׳ מוצאות הפה מקור האותיות. ובפרט שענין זה קשור עם תקיעת שופר, כמבואר בארוכה בכ״מ109 שענין תקיעת שופר הוא אות ה׳ דשם הוי׳, ספירת הבינה, שהבינה שרשה למעלה מעלה, ומזה נמשך על כל השנה כולה ברכתו של הקב״ה, ובאופן של צדקה, דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, ואפילו בענין של מכירה שזה תלוי במעות שנותן לו110, וכל שכן וקל וחומר בענין של צדקה, דלך הוי׳ הצדקה ולנו בושת הפנים. וכאו״א מישראל מקבל את המלך בשדה, והולכים יחד עמו לעיר הבירה ולהיכל המלכות ולקיתון שבהיכל, עד באופן דישראל ומלכא בלחודוהי. ואח״כ ממשיכים ענין זה דבאור פני מלך חיים111, חיים אמיתיים ברוחניות ובגשמיות גם יחד, על כל השנה כולה, מתחיל מההקדמה לשנה החדשה שבחודש אלול בכלל ובח״י אלול בפרט, ונעשית שנה של חיות ברוחניות ובגשמיות, דמקור החיים הוא כלשון הגמרא112 מחי׳ החיים יתן לך חיים, דאז הם חיים אמיתיים המבטלים את כל הענינים של היפך או ענינים המפריעים לזה, ובאור פני מלך חיים ברוחניות ובגשמיות גם יחד, בשנה טובה ומתוקה ומבורכת, בבני חיי ומזוני רויחי.
__________
1) תבוא כו, יז-יח.
2) חדא״ג לברכות ו, א. הובא באוה״ת תבוא ע׳ תתרנז. וראה גם ד״ה זה תש״ל פ״ב (לעיל ע׳ יג).
3) שה״ש ו, ג.
4) אבודרהם סדר תפילת ר״ה ופירושה פ״א. פע״ח שער (כד) ר״ה פ״א. ב״ח או״ח סתקפ״א ד״ה והעבירו. לקו״ת פ׳ ראה לב, א. ועוד – נסמן בסה״מ דרושי חתונה ע׳ ריח הערה 67.
5) סה״ש תש״ה ע׳ 122.
6) לקו״ש ח״ט ע׳ 297 ואילך. חכ״ד ע׳ 177. שם ע׳ 313 ואילך. וש״נ.
7) שה״ש ב, טז, וראה אוה״ת פ׳ ראה ריש ע׳ תשצא. שה״ש כרך ב ע׳ תקמג. ד״ה דודי לי תרכ״ז בתחילתו (סה״מ תרכ״ז ע׳ קצו). סד״ה אני לדודי עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תרנט). ד״ה הנ״ל ה׳ש״ת פ״א (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 151). סה״ש תש״ג ע׳ 177. ועוד.
8) הגש״פ פיסקא ויוציאנו. שם פיסקא מצה זו.
9) בראשית א, כו.
10) מב, א ואילך.
11) בראשית ב, ז.
12) סנהדרין צט, ב.
13) איוב ה, ז.
14) ראה אוה״ת וישב (כרך ה) תתקיא, א ואילך. ד״ה אר״א כל אדם לעמל נברא סה״מ תרפ״ט ע׳ 225 ואילך). לקו״ש חט״ו ע׳ 96 ואילך.
15) תדבא״ר רפי״ח.
16) ישעי׳ נא, טז.
17) ראה תו״א יתרו סז, ב.
18) תהלים קיט, קעב.
19) זח״ב כ, ב. עדר, ב. וראה גם שבת ל, ב. וש״נ.
20) הקדמת הזהר בתחילתה.
21) פע״ח שער (ה) עולם העשי׳ פ״ו. לקו״ת פ׳ ראה לג, ד.
22) אבות רפ״ה.
23) תהלים עו, ט. שבת פח, א.
24) תהלים קכא, ה.
25) קדושת לוי פ׳ נשא. וראה גם או״ת להה״מ
פ, ג (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן רסד). לקו״ת בלק עד, ג. ד״ה דרשו שנה זו (סה״מ עשי״ת-יוהכ״פ ע׳ סז ואילך). ועוד. וראה גם מקומות שבהערה 33.
26) אבות פ״א מ״ב.
27) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
28) שעהיוה״א פ״א.
29) תהלים קיט, פט.
30) ל׳ הכתוב – מלכים-א כב, מח. וראה אוה״ת ויצא (כרך ה) תתלט, ב. נצבים ע׳ א׳רא.
31) נוסח ברכות ק״ש של ערבית.
32) ר״ה טז, א. לד, ב.
33) לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סימן קצח (נ, סע״ג). או״ת קיב, ב (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תפ). וראה גם צוואת הריב״ש (הוצאת קה״ת) סימן קמב (כח, א). סה״ש תש״ג ע׳ 12. תש״ד ע׳ 23. ״היום יום״ יג אייר.
34) אבות פ״ב מ״א.
35) ראה פע״ח ושער הכוונות שער ר״ה. סידור האריז״ל במקומו. לקו״ת נצבים נא, ב. ובכ״מ.
36) בחיי וישב לח, ל. ר״פ בלק. שעהיוה״א רפ״ז. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״ב ע׳ קלח.
37) רמו, א.
38) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
39) ראה לקו״ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א-ב. ר״ה נח, א-ב. עטרת ראש בתחילתו.
40) ראה לקו״ת ר״ה נו, סע״ב ואילך.
41) סה״ש תש״ג ע׳ 177.
42) ראה ר״ה טז, ב.
43) פרשתנו ע׳ תתרנו ואילך. ע׳ תתרסח ואילך. ע׳ תתרעט ואילך. וראה גם ד״ה זה תר״ל (סה״מ תר״ל ע׳ רצ ואילך).
44) ג, א – ד״ה חטיבה.
45) איכ״ר פ״ב, כא.
46) איכה ב, יז.
47) אסתר ו, ח.
48) תהלים צג, א.
49) תהלים צה, ו. פדר״א פי״א. זהר ח״א רכא, ב. ח״ג ס״פ אמור (קז, ב).
50) בסופה.
51) ראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך עשרה מאמרות ועשרת הדברות. וש״נ.
52) ראה זח״ב קסא, סע״א ואילך.
53) ע״פ ישעי׳ סו, כב.
54) ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 782. ובכ״מ.
55) אוה״ת שם ע׳ תתרע.
56) ישעי׳ סג, א.
57) לקו״ת אמור לד, ד. שה״ש לה, ג. ובכ״מ.
58) ה, א. וראה לקו״ת שה״ש כב, א. כג, סע״ב ואילך.
59) ויצא כח, יב. זהר ח״א רסו, ב. ח״ג שו, ב. תקו״ז תמ״ה (פג, א).
60) ב״ר פס״ח, יב. וראה אוה״ת ויצא שם תתמא, ב ואילך.
61) ראה רמב״ם הל׳ תפלה פ״א ה״א-ב.
62) ב״ב י, א.
63) תהלים יז, טו.
64) יט, ג. כב, ד.
65) חולין ה, ב.
66) תהלים לו, ז.
67) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
68) ראה לקו״ת נצבים מד, ב. ובכ״מ.
69) המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פרק ע (ע׳ פב ואילך).
70) מספר קדושת לוי (ר״ה צו, א).
71) ע״ז ב, ב.
72) תהלים מז, ה. וראה סד״ה יבחר לנו תש״ג (סה״מ תש״ג ע׳ 35).
73) ע׳ 15.
74) משלי ו, כג.
75) בתחילתו.
76) סוטה כא, א.
77) ר״פ נצבים (כט, ט).
78) נצבים א.
79) קי, ב.
80) ברכות סד, א.
81) ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג (וביפ״ת שם).
82) רות ד, יח. ב״ר פי״ב שם. שמו״ר פ״ל, ג.
83) ויצא כח, יד.
84) שבת קיח, סע״א.
85) סד״ה לך אמר לבי ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 167). ה׳שי״ת (סה״מ תש״י ע׳ 285).
86) תהלים כז, ח.
87) ראה זהר ח״ג לב, א. ח״א רח, ב.
88) פרק נג (עד, א).
89) לקוטי לוי״צ לתניא שם (ע׳ כג-ד).
90) ברכות יז, ב.
91) ישעי׳ מו, יב.
92) מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ס״ע ר ואילך. ועם הגהות – בהקדמה לסליחות מנהג חב״ד.
93) דניאל ט, ז.
94) ראה ב״ר פמ״ד, כב.
95) אבות פ״א מי״ז.
96) עמוס ט, יא.
97) אגה״ק סימן ט (קיד, א).
98) ע״ז ג, א.
99) תנחומא נשא יא. ועוד.
100) יהושע א, ח. מנחות צט, ב.
101) מדרש תהלים עה״פ (א, ב) כי אם בתורת.
102) מגילה ו, ריש ע״ב.
103) תהלים קיט, יח.
104) ראה סנהדרין צג, ב.
105) ראה שבת י, א. וש״נ.
106) פרק א ואילך.
107) פרק ב.
108) נחמי׳ ט, ו.
109) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) ע׳ תמט. ובכ״מ.
110) ראה ב״ב נג, א. רמב״ם הל׳ מכירה פכ״ה ה״ד (מב״ב סה, א). הל׳ זכי׳ ומתנה פי״א הכ״ב (מב״ב עב, סע״א).
111) משלי טז, טו.
112) יומא עא, א.
[סה"מ דברים ח"ב ע' כט ואילך]
נדפס בסה״מ תשל״א ע׳ 531 ואילך.