בס״ד. ש״פ דברים, שבת חזון, ו׳ מנחם-אב ה׳תשל״ג
הנחה בלתי מוגה
זכור ה׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו1 [והנה הצ״צ2 מבאר את פסוקי המגילה איך שהם למעליותא, ובאופן נפלא, וכמו״כ מביא גם כ״ק מו״ח אדמו״ר בד״ה זכור ה׳ מה הי׳ לנו3 (שכתבו באידיש כדי שיגיע ענין זה בכל קצוי תבל, במקום גשמי וגם לכל הדרגות שבבני ישראל) פירוש הבעש״ט4] זכור ה׳ מה שנעשה ע״י המ״ה שבנשמה, הביטה וראה איך שהם מחרפים את נפשם (שהו״ע המסירות נפש) בשביל אהבת ישראל. ויש לומר השייכות לכללות הענין מה שאנו רוצים לומר בפסוק זה, דהנה אמרו חז״ל5 אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, וכיון שכל ענין הגלות הי׳ ע״י שהי׳ הענין של (שנאת) חינם, לכן אנו אומרים זכור ה׳ את המ״ה שבנשמתינו, שזהו ענין ונחנו מה6 – שהו״ע הביטול, כמבואר בלקו״ת7, וע״י ביטול זה באנו לאחדות, ועד שהוא באופן של חרפתינו, שמחרפים את נפשם בשביל אהבת ישראל, ועי״ז יושלל ענין הגלות.
והנה על פסוק זה יש ביאור מהצ״צ8, וכדרכו שמבאר כל ענין ע״פ פשט רמז דרוש וסוד, וכן יש ע״ז ביאורים מרבותינו שבכל הדורות, ובפרט בספר המאמרים תר״ל9 מכ״ק אדמו״ר מהר״ש (שחביבות מיוחדת לזה – כיון שנדפס לאחרונה, ובודאי שכל דבר הוא בהשגחה פרטית10), שיש בו מאמר עה״פ זכור ה׳ מה הי׳ לנו גו׳, ומביא ע״ז מה דאיתא בזהר11 שאמר ג״כ זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור12, וכן כתיב13 וזכור את בוראך בימי בחרותיך, דפירוש הפשוט הוא שיעשה תשובה ויתקן עצמו, בימי בחרותיך שאז הוא תוקף החיות, אמנם פירוש העיקרי הוא דימי בחרותיך קאי על בית המקדש שנקרא בית הבחירה14, וע״ז אומר זכור ימי בחרותיך, שיזכור את בית הבחירה בשעה שעמד על תילו. וטעם הזכירה הוא כמ״ש הצ״צ בשם הרמ״ז15, שע״י הזכירה ממשיכים ההשפעות ההמשכות והענינים, וכמו בהזכירה דיציאת מצרים, שעי״ז מכניעים את קליפת פרעה, ועד״ז ע״י הזכירה דימי בחרותיך שהו״ע בית הבחירה, פועלים שיושלל ענין הגלות, ובפרט שכאן צוה הקב״ה שיהי׳ זכרון זה, הרי שזה פועל לפי אופן של למעלה, עד ששולל לגמרי ענין הגלות, עד שלא יהיו צריכים לבקש מלמטה זכור ה׳ גו׳. וזהו גם מה שאומרים זכור ה׳ מה הי׳ לנו גו׳ לפי פירוש הבעש״ט, דע״י הזכירה כו׳ כנ״ל פועלים ענין הגאולה.
והנה כדי שיהי׳ בירור הניצוצות, לכן הי׳ צ״ל ירידת הגלות, דאחד מכם גולה לברברי׳ ואחד מכם גולה לסמטרי׳ כו׳16, והיות שהתורה היא תורת חסד17, הרי כל עניני׳ חסד18, וע״כ צריך לומר שירידה זו היא צורך עלי׳ שלאחרי זה באופן נעלה יותר. וזהו שמביא שם19 פירוש ב׳ בשם הבעש״ט בפסוק זה דזכור ה׳ גו׳, זכור ה׳ מה שנעשה להמ״ה שבהנשמה, הביטה וראה איך שהמ״ה שבהנשמה היא באופן של חרפה, שזהו ענין ראומה20 (ראו מ״ה21), שברצונו להראות את הביטול שבו, וגם התורה ומצוות שעושה הרי זה כדי שאחרים ידעו מזה, ואף שמבואר שראומה זהו באצילות – הרי זהו קליפה דאצילות, וזהו שאומר מה הי׳ לנו, דהיינו בחי׳ מ״ה דלעו״ז בחי׳ ראומה. ואף שרוצים לפעול ע״י אמירה זו שיוציאנו הקב״ה מהגלות, וא״כ למה אומרים ענין זה כאן – שהוא ענין של חסרון לכאורה. הנה בזה באים לומר שבאופן זה התקין הקב״ה את העולם, וכמבואר בגמרא22 לעולם ילמד אדם (או כהלשון במ״א23 לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות) אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הרי שכן הטביע הקב״ה בטבע העולם שהתחלת הלימוד הוא באופן שלא לשמה, וכן מבואר ברמב״ם סוף הלכות תשובה24 שיש כמה דרגות בישראל שבהם צ״ל הלימוד שלא לשמה, הרי שגם לכתחילה צ״ל אצלם הלימוד שלא לשמה, ועד למה שביאר כ״ק אדמו״ר הזקן25 לגבי הבל פיהן של תינוקות של בית רבן, שהוא הבל שאין בו חטא26, דסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר, ועולה (לא רק עד עולם העשי׳ החומרי, עולם העשי׳ הגשמי, עולם העשי׳ הרוחני, כי אם שהמלאכים מעלים ההבל של תינוקות של בית רבן) עד האצילות. וזהו שאומר הקב״ה אשר הרעותי27 שהקב״ה מתחרט כו׳28, דכל זה הוא להעלות גם דרגה הכי תחתונה. וזהו שאומרים זכור ה׳ מה הי׳ לנו גו׳, שכן הטביע הקב״ה בטבע העולם כו׳, ולכן אין זה ענין של חסרון.
ועד שגם להפירוש זכור ה׳ מה שנעשה להמ״ה שבנשמתינו, דאיזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו29, ופירש הרב המגיד30 (שהשנה היא שנת המאתים להסתלקותו31) כי עיקר האדם הוא הצלם דמות אדם שבו, וכמ״ש בזהר32 כשחי׳ דורסת את האדם בודאי נדמה לו כבהמה והלך ממנו דמות אדם מחמת העבירות שעשה, ואדם גימטריא מ״ה (הרי שאין זה רק בתור סגולה, אלא שכן הוא ע״פ הטבע. שכאשר חסר המ״ה שבנשמתו הרי הוא כבהמה, ויכולה החי׳ לשלוט בו). וזהו פירוש33 איזהו שוטה המאבד מ״ה שנותנים לו, רצונו לומר צלם אדם גימטריא מ״ה (בחי׳ ונחנו מ״ה שהו״ע הביטול), שנותנים לו מהעולמות העליונים, ונקרא שוטה כי אבד זה מחמת שטות, כי אין אדם עובר עבירה אלא א״כ נכנס כו׳34 (דע״י כי תשטה אשתו35 נעשה פירוד בין איש לאשתו, והרי הוא מאבד את המ״ה שבנשמתו). ויש לומר שהרב המגיד רוצה לדייק במה שמסיים אלא אם כן נכנס כו׳, דהיינו שאין זה בהאדם מצד עצמו, אלא שזה נכנס בו.
עוד פירוש מביא36 בפסוק זה, שזהו פירוש הפשוט, זכור ה׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו, שהו״ע וחרפת אלמנותיך37, שעכשיו בגלות נקראת כנס״י בשם אלמנה. דהנה מבואר בגמרא38 אלמנה על שם מנה, דבתולה כתובתה מאתים ואלמנה כתובתה מנה. והנה לכאורה לשון אלמנה היינו בחי׳ אל מנה, היפך ממנה. ומבאר שם ע״פ מ״ש39 ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים, שהמאה שערים הוא נו״ן שערי בינה, איך שהנו״ן שערי בינה הם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ובסך הכל הם מאה שערים. וזהו מ״ש40 לך ה׳ הגדולה, לך הוא בגימטריא נו״ן41, ואח״כ כתיב כי כל בשמים ובארץ, כל בגימטריא נו״ן41, כי לך הוא מלמטה למעלה וכל הוא מלמעלה למטה. ויש לקשר זה עם פירוש האריז״ל (שאתמול ערב שבת קודש שבת חזון – הי׳ יום ההילולא שלו42) בלקוטי תורה שלו, עה״פ43 ויתעבר ה׳ בי למענכם, שקודם שחטאו ישראל הי׳ משה בתכלית השלימות, והי׳ משיג שער הנו״ן של נו״ן שערי בינה, וכשחטאו ישראל הי׳ ותחסרהו מעט מאלקים44, שנעלם ממנו הא׳, ולאחרי זה ביום הסתלקותו – הרי נאמר45 ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו – נו״ן בו, שנכנס הנו״ן בשמו (משה) ונעשה נשמה. וזהו גם מ״ש הרב המגיד46 דמשה רבינו ע״ה השיג בחייו מ״ט שערי בינה, אבל שער החמשים לא אתייהב למשה, וביום הסתלקותו השיג שער החמשים, שזהו גילוי שאינו יכול להתגלות כי אם בצאת הנשמה מהגוף, וצריך עיון איך יתאים זה עם המבואר לעיל מלקו״ת האריז״ל שלפני החטא הי׳ אצלו שער הנו״ן, שהרי הי׳ אז נשמה בגוף. וזהו אל מנה, דהיינו שחסר אצלו שלימות העבודה דמאה שערים, אלא שעכ״ז אומרים היתה כאלמנה47 (בכ׳ הדמיון), כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור עלי׳48. וזהו זכור ה׳ מה הי׳ לנו הביטה וראה את חרפתינו – חרפת אלמנותיך, ואין זה שרוצים ח״ו לומר בזה חסרון על בני ישראל, אלא שעי״ז רוצים לעורר ענין נעלה יותר, וכמבואר49 בענין אבי ואמי עזבוני והוי׳ יאספני50, דאבי ואמי עזבוני קאי על חכמה ובינה, וע״י שהם עזבוני הנה והוי׳ יאספני, דקאי על עצמות ומהות, וזה לוקח גם את עצם הנשמה שלמטה.
וזהו התיווך בין שני פירושים הנ״ל בזכור הוי׳ מה הי׳ גו׳, דע״י שחסר הנו״ן שערי בינה שזהו ענין חרפת אלמנותיך, הנה זה גופא מביא לפירוש הבעש״ט זכור מה שנעשה ע״י המ״ה שבנשמה, הביטה וראה איך שהם מחרפים את נפשם (שהו״ע המסירות נפש) בשביל אהבת ישראל, וזהו מ״ש51 והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, אפילו (ובפרט52) מהדור דעקבתא דמשיחא53, מפני המסירות נפש שלהם כנ״ל. וזהו הביטה וראה את חרפתינו, דקאי על זמן הגלות, ולכן אומר הלשון הביטה שהבטה הוא מרחוק דוקא54, שהו״ע חרפת אלמנותיך כנ״ל, דעי״ז שיוצאים מענין חרפת אלמנותיך, וגם מענין המ״ה שבנשמה כשהוא באופן של ראומה, ומגיעים למסירות נפש בשביל אהבת ישראל, פועלים שיהי׳ כן גם מלמעלה למטה מדה כנגד מדה55, אהבתי אתכם אמר הוי׳56, בגאולה האמיתית והשלימה – בתכלית השלימות, וכמבואר בהתחלת שני ספריו של הרב המגיד (מגיד דבריו ליעקב לקוטי אמרים, ואור תורה31) שזהו כמשל האב המצמצם את עצמו בשביל בנו הקטן, דהיינו שאינו צריך לחכות עד שיגדל הבן, כי אם באופן שהוא עכשיו הרי הוא מתגלה אליו כפי אופנו, דהיינו שתהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה – באופן של מיד, כיון שאין צריך לחכות כנ״ל, ויקום איש מבית דוד כו׳, וילחום מלחמת ה׳ וינצח, ויבנה בית המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל57, ומלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים58.
__________
1) איכה ה, א.
2) רשימות על מגילת איכה ע׳ 5 ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳לד ואילך. וראה גם ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ד (סה״מ דברים ח״א ע׳ כ ואילך).
3) סה״מ אידיש ע׳ 212. וראה גם ד״ה אלה מסעי תשי״ג (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שפח ואילך). ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ו פ״ח (סה״מ דברים שם ע׳ מט).
4) נדפס גם בכש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן סו (פו, ב).
5) יומא ט, ב.
6) בשלח טז, ז-ח.
7) פינחס עו, ריש ע״ב.
8) אוה״ת שם ע׳ א׳פה.
9) סה״מ תר״ל ע׳ רכח. וראה גם ד״ה זה דש״פ דברים תרל״ג. מקומות שבהערה 36.
10) ראה כש״ט שם סימן קיט (צט, סע״ב) ואילך. וש״נ.
11) ר״פ בחוקותי (ח״ג קיב, א).
12) מיכה ו, ה.
13) קהלת יב, א.
14) ראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 83. וש״נ.
15) לזהר שם.
16) שהש״ר פ״ב, ח (ב).
17) ל׳ הכתוב – משלי לא, כו.
18) תניא ספ״ד.
19) סה״מ אידיש שם.
20) וירא כב, כד.
21) ראה לקו״ת תזריע כג, ד. בהר מג, א. מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תנד. וש״נ.
22) ראה ירושלמי חגיגה פ״א ה״ז.
23) פסחים נ, ב. וש״נ. רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ג ה״ה. הל׳ תשובה פ״י ה״ה. טושו״ע יו״ד סרמ״ו ס״כ. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג.
24) שם.
25) קו״א ד״ה להבין מ״ש בשער היחודים (קנה, א).
26) שבת קיט, ב.
27) מיכה ד, ו.
28) סוכה נב, ב. ירושלמי תענית פ״ג סה״ד. נתבאר בלקו״ש חכ״ד ע׳ 167 ואילך.
29) חגיגה ד, א.
30) לקו״א (הוצאת קה״ת) סימן כב (ח, א). או״ת קג, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן תכג). הובא באוה״ת ויחי שצ, סע״א-ב.
31) ראה שיחת ש״פ וישלח, י״ט כסלו שנה זו (שיחות קודש תשל״ג ח״א ע׳ 150 ואילך).
32) ראה זח״א יג, ב. קצא, רע״א. וראה שבת קנא, ב.
33) לקו״ת מסעי צא, ג. פ׳ ראה לג, א. וראה לקו״ש ח״א ע׳ 103.
34) סוטה ג, א.
35) נשא ה, ב.
36) סה״מ תר״ל שם (ס״ע רלב ואילך). וראה גם ד״ה היתה כאלמנה תרל״ד (סה״מ תרל״ד ע׳ רפ). ד״ה איכה תרמ״ט (סה״מ תרמ״ט ע׳ תסט). ד״ה זה עטר״ת (סה״מ עטר״ת ע׳ תקסא). ד״ה אלה מסעי שבהערה 3 (סה״מ במדבר שם ע׳ שצד).
37) ישעי׳ נד, ד.
38) כתובות י, ב. וראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים ערך אלמנה.
39) תולדות כו, יב.
40) דברי הימים-א כט, יא.
41) ראה זח״ג קנה, א. תקו״ז בהקדמה (ב, ב). ועוד.
42) נסתלק ה׳ מנ״א של״ב (שעה״ג להחיד״א בערכו. ובכ״מ). וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 251. וש״נ.
43) ואתחנן ג, כו.
44) תהלים ח, ו.
45) ברכה לד, א.
46) לקו״ת במדבר יב, א ואילך. וראה סה״מ פסח ח״ב ע׳ ס. וש״נ.
47) איכה א, א.
48) תענית כ, א. סנהדרין קד, סע״א. וראה לקו״ש ח״ט ע׳ 147 הערה 38.
49) לקו״ת דרושים לשבת שובה סז, א.
50) תהלים כז, י.
51) בהעלותך יב, ג.
52) ראה סה״מ עטר״ת ע׳ תסד.
53) תו״א שמות נב, ב. סה״מ תרצ״ז ס״ע 298 ואילך. וש״נ.
54) איכ״ר פ״ה, א.
55) ל׳ חז״ל – שבת קה, ב. וש״נ.
56) מלאכי א, ב.
57) ראה רמב״ם הל׳ מלכים פי״א ה״ד.
58) ישעי׳ יא, ט. הובא בדרושים שבהערה 36 (סה״מ תר״ל ע׳ רלג. תרל״ד ע׳ רפב. עטר״ת ע׳ תקסא).
[סה"מ אב-אלול ע' לב ואילך]
כעין שיחה. נדפס בסה״מ תשל״ג ע׳ 455 ואילך.