בס״ד. אור ליום ג׳ פ׳ בהעלותך, ערב חג השבועות ה׳תשד״מ
הנחה בלתי מוגה
וספרתם לכם ממחרת השבת גו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום1, וידוע דיוק רבותינו נשיאינו בזה2, למה מודגש בפסוק זה ענין השבת, אף שהכוונה אינה ליום השבת דוקא. דמ״ש ממחרת השבת הכוונה היא ממחרת יום טוב ראשון של פסח3, וא״כ למה נאמר ממחרת השבת. וכן מ״ש שבע שבתות תמימות תהיינה הכוונה היא לשבעה שבועות (כמ״ש במ״א4 שבעה שבועות תספר לך), ולמה נקט לשון שבתות. ועד״ז מ״ש עד ממחרת השבת השביעית הכוונה היא למחרת השבוע השביעי כו׳.
ולהבין כל זה יש להקדים תחילה ביאור ענין ספירת העומר בכלל. דהנה התחלת ספירה זו היא ממחרת השבת, ממחרת יום טוב ראשון של פסח שהוא יום יציאת מצרים, וסיומה הוא (כמ״ש תספרו חמישים יום) ביום חג השבועות זמן מתן תורתנו. ונמצא שיש כאן ג׳ ענינים. א׳ יציאת מצרים, ב׳ ספירת ז׳ השבועות, ג׳ זמן מתן תורתנו. ושלושת ענינים אלו קשורים זה לזה. שהרי מטרת וכוונת יציאת מצרים היתה מתן התורה, כמ״ש5 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, היינו שמתן תורה הוא תנאי ביציאת מצרים. והקשר שביניהם הוא ע״י הימים שבינתיים, ימי הספירה. וכדאיתא במדרש אגדה הובא בר״ן6 ובביאור טעמי המצוות להרמב״ם ז״ל (במורה נבוכים שלו7), שענין הספירה הוא מחמת תשוקתם של ישראל בצאתם ממצרים לבוא אל מתן וקבלת התורה, דמשום זה ספרו כל יום שעבר מיציאת מצרים עד מתן תורה, להורות על תשוקתם הרבה לקבלת התורה. דמכל זה מובן, שאף שג׳ ענינים אלו הם ג׳ ענינים שונים, מ״מ יש קשר ביניהם ובאים בסדר זה דוקא, בתחילה יציאת מצרים ואח״כ ספירת העומר ואח״כ מתן תורה. ועוד זאת, דיציאת מצרים היא ההכנה לספירת העומר ושניהם יחד הם הכנה למתן תורה, כי ענין ספירת העומר הוא המקשר את כל הימים עם מתן תורה מתחיל מהיום הראשון שהוא ממחרת יציאת מצרים. ובפרט ע״פ מה דאיתא במדרש8 דמה שחג השבועות נקרא בשם עצרת הוא משום שהוא עצרת דחג הפסח כשם ששמיני עצרת הוא עצרת דחג הסוכות9, דמזה מובן, שכשם ששמיני עצרת הנה חוץ מהענינים דפז״ר קש״ב10 שבהם הוא רגל בפני עצמו, הרי הוא המשך וענין אחד עם ימי הסוכות, שהם שמונה ימים, הנה עד״ז הוא בנוגע לעצרת דחג הפסח, שזה שהוא עצרת מורה שכל הימים שבינתיים הם המשך אחד ונקודה אחת.
והנה כתיב11 אדם לעמל יולד, ומזה מובן שכל הענינים דלעיל יש בהם הוראה בעבודת האדם לקונו, ובפרט בבני ישראל שנקראו אדם12 על שם אדמה לעליון13. והיינו, דבעבודת האדם ישנם ג״כ ג׳ הענינים דיציאת מצרים וספירת העומר ומתן תורה, דנוסף לזה שהם ג׳ ענינים נפרדים, יש בהם ג״כ ענין זה מה שהם באים יחד בהמשך אחד ובסדר הנ״ל, ועד שג׳ עבודות אלו נעשים נקודה אחת. וענינים אלו בעבודה ישנם במעשה בפועל, דהמעשה הוא העיקר14, והיינו שגם במעשה ניכר מאי בינייהו ולמאי נפקא מינה. ועוד זאת, דמכיון שענין יציאת מצרים וקבלת התורה הי׳ לכל ישראל למקטנם ועד גדולם, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך15, מובן שג׳ עניני עבודה אלו אינם עניני עבודה השייכים רק ליחידי סגולה או עניני עבודה השייכים רק לחוטב עציך, אלא הם שייכים לכל אחד ואחת מישראל, כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳, וכל אחד ואחד במסילתו יעלה, אבל תוכן העבודה אחד הוא שכולל את כל ג׳ הענינים הנ״ל דיציאת מצרים וספירת העומר ומתן תורה.
וביאור ג׳ אופני עבודה אלו בקצרה, הנה תוכן ענין יציאת מצרים בפשטות הוא היציאה ממצב של מצרים ערות הארץ, וכמ״ש16 כי ברח העם, שבנ״י ברחו ממצרים. ובעבודת האדם היינו17 ענין סור מרע18, שלילת מצב בלתי רצוי, ששלילה זו צריכה להיות באופן של בריחה כו׳. ואף שבכללות עבודה זו שייכת למצוות לא תעשה, שענינם דחיית הרע, הנה באמת ישנו ענין זה גם בעבודה דעשה טוב18. שהרי בכל דבר ודבר שהאדם עושה יש בו ב׳ התנועות דשלילה וחיוב, שעושה דבר זה ובזה גופא שולל את הפכו. וזהו תוכן העבודה הראשונה דיציאת מצרים, ענין שלילת הדברים הבלתי רצויים, ובלשון החסידות הוא ענין אתכפיא סטרא אחרא, כפיית הרצונות הבלתי רצויים. וגם בדרגא גבוהה יותר, יציאת מצרים הוא ענין יציאה ממיצרים וגבולים, גם מיצרים וגבולים דקדושה, שגם תוכן עבודה זו הוא שלילת המיצרים וגבולים.
והנה אופן עבודה זה, מכיון שתוכנו וענינו הוא שלילה בלבד, לפיכך אופנו הוא בדרך של תנועה אחת, וכמו שהי׳ ביציאת מצרים שיצאו כהרף עין19, כי השלילה היא נקודה אחת20. אמנם העבודה שלאחרי זה היא שלימות הסור מרע, ועד לאופן דועשה טוב, מעשה באופן חיובי. ועבודה זו בהכרח שתהי׳ באופן של התלבשות, ולפיכך היא בפרטיות בכל הדרגות וכו׳. ומשום זה ספירת העומר ענינה הוא לספור שבעה שבועות, שכנגד שבע המדות. דזהו עיקר עבודת האדם, בכל לבבך21, בז׳ המדות שבלב, וכמבואר בתניא22 ובכמה דרושים23 שעיקר עבודת האדם היא במדות שבלב. דהמדות הם במספר ז׳ כנודע, וכל אחת מהן נחלקת בפרטיות יותר לז׳, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. וזהו תוכן העבודה דספירת העומר, שהולך בעבודתו מדרגא לדרגא (כי תפסת מרובה לא תפסת24) ובכל יום ויום מברר עוד מדה וכו׳ עד שמגיע לשלימות העבודה. ועוד זאת, שבעבודת כל יום יש לו גם את הענין שבימים שלפניו, דמשום זה25 נוסח ספירת העומר הוא היום שני ימים היום שלשה ימים כו׳ ולא היום יום שני יום שלישי כו׳, כי בכל יום ויום הרי הוא מעלה גם את כל הימים שלפני זה, ועד שבא ליום האחרון ואומר היום תשעה וארבעים יום (ולא היום יום הארבעים ותשעה), משום שביום זה הוא גומר לברר את כל מדותיו בשלימות.
והנה אחר סור מרע ועשה טוב כתיב בקש שלום18. וזהו החידוש שבמתן תורה, ענין השלום. וביאור הענין הוא, דהנה בשעת מתן תורה לא הי׳ עיקר החידוש מה שנתגלו ענינים חדשים, תורה ומצוות. וכמובן מפשטות הכתובים, ומפורש בגמרא ובמדרשים (שרוב סודות התורה גנוזים בהן26) שגם לפני מתן תורה הי׳ ענין לימוד התורה וקיום המצוות בישראל. ובלשון המשנה27 והגמרא28 קיים אברהם אבינו את התורה כולה עד שלא ניתנה. והיינו שלא רק למד ולימד תורה אלא גם קיים את התורה, וכמובא בגמרא שאפילו עירובי תבשילין קיים, שזהו ענין של מעשה בפועל. אלא עיקר החידוש דמתן תורה בפשטות הי׳ ירידת ה׳ על הר סיני. וכדאיתא במדרש29 שלפני מתן תורה היתה הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובשעת מתן תורה הי׳ ביטול הגזירה, עליונים ירדו למטה ואני המתחיל וירד ה׳ על הר סיני30, וזה פעל גם בתחתונים, שתחתונים יעלו למעלה. וענין זה פועל גם שינוי במצוות, דלפני מתן תורה כל המצוות שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך31. דענין זה נוגע גם להלכה בפועל32, דלפני מתן תורה לא פעלו המצוות קדושה בחפץ שבו נעשתה המצוה (חוץ ממצוות מסויימות), וזה נוגע לגבי ענין שבועה בנקיטת חפץ של קדושה כו׳. משא״כ לאחר מתן תורה הנה לא רק ספר תורה ותפילין נעשו חפצי קדושה אלא גם שאר החפצים שבעולם שעל ידם עושים מצוה, הם נעשים חפצי קדושה כו׳33. וזהו מ״ש הרמב״ם34 (מהספרי35) שהתורה ניתנה לעשות שלום בעולם.
ובכל זה יובן מה שמודגש כאן בספירת העומר ענין השבת. דהנה ע״פ המבואר לעיל מובן, שתוכן ענין ספירת העומר הוא הפעולה החיובית דעשה טוב הבאה אחרי השלילה דסור מרע. וזהו גם כללות ענין השבת, שענינו הוא טוב. וכנודע שענין ההבדלה בין טוב להפכו כפי שהוא בזמן הו״ע ההבדלה בין יום השבת לימות החול. דחול ענינו הוא היפך הקודש, משא״כ שבת קודש הוא בחי׳ קדש36 מלה בגרמי׳37. וזהו מה ששבת עיקרו עונג כמ״ש38 וקראת לשבת עונג, ועד שהאדם מוסיף עונג בהשבת ע״י עבודתו (כמובא במ״א39 בביאור לשון הכתוב וקראת לשבת עונג, שהאדם קורא וממשיך עונג בתוך השבת, וכן בלשון רז״ל40 כל המענג את השבת, שהאדם מענג ומוסיף עונג בהשבת נוסף על העונג שבה מצד עצמה), דבכללות זהו ענין עשה טוב. ומלבד זה, הנה כשם שספירת העומר באה אחרי יציאת מצרים, עד״ז בא השבת בהמשך וכתוצאה מעבודת ימות החול, כמאמר41 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואדרבה, ענין העונג שבשבת שהוא עיקר השבת (כנ״ל), בא ע״י הטירחא בערב שבת. ובעבודת האדם היינו, שהעבודה דימות החול היא בבחי׳ סור מרע, בחי׳ יציאת מצרים, וכדברי הרמב״ן42 שמצוה לזכור את השבת בכל יום מימות החול. ולכן, כשם שיציאת מצרים היא ההקדמה לספירת העומר, כך עבודת ימות החול היא הקדמה לשבת. ועוד זאת, שביום השבת מתעלים עניני ימות החול, כמ״ש43 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, שביום השבת נעשה ענין העלי׳ והכליון של השמים והארץ וכל צבאיהם מלמטה למעלה, ממצב של חול למצב של שבת, ועד לאופן של תענוג (כמבואר במ״א44 שלשון ויכולו הוא גם לשון תענוג, חמדת ימים אותו קראת45). וזהו תוכן העבודה דספירת העומר, ועשה טוב, לברר את המדות ולהעלותם לקדושה, ולפיכך נקראת עבודה זו בשם וספרתם לכם שבע שבתות דוקא. וע״י שלימות עבודה זו באים ממחרת השבת השביעית לגילוי בחי׳ מתן תורה, ענין השלום, כנ״ל.
והנה עשיית השלום בעולם בשעת מתן תורה היתה ע״י ישראל דוקא. וכדאיתא במדרש46 שלפיכך נקראים ישראל שולמית שעושים שלום ביני לבין עולמי. ועד״ז אופן השראת השכינה שנתחדש במתן תורה, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים47, נפעל ג״כ ע״י ישראל. שהרי ענין ושכנתי בתוכם48 נעשה ע״י ישראל, ובפרטיות יותר ידוע מארז״ל49 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו״א מישראל, והיינו שהמשכת והשראת השכינה בתוך העולם נעשית ע״י ישראל דוקא. ועד״ז מתן תורה בפשטות הי׳ ע״י ההכנה דבנ״י שאמרו נעשה ונשמע50 והקדימו נעשה לנשמע51. וישראל הם בבחי׳ עבדיו של מקום (כעבדא קמי מרי׳52), ועוד זאת שישראל נקראו בנים למקום53. והיינו54 שהם כמו בן כפי שהוא במחשבת האב. דבגשמיות הנה הבן הוא מציאות נפרדת מן האב, דלפיכך אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת55, משא״כ בנוגע למעלה ידועה תורת הרב המגיד (בתחילת ספריו אור תורה56 ולקוטי אמרים57 שנסדר ע״י תלמידיו) שאין הבן דבר נפרד ח״ו מן האב, אלא הוא נמצא במחשבת מוח האב כביכול, דהיינו דגם כפי שהוא גדל אח״כ ובא לתכלית שלימות כו׳ הנה ענין זה גופא נמשך כבר במחשבת האב בתחילה, בפנימיות ותוכיות של האב. ומכל זה מובן איך שענין מתן תורה פועל את השלום בעולם על ידי ישראל דוקא שהם חד עם קוב״ה.
ויש לומר שזהו החידוש דמתן תורה בנוגע לישראל, מה שישראל הם חד עם קוב״ה, דהנה במתן תורה כתיב58 וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר [דדברים אלו כוללים את כל התורה כולה (כדאיתא בירושלמי59 שזה כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש), ובמילא הרי זה כולל את העולם כולו שהרי קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא60], שהחידוש בזה הוא שהי׳ באופן דלאמר, היינו שפעל בישראל שבכל מקום ובכל זמן שלומדים ענין בתורה הרי זה באותו אופן כמו שהי׳ וידבר אלקים, גילוי והשראת השכינה וכו׳. ובלשון הכתוב61 אדנ-י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, היינו שפיו של האדם הלומד יגיד וימשיך את דברי הקב״ה, ובלשון הידוע62 שכינה מדברת מתוך גרונו. והיינו, דענין לאמר הוא נתינת כח שאח״כ כל הלומד תורה אין זה רק כאילו הוא חוזר על דברי הקב״ה, אלא הם הם דברי הקב״ה כפי שנאמרו בסיני, כי ישראל וקוב״ה כולא חד.
ויהי רצון, שבעמדנו בסיום עבודת שבע שבתות תמימות תהיינה, היינו לא רק שבעה שבועות אלא שבע שבתות, שעשו מימות החול עניני שבת קודש (שלמעלה גם מיום טוב הנקרא מקרא קודש כדאיתא בזהר63), נבוא למעלה מזה אל הגילוי דזמן מתן תורתנו. כי אף ששבת הוא קדש מלה בגרמי׳, עדיין הוא בחי׳ מלה. משא״כ ממחרת השבת השביעית הגילוי הוא למעלה מזה, כי אז הוא גילוי דמתן תורה, וידבר גו׳ לאמר, ופי יגיד תהלתך, עד לשכינה מדברת מתוך גרונו, ולמעלה מזה, דישראל ע״י אורייתא נעשים כולא חד עם קוב״ה. וכן תהי׳ לנו, לכל אחד ואחת מישראל ע״י העבודה דשבעה שבועות תספר לך באופן דשבע שבתות תמימות תהיינה, ונלך לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות כלשון רבותינו נשיאינו64. ואח״כ יומשך ענין זה על כל השנה, שהרי התורה היא נצחית65, ולכן אין היא משתנית ע״י ההמשך שלה, לא מצד המשך הזמן ולא מצד המשך המקום, ובכל מקום התורה היא דבר ה׳, הלא כה דברי גו׳66, בכל מקום ובכל זמן במשך כל השנה כולה. ותהי׳ שנת תורה ושנה של בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם67, ויקויים מ״ש אח״כ ונתתי שלום בארץ68, ואולך אתכם קוממיות69, בקומה זקופה70, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) אמור כג, טו.
2) אוה״ת אמור (כרך ג) ע׳ תתסח. המשך תרס״ו ע׳ ריב. סה״מ תרע״ח ע׳ שיט. ובכ״מ.
3) ראה מנחות סה, א ואילך.
4) פ׳ ראה טז, ט.
5) שמות ג, יב.
6) סוף פסחים.
7) ח״ג פמ״ג. וראה לקו״ש חכ״ב ע׳ 114. וש״נ.
8) ראה תנחומא פינחס טו. שהש״ר פ״ז, ב.
9) ראה רמב״ן אמור כג, טו.
10) יומא ג, א.
11) איוב ה, ז.
12) יבמות סא, רע״א. ב״מ קיד, ריש ע״ב. כריתות ו, ב.
13) עש״מ (להרמ״ע מפאנו) מאמר אכ״ח ח״ב סל״ג (קצג, ב). של״ה ג, א. כ, ב. רסח, ב. שא, ב. ועוד.
14) אבות פ״א מי״ז.
15) ל׳ הכתוב – ר״פ נצבים (כט, ט-י).
16) בשלח יד, ה.
17) ראה תניא פל״א. ובכ״מ.
18) תהלים לד, טו.
19) ראה מכילתא ופרש״י בא יב, מא.
20) ראה גם לקו״ש חט״ו ע׳ 227 ואילך. וש״נ.
21) ואתחנן ו, ה.
22) ראה ד״ה וארא אל אברהם תשמ״ה (סה״מ שמות ח״א ע׳ ריח). וש״נ.
23) ראה ד״ה אל תצר את מואב לאדהאמ״צ (מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א בתחלתו). ובכ״מ.
24) ר״ה ד, ב.
25) ראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 271. ובכ״מ.
26) ראה אגה״ק סכ״ג.
27) קידושין פב, א.
28) יומא כח, ב.
29) תנחומא וארא טו. שמו״ר פי״ב, ג.
30) יתרו יט, כ.
31) שה״ש א, ג. שהש״ר פ״א, ג (א). ראה ד״ה וכל העם תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ קסד ואילך). תש״ו (סה״מ תש״ו ע׳ 94 ואילך). ד״ה קדש ישראל להוי׳ תשח״י (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רעח). לקו״ש חט״ו ע׳ 75 ואילך.
32) ראה בכ״ז לקו״ש חט״ז ע׳ 212 ואילך. וש״נ.
33) ראה שערי אורה שער הפורים נו, א ואילך. עז, ב. סה״ש תורת שלום ע׳ 4. סה״מ תש״ט ע׳ 148 הערה 4. לקו״ש חי״ב ע׳ 135.
34) הל׳ חנוכה בסופן.
35) נשא ו, כו.
36) ראה זח״ג צה, א.
37) זהר שם צד, ב.
38) ישעי׳ נח, יג.
39) ד״ה יו״ט של ר״ה דליל ער״ה תשמ״ג פ״ג (סה״מ ראש השנה ע׳ שלח). ובכ״מ. וראה גם לקו״ת שמע״צ פג, ד. המשך תער״ב ח״ב ריש ע׳ א׳קכו. ועוד.
40) שבת קיח, ב.
41) ע״ז ג, א.
42) יתרו כ, ח. וראה לקו״ש חט״ז ע׳ 232. וש״נ.
43) בראשית ב, א.
44) אוה״ת עה״פ (כרך א מב, ב ואילך. כרך ג תקח, א ואילך).
45) נוסח תפלת העמידה דשבת.
46) שהש״ר פ״ז, ו.
47) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
48) תרומה כה, ח.
49) ראה ראשית חכמה שער האהבה פ״ו קרוב לתחלתו (ד״ה ושני פסוקים). אלשיך תרומה שם. של״ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב.
50) משפטים כד, ז.
51) ראה שבת פח, א.
52) שבת י, א. זח״ג רכג, א.
53) אבות פ״ג מי״ד.
54) ראה תניא פ״ב (ו, ב).
55) ב״מ לג, א (במשנה). לקו״ת ר״ה סב, ד. ד״ה שלום רב תשל״ח פי״א (סה״מ נ״ך-מאחז״ל ע׳ צז). ועוד.
56) א, א (בהוצאת קה״ת, תש״מ ואילך – סימן א). ב, ג-ד (סימן ו).
57) ס״א (ה, א).
58) יתרו כ, א.
59) שקלים פ״ו ה״א. וראה מגילה יט, ב. הנסמן בלקו״ש חי״ט ע׳ 252.
60) זח״ב קסא, א-ב.
61) תהלים נא, יז.
62) ראה זח״ג רלב, ב. שם ז, א. רסה, סע״א. שו, ב. ועוד – נסמן בסה״מ במדבר ח״א ע׳ שלו.
63) ח״ג צד, א. וראה לקו״ש חט״ז ע׳ 189. וש״נ.
64) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1307. ח״ח ע׳ 272. חי״ג ע׳ 158. ועוד.
65) תניא רפי״ז.
66) ירמי׳ כג, כט.
67) בחוקותי כו, ג.
68) שם, ו.
69) שם, יג.
70) פרש״י עה״פ.
[סה"מ ימי הספירה ע' לג ואילך]
נדפס בסה״מ תשד״מ ע׳ קנה ואילך. התוועדויות תשד״מ ח״ג ע׳ 1874 ואילך.