בס״ד. ל״ג בעומר ה׳תשמ״ה
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין רשב״י, שמצינו בזהר ששיבחו אותו בשבחים נוראים כמו שאמרו שם1 ר׳ יהודה הוה קרי לי׳ שבת, וכן מצינו פעם בזהר2 שאמרו מאן פני האדון ה׳3 דא רשב״י, שלכאורה הוא פלא. ומבאר בזה כ״ק אדמו״ר מהר״ש (בעל ההוראה דלכתחילה אַריבער4) במאמר דל״ג בעומר (בהמשך והחרים תרל״א5) שיובן זה בהקדם מה שאמרו רז״ל6 לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחילה ואח״כ יתפלל, דלכאורה זהו ג״כ פלא מהו ענין השבחים שמשבחים את הבורא ית׳ בכמה וכמה תוארים ושבחים, ומה תופס מקום אצלו ענין השבח, דמי ידמה לו ומי ישווה לו, ואיך אפשר שהשבחים שמשבחים אותו יהיו נוגעים לו או משנים או מחדשים איזה דבר בו ית׳. גם מדייק שם במארז״ל הנ״ל, שלפני התפילה צ״ל סידור שבחו של מקום, דלכאורה מה ענין זה אצל זה, דתפילה היא מצות עשה מן התורה לבקש צרכיו שהוא צריך להם7, היינו שיש ציווי ונתינת כח מלמעלה להתפלל, ומה ענין השבחים לכאן, ובפרט הקדמת השבחים אל התפילה.
ומבאר שם ענין השבחים שלמעלה [דיש לומר (לפענ״ד) שביאור זה מיוסד על מאמר כ״ק אדמו״ר הזקן (הנחת כ״ק אדמו״ר האמצעי) הנדפס בהוספות לתורה אור8], דמכיון שהוא ית׳ אינו בערך כלל אל העולמות והמקבלים, ורוצים לפעול בו ית׳ רצון חדש והמשכה חדשה ע״י התפילה, לזאת יעצו חז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל להיות כי ע״י סידור שבחו של מקום עי״ז יתעוררו רחמיו וחסדיו וכו׳. ועפ״ז יובן גם ענין השבחים שהיו משבחים את רשב״י, כי גם ברשב״י הי׳ מעין הענין דבקשת צרכים ותפילה, ולזה הי׳ צריך להיות לפני זה ענין השבחים ששבחוהו, כי גם הוא הי׳ מובדל שלא בערך מהמקבלים (ועד שמדמים בתורה (במאמר זה) השבח שלו עם שבחו של מקום, היינו שהאין ערוך שלו הוא בדוגמת האין ערוך שלמעלה), ולפיכך צריך לענין השבחים. ויובן זה ע״פ מאמר כ״ק אדמו״ר הצ״צ9 על מאמר הזהר10 [שהוא ספרו של רשב״י, כמאמר רעיא מהימנא לרשב״י11 והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע12 בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר (דמטעם זה התחלת התיקוני זהר והזהר היא בפסוק זה והמשכילים יזהירו גו׳)] זמנא חדא הוה צריכא עלמא למיטרא ובאו תלמידי רשב״י אצל רשב״י וע״י שדרש בפסוק13 הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד עי״ז ירד המטר. ומבאר שם הטעם שבאו התלמידים אליו, ואיך שע״י אמירת התורה פעל רשב״י את ירידת הגשם והמטר בעולם. דיש לומר שזהו ענין בקשת הצרכים אצל רשב״י. ולפני זה הי׳ ג״כ ענין סידור שבחיו של רשב״י. כי אף שלא מצינו בזהר שם על אתר על דבר אריכות השבחים, מ״מ מובן שענין זה בא בהמשך וכתוצאה מהשבחים. וכמובן מהביאור הנ״ל (בתו״א שם ובהמשך והחרים שם) דענין הקדמת השבחים אינו נוגע בכל פעם ופעם, אלא שע״י שמשבחים אותו פעם אחת פועלים בו הקשר עם מבקשי הצרכים, ואין הכרח אח״כ לחזור ולשבחו ע״י יגיעה וכו׳ (ובפרט אם זהו אחרי משך זמן קצר), דמכל זה מובן ענין הקדמת סידור שבחיו של רשב״י אל בקשת הצרכים ממנו.
ובזה יובן גם ענין פרטי השבחים שהיו משבחים את רשב״י, דר׳ יהודה קרי לי׳ שבת וגם אמרו מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י, כי גם בשבחים אלו מודגש ענין ההמשכה ממקום מובדל ונעלה שלא בערך מהמקבלים ממנו, אל המקבלים. וכמו השבח שקרו לו בשם שבת, דהנה השבת כתיב בה14 כי קדש היא, שהיא בבחי׳ קדש מילה בגרמי׳15, שהוא מובדל ומופרש מימי המעשה, מכל סדר ההשתלשלות, ובלשון ההלכה16 שבת מיקדשא וקיימא, היינו שאין בו מצד עצמו תפיסת ידי אדם. ואעפ״כ השבת נמשך בכל ימי השבוע, כמאמר הזהר17 שבת מיני׳ מתברכין כולהו יומין, ובלשון הגמרא18 (הובא במאמר שם19) שעד יום ד׳ הוא בתר שבתא ומיום ד׳ ואילך הוא קמי׳ שבתא, והיינו שכל שבת הוא הוא הנותן כח לפניו ולאחריו. ועוד זאת, דהתורה נתנה כח לישראל להוסיף בקדושת השבת, כמ״ש זכור את יום השבת לקדשו20, שמור את יום השבת לקדשו21, ועי״ז ישראל מוסיפים בהשבת, עד שמוסיפים תענוג בשבת, כמאמר22 כל המענג את השבת, דזה מוסיף יותר בהמשכת הברכה מהשבת לימות החול. ועד״ז הוא גם בשבח השני, מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י, שגם בזה מודגש ההמשכה מבחי׳ שם הוי׳, שם העצם ושם המפורש ושם המיוחד23, עד לבחי׳ האדון, דגם בחי׳ האדון אינה בערך לשם הוי׳, כי אדון הוא לשון מושל ושולט כו׳24.
אמנם עדיין צריך להבין, שהרי אלה ששיבחו את רשב״י בשבחים הנ״ל היו תנאים וכו׳. ואיך אפשר לומר שגם התנאים אינם בערך אליו, ועד שהאין ערוך שלהם הוא בדוגמת ענין שבחו של מקום כנ״ל. אך הענין הוא, דהנה כתיב25 והאיתנים מוסדי ארץ ואיתא בזהר26 שהם התנאים (אותיות אתנים), שהם בבחי׳ איתנים, איתן לשון חוזק ותוקף. והם מוסדי ארץ, בחי׳ תורה שבע״פ. ואיך הם מוסדי ארץ, הנה ע״ז כתיב27 וצדקה כנחל איתן, שצריך להמשיך בהם מבחי׳ איתן ותוקף, שיומשך בהם באופן של נחל והמשכה עד למרחוק (כמו נחל כפשוטו). כי זה שהתנאים (והאמוראים) הם מוסדי ארץ היינו שהם שייכים גם לבחי׳ ארץ שבתורה שבע״פ, תחתון שבה, בחי׳ גופי תורה28, עד לעניני נזיקין שבתורה, כמו ר׳ יהודה דעיקר תנויי בנזיקין הוו29, היינו שענינו הוא לפעול במקום הכי תחתון שבעולם שלמטה גם מתחום הקדושה. שהרי יש תנאים שעיקר עסקם הי׳ במעשה מרכבה, כמובא בכמה מקומות30 (ובדרושים אלו החידוש הוא שגם רשב״י הי׳ עיקר עסקו בפנימיות התורה). וכמו למשל ר׳ נחוניא בן הקנה, שבנגלה דתורה מובא ממנו מעט מן המעט, משא״כ בסודות התורה יש ממנו ריבוי גדול, עד שישנו ספר הקנה המיוחס אליו31. משא״כ ר׳ יהודה דעיקר תנויי בנזיקין הוה. והחידוש דנחל איתן הוא להמשיך גם בר׳ יהודה, גם בבחי׳ נזיקין, ועי״ז לפעול את התיקון דבחי׳ נזיקין.
והנה המשכה זו דבחי׳ איתן היא ע״י רשב״י דוקא, כי ענינו הוא בחי׳ איתן, בחי׳ יחידה32. דהנה רשב״י אמר33 אנא סימנא בעלמא, וגם אמר34 בחד קטירא אתקטרנא בי׳ בקוב״ה כו׳ ואמר35 נשמתי בי׳ אחידא בי׳ להטא בי׳ אתדבקת [דהגם שאמר זה ביום הסתלקותו, בל״ג בעומר, מ״מ טעם הדבר הוא משום שאז הי׳ ענין זה בגלוי, אבל באמת הי׳ זה עצם מציאותו כל ימי חייו], וכמבואר בהערות אאמו״ר36 פרטי ג׳ הלשונות [אחידא, להטא, אתדבקת], שהם ג׳ דרגות נפרדות [שמזה מובן גם ענין ההוראה מזה בעבודה בפועל אשר המעשה הוא העיקר37]. ומכל זה מובן גודל עילויו ומעלתו של רשב״י שהי׳ בבחי׳ איתן. וזהו גם מה שרשב״י הי׳ מרא דפנימיות התורה, נשמתא דנשמתא דאורייתא (בלשון הזהר פ׳ בהעלותך38), היינו לא רק בחי׳ ומדריגת חי׳ שבתורה אלא גם בחי׳ יחידה שבתורה. ומזה הי׳ צריך להמשיך (באופן דנחל) אל בחי׳ נפש שבתורה (שנפש היא הבחינה המתלבשת בגוף, ובחלק הכי תחתון שבגוף), עד לגופי תורה והלכות שבתורה, עד לעניני נזיקין שבתורה.
והנה ב׳ דרגות אלו (בחי׳ איתן ויחידה שבנפש עם בחי׳ נזיקין ועולם הזה התחתון) אינם בערך זה לזה כלל, ולכאורה אין כל שייכות ביניהם. כי אפילו בבחי׳ היחידה שבנפש כל אדם פרטי אינה בערך כלל אל מדריגת נפש, דיחידה נקראת כן על שם יחידה ליחדך39, שקשורה עם יחידו של עולם, וכדאיתא בעץ חיים40 דבחי׳ היחידה היא מה שיש ניצוץ קטן מאוד שהוא בחי׳ אלקות כו׳ שבבורא וזהו הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ א׳ נברא כו׳ הנקרא יחידה, משא״כ הנפש מתלבשת בבחינה הכי תחתונה שבאדם. וכל שכן וקל וחומר בבחי׳ היחידה הכללית והיחידה שבתורה, שהיא בריחוק הערך ושלא בערך לגמרי לבחי׳ גופי תורה. ומכל זה מובן שרשב״י הי׳ שלא בערך אל בחי׳ גופי תורה, עניני ההלכה ונגלה שבתורה ועד לעניני נזיקין שבתורה, ולכן הי׳ שלא בערך אל התנאים שהם בחי׳ מוסדי ארץ כו׳. ומטעם זה היו תנאים ואמוראים ששיבחו את רשב״י, כי מכיון שגם הם היו שלא בערך אליו, הנה כדי להמשיך מבחינתו אליהם, צ״ל ענין השבחים, שתוכנו (כנ״ל) המשכת המשפיע אל המקבל, ממקום עליון ביותר עד לתחתון ביותר. ומטעם זה כתיב וצדקה כנחל איתן, שענין נחל איתן קשור עם ענין הצדקה, כי שלימות הצדקה הוא כמ״ש41 הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם, היינו שמשפיע גם למי שבערכו של הנותן הוא בדרגא של ערום ורעב וכו׳.
וביאור הענין בעומק יותר, הנה המשכת בחי׳ היחידה שבתורה ע״י רשב״י בגופי תורה, אינה רק באופן של המשכה ממקום אחד למקום אחר, כמו נחל, אלא עוד זאת שהוא קישר ואיחד נגלה דתורה ופנימיות התורה, שיהי׳ כולא חד, היינו שבחי׳ נשמתא דנשמתא דאורייתא, יחידה שבתורה, יהי׳ כולא חד עם נפש שבתורה וגופי תורה, הלכות שבתורה, עד להלכות למעשה. דזהו מה שמצינו בזהר כמה ענינים שבנגלה דתורה. וזהו מ״ש42 מחצתי ואני ארפא, ואמרו רז״ל43 שפירושו ביטול המחיצה בין עליונים ותחתונים, שמרפא מחיצה זו, וכן הי׳ ברשב״י44 שריפא וביטל את המחיצה שבין גליא דתורה לסתים דאורייתא. וכמו בבחי׳ היחידה שבנפש, דאף שאינה בערך כלל לבחי׳ נפש, מ״מ יש לבחי׳ היחידה שבנפש קשר ושייכות גם עם בחי׳ נפש. וכמובן מדיוק לשון חז״ל45 חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה חי׳ יחידה, שכל חמשת השמות שייכים זה לזה, וכולם הם באותו גדר. ועד שבחי׳ היחידה דוקא נמשכת לנכסי האדם, כמבואר במ״א46 בענין ד׳ אמות של אדם קונות לו בכל מקום47 שהוא מחמת התפשטות היחידה בד׳ אמותיו48 (כי בחי׳ חי׳ שבנפש אף שגם היא בבחי׳ מקיף מ״מ הרי היא מקיף שבאדם, משא״כ בחי׳ היחידה מתפשטת בד׳ אמותיו). ועד״ז הוא גם בתורה, שתכלית הכוונה היא לאחד ולקשר בחי׳ היחידה שבתורה עם בחי׳ המעשה שבתורה, היינו שבגופי תורה עצמן הוא חלק המעשה שבהם, הקשור עם דברים חומריים שבעולם, לעשות מהם דברים גשמיים, ועד שיתבטלו אל הרוחניות, להלכות שבתורה. וענין זה דרשב״י שהי׳ בכחו לחבר נגלה ופנימיות, נמשך ע״י השבחים דוקא.
ובזה יובן ענין השבחים הנוראים שהיו משבחים בהם את רשב״י, דזה שנקראים בשם שבחים נוראים (בלשון המאמר שם49) הוא משום שהם שבחים גדולים ונפלאים כל כך עד שהם מטילים אימה ופחד, כי דוקא ע״י שבחים אלו שעל ידם מתגלה ענין נורא ונפלא, עי״ז המשיכו כח ברשב״י שיוכל להיות ממוצע ונחל איתן להמשיך ולאחד בחי׳ היחידה שבתורה עם בחי׳ גופי תורה כו׳, שענינם לפעול בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. דהכח להמשיך מבחינה נעלית ביותר לתחתון תחתון ביותר נמשך מדרגא נעלית עוד יותר מזה, עד ממקום עליון שאין עליון למעלה ממנו, שדוקא שם ישנו הכח להמשיך למטה לתחתון שאין תחתון למטה ממנו, דענין זה נמשך ע״י השבחים.
והנה בפרטיות ענין זה הממשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה הוא התענוג והתאוה שלמעלה. וכמו שהוא למעלה בנוגע לבריאת העולם, שאמר והי׳ העולם50, שהעולם הוא בחי׳ תחתון שאין תחתון למטה ממנו, עולם מלשון העלם והסתר51, ולאידך גיסא הרי ההתהוות יש מאין היא מעצמותו ומהותו של המאציל ברוך הוא שלא קדמה לו עילה וסיבה ח״ו (וכמבואר באגה״ק52). דכדי שיוכל להיות ענין זה, המשכה מבחינה זו אל העולם מלשון העלם, הרי זה ע״י בחי׳ התאוה והתענוג שלמעלה, כמארז״ל53 נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, וכפתגם כ״ק אדמו״ר הזקן54 על תאוה אין שאלה (אויף אַ תאוה איז קיין קשיא), היינו בחי׳ התענוג שאין למעלה ממנו, שלמעלה מקושיא ושאלה ורמינהו וכו׳55. וכן הוא גם ברשב״י, שע״י השבחים המשיכו אצלו מבחי׳ התענוג שבו ועי״ז נמשך למטה וחיבר נגלה ופנימיות התורה. וזהו מה שרשב״י הי׳ בחי׳ נחל איתן שהמשיך לאיתנים מוסדי ארץ, היינו שהמשיך למטה לבחי׳ ארץ שאין תחתון למטה ממנה. וגם בענין זה מרומז שהכח להמשכה זו הוא מבחי׳ התענוג, כי למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה56, פירוש (לא רק רצתה לשון ריצה ומרוצה, אלא גם) מלשון רצון57, שאמרתי ונעשה רצוני58, שענין זה ממשיך מבחי׳ התענוג שלמעלה, כמאמר58 נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. וזהו מ״ש59 פקדת הארץ ותשוקקי׳ (כמבואר בהמשך הענין שם60), ענין התשוקה והתענוג, ועד לבחי׳ תענוג בורא הקשור עם תענוג נברא (כמבואר בארוכה בדרושי אדמו״ר מהר״ש61). וכל זה קשור עם פעולתו של רשב״י הנ״ל.
ובזה יובן יותר מה ששיבחו את רשב״י בשם שבת דוקא, כי גם בשבת ענין זה מה שיש בכחו להמשיך מבחי׳ קדש מילה בגרמי׳ אל ימות החול, ועד לחבר ענין הקדושה דשבת עם ימות החול, הוא משום ששבת ענינו הוא בחי׳ התענוג62, וכמבואר63 גם בפירוש הכתוב64 ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שויכולו הוא מלשון תענוג, ועד שיש הוספה בתענוג זה ע״י ישראל, כמאמר כל המענג את השבת.
ועד״ז יובן גם בשבח השני ששיבחו את רשב״י ואמרו לו מאן פני האדון הוי׳ דא רשב״י. דגם בתואר ושבח זה מודגש לא רק ענין ההמשכה מלמעלה מעלה עד למטה מטה, אלא גם הקשר והאיחוד של המעלה מעלה עם המטה מטה, דגם הכח לזה הוא מבחי׳ התענוג כו׳. וכמו שנת״ל שתואר זה ענינו הוא חיבור שני הפכים, דהתואר אדון מורה על זה שהוא אדון לכל בריותיו כמארז״ל65 לך נאה לקרות אדנ-י שאתה אדון לכל בריותיך, היינו שזהו ענין השייך לבחי׳ בריות בעלמא66. וכן הוא גם בפשטות, שהתואר אדון שייך במי שיש לו עבד, שענין העבד הוא תחתון שאין למטה ממנו67. ובספירות קאי על ספירת המלכות68. משא״כ שם הוי׳ הוא למעלה מעלה, שם העצם ושם המפורש עד לשם המיוחד. וא״כ מובן שתואר זה (האדון הוי׳) מורה על ההתאחדות של למעלה מעלה (הוי׳) עם למטה מטה69 (אדון). ועד״ז מובן גם בתוכן הענין, דפסוק זה קאי על קרבנות הראי׳ שבעלי׳ לרגל, שע״ז כתיב70 יראה כל זכורך אל פני האדון הוי׳. וגם בזה רואים את שני ההפכים הנ״ל. דמצד אחד נמשך בחי׳ פני האדון הוי׳, הפנימיות דהוי׳ והפנימיות דאדון, מעלה מעלה ביותר, ועד לאופן של יראה כל זכורך גו׳, וכמארז״ל71 כשם שבא ליראות כך בא לראות וכשם שבא לראות כך בא ליראות72, היינו שישנם ב׳ הענינים (מלמטה למעלה ומלמעלה למטה) ובאופן דכשם כו׳, שהם שוים ודומים זה לזה. ויחד עם זה הרי זה קשור עם ענין הקרבנות דוקא. וכמ״ש73 ולא יראו פני ריקם, שגילוי בחי׳ הפנים והפנימיות קשור עם הבאת הקרבנות, שלא יהי׳ ריקם. וכפסק ההלכה74 שצ״ל קרבן גשמי דוקא. ועוד זאת, שבגשמיות גופא הרי זה תכלית הירידה שבגשמיות, לא קרבן עוף שנברא מן הרקק75 ולכן76 שחיטתו בסימן אחד77, וכל שכן וקל וחומר לא מנחת סולת שאינה צריכה שחיטה כלל, אלא דוקא קרבן בהמה שהוא תכלית הירידה שבגשמיות. ודוקא ע״י הקרבת קרבן בהמה גשמית באים לענין יראו פני, גילוי הפנימיות שלמעלה, ובבחי׳ יראה, באופן של ראי׳ שהיא תכלית ההתאמתות, כמבואר במ״א78 שאפילו תכלית ההתאמתות שע״י הדרגא הכי נעלית שבשכל אינה דומה לתכלית ההתאמתות שע״י כח הראי׳, וכמ״ש79 ישר יחזו פנימו, גילוי הפנימיות שלמעלה80. והיינו ההתאחדות של העליון ביותר עם התחתון ביותר, באופן שדוקא התחתון ממשיך את העליון.
וביאור הענין בעבודת האדם, הנה זה שהמשיך וחיבר רשב״י בחי׳ יחידה שבתורה ואיתן שבתורה עם חלק התורה העוסק בנזיקין, הרי תכלית השלימות שבזה הוא לא רק תיקון ובירור הנזיקין, אלא עוד זאת, שיהי׳ יתרון האור מתוך החושך ויתרון החכמה מתוך הסכלות81, ביתר שאת וביתר עז. ובעבודת האדם הוא ענין עבודת התשובה. וזהו ג״כ ענין המטר שהוריד רשב״י ע״י שדרש עה״פ הנה מה טוב גו׳, דבנוגע למטר כתיב82 כי לא המטיר גו׳ ואדם אין לעבוד את האדמה, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, היינו שענין המטר קשור דוקא עם עבודת האדם מלמטה, דבכללות קאי על עבודת התשובה83. והשלימות שבזה היא שפועל גם לאתבא צדיקייא בתיובתא84, היינו שיהיו ב׳ המעלות דצדיקים ובעלי תשובה, תמידים כסדרן ומוספין כהלכתן85.
והנה ע״פ כל הנ״ל יובן גם הקשר דענינו של רשב״י עם ספירת העומר. דהנה יום הסתלקותו של רשב״י נקרא בשם ל״ג בעומר, שהוא יום עיקרי בימי ספירת העומר86, ועוד זאת שנקרא בשם ל״ג בעומר היינו שזהו שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש שהוא חיותו וקיומו87. ומזה מובן שענין ספירת העומר בכלל, ובפרט ל״ג בעומר, קשור ג״כ עם ענינו של רשב״י הנ״ל. והענין הוא, דהנה תוכן מצות ספירת העומר הוא שהיא מצוה על האדם התחתון דוקא, ואעפ״כ הנה ע״י מצוה זו פועלים שיושפע שפע רב בכל העולמות88 ובכל הספירות שלמעלה, עד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שזהו ענין ההמשכה מלמעלה מעלה עד למטה מטה. וכמובן מדיוק הלשון בזה, יושפע שפע רב בכל העולמות, א׳ שההשפעה נקראת בשם שפע דוקא ולא אור והארה, וכמבואר בכמה מקומות89 שהארה היא רק מעין המאור משא״כ בשפע נשפע ונמשך הדבר עצמו, ב׳ שנמשך שפע רב, ג׳ שהשפע נשפע בכל העולמות, עד לעולם הזה התחתון. דטעם הדבר הוא משום שתוכן ענין הספירה הוא ההמשכה מלמעלה מעלה למטה מטה. דהנה מבואר בקבלה90 שענין ספירת העומר הוא המשכת המוחין במדות. והרי המוחין מצד עצמם והמדות מצד עצמן אין כל קשר ושייכות וערך ביניהם, דמטעם זה המשכת המוחין במדות היא ע״י מיצר הגרון דוקא91. וזהו החידוש שבענין ספירת העומר, שעל ידה ממשיכים את המוחין כפי שהם בגלוי (שלא ע״י מיצר הגרון) במדות, עד שיהי׳ באופן של שפע רב, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות. ומטעם זה צריך שההשפעה תהי׳ ממקום עליון ביותר, בחי׳ שפע שהוא המשכת העצם דוקא. וזהו ג״כ ענין שפע רב, כמבואר בכמה מקומות92 המשל לזה, שטעם ההמשכה למטה ביותר הוא מחמת הריבוי, שמצד הריבוי דוקא נמשך הענין למטה ביותר, עד למקום תחתון שאין למטה ממנו. וזהו הקשר דל״ג בעומר וספירת העומר בכלל עם רשב״י, כי זה הי׳ ענינו, לחבר בחי׳ איתן עם בחי׳ ארץ כנ״ל. ובפרטיות שייך ענין זה ליום ל״ג בעומר דוקא, שספירתו היא הוד שבהוד, כמבואר בהדרושים93.
וע״פ כל הנ״ל יובן ענין הילולא דרשב״י בל״ג בעומר. דהנה עבודתו של רשב״י במשך ימי חייו היתה לרפא ולבטל את המחיצות שבין כל הענינים, ולהמשיך מבחי׳ איתן בבחי׳ ארץ. וענין זה עומד בגלוי ביום הסתלקותו בל״ג בעומר, כמבואר באגה״ק לאדמו״ר הזקן94 שביום ההסתלקות הנה כל עבודת האדם אשר עבד במשך ימי חייו עומדת בגלוי כפי שהיא בשרשה ומקורה, וכמבואר בארוכה בדרושי ל״ג בעומר בסידור לאדמו״ר האמצעי95. וענין זה נמשך למטה מטה עד לשמחה כפשוטה96, דבזמן שבית המקדש הי׳ קיים אין שמחה אלא בבשר97, ואפילו משחרב בית המקדש אין שמחה אלא ביין97 (כפסק אדמו״ר הזקן בשולחן ערוך הלכות יו״ט98). ועד שמזה נמשכת שמחה גדולה ביותר, עד לשמחה הפורצת גדר99, שמחת עולם100, הפורצת את גדרי הגלות, ומביאה את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, דמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, וזה קשור גם עם ענין הפצת המעיינות, אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה101, במהרה בימינו ממש, ובעגלא דידן.
__________
1) זח״ג קמד, ב.
2) זח״ב לח, א.
3) משפטים כג, יז. תשא לד, כג.
4) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״א ע׳ תריז. לקו״ש ח״א ע׳ 124. חכ״ז ע׳ 166. ועוד.
5) ע׳ לד ואילך (בהוצאת קה״ת, תשע״ה).
6) ברכות לב, א.
7) רמב״ם הל׳ תפלה פ״א ה״א-ב.
8) ויחי קג, ג. וראה גם המשך תער״ב ח״ב ע׳ תתקע. המשך ר״ה תש״ט פי״ב (סה״מ תש״ט ס״ע יז ואילך). ובכ״מ.
9) אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ רנד ואילך (נדפס גם בביאוה״ז להצ״צ ח״ב ע׳ תתקכא ואילך). וראה גם מאמרי אדה״ז אתהלך – לאזניא ע׳ רי. סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז ואילך.
10) ח״ג נט, ריש ע״ב.
11) זח״ג קכד, ב.
12) דניאל יב, ג.
13) תהלים קלג, א.
14) תשא לד, יד.
15) זח״ג צד, ב.
16) ביצה יז, א.
17) ח״ב סג, ב. פח, א.
18) פסחים קו, א.
19) המשך והחרים שם ע׳ לו.
20) יתרו כ, ח.
21) ואתחנן ה, יב.
22) שבת קיח, סע״א.
23) ראה לקו״ש חט״ו ע׳ 234. וש״נ.
24) ראה גם המשך והחרים שם. ועוד.
25) מיכה ו, ב.
26) ח״ב קי, ב. ובכ״מ.
27) עמוס ה, כד.
28) ראה אבות פ״ג מי״ח.
29) ברכות כ, א. וראה גם תו״א מקץ לח, ד. ובכ״מ.
30) ראה חגיגה יד, ב.
31) ראה שם הגדולים (להחיד״א) ח״ב ערך ס׳ הקנה.
32) ראה לקו״ת פ׳ ראה יח, א. סה״מ תש״ג ע׳ 73. ובכ״מ.
33) זח״א רכה, א.
34) זח״ג (אד״ז) רפח, א.
35) שם רצב, א.
36) לקוטי לוי״צ לזהר שם ע׳ תסב ואילך.
37) אבות פ״א מי״ז.
38) ח״ג קנב, א.
39) נוסח הושענות ליום ג׳.
40) שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א, הובא בלקו״ת פ׳ ראה כז, א. ובכ״מ.
41) ישעי׳ נח, ז.
42) האזינו לד, לט.
43) קה״ר פ״א, ד.
44) ראה המשך חייב אדם לברך תרל״ח פכ״ה (ע׳ מב).
45) ב״ר פי״ד, ט. וראה שערי זהר שם.
46) קונטרס ענינה של תורת החסידות ס״כ. לקו״ש חט״ו ע׳ 229 הערה 31.
47) ב״מ י, א. וש״נ.
48) אמרי בינה שער הק״ש פמ״ב ואילך. שער הציצית פכ״א. תו״ח בשלח רנה, א. שם, ב ואילך.
49) המשך והחרים שם ע׳ לד.
50) ל׳ חז״ל – עירובין יג, ב. ובכ״מ.
51) לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.
52) ס״כ (קל, ריש ע״ב).
53) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
54) הובא באוה״ת בלק ע׳ תתקצז. המשך תרס״ו ס״ע ז. סה״מ תש״ב ע׳ 34. ובכ״מ.
55) ראה זח״ג קכד, ב.
56) ב״ר פ״ה, ח.
57) ראה מהרז״ו לב״ר שם.
58) ספרי ופרש״י פינחס כח, ח. וראה גם תו״כ ופרש״י ויקרא א, ט. פרש״י תצוה כט, כה.
59) תהלים סה, י.
60) המשך והחרים הנ״ל שם.
61) המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) ספי״ב (ע׳ יב). שם רפט״ו (ריש ע׳ יד).
62) ראה לקו״ת צו יא, ד ואילך. ובכ״מ.
63) אוה״ת בראשית מב, ב ואילך.
64) בראשית ב, א.
65) ב״ר פי״ז, ד.
66) ל׳ התניא פל״ב.
67) ראה תניא פמ״א. המשך תרס״ו ע׳ שח ואילך.
68) ראה פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו. קה״י בערכו. ובכ״מ.
69) ראה המשך והחרים הנ״ל שם.
70) משפטים שם (כג, יז). ועד״ז בתשא שם.
71) חגיגה ב, א.
72) ראה תוד״ה יראה – חגיגה שם.
73) משפטים שם, טו.
74) רמב״ם הל׳ חגיגה פ״א ה״ב. ובכ״מ.
75) חולין כז, ב. ובכ״מ.
76) חולין שם.
77) ראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1295. מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ תי. ועוד.
78) שער האמונה (לאדהאמ״צ) פכ״ה ואילך. ובכ״מ.
79) תהלים יא, ז.
80) ראה לקו״ת פ׳ ראה כד, ב. ובכ״מ.
81) ע״פ קהלת ב, יג.
82) בראשית ב, ה-ו.
83) ראה תו״א ויחי מו, ד. ובכ״מ.
84) הובא בלקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב. לקו״ד ח״א קמו, א ואילך.
85) נוסח תפלת מוסף.
86) ראה שו״ע או״ח סתצ״ג. ובכ״מ.
87) ראה שעהיוה״א פ״א.
88) נוסח הרבש״ע שלאחר ספה״ע.
89) ראה ספר הערכים – חב״ד (כרך ב) ערך אור ס״ג (ע׳ תמא ואילך). וש״נ.
90) פע״ח שער (כב) ספה״ע פ״א ואילך.
91) ראה גם סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 41. וש״נ. ועוד.
92) ראה שערי אורה שער הפורים נח, א ואילך.
93) המשך והחרים הנ״ל שם (ע׳ לז-ח). סידור (עם דא״ח) שער הל״ג בעומר דש, א ואילך. אוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ תתקנא ואילך. שם ע׳ תתקסו ואילך. ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י תרע״ח (סה״מ תרע״ח ע׳ רצא ואילך). ועוד.
94) סכ״ז-כח.
95) שם.
96) ראה מ״ח מסכת העומר פ״א מ״ו-ז.
97) פסחים קט, א.
98) סתקכ״ט ס״ז.
99) ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ רכד ואילך.
100) ישעי׳ לה, י. נא, יא.
101) אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו. ובכ״מ.
[סה"מ ימי הספירה (הוספות) ע' רצה ואילך]