בס״ד. ש״פ אמור, י״ט אייר ה׳תשל״ד
הנחה בלתי מוגה
פתח רבי שמעון1, ואיתא בדרושי הילולא דרשב״י (דרושי ל״ג בעומר)2, דמה שאומרים זה (הלשון פתח) בנוגע לרשב״י, היינו שלאחר שאצל רשב״י הי׳ בפועל ענינים אלו כבר היתה הפתיחה והיכולת לכל א׳ לנהוג באופני עבודה כאלו. דאע״פ שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם3, הרי היו ענינים אלו עוד לפני רשב״י, הנה מבואר בכמה מקומות4 החילוק בין היכולת שהיתה לעבודות אלו לפני שפתח רשב״י ומה שפעל רשב״י ע״י עבודתו. ומקשרים זה מה שפתח הדרך לכ״א שיתנהג כאופן עבודתו עם זה שרשב״י הי׳ תורתו אומנתו5, שכמו״כ יכול להיות אצל כ״א. ואע״פ שאיתא בגמרא כאן5 רשב״י וחבריו אבל אנו וכו׳, שענין תורתו אומנתו שייך דוקא לרשב״י, וכמ״ש בתניא6 דכיון שמפסיקים בלאו הכי וכו׳, הנה בכל זאת באותה שעה שהוא לומד יכול להיות באופן דתורתו אומנתו.
והנה איתא באדרא7 מה שאמר רשב״י ביום הסתלקותו, שהוא יום ההילולא שלו, ל״ג בעומר, בה׳ תתהלל נפשי8, דכל יומא ויומא היתה עבודתו באופן דבחד קטירא אתקטרנא1, ולאחרי זה אמר דביום הזה, ביום ההילולא שלו, אז בי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת ואשתדלת. והנה בד״ה ויכולו השמים תרס״ו9 מבאר דיוקי הלשונות דבי׳ אחידא בי׳ להיטא כו׳ אבל אינו מבאר שם הענין דבחד קטירא אתקטרנא, ואף דשם מביא הענין דבחד קטירא אתקטרנא, ביחד עם בי׳ אחידא בי׳ להיטא וכו׳, אמנם הם ב׳ ענינים נפרדים, דלכן בהאדרא מביא בתחילת הענין דבחד קטירא וכו׳, ורק לאחרי זה הענין דבי׳ אחידא. והנה החילוק בין בחד קטירא אתקטרנא ובי׳ אחידא וכו׳ מובן מזה עצמו שבחד קטירא וכו׳ הי׳ בכל יומא והעבודה דבי׳ אחידא וכו׳ רק ביום ההילולא וההסתלקות. דענין ההילולא מבואר בדרושי ל״ג בעומר בסידור10 שאז הכל קשור לשרשו ומקורו, וכן מובן ג״כ מאגה״ק סימן ז״ך וביאורה וסימן כ״ח שאז הוא מעמד ומצב נעלה ביותר, ונוסף לזה אז הוא הצירוף והאיחוד והחיבור מכל עמלו אשר אמל כל ימי חייו, והיינו שאז עילוי שבאין ערוך לכל יומא. וצריך להבין, דמאחר שהענין דבחד קטירא אתקטרנא הי׳ ענין נעלה ביותר, ועד שהי׳ דבר חידוש אפילו לגבי אלו שהיו אז בהאדרא, א״כ מהו הענין דבי׳ אחידא ובי׳ להיטא ולמעלה מזה ועד שהי׳ צ״ל ביום ההילולא דרשב״י דוקא.
ויובן בהקדם החילוק בין דביקות להתקשרות, כמבואר בכמה מקומות11 ועכ״פ נקודת החילוק, דענין הדביקות הוא בבחי׳ חיצוניות וכמו דבר המונח על דבר השני, וכמש״נ12 כאשר ידבק האזור אל מתני איש גו׳, דאף שהיא דביקות חזקה, בכל זאת היא רק דביקות של שני דברים נפרדים, ובזה גופא ישנם ב׳ מדריגות, אבל גם המדריגה העליונה שבזה היא רק בבחי׳ חיצוניות. אבל ענין הקשר הו״ע התקשרות פנימית בין הדברים. וזהו מה דאיתא13 תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב״ה, שהענין כאן הו״ע ההתקשרות. והיינו14 כי מצד סדר ההשתלשלות אופן ההתקשרות (פאַרבונד) הוא גליא דנשמתא עם סתים דנשמתא, וסתים דנשמתא בגליא דאורייתא, גליא דאורייתא עם סתים דאורייתא, וסתים דאורייתא עם גליא דקוב״ה, וגליא דקוב״ה עם סתים דקוב״ה, אבל זה מה שישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה, היינו בחי׳ גליא דישראל מיד עם סתים דאורייתא, וגליא דאורייתא מיד עם סתים דקוב״ה, דזהו מצד למעלה מהשתלשלות, בחינה שלמעלה ממדידה והגבלה, דלולא זה אי אפשר להיות ההתקשרות אפילו בין גליא של ישראל עם גליא של אורייתא, וכל שכן עם סתים דאורייתא, כי אם דוקא באופן שתחתון שבעליון נעשה עליון שבתחתון. אבל מצד הפנימיות של מדריגות אלו, שהיא בחינה שלמעלה מהשתלשלות, יכולה להיות ההתקשרות אף באופן כזה דישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב״ה כנ״ל, ויתירה מזו, דיש בזה ענין נעלה יותר, וכידוע15 הדיוק במה שאומר תלת קשרין וכו׳ ישראל אורייתא וקוב״ה, דלכאורה אינו מובן, דכשיש ג׳ ענינים ומקשרים אותם ביניהם יש רק ב׳ קשרים, והיינו ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, ואיך אומר תלת קשרין, אך הביאור דאחרי שישראל מתקשראן ע״י אורייתא בקוב״ה, הנה אח״כ הרי הם מתקשרים עם הקב״ה, ומקשרים את קוב״ה עם התורה, והוא מה שנשמות ישראל מחברים קוב״ה באורייתא, שהו״ע קשר השלישי, כי אופן ההתקשרות דישראל אורייתא וקוב״ה הוא בדוגמת הטבעת. שכל זה הו״ע ההתקשרות שהוא בבחי׳ פנימיות המדריגות, וכמ״ש16 בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש. ואח״כ ישנה בחינה שלמעלה גם מזו, והו״ע ההתאחדות, כי ענין ההתקשרות אף שהיא גם בפנימיות המדריגות בכל זאת הרי הם ב׳ דברים המתקשרים יחד, אבל ענין ההתאחדות הוא שהכל הוא דבר אחד, והוא מה שישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד. והוא ע״ד מה דאיתא בתניא17 כשהמשכיל השכל והמושכל מתאחדים יחד, וכמ״ש שם שהוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל וכו׳, וההתאחדות דישראל אורייתא וקוב״ה באופן כזה שהם חד הוא מצד בחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, בחי׳ העצמות ב״ה.
והנה כמו״כ בתורה ישנם ב׳ בחינות אלו, והוא מה דאיתא בגמרא18 דתחילה בתורת הוי׳ חפצו19, והיינו שהוא לומד תורת הוי׳, דמזה מובן שישנם ב׳ ענינים, הלומד ותורת הוי׳, ואח״כ, לאחרי שלמד וכו׳, אז בתורתו יהגה19, שהתורה נקראת על שמו היות שהוא הבין אותה וכו׳ עד שנעשה בעל הבית עלי׳, שנעשה דבר אחד עם התורה, שלכן נקראת על שמו. דזהו הטעם מה שתלמיד חכם שמחל על כבודו כבודו מחול20, דלכאורה אינו מובן איך הוא יכול למחול על התורה שבו, אלא היות שנעשה בעל הבית עלי׳ יכול למחול וכו׳. והנה ענין ההתקשרות הוא ג״כ מה דאיתא במעין החכמה21, הובא בספר הבהיר22 המובא בכמה מקומות בחסידות23, שדוד המלך הי׳ מחבר תורה שלמעלה עם הקב״ה, שהו״ע המשכת אוא״ס בתורה [ויום הסתלקותו הוא בחג השבועות24, יום דמתן תורה], ובדוגמא לזה הי׳ ענינו של רשב״י25, שזהו מה שבכל יומא היתה עבודתו באופן דבחד קטירא (שהו״ע הקשר, כנ״ל). וזהו ג״כ מה שקטירא הוא מלשון קטורת, וידועה מעלת עבודת הקטורת, וכדאיתא בגמרא26 לעולם יהי׳ אדם זהיר בתפילת המנחה דאף אליהו הנביא לא נענה אלא בתפילת המנחה, שענין תפילת המנחה הו״ע הקטורת, כמבואר בגמרא27 שתפילת שחרית תיקנו כנגד עבודת הקרבנות, ותפילת המנחה תיקנו כנגד מנחת קטורת, ועבודת יום הכיפורים ודקה מן הדקה28 הכל הוא בקטורת דוקא, שזהו ענין בחד קטירא אתקטרנא. ואח״כ ביום הסתלקותו אמר בי׳ אחידא בי׳ להיטא וכו׳, דלכן כשהי׳ צריך עלמא למיטרא29 הנה פעל זה לא ע״י עבודת התפילה וענין התעניות30, בבחי׳ העלאה מלמטה למעלה, היות שהי׳ חד ממש עם העצמות דשם אין שייך ענין ב״ן כלל כי אם הכל בבחי׳ המשכת מ״ד, וכדאיתא בהמשך תרס״ו31 דאצל רשב״י הלימוד שלו (וכמו״כ כל הענינים שלו) היו באופן דבי׳ אחידא, בעצמות ומהות ב״ה, דשם אין שייך כי אם ענין המשכת מ״ד. ואף שענין זה דבי׳ אחידא, ההתאחדות ממש עם עצמות ומהות, הי׳ ביום ההילולא שלו, הרי לזה ציפה כל ימיו וזה הי׳ פנימיות עבודתו, ההתאחדות עם בחינה שלמעלה מכל מדידה והגבלה כלל, שלמעלה מן האורות ומן הכלים, בחי׳ העצמות. ובעבודה הו״ע העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. וזהו ענין מה שאמר רשב״י בההוא יומא, וכמ״ש בהערות אאמו״ר32 דהגימטריא של ״ההוא יומא״ הו״ע ל״ג בעומר, בי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת וכו׳, וכמבואר שם33 שג׳ לשונות אלו הן נגד ג׳ הקוין וכו׳.
וזהו ג״כ ההוראה לכל אחד בעבודת התפילה, הענין דבי׳ אחידא בי׳ להיטא, ואח״כ נמשך זה בלימוד התורה, הענין דתורתו אומנתו, וע״ד שתען לשוני אמרתך34, שאין זה שאצל רשב״י היו ב׳ ענינים, א׳ תען וב׳ אמרתך, כי אם תען לשוני אמרתך, שדיבורו הוא מה שואשים דברי בפיך35. ואף דזה הי׳ אצל רשב״י, הרי לאחר שפתח רשב״י, אפס קצהו ושמץ מנהו36 שייך לכאו״א, והו״ע לימוד התורה בביטול דוקא שע״י הקדמת עבודת התפילה, כל חד לפום שיעורא דילי׳. וזהו ההכנה לביאת משיח צדקנו, ע״י יפוצו מעיינותיך חוצה37, הפצת תורת הבעש״ט וכו׳ שהיא תורת רשב״י, ובהאי חיבורא דילך וכו׳ יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים38.
__________
1) זח״ג רפח, א (אד״ז).
2) ד״ה איתא בזהר זימנא חדא תשכ״ז (לעיל ע׳ קכז). ד״ה להבין ענין הילולא דרשב״י תשל״ה (לעיל ע׳ קס). וראה גם מקומות שבהערה 4.
3) ראה מדרש תהלים צ, ד. ב״ר פ״ח, ב. תנחומא וישב ד. וש״נ. זח״ב מט, א.
4) ראה אמרי בינה שער הק״ש פנ״ז (נה, א). אוה״ת נ״ך (כרך ג) ע׳ א׳רנג. סה״מ תרע״ח ע׳ רפג. תרפ״א ע׳ רצט. תרפ״ה ע׳ רמה. תרפ״ח ע׳ קב. סה״מ בראשית ח״א ע׳ שנח. ועוד.
5) שבת יא, א.
6) פכ״ג (כט, א).
7) זוטא (זח״ג רצב, א).
8) תהלים לד, ג.
9) המשך תרס״ו ע׳ מד ואילך.
10) שער הל״ג בעומר דש, סע״א ואילך.
11) סה״מ עזר״ת ע׳ פו, מביאוה״ז (לאדהאמ״צ) תרומה מט, א.
12) ירמי׳ יג, יא.
13) ראה זח״ג עג, א. וראה סה״מ תרנ״ז ס״ע כח-ט בהערה.
14) ראה בארוכה מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ס״ע תשעח ואילך. המשך תער״ב ח״ב פשס״ד (ע׳ תשמו ואילך).
15) ראה מאמרי אדהאמ״צ שם ע׳ תרצג. סה״מ תרנ״ז ס״ע כח. לקו״ש חי״ח ע׳ 408 ואילך.
16) תהלים כז, ח.
17) פ״ה.
18) ע״ז יט, א.
19) תהלים א, ב.
20) קידושין לב, א. רמב״ם הל׳ ת״ת פ״ה הי״א.
21) הובא בלקו״ת שלח מז, רע״ג. נא, סע״א.
22) סנ״ח (קצו).
23) לקו״ת שמיני יח, ב. יט, ד. מטות פז, ריש ע״ד. ועוד.
24) ירושלמי ביצה פ״ב ה״ד. חגיגה פ״ב ה״ג.
25) חסר קצת. המו״ל.
26) ברכות ו, ב.
27) ראה ברכות כו, ב ובתוד״ה עד. וראה הגהות מיימוני לרמב״ם הל׳ תפלה פ״ג ה״ד אות ג. זח״א רל, א.
28) יומא מג, ב (במשנה).
29) ראה זח״ג נט, ב.
30) בכ״ז – ראה אוה״ת ויקרא (הוספות) ע׳ רנד ואילך. סה״מ תרכ״ז ע׳ רסז ואילך.
31) ע׳ מה.
32) ראה לקוטי לוי״צ לזח״ג רפז, ב (ע׳ תסא).
33) לזהר שם רצב, א (ע׳ תסב).
34) תהלים קיט, קעב.
35) ישעי׳ נא, טז.
36) ל׳ התניא פמ״ד (סג, א).
37) ראה אגה״ק הידועה דהבעש״ט – נדפסה בכש״ט (הוצאת קה״ת) בתחלתו.
38) זח״ג קכד, ב (ברע״מ).
[סה"מ ימי הספירה (הוספות) ע' רפד ואילך]