בס״ד. י״ב תמוז ה׳תשל״ח

הנחה בלתי מוגה

זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הצליחה נא¹. הנה זוהי התחלת המאמר של בעל המאסר והגאולה שאמרו בההתוועדות די״ב-י״ג תמוז בפעם הראשונה בשנת תרפ״ח². ומדייק שם כמה דיוקים בפסוקים אלו, ומהם, דאחרי היות זה היום עשה ה׳ שהוא אור וגילוי של ישועה, וכמש״נ לפני זה³ מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, היינו שזהו ענין של פלא, הנה מהי הקריאה של צער ויסורים אנא ה׳ הושיעה נא, אנא ה׳ הצליחה נא. וממשיך בהמאמר שם דהנה במדרש חזית (שהוא מדרש שיר השירים)⁴ איתא אמר ר׳ אבין אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב״ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך⁵ בהקב״ה, בך ביראתך בך בתורתך בך בישועתך⁶. אמר ר׳ יצחק [שזהו א׳ משמותיו של בעל הגאולה] בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה, ב׳ תרין כ׳ עשרין הרי בך. ומדייק בזה בהמאמר, דלכאורה אינו מובן מהו אומרו אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב״ה, הלא זה היום עשה ה׳, א״כ השמחה היא בהקב״ה, ומהו החידוש דבר מה שבא שלמה ופירש בך בהקב״ה. גם⁷ מהו ענין בך ביראתך וכו׳. גם יש להבין מאמר ר׳ יצחק בך בכ״ב אותיות כו׳, מהו הענין בזה. ומבאר בהמאמר שם כמה פרטים בזה.

ויובן זה בהקדם מה שלפני פסוקים אלו נאמר (כנ״ל) מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, היינו שהכוונה היא לענין הנס, עד שהנס הוא נפלא גם בעיני ישראל שהם מלומדים בניסים, וכמ״ש היא נפלאת בעינינו. וזהו שממשיך זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו. דהנה איתא במדרש בראשית רבה בתחילתו⁸ (בבריאת יום רביעי) לך יום אף לך לילה⁹, לך היום מקלס ולך הלילה מקלס כו׳ בשעה שאתה עושה לנו ניסים ביום לך יום ובשעה שאתה עושה לנו ניסים בלילה אף לך לילה. בשעה שאתה עושה לנו ניסים ביום אנו אומרים לפניך שירה ביום ובשעה שאתה עושה לנו ניסים בלילה אנו אומרים לפניך שירה בלילה, עשית לנו ניסים ביום ואמרנו לפניך שירה ביום כו׳ עשית לנו ניסים בלילה ואמרנו לפניך שירה בלילה (שנאמר¹⁰) השיר יהי׳ לכם כליל התקדש החג. דממדרש זה מובן שכל נס יש לו שייכות לזמן מסוים, עד לפרטי הזמן אם הוא ביום או בלילה. וזהו ענין השאלה שבמדרש חזית על הפסוק זה היום גו׳ הבא בהמשך למ״ש מאת ה׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו, דאין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב״ה. כי מכיון שהנס יש לו שייכות עם זמן מסוים דוקא כנ״ל, זה היום עשה ה׳ גו׳, הנה בזה היא השאלה אם נגילה ונשמחה בהיום, היינו שהשמחה צ״ל קשורה עם הזמן, או בהקב״ה שהוא למעלה מן הזמן.

וביאור הענין הוא, דהנה בענין הניסים ישנם ב׳ סוגים, א׳ ניסים המלובשים בטבע ע״ד נס פורים, ב׳ ניסים גלויים שלמעלה מהטבע ע״ד נס יציאת מצרים. וכמו שנת״ל בארוכה במשך השנה¹¹ שישנן כמה דרגות בניסים זו למעלה מזו. וע״ד החילוק בין נס סתם לנס בתוך נס (בלשון הידוע¹²). ובלשון רז״ל¹³ דמשה ניסן של ישראל כו׳ ומי הוא ניסו של משה הקב״ה שנאמר¹⁴ ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה׳ נסי. והענין הוא, דהנה אף שענין הניסים הוא שידוד מערכות הטבע, מ״מ הניסים פועלים בהטבע. אם באופן חיובי, בדוגמת נס פורים (שהי׳ נס המלובש בטבע), ואם באופן שלילי, פירוש שהנס הוא למעלה מהטבע ומשדד את הטבע, שזהו ענין הניסים הגלויים כמו נס יציאת מצרים. אבל בשני אופנים אלו הרי הנס פועל בהטבע. אמנם למעלה מזה הוא מקור כל הניסים, ה׳ נסי, שאינו בגדר הטבע ובמילא גם לא בגדר נס. וע״ד המבואר במ״א¹⁵ שאמיתית ענין הבלי גבול (וא״ס) למעלה, אין פירושו רק שלילת הגבול, כי אם שאינו בגדר הגבול (ובמילא גם לא בגדר הבלי גבול). וכידוע המשל בזה¹⁶ דהאומר על חכמה עמוקה שאי אפשר למששה בידים כל השומע יצחק לו, כי החכמה אינה רק מושללת ממישוש אלא אינה בגדר המישוש כלל. ועד״ז מבואר במ״א¹⁷ במ״ש¹⁸ ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, דזה שייך לומר רק בבחי׳ האלקות המתלבש בזמן ומקום [עד שנקרא אלקים לשון רבים¹⁹, ובלשון הקבלה והחסידות בחי׳ ממלא כל עלמין], דע״ז אומרים דאעפ״כ הנה אני ה׳ לא שניתי²⁰, דאתה הוא ושנותיך לא יתמו. אבל בבחינה שלמעלה מגדר מדידה והגבלה דזמן ומקום, הרי אין שייך לומר בזה דשנותיך לא יתמו, כי אינו בגדר הזמן כלל ובמילא אין שייך לומר עליו לא שהוא נצחי ולא שאינו נצחי [וע״ד המשל הנ״ל, דחכמה אינה בגדר המישוש כלל]. ועד״ז הוא ענין ה׳ נסי, שאינו בגדר טבע ונס, אך כל הניסים שרשם מבחי׳ ה׳ נסי, עצמותו ומהותו ית׳ בעל הניסים, וכמ״ש²¹ עושה נפלאות (גדולות) לבדו, היינו שאפילו ניסים המלובשים בטבע, עאכו״כ ניסים הגלויים שאינם מלובשים בטבע, שרשם מעצמותו ומהותו ית׳, בעל הניסים.

ובזה יובן הספק דאין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום או בהקב״ה. כי מכיון שכל נס קשור עם יום מסוים, כמו נס יציאת מצרים בט״ו בניסן ונס פורים בי״ד וט״ו באדר ועד״ז שאר הניסים, וכמבואר לעיל, שגם הניסים שמשדדים מערכות הטבע הרי הם קשורים עם הטבע עכ״פ באופן של שלילה, הרי אפשר שהשמחה צ״ל בהנס כפי שיש לו איזה שייכות לטבע, כפי שהוא קשור ליום מסוים, או שמכיון ששורש הניסים הוא מעצמותו ית׳ בעל הניסים, לפיכך צ״ל השמחה בהקב״ה, פירוש (כמבואר בארוכה בלקו״ת²²), כמו שהוא קדוש ומובדל מכל עניני העולם (אע״פ שברוך הוא, פירוש שנברך ונמשך בעולם, היינו, שנמשך באופן של סובב אמיתי).

וזהו החידוש דבר מה שבא שלמה ופתר את הספק ופירש שהשמחה היא בהקב״ה. היינו דאף שהנס קשור עם זמן מסוים, וע״ד שישנם כמה ענינים הקשורים עם הגבלת הזמן דוקא, בדוגמת מצוות התלויות בזמן מסוים, וכמו המצוות שהם זכר ליציאת מצרים, שצריכים להיות בהזמן דיציאת מצרים, וכנ״ל שהניסים דיציאת מצרים היו בזמן מסוים, ועד״ז נס פורים שהוא נס המלובש בטבע הרי בודאי שקשור עם זמן מסוים, הנה בא שלמה וחידש שבהזמן גופא צריך להדגיש את הענין דהקב״ה בעל הניסים שלמעלה מגדר הנס וטבע.

אמנם עדיין צריך להבין, מהו חידושו של שלמה החכם מכל אדם²³ שנגילה ונשמחה בך בהקב״ה, הרי לכאורה מובן זה בפשטות, דמכיון שהקב״ה הוא כולל הכל, הרי ודאי כולל כל הענינים שבמדידה והגבלה וכל עניני ניסים הקשורים בזמן ומקום, וא״כ מהו החידוש דכאשר ישנו זמן של נס צריך לשמוח בהקב״ה בעל הניסים. אך הענין הוא, דהנה כאן נאמר נגילה ונשמחה בך, היינו שצ״ל ענין השמחה, וידוע ששמחה היא רק בענין שהוא בגלוי²⁴. וכיון שהמדובר הוא בעצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מכל מדידה והגבלה, הנה בזה הספק הוא איך שייך שתהי׳ שמחה בהעצמות שלמעלה ממדידה והגבלה, והרי הנשמה היא מלובשת בגוף, ועוד שאפילו נשמה מצד עצמה היא ג״כ בציור של נשמה, ואיך שייך שתהי׳ אצלה שמחה בהקב״ה, שלגבי׳ אין שייך שיהי׳ מציאות דנגילה ונשמחה בך (איז ניט שייך ס׳זאָל זיין אַ מציאות וואָס נגילה ונשמחה בך). וע״כ ישנו קא סלקא דעתך שהשמחה היא בהיום, היינו השמחה בהקב״ה כפי שהוא ברוך ונמשך במדידת והגבלת הזמן ומשדד מערכות הטבע. וזהו שחידש שלמה דנגילה ונשמחה בך בהקב״ה, שהשמחה היא בהקב״ה.

אך לפי זה צריך להבין לאידך איך אפשר להיות שהשמחה היא בהקב״ה. אך זהו שממשיך במדרש אמר ר׳ יצחק בך בעשרים ושתים אותיות שכתבת לנו בתורה. ויובן זה ע״פ המבואר בסידור²⁵ בדרוש ועשו להם ציצית, דלכאורה מכיון שהקב״ה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה והוא סובב כל עלמין בבחי׳ סובב האמיתי, הנה איך שייך שיומשך בעולם. אך הענין הוא, דכתיב²⁶ עוטה אור כשלמה גו׳, פירוש עוטה שהוא מלביש ומעטה את האור הבלי גבול להיות נעלם בתחילה בשלמה ולבוש כו׳, ועי״ז ברא הקב״ה את עולמו, היינו את כל סדר ההשתלשלות. וממשיך שם, דעוטה אור כשלמה קאי על התורה שיש בה פנימיות וחיצוניות, שזהו ענין אור ושלמה. דהנה²⁷ התורה היא בבחי׳ ממוצע, וכל ממוצע הרי הוא כלול משתי דרגות, והוא בחינה אחרונה שבעליון ובחינה ראשונה שבתחתון שהוא הממוצע ביניהם, וכן הוא בתורה להיותה במדריגת ממוצע יש בה ב׳ בחינות. ובלשון הזהר²⁸ נשמתא דאורייתא וגופי תורה. היינו פנימיות התורה שבה הוא אמיתית הענין דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים²⁹, עד שהיא למעלה לגמרי מים וארץ, שזהו ענין נשמתא דאורייתא, ובפרט רזין דרזין. ונגלה דתורה. וב׳ בחינות אלו הם תורה אחת, שהיא בבחי׳ ממוצע שבין הא״ס (עד עצמותו ומהותו) וסדר ההשתלשלות ונשמות ישראל, גם כפי שהם מלובשים בגופים. וזהו שאמר ר׳ יצחק בך בכ״ב אותיות שכתבת לנו בתורה, כי ע״י אותיות התורה שהיא הממוצע בין הקב״ה לנשמות ישראל, אפשר להיות נגילה ונשמחה בו בהקב״ה.

והנה שמחה זו צריכה לבוא גם בפועל ממש, וזהו מה שפסוק זה (זה היום גו׳) הוא בהלל שאומרים ביום שנעשה בו נס, ובמיוחד בימים טובים שהם מועדים לשמחה, דאז צ״ל השמחה כפשוטה, ועד שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין³⁰, וצ״ל כל עניני שמחה בפשטות, והשמחה היא בהקב״ה כנ״ל. וע״ד שבכל המצוות ישנו ענין שמחה של מצוה, היינו שישנם ב׳ הענינים דשמחה ומצוה. דענין השמחה הוא פורץ גדר³¹, אבל אינו מגיע בעצמות ומהות. ואפילו³² השמחה בעבודה הנקראת עבודה בשמחה כו׳, הרי היא קשורה בעבודתו של הנברא, ולפיכך הרי היא פורצת רק גדר הנברא, וגם למעלה אף שהשמחה מגיעה בבחינה שלמעלה מגדרי הנברא, הרי אין לזה עדיין שייכות וקשר (פאַרבונד) לעצמות ומהות. ובענין של מצוה, הרי המצוה היא פנימיות רצונו, כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצונו, היינו שהמצוה היא צוותא וחיבור³³ בין המצַוה, עצמות ומהות, להמצוּוה, אבל המשכת העצמות שע״י המצוה מצד עצמה אינה באה בגילוי, דהמשכת העצמות לאו דוקא שצ״ל בגלוי (כשם שאינו צריך להיות בדוקא בהעלם)³⁴, ובמילא כשאין התחתון כלי לזה, הרי המשכת העצמות היא בהעלם. והחידוש הוא כשישנם ב׳ הענינים, שמחה של מצוה (היינו הן שמחה והן מצוה), דקיום המצוה פועל המשכת העצמות, וכאשר המצוה היא בשמחה (עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב³⁵), הרי השמחה פורצת גדר, גם, כביכול, של העצמות ומהות, ובא לידי גילוי למטה, וזהו נגילה ונשמחה בו.

ובזה יובן מ״ש זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו וכו׳, דאין אנו יודעים במה לשמוח כו׳, כי ע״פ תורה צריך להתבונן בב׳ הענינים, א׳ שזהו ענין המשדד מערכות הטבע, היינו ששייך לטבע, שזהו ענין היום, וב׳ שזהו ענין הנמשך מלמעלה מגדרי הטבע לגמרי, הקב״ה. ואחרי שיודע ב׳ הענינים בידיעה והבנה והשגה ע״פ תורה וזה חודר בו (און דאָס נעמט אים דורך), הנה אח״כ באה המסקנא מה שבא שלמה ופירש (וגילה) דנגילה ונשמחה בך בהקב״ה, שהוא כולל ב׳ הענינים כנ״ל. והכלי לזה הוא כמ״ש בך שהם כ״ב אותיות התורה, דאותיות הם מלשון אתא בוקר³⁶, היינו שהם ממשיכים את האור ומקבלים את האור. ובפרט אותיות התורה שעליהן נאמר עוטה אור כשלמה, שהן לבושו של הקב״ה, וכמאמר³⁷ קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא. והמשכה זו היא ע״י ישראל דוקא שעליהם אמרו³⁸ ישראל עלו במחשבה, וכידוע הפירוש בזה³⁹ שהם למעלה גם ממחשבתא עילאה לפי שהם מושרשים בהעצמות, ובהעצמות גופא למעלה יותר ובעומק יותר (כפי ששייך לומר כן בהעצמות), וכדאיתא בבראשית רבה⁴⁰ דמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר אפילו לתורה. וענין זה דנגילה ונשמחה בו בהקב״ה נמשך ע״י נגילה ונשמחה בך בכ״ב אותיות התורה, ועד שממשיכים זה לכל עניני העולם עד לעניני הטבע, עד לכל מעשיך⁴¹ ולכל דרכיך⁴², שיהי׳ אנא ה׳ הושיעה נא אנא ה׳ הצליחה נא, היינו שגם בענינים אלו תהי׳ ישועה גדולה והצלחה מרובה מהקב״ה בעצמו, ותומשך למטה מעשרה טפחים בנוגע לנשמה בגוף, הן בעניני תורה ומצוות שלה והן בעניני מעשיך ודרכיך וכו׳.

והנה ענין זה הי׳ גם ביום שמחתו ויום גאולתו של בעל הגאולה. אשר כלשונו במכתבו⁴³ לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה. וכיון שכל הגאולות שייכות זו לזו כי שם גאולה עליהם⁴⁴, הרי זה נעשה הכנה והקדמה להגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, שאז כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות⁴⁵. וזהו מ״ש⁴⁶ הפך ים ליבשה דקאי על יציאת מצרים בנהר יעברו ברגל לעתיד לבוא⁴⁷ שם נשמחה בו, בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

__________

1) תהלים קיח, כד-כה.
2) סה״מ תרפ״ח ע׳ קנג ואילך.
3) תהלים שם, כג.
4) שהש״ר פ״א, ד (קרוב לסופו).
5) שה״ש א, ד.
6) ראה סה״מ שם הערה 3.
7) שם ריש ע׳ קנד.
8) פ״ו, ב.
9) תהלים עד, טז.
10) ישעי׳ ל, כט.
11) לקו״ש פורים ס״י (חט״ז ע׳ 358). תזריע-פ׳ החודש ס״ב (חי״ז ע׳ 149) ואילך. מכתבים כללים לחה״פ. ד״ה בכל דור ודור די״ג ניסן (סה״מ פסח ח״א ע׳ קפח-ט). ד״ה כימי צאתך דאחש״פ (שם ח״ב ס״ע רמא ואילך). וש״נ.
12) ראה שבת צז, א. פסחים קיח, ריש ע״ב. סוטה מז, רע״א. חולין קכז, סע״א. ועוד.
13) ב״ר פנ״ט, ה.
14) בשלח יז, טו.
15) ראה המשך תרס״ו ס״ע קסז ואילך. תער״ב ח״ב ע׳ תתקמ. ועוד.
16) שעהיוה״א פ״ט (פו, ב).
17) ראה המשך תער״ב שם ע׳ א׳שמה. סה״מ עזר״ת ע׳ כח. תרע״ח ע׳ תיט. פר״ת ע׳ רכא. ד״ה מים רבים תשי״ז פ״ט (סה״מ בראשית ח״ב ע׳ י).
18) תהלים קב, כח.
19) ראה פרש״י וירא כ, יג.
20) מלאכי ג, ו.
21) תהלים עב, יח. קלו, ד. וראה נדה לא, א.
22) תזריע כב, ג-ד.
23) מלכים-א ה, יא.
24) ראה לקו״ת צו יא, ד. ועוד.
25) עם דא״ח – ג, ג ואילך.
26) תהלים קד, ב.
27) סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 67.
28) ח״ג קנב, א.
29) איוב יא, ט. וראה גם ד״ה הבאים ישרש יעקב שנה זו (סה״מ שמות ח״א ע׳ נו-ז).
30) פסחים קט, א.
31) ראה סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג ואילך. סה״מ בראשית ח״א ע׳ שסד. וש״נ.
32) בהבא לקמן – ראה המשך תער״ב ח״ג ע׳ א׳רסד ואילך.
33) לקו״ת בחוקותי מה, ג. ובכ״מ – נסמן בסה״מ פורים ע׳ ז.
34) ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 245.
35) תבוא כח, מז.
36) ישעי׳ כא, יב. תו״א מקץ מב, ב. יתרו עא, א.
37) זח״ב קסא, ריש ע״ב.
38) ב״ר פ״א, ד.
39) ראה המשך תרס״ו ע׳ רכט ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 17. ועוד.
40) שם.
41) אבות פ״ב מי״ב. רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 646 בהערה ד״ה כל מעשיך לשם שמים.
42) משלי ג, ו. רמב״ם וטושו״ע שם. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
43) סה״מ תרפ״ח ע׳ קמו ואילך. תש״ח ע׳ 263 ואילך. אגרות-קודש שלו ח״ב ע׳ פ ואילך.
44) פרש״י ד״ה אתחלתא – מגילה יז, ב.
45) מיכה ז, טו.
46) תהלים סו, ו.
47) תו״ח בשלח רסד, א.

[סה"מ י"ב-י"ג תמוז (הוספות) ע' שפד ואילך]