בס״ד. מוצאי ש״ק פ׳ אמור, י״ג אייר, אור לי״ד אייר, פסח שני, ה׳תשל״ח
הנחה בלתי מוגה
להבין ענין פסח שני, וידוע הדרוש (שנדפס באוה״ת1) שיובן זה ע״פ ג׳ הקדמות. הקדמה הא׳ היא ההפרש בין ניסן ואייר בעבודת האדם, והוא ע״פ מ״ש בלקו״ת2 עה״פ3 במדבר סיני גו׳ באחד לחודש השני גו׳ לצאתם מארץ מצרים גו׳ אתה ואהרן, דיציאת מצרים הו״ע סור מרע4, ואחד לחודש השני גו׳ לצאתם מארץ מצרים היינו שצ״ל בבחי׳ שנית מיציאת מצרים כו׳, והוא ע״י משה ואהרן. שנמצא מזה, שניסן הוא בחי׳ אתכפיא (סור מרע), ואייר הוא בחי׳ אתהפכא (ועשה טוב4). וככהפרש ג״כ בפשטות (במצב של בנ״י ביציאת מצרים) בין ניסן לאייר, דביציאת מצרים בחודש ניסן נאמר5 כי ברח העם, מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי׳ בתקפו כדאיתא בתניא6 (ולכן הוצרך להיות חפזון דישראל ועי״ז חפזון דמצרים וחפזון דשכינה, כמבואר בכמה דרושים7). משא״כ בחודש אייר, שכל החודש כולו כבר היו בנ״י במצב של חירות וגאולה, ויש לומר בדרך אפשר דזהו מה שאיתא בספרים8 שאייר ר״ת אברהם יצחק יעקב רחל, שהם ד׳ רגלי המרכבה, כי הביטול דמרכבה הוא מצב של אתהפכא, וכמובן ג״כ ממ״ש בתניא9 במה שאמרו רז״ל10 האבות הן הן המרכבה, שהאבות לא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם. וזהו מה שניסן הוא חודש הראשון ואייר חודש השני, כי סדר העבודה הוא סור מרע (אתכפיא) ואח״כ ועשה טוב (אתהפכא).
ובזה יובן מה שבשני ענינים אלו מצינו שהיו ע״י משה ואהרן, דיציאת מצרים בחודש ניסן היתה ע״י שניהם, כמש״נ11 הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, וכן הדיבור לבנ״י הי׳ ע״י שניהם, דאהרן אחיך יהי׳ נביאך12. ועד״ז מנין בנ״י דחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים הי׳ ע״י משה ואהרן כמש״נ אתה ואהרן. והענין הוא, כי כללות ההפרש בין משה ואהרן הוא ע״ד ההפרש בין אתכפיא ואתהפכא, כמו שנת״ל במאמרים הקודמים13. דמשה ענינו תורה כמש״נ14 זכרו תורת משה עבדי, ותיכף בלידתו נתמלא הבית כולו אורה כמ״ש15 ותרא אותו כי טוב הוא16, ע״ד ועשה טוב שהוא העבודה דאתהפכא כנ״ל. משא״כ אהרן ענינו אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה17, דשלום שייך (בעיקר) דוקא כשיש מחלוקת, והיינו שיש מציאות של מחלוקת ופירוד, שהוא השורש של לעו״ז, שצריך לעשות שם שלום, והוא העבודה דאתכפיא. וזהו מה שהן יציאת מצרים (דחודש הראשון, אתכפיא) והן מנין בנ״י (דחודש השני, אתהפכא) הי׳ ע״י משה ואהרן, כי ב׳ הבחינות דאתכפיא ואתהפכא צ״ל כלולים זה מזה. כי כדי שעבודת האתכפיא תהי׳ בחיות ובעוצם ותוקף גדול ביותר, הוא ע״י הבטחון חזק שהעבודה דאתכפיא תביא לידי אתהפכא. וע״ד מ״ש בתניא18 דגם מי ששייך רק להעבודה דאל תהי רשע19 צ״ל אצלו גם (מעין) העבודה דתהי צדיק19, שזה נותן כח בהעבודה דאל תהי רשע. ובפרט ע״פ מ״ש שם20 שעי״ז כולי האי ואולי כו׳, שכאו״א מישראל באיזה מצב שהוא, אפשר שתתקיים בו באמת (לא רק ״ואולי״) השבועה שמשביעים תהי צדיק. וכמו״כ צ״ל התכללות דבחי׳ אתכפיא בהעבודה דאתהפכא, והוא מה שגם בהעבודה דאתהפכא צ״ל זכרון העונג והחיות שהי׳ בהעבודה דאתכפיא דוקא, שלכן מזכירין21 יציאת מצרים (אתכפיא) גם לימות המשיח (אתהפכא), כמו שנת״ל במאמרים הקודמים13. וזהו מה שהם (משה ואהרן) המדברים אל פרעה מלך מצרים (ועאכו״כ ששניהם שייכים ליציאת מצרים), כי באתכפיא כלולה גם אתהפכא. וכן באחד לחודש השני גו׳ לצאתם מארץ מצרים גו׳ מסיים ״אתה ואהרן״ כי באתהפכא כלולה גם אתכפיא [ובפרט שמדבר בנוגע למנין בנ״י, שגם בענין המנין יש ב׳ קצוות. מצד אחד המנין מודד ומגביל הדבר הנמנה (ע״ד הלשון22 עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר), אבל לאידך מורה המנין על חשיבות הכי גדולה, עד שדבר שבמנין לא בטיל23. וכדאיתא בפרש״י24 (ממדרשי רז״ל25) דמנין בנ״י הוא להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כו׳ שנאמר26 המוציא במספר צבאם וגו׳].
הקדמה הב׳ היא ההפרש בין חודש ניסן וחודש אייר בספירות, וע״פ מ״ש בזהר27 דחודש השני כו׳ רמז לההוא ירחא דנהיר לסיהרא, שהוא יסוד שהוא שני למלכות שהיא ראשונה. והיינו דחודש ניסן הוא ספירה הא׳ מלמטה למעלה, ספירת המלכות [שזהו מה שבחודש ניסן נגלה עליהם מלך מלכי המלכים כו׳28, ומקום הגילוי הי׳ על הפתח שקאי על ספירת המלכות, כמבואר בארוכה בכמה מקומות29 (וכדלקמן בהקדמה הג׳)], וחודש אייר חודש השני הוא ספירה הב׳ מלמטה למעלה, ספירת היסוד. וזה שייך ג״כ להקדמה הא׳, כי מלכות רגלי׳ יורדות כו׳30, והוא בירור דשם ב״ן (דוגמת העבודה דסור מרע), וספירת היסוד הו״ע בירור שני דמ״ד (דוגמת אתהפכא). ועפ״ז יש לבאר מ״ש שם (בהקדמה הא׳) דעיקר ספירת העומר הוא כל חודש אייר, כי ספירת העומר הו״ע הבירורים, ועיקר כח המברר הוא מספירת היסוד, וכידוע31 דגם הבירור דשם ב״ן הוא ע״י שם מ״ה, שהוא הנותן כח בשם ב״ן לברר [ע״ד הנ״ל שהנתינת כח להעבודה דאתכפיא היא מהעבודה דאתהפכא]. וכמו״כ הוא בספירות, דסיהרא (מלכות) לית לה מגרמה כלום32, והיא מקבלת מספירת היסוד שנקראת כל33 מפני שיש בה הכל, וע״י יחוד יסוד ומלכות נמשך ה״כל״ גם במלכות, עד שמלכות נעשית עטרת בעלה34 (כמבואר בארוכה בכמה מקומות35).
הקדמה הג׳ היא ביאור ענין הפסח [דב׳ הקדמות הראשונות הן בענין החודשים ניסן ואייר, והקדמה זו היא בענין הפסח], ע״פ מ״ש אדמו״ר הזקן36 עה״פ37 קול דודי גו׳ מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, דפסח הוא לשון דילוג וקפיצה38, שהוא המשכה מלמעלה מהשתלשלות ממהותו ועצמותו, שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו, והדילוג דגאולת מצרים הי׳ על הפתח כמש״נ39 ופסח ה׳ על הפתח, דמקום הגילוי הי׳ בספירת המלכות שנקראת פתח. והענין הוא, הנה הקדמה זו היא בענין השכר. דהקדמה הא׳ היא ההפרש דניסן ואייר בעבודת האדם, והקדמה הב׳ ההפרש ביניהם באדם העליון, בספירות. והקדמה הג׳ היא בענין השכר הבא מלמעלה, שזהו ענין הפסח המורה על ענין הגאולה. ושכר זה (פסח ודילוג למעלה מהשתלשלות) ישנו בכל הגאולות, גם בגאולות שלאחרי גאולת מצרים, עד לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו. וכמש״נ40 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שגם הגאולה דלעתיד היא ע״ד גאולת מצרים, כי הגאולה לא תהי׳ בסדר והדרגה מדרגא לדרגא כי אם באופן של דילוג מן הקצה אל הקצה ע״ד הדילוג דגאולת מצרים (ועוד יותר, כהפסק דין41 דמיד הן נגאלין). אמנם יש חילוק ביניהן במקום הגילוי והדילוג, דהדילוג דיציאת מצרים הי׳ רק בספירת המלכות כנ״ל [שזהו מה שגאולת מצרים שייכת לבחי׳ כוס (ד׳ כוסות), כי המלכות נקראת בשם כוס42], והדילוג דגאולה העתידה יהי׳ בספירת היסוד. שזהו ג״כ הטעם להחילוק באופן הגאולה, דגאולת מצרים היתה בלילה ובחפזון, כדאיתא במדרש43 משל לסוחר שנכנס לפונדק כו׳ בלילה עמד כו׳ ויצא לדרכו, שאינו מאיר שם אור היום, וגם האור שאפשר להיות בלילה שהוא אור הנר, הרי אפשר לכבות אור זה (וכדאיתא במדרש44 המשל על זה), היינו שעדיין יש מקום ואפשריות לגלות, אבל הגאולה דלעתיד ע״י משיח צדקנו תהי׳ גאולה אמיתית ושלימה, גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות45. כי ההפרש בין ספירת המלכות וספירת היסוד הוא, דספירת המלכות יש לה שייכות למדידות והגבלות דנבראים וספירת היסוד היא למעלה מהתלבשות במדידה והגבלה, וכמבואר בדרוש ביאור לענין הכרובים כי״ק אדמו״ר נ״ע46 דמלכות הוא מקור בי״ע (תחילת הנבראים) וז״א הוא תכלית ירידת אוא״ס כו׳ (סיום עולמות הא״ס). וזהו החילוק בין ב׳ הגאולות, דבגאולת מצרים שהדילוג הי׳ בספירת המלכות (התחלת הנבראים) עדיין יש מקום ללעו״ז כו׳ ואינו שולל שיהי׳ אח״כ גלות. משא״כ גאולה העתידה, שמקום הדילוג יהי׳ בספירת היסוד (סיום עולמות הא״ס) שלמעלה מהתלבשות במדידות והגבלות (שהרי גם כמו שהיא נמשכת בעולמות נקראים עולמות הא״ס), תהי׳ גאולה אמיתית ושלימה שאין אחרי׳ גלות. ואע״פ שהכח לכל הגאולות הוא מגאולת מצרים47, וכמו שנת״ל במאמרים הקודמים48 עה״פ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, מ״מ יש חילוק באופן הגאולות, שגאולה העתידה תהי׳ באין ערוך לגמרי לגאולת מצרים. שלכן יש עילוי גם בהעבודה דזמן הגלות, ובפרט בהעבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, על עבודת בנ״י בדורות שלפני זה, וכפירוש אדמו״ר הזקן49 (ובהדגשה יתירה במאמרי כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו50) עה״פ51 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, שקאי במיוחד על דרא דעקבתא דמשיחא. כי מכיון שתכלית השלימות של ימות המשיח כו׳ תלוי במעשינו ועבודתנו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא52, ובפרט בהעבודה דכל זמן משך הגלות53, ובפרטי פרטיות בהעבודה דעקבתא דמשיחא, הרי נמצא, דבנ״י שבדרא דעקבתא דמשיחא מביאים (בריינגען אַראָפּ) ע״י עבודתם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו שהיא גאולה נצחית (שלמעלה מגאולת מצרים כו׳), ולכן גם משה רבינו, הנבחר מכל מין האדם54, הוא עניו באמת (דמשה מדתו מדת האמת55) כלפי כל איש ישראל העובד עבודתו בדרא דעקבתא דמשיחא.
ובזה יובן ענין פסח שני. דאע״פ שבא לאחרי הגאולה דפסח ראשון, מ״מ מכיון שיש ציווי56 מעלין בקודש, צ״ל עלי׳ בענין הגאולה. ועוד יותר, מכיון שהוא עלי׳ בענין הגאולה שענינה דילוג, הרי גם העלי׳ אינה מדרגא לדרגא כי אם באופן של דילוג, ובדוגמת ענין הגאולות, דהנפלאות דגאולה העתידה הן למעלה באין ערוך מהנפלאות דיציאת מצרים, שגם בערכן הן נקראות נפלאות57 [ובדוגמת הענין דנס בתוך נס58, שנקרא נס בערך לנס סתם]. ועד״ז הוא במעלת פסח שני על פסח ראשון, שהיא מעלה באין ערוך, שלכן נקרא בשם ״שני״ (וכמבואר בהדרוש כל הדרגות שישנן ב״שני״). ובפרט ע״פ המבואר במ״א59 דפסח שני שייך לנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש60, שהיא נפש האלקית המושרשת בעצמות ומהות ממש. וכידוע61 הפירוש בחלק אלוקה ממעל ממש, דיש בזה ב׳ פירושים (וקצוות), א׳ מלשון ממשות ומישוש (שאפשר למששה בידים), ב׳ שבחלק אלוקה ממעל גופא הוא הממשות דעצמות ומהות, שע״י עבודת בנ״י למטה מגיעים לעצמות ומהות, וזה שייך רק בנפש האלקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. וכמבואר בכמה דרושים62 עה״פ63 משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו, דמשכני, שקאי על פסח, הוא לשון יחיד (ששייך רק לנפש האלקית), אחריך נרוצה הוא לשון רבים, כי קאי על ספירת העומר שהו״ע בירור נפש הבהמית, והביאני המלך חדריו, שקאי על חג השבועות, הוא לשון יחיד, כי העילוי דחג השבועות מה שהביאני המלך חדריו, הוא למעלה מהעילוי דחג השבועות שנעשה ע״י בירור נפש הבהמית, ולכן הוא רק לנפש האלקית לבד. וע״ד המבואר64 לענין פורים, דאע״פ שיש בחי׳ המן לאחר הבירור, כמאמר רז״ל65 מבני בניו של המן למדו תורה כו׳, מ״מ, בחי׳ כתר מלכות אי אפשר להיות כלל אצל המן (גם לאחר הבירור), כי היא שייכת רק לבנ״י עם קרובו. והטעם בזה הוא, מפני שנשמות ישראל מושרשים בעצמות ומהות, למעלה מתורה ומצוות (כמבואר בדרושי ראש השנה66), ולכן דוקא אצלם נעשה תכלית השלימות (שמגיעים לעצמות ומהות ממש). וזהו העילוי דפסח שני ששייך לנפש השנית (נפש האלקית) המושרשת בעצמותו ית׳.
וזהו גם מה שישנו הענין דפסח שני בכל שנה ושנה, ובא דוקא לאחרי ההקדמה דפסח ראשון, כי אע״פ שעבודת כאו״א מישראל בפסח ראשון היתה בתכלית השלימות ובדרגא דצדיק כמש״נ67 ועמך כולם צדיקים, מ״מ צ״ל אח״כ העילוי דפסח שני. וכמו שהי׳ כימי צאתך מארץ מצרים, דאף שהגאולה היתה באופן נעלה ביותר, דבנ״י יוצאים ביד רמה68 והיתה ע״י משה ואהרן, מ״מ הגיעו אח״כ לדרגא נעלית יותר שלא בערך לגמרי, בחי׳ פסח שני. והוא הנפלאות דלעתיד, שאראנו נפלאות בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.
__________
1) בהעלותך ע׳ שסז ואילך.
2) במדבר ג, א.
3) שם א, א-ג.
4) ל׳ הכתוב – תהלים לד, טו. לז, כז.
5) בשלח יד, ה.
6) פל״א (מ, ב).
7) ראה אוה״ת בא ע׳ רצא ואילך. המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פ״ב-ג (ע׳ ב-ג). פקכ״ט (ע׳ קמט) ואילך.
8) מאו״א מערכת א׳ אות פד. ב״ש לאה״ע סקכ״ו ס״כ. מגלה עמוקות אופן קכא.
9) פכ״ג (כח, ב).
10) ב״ר פמ״ז, ו. ועוד.
11) וארא ו, כז.
12) שם ז, א. וראה גם שמות ד, טז.
13) ד״ה ובראשי חדשיכם דמוצאי ש״פ אחרי (סה״מ ראש חודש ע׳ רסה ואילך).
14) מלאכי ג, כב. וראה שבת פט, א.
15) שמות ב, ב.
16) פרש״י עה״פ. סוטה יב, א. שמו״ר פ״א, כ. ועוד.
17) אבות פ״א מי״ב.
18) פי״ד (כ, א).
19) נדה ל, סע״ב.
20) בסוף הפרק (שם, ב).
21) ברכות יב, ב.
22) ספר יצירה פ״א מ״ד.
23) טושו״ע יו״ד ריש סימן קי.
24) ר״פ שמות.
25) שמו״ר שם, ג.
26) ישעי׳ מ, כו.
27) ח״ג קיז, ב. הובא בלקו״ת שם. אוה״ת בהעלותך שם.
28) הגש״פ פיסקא ״מצה זו״.
29) ראה זח״ב לו, סע״א. לקו״ת שה״ש טו, ב. אוה״ת בא (כרך ז) ע׳ ב׳תרלח. סה״מ תש״ח ע׳ 164.
30) משלי ה, ה. וראה אוה״ת נ״ך עה״פ (ע׳ תקסד ואילך). ובכ״מ.
31) ראה המשך תער״ב ח״ב ע׳ א׳כח. ועוד.
32) ראה זהר ח״א לג, ב. רמט, ב. ח״ב רטו, א. ועוד.
33) ראה זח״ג רנז, סע״א.
34) משלי יב, ד.
35) ראה אוה״ת בא ס״ע רנט ואילך.
36) לקו״ת שם, א-ב.
37) שה״ש ב, ח.
38) ראה גם פרש״י בא יב, יא.
39) בא שם, כג.
40) מיכה ז, טו.
41) רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ה.
42) פרדס שער (כג) ערכי הכינויים בערכו.
43) שמו״ר פי״ט, ו. הובא בד״ה כי בחפזון תש״ח פ״ב (סה״מ תש״ח ס״ע 152-3).
44) מדרש תהלים לו, י. יל״ש תהלים רמז תשכז. הובא בד״ה הנ״ל שם (ע׳ 153).
45) ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד״ה ה״ג ונאמר – פסחים קטז, ב.
46) תו״א תרומה פא, ב.
47) ראה ד״ה כימי צאתך תש״ח רפי״ב (סה״מ תש״ח ע׳ 164).
48) ד״ה כימי צאתך דאחש״פ (סה״מ פסח ח״ב ע׳ רמ ואילך). וראה גם ד״ה בכל דור ודור דאור לי״ג ניסן (סה״מ פסח ח״א ע׳ קפט).
49) תו״א שמות נב, ב. וראה גם תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד.
50) סה״מ תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
51) בהעלותך יב, ג.
52) ר״ה לא, א. סנהדרין צז, א. ע״ז ט, א.
53) תניא רפל״ז.
54) פיה״מ להרמב״ם פ׳ חלק בהיסוד השביעי.
55) ראה שמו״ר פ״ה, י.
56) ברכות כח, א. וש״נ.
57) ראה אוה״ת נ״ך עה״פ מיכה שם (ע׳ תפו).
58) ל׳ חז״ל – שבת צז, א. וש״נ.
59) סה״ש תש״א ע׳ 114.
60) תניא רפ״ב.
61) ראה אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ד ע׳ תז. אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״ד ע׳ רצא.
62) לקו״ת ויקרא ב, ד ואילך. וראה לקו״ש ח״א ע׳ 266 ואילך.
63) שה״ש א, ד.
64) תו״א מג״א צא, ב. שערי אורה שער הפורים סד, ב.
65) גיטין נז, ב. וש״נ.
66) סה״מ תרנ״ט ע׳ יד.
67) ישעי׳ ס, כא.
68) בשלח יד, ח.
[סה"מ ימי הספירה (הוספות) ע' עדר ואילך]