בס״ד. אור ליום ה׳ פ׳ חיי שרה, כ״ף מרחשון ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1, ומדייק בזהר2 מפני מה בשרה דוקא נאמר ימי שני חיי׳ [ועד שכל הפרשה (חיי שרה) נקראת על שם זה, שמזה מוכח3 שזהו תוכן כל הסדרה], שלא נאמר זה בשארי אמהות רק בשרה לבד. וגם צריך להבין אומרו שני חיי שרה, הלא כבר נאמר ויהיו חיי שרה [ומפרט את שנותי׳ במאות עשיריות ואחדים], מה כפל עוד לאמר שני חיי שרה. ומבאר בזהר4, דמ״ש חיי שרה שני פעמים הוא שני ענינים. ויהיו חיי שרה הו״ע מה שזכתה לחיין עילאין, שני חיי שרה הו״ע דילה הוו חיין (דלא רק שזכתה לחיין, אלא שהחיין דילה הוו). ומה ששרה (דוקא) זכתה לחיין עילאין מבאר בזהר שם אתת חוה לעלמא ואתדבקת בחויא כו׳, אתא נח לעלמא מה כתיב בי׳5 וישת מן היין וישכר גו׳, אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת בי׳ כמאן דאת אמרת6 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, ובגין כך זכתה לחיין עילאין [ועד שהחיין נעשו שלה]. ומבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע בעל יום ההולדת במאמרו ד״ה זה (ויהיו חיי שרה) דשנת עטר״ת7, שממאמר הזהר מובן שבג׳ ענינים אלו (אתת חוה, אתא נח ואתת שרה) יש צד השוה. והיינו, דחוה ונח רצו לפעול אותו הענין שפעלה שרה, אלא שלא עלתה בידם, ולא עוד אלא שעי״ז נעשה אצלם ירידה (אתדבקת בחויא, וישכר). משא״כ שרה, אף שגם אצלה הי׳ (בתחילה) ענין של ירידה, הנה ע״י ירידה זו הי׳ אח״כ העלי׳, נחתת וסלקת. וצריך להבין השייכות והצד השוה דג׳ ענינים אלו.
והנה מעשה אבות סימן לבנים8, וידוע שהכוונה בסימן כאן היא לא רק סימן והוראה אלא גם נתינת כח9, וע״ד הידוע10 בענין פתח, דלאחרי שפתח את הצינור והדרך, ועאכו״כ כאשר סלל את הדרך, הנה עי״ז ניתן הכח לכאו״א שיוכל לעשות עבודה זו, ועד שאינו צריך ליגיעה גדולה כל כך (כבפעם הראשונה). ועאכו״כ שכן הוא במעשה אבות, מכיון שהם האבות של כאו״א מישראל, וכל הענינים והעבודות שלהם נמשכים בירושה לכאו״א מישראל11. וכן הוא גם בנוגע לאמהות, ובפרט בנוגע לשרה אמנו, הראשונה שבד׳ אמהות, דכתיב בה12 כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. והגם שעבודת הבנים היא לאחרי מתן תורה, ומעשה אבות הי׳ לפני מתן תורה, מ״מ יש מעלה במעשה אבות (שלפני מתן תורה) על עבודת הבנים (שלאחרי מתן תורה), כמארז״ל13 יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. והוא לפי שכל מעשי האבות הם ענינים כלליים. וכמבואר בכמה מקומות14 בביאור מארז״ל הנ״ל, יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה (או כהגירסא15 שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה) והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה, דקאי בסיפור השידוך של יצחק ורבקה (המסופר בפרשתנו), דהביאור בזה הוא, לפי שיחוד יצחק ורבקה הוא ענין כללי, והוא כללות ענין עבודת הבנים לאחרי מתן תורה. וענין זה נפעל אפילו בעבדי אבות, אליעזר עבד אברהם, ואח״כ הוא סימן ונתינת כח לעבודת הבנים לאחרי מתן תורה. ומזה מובן בנוגע לכל מעשי האבות, שהם ענינים כלליים. ומכל הנ״ל מובן דענין הנ״ל, אתת שרה ונחתת וסלקת, הוא (ככל מעשה אבות ואמהות) הוראה וגם נתינת כח בעבודתו של כאו״א מישראל. וצריך להבין ההוראה דנחתת וסלקת בהעבודה דבנים לאחרי מתן תורה.
ונקודת הענין בזה הוא כמו שמבאר בעל יום ההולדת בהמאמר, דעבודת ה׳ צריכה להיות בשמחה דוקא כמ״ש16 עבדו את ה׳ בשמחה. ועד שזה (השמחה בעבודת ה׳) הוא עיקר גדול, וכידוע פירוש האריז״ל17 והובא בתניא18 עה״פ19 תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה וגו׳, ואיתא בתו״א20 דמה שהאריז״ל זכה לרוח הקודש הוא ע״י שמחה של מצוה [ומכיון שזה סיפור בתורה (שבעל פה) מלשון הוראה21, הרי זה הוראה לכאו״א מישראל], דכאשר העבודה היא בשמחה, אז דוקא העבודה היא בשלימות [ועי״ז נעשה גם שלימות בהעולם. שהרי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל שנקראו ראשית22, ופירוש בשביל ישראל הוא בשביל העבודה דישראל [שזהו עיקר מציאותם, כמארז״ל23 אני לא24 נבראתי אלא24 לשמש את קוני], היינו שישראל ע״י עבודתם פועלים שהעולם יהי׳ בתכלית השלימות. שעולם על מילואו נברא25, ובפרט לפי הידוע26 שמהטעמים על סיבת בריאת העולם הוא לפי שטבע הטוב להיטיב, שמזה מובן שבריאת העולם (מלכתחילה) הי׳ בתכלית השלימות, מ״מ מצד זה גופא שטבע הטוב להיטיב, הנה בכדי להיטיב בשלימות, היתה הבריאה בשביל ישראל ובשביל התורה22, שישראל ע״י עבודתם יוסיפו שלימות בהעולם, שלימות נעלית יותר מהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה. ומכיון ששלימות העבודה הוא כאשר היא בשמחה דוקא, לכן עי״ז מתוסף גם בהשלימות דעולם, שנעשה ע״י עבודת ישראל]. ולא זה בלבד ששלימות העבודה היא דוקא כאשר היא בשמחה, אלא שזה (השמחה בעבודת ה׳) הוא גם הכרח גדול בעבודת ה׳, שלכן כאשר חסר השמחה בעבודת ה׳ מגיע על זה עונש ח״ו כמ״ש תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה וגו׳, כי ענין העבודה הוא להמשיך גילוי אלקות למטה, וזה נעשה ע״י השמחה דוקא.
אך אעפ״כ כתיב27 עבדו את ה׳ ביראה, אלא שגם בפסוק זה גופא מסיים וגילו ברעדה, שצ״ל שמחה, כי כאשר השמחה היא במורגש, אפשר שמזה יבוא להרגשת הישות, ועי״ז לכל הענינים הבלתי רצויים שמסתעפים מזה. ולכן צ״ל עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה, שעי״ז תהי׳ השמחה (שלא בבחי׳ מורגש, כי אם) בבחי׳ ביטול וענוה, ובלשון הכתוב28 ויספו ענוים בהוי׳ שמחה, שהשמחה היא מצד הענוה והביטול (וכדלקמן).
ועפ״ז מבאר בעל יום ההולדת בהמאמר ענין אתת חוה כו׳ אתת שרה כו׳, שהצד השוה שבהם הוא מה שרצו לפעול ענין השמחה. דזהו מה שאמרו רז״ל29 גבי חוה אשכול של ענבים סחטה ונתנה לו, וכן בנח כתיב30 ויטע כרם וישת מן היין, דיין הו״ע השמחה כמ״ש31 יין המשמח אלקים ואנשים. אלא שבחוה היתה השמחה בבחי׳ מורגש, דבחוה כתיב32 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא גו׳ שזהו ענין ההרגשה, ולכן הי׳ מזה ענינים בלתי רצויים. ונח רצה לתקן את חטא עץ הדעת, ענין ההרגשה, ולא עלתה בידו. דוישת מן היין הביא אותו (לא לשמחה שבבחי׳ ביטול, בחי׳ יין המשמח, כי אם) לוישכר, בחי׳ יין המשכר. והגם דגם בשכרות הוא העדר ההרגשה, אבל העדר ההרגשה שבזה הוא לא מצד הענוה והביטול כי אם מצד בלבול הדעת (וההרגשה). והתיקון על חטא עץ הדעת (ענין ההרגשה) נעשה ע״י שרה דוקא [כמבואר בקבלה33 ששרה תיקנה מה שקלקלה חוה], דשרה היא בחי׳ מלכות [שלכן נקראת שרה מלשון שררה34], ענין הביטול, ולכן על ידה דוקא נעשה התיקון, שמחה שבבחי׳ ביטול. וזהו אתת שרה ונחתת וסלקת, שמצד הביטול שבמלכות הנה גם כשהיא יורדת למטה, הירידה (נחתת) היא בשביל העלי׳ (וסלקת), דירידת המלכות למטה היא בכדי לברר ולתקן הניצוצות דקדושה שנמצאים למטה ולהעלותם למעלה. וכמו״כ הוא בירידת (אברהם ו)שרה למצרים (בגשמיות), שזה הי׳ בכדי35 שהעלי׳ ממצרים, ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, תהי׳ באופן של ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב36, שזה נעשה ע״י שרה כמ״ש37 ולאברם היטיב בעבורה. ועי״ז זכתה לחיין עילאין ועד אשר דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, דלהיות שהמלכות היא בבחי׳ ביטול בעצם, לכן גם המורגש שבה הוא בבחי׳ ביטול, ובעבודה הוא דגם כשהשמחה היא בהתגלות, מ״מ היא בבחי׳ ביטול [ובדוגמת מלך שעם היותו ברוממות ובשמחה, עוז וחדוה במקומו38, אין זה בבחי׳ ישות]. ולכן משמחה זו, הנה לא רק שאינו שייך שיהיו מזה תוצאות בלתי רצויות (כמו שהי׳ בחוה ובנח), אלא אדרבה היא מביאה לתכלית העילוי, ועד לדרגא שבדוגמת לעתיד לבוא, וכמבואר בהמאמר (של בעל יום ההולדת)39 שענין דילה הוו חיין הוא דוגמת ונחי׳ לפניו40 שיהי׳ לעתיד, חיים בתכלית השלימות.
ויש לקשר זה עם הכתוב41 אז ימלא שחוק פינו, שלעתיד לבוא תהי׳ השמחה בתכלית השלימות, ועד שהשמחה דעכשיו, גם כשהיא בתכלית השלימות (עד כמה שאפשר להיות עכשיו) היא באין ערוך לגבי השמחה והשחוק שתהי׳ לעתיד לבוא42, אז ימלא שחוק פינו. והגם שהשמחה דלעתיד לבוא תבוא (ככל הענינים דלעתיד) ע״י עבודת ה׳ בשמחה במשך זמן הגלות43, מ״מ השכר שיהי׳ מזה לעתיד לבוא (אז ימלא שחוק פינו) הוא שלא בערך כלל, ועד שהוא למעלה מגדר שכר. ועפ״ז יש לבאר מה שבנה של שרה, ששרה התפללה עליו והשתדלה ביותר (עוד יותר מאברהם אבינו)44, נקרא בשם יצחק על שם צחוק עשה לי אלקים45, כי ענין דילה הוו חייו (דשרה) הוא כמו ונחי׳ לפניו שיהי׳ לעתיד (כנ״ל מהמאמר דבעל יום ההולדת), וזהו מה שבנה של שרה הוא יצחק שענינו הוא צחוק ושמחה, ועד לשחוק ושמחה שבדוגמת אז ימלא שחוק פינו דלעתיד לבוא46, שלכן לעתיד לבוא יאמרו ליצחק (דוקא) כי47 אתה אבינו48.
וביאור ענין השמחה שבבחי׳ ביטול (ועד שגם כשהשמחה היא בהתגלות מ״מ היא בבחי׳ ביטול), הנה אמיתית ענין השמחה בא מצד הענוה והביטול, כמ״ש ויספו ענוים בה׳ שמחה. וביאור השייכות דענוה ושמחה (אף שלכאורה הם שני ענינים הפכיים), מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן בד״ה ויספו ענוים בה׳ שמחה49 [ובכמה דרושי רבותינו נשיאינו שלאחרי זה50, וגם במאמר הנ״ל של בעל יום ההולדת], דענין הענוה הוא לא רק שהעניו טועה בעצמו ואינו יודע את מעלותיו, כי אם, דהגם שהוא יודע את המעלות שלו, ועד שיודע את כל המעלות שלו [דכאו״א מישראל, אפילו אלו שהנהגתם היא שלא כדבעי כלל וכלל, הם מלאים מצוות כרימון51. דלא רק שיש להם מצוות, אלא שהמצוות ממלאים את כל מציאותם (ובלשון רז״ל מלאים מצוות כרימון), ובפרט אשר ועמך כולם צדיקים52 וכל ישראל בחזקת כשרות53], מ״מ אינו נעשה עי״ז למציאות בעיני עצמו ועאכו״כ שאינו בבחי׳ ישות, כי יודע הוא את האמת שכל המעלות שיש לו אינם כחו ועוצם ידו ח״ו כי אם ניתנו לו (הכחות על זה) מלמעלה, ובאם היו נותנים כחות אלו לאחר הי׳ ג״כ במדריגה זו, ומצד הענוה והביטול שלו הוא חושב, שאילו היו כחות אלו אצל אחר הי׳ מגלה אותם עוד יותר. וענוה זו [מכיון שהוא יודע את המעלות, אלא שאינו נעשה עי״ז למציאות] הנה לא רק שאינה מביאה להיפך השמחה, אלא אדרבה, הענוה והביטול שלו (שחושב שאינו מגיע לו כלום) מביאה אותו לשמחה שלימה. דשלימות השמחה היא דוקא במי שהוא בטל, כמבואר בהמאמר בארוכה. ומכיון שהשמחה באה בסיבת הענוה והביטול, לכן גם השמחה עצמה (גם כשהיא בהתגלות) היא בבחי׳ ביטול.
וזהו ויהיו חיי שרה גו׳ שני חיי שרה, ויהיו חיי שרה הוא מה שזכתה לחיין עילאין. ומפרט בזה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שקאי על כל הספירות. וכמבואר בהמאמר54 דמאה שנה הוא בחי׳ אריך כמו שמאיר בו גם בחי׳ עתיק, שלכן נאמר (מאה) שנה לשון יחיד, שלמעלה מבחי׳ אחד55. ועשרים שנה הוא בחי׳ חכמה ובינה, ושבע שנים הוא בחי׳ ז׳ מדות, שבעת ימי הבנין. ואח״כ מוסיף שני חיי שרה, דילה הוו חיין, שהחיין הן דילה (גם) במורגש, שבעבודה הו״ע הביטול בהשמחה (גם) כמו שהיא בהתגלות (כנ״ל מהמאמר דבעל יום ההולדת). וזהו גם מה שבשני חיי שרה אינו מפרט המספרים דמאה עשרים ושבע, כי ענין זה (דגם המורגש הוא בביטול) הוא מבחינה שלמעלה מהתחלקות. וזהו העילוי דשני חיי שרה על חיי שרה מאה שנה וגו׳, דענין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, עם היותו נעלה ביותר, כמובן גם מפרש״י עה״פ, מ״מ הם ג׳ ענינים חלוקים, משא״כ שני חיי שרה הוא שכולן שוין56, למעלה מהתחלקות. וע״י פירוש הנ״ל (מהמאמר דבעל יום ההולדת) בדילה הוו חיין, ענין הביטול (גם) בהשמחה שבהתגלות, הנה עי״ז דילה הוו חיין גם בפשטות, שהחיים הן שלה והיא נעשית בעל הבית על החיים. כי שמחה פורץ כל הגדרים57, ולכן ע״י השמחה בהתגלות (ובבחי׳ ביטול) נעשה תגבורת החיים (למעלה מגדר והגבלה), וע״ד הידוע58 בענין יצחק [שענינו הוא צחוק ושמחה, כנ״ל], שהגבורות דיצחק הו״ע תגבורת החיות (ותגבורת הברכות), ועד לחיים בתכלית השלימות, דוגמת ונחי׳ לפניו שיהי׳ לעתיד לבוא.
ומעשה אבות סימן לבנים, שהעבודה דשרה היא הוראה ונתינת כח לכאו״א מישראל [ועד שענין זה שבכאו״א מישראל הוא (ככל הענינים דהאבות והאמהות) בירושה], שיוכל לעבוד את ה׳ בשמחה בהתגלות, ושהשמחה תהי׳ מיוסדת על ענין הביטול, ונפשי כעפר לכל תהי׳59. לכן אין שום חשש שיסתעף מזה איזה ענין בלתי רצוי ח״ו, ואדרבה, מכיון ששמחה פורץ גדר, הנה ע״י השמחה יוסיף אומץ בעבודתו ביתר שאת וביתר עוז, עד לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה. וע״ד ענין תגבורת החיות.
ויש לקשר זה עם יום ההולדת של כ״ק אדמו״ר נ״ע דשנה זו, (סיום וחותם) שנת המאה ועשרים, דאיתא בזהר60 עה״פ61 והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהוא רמז למשה כו׳ שממשיך חיין לבני נשא (לכאו״א מישראל) מההוא אילנא דחיין, שבזה נכלל גם אריכות ימים בפשטות, וכדאיתא בזהר שם (לפני זה)62 בשגם61 דא משה כו׳ ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. וענין זה הוא ממשיך גם עכשיו, כמו שממשיך בזהר שם משה לא מית כו׳ ואמרו רז״ל63 מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. וכמו שהוא במשה רבינו רעיא מהימנא, כמו״כ הוא ברועי ישראל שבכל דור ודור, עד לבעל יום ההולדת ובנו כ״ק מו״ח אדמו״ר ממלא מקומו, וכידוע המכתב של כ״ק מו״ח אדמו״ר64 (בנוגע לאביו, ומזה מובן שכן הוא גם אצלו65) שרועי ישראל לא יפרדו ח״ו מעל צאן מרעיתם, שגם עכשיו הוא (בכל יום ההולדת, וכן בנו ממלא מקומו) ממליץ זכות על כל אחד ואחת מישראל, וממשיך להם ברכות הצלחות וישועות, ועד שממשיך מבחי׳ אילנא דחיין (עץ החיים) וגם אריכות ימים בפשטות לכל אחד ואחת מישראל.
והנה כמו שענין דילה הוו חייו (דשרה) הוא דוגמת ונחי׳ לפניו שיהי׳ לעתיד (כנ״ל מהמאמר דבעל יום ההולדת), עד״ז הוא גם בענין הנתינת כח שנמשך מזה לכל אחד מישראל על העבודה בשמחה (כנ״ל), שע״י העבודה בשמחה נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד40 ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו. והענין הוא, דהנה מבואר בלקו״ת (ד״ה יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו66), דיומיים הם בחי׳ ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וביום השלישי הוא בחינה שלמעלה מעלה גם מסובב כל עלמין. היינו שאין בו שום מדידות והגבלות, גם לא המדידה דסובב כל עלמין. ומכיון ששמחה פורץ גדר, וע״י השמחה מגיעים (כנ״ל שם) לעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, לכן השמחה (בעבודת ה׳) היא הכנה קרובה וכלי לגילוי בחי׳ ביום השלישי (יקימנו ונחי׳ לפניו), בחינה שלמעלה מעלה (גם) מבחי׳ סובב כל עלמין, שגילוי זה יהי׳ בבית המקדש השלישי, וכהפירוש67 דביום השלישי קאי על בית המקדש השלישי, שיבנה מלך המשיח, מלך מבית דוד68. וגם ענין זה שייך במיוחד לענין השמחה, כמובן ממה שהרמב״ם69 מביא ראי׳ על ענין השמחה שישמח אדם (כל אדם) בעשיית המצוה מדוד מלך ישראל דכתיב בי׳70 והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ וגו׳. ויש לומר הביאור בזה, דדוד מלך ישראל הו״ע ספירת המלכות, וזהו מה שהי׳ בתכלית הביטול, אם לא שויתי ודוממתי71, כי מלכות היא בחי׳ ביטול, כנ״ל. וזהו מה שעבודתו היתה בשמחה גדולה, והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳, כי מצד הביטול דמלכות גם כשהשמחה היא בהתגלות אין שייך שיסתעף מזה ענין בלתי רצוי ח״ו. ומכיון שדוד מלך ישראל חי וקיים72, היינו שהוא חי וקיים (בכאו״א מישראל) בתור דוד מלך ישראל (הביטול דמלכות), לכן הוא נותן הכח לכל אחד מישראל שישמח בעשיית המצוה (אף שעבודה גדולה היא), ושהשמחה תהי׳ באופן הרצוי.
וע״י השמחה בעשיית המצוה, כולל גם בקיום הציווי73 וכל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו, יפרצו את גדרי הגלות, ואתי מר דא מלכא משיחא, דוד מלך ישראל, יחד עם משה רבינו רעיא מהימנא שהוא גואל ראשון הוא גואל אחרון74, כולל גם הרעיא מהימנא שבכל דור ודור עד להרעיא מהימנא של דורנו הוא כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, שבקרוב ממש יהי׳ הקיצו ורננו שוכני עפר75 ונלך עמהם יחד לקבל פני משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשם76, במהרה בימינו ממש.
__________
1) ריש פרשתנו (כג, א).
2) ח״א קכב, רע״א.
3) ראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 57 ואילך.
4) שם, ב.
5) נח ט, כא.
6) לך לך יג, א.
7) סה״מ עטר״ת ע׳ פז ואילך.
8) ראה תנחומא לך לך ט. ב״ר פ״מ, ו. רמב״ן פרשתנו יב, ו. שם, י. יד, א. תולדות כו, א. ר״פ וישלח. ס״פ ויחי. תו״ח לך לך פג, סע״ג ואילך. אוה״ת ר״פ לך לך. ועוד.
9) ראה אוה״ת שם.
10) סה״מ תרע״ח ע׳ רפג. תרפ״ח ע׳ קב.
11) ראה תו״א ר״פ וארא.
12) וירא כא, יב.
13) ב״ר פ״ס, ח. הובא בפרש״י עה״פ פרשתנו כד, מב.
14) לקו״ת ברכה צו, ד. מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״א ע׳ לו ואילך. תו״ח לך לך עט, ד ואילך. שם פרשתנו קלה, א. קלז, ד ואילך. אוה״ת פרשתנו קכז, ב ואילך. סה״מ תר״ס ע׳ כט. ועוד.
15) ב״ר שם.
16) תהלים ק, ב.
17) שער רוה״ק לג, ב.
18) פכ״ו.
19) תבוא כח, י.
20) תולדות כ, ב. וראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא. מאמרי אדהאמ״צ במדבר ח״ג ע׳ א׳מח, ובהנסמן במילואים להמראי מקומות שם (ס״ע א׳רפ ואילך). דברים ח״ג ע׳ תתקד. וש״נ. סה״מ תרצ״ט ע׳ 101. תש״י ע׳ 235. ועוד.
21) ראה רד״ק לתהלים יט, ח. ס׳ השרשים שלו ערך ירה. גו״א ר״פ בראשית (בשם הרד״ק). וראה זח״ג נג, ב.
22) תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לקח טוב (פס״ז), רש״י ורמב״ן ר״פ בראשית. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.
23) משנה וברייתא סוף קידושין.
24) כ״ה ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו.
25) ראה ב״ר פי״ד, ז. פי״ג, ג.
26) ראה עמק המלך שער (א) שעשועי המלך רפ״א. וראה מאמרי אדהאמ״צ קונטרסים ע׳ ה. וש״נ.
27) תהלים ב, יא.
28) ישעי׳ כט, יט.
29) ראה ב״ר פי״ט, ה.
30) נח שם, כ-כא.
31) ס׳ שופטים ט, יג. וראה ברכות לה, א.
32) בראשית ג, ו. וראה בארוכה סה״מ עזר״ת ע׳ פט ואילך.
33) ראה קה״י ערך חוה (ב). וראה ב״ר ספי״ז. תנחומא ר״פ נח וס״פ מצורע.
34) ראה ברכות יג, א. פרש״י עה״פ לך לך יז, טו.
35) ראה אוה״ת שבהערה 9. לקו״ש לך לך שנה זו ס״ב (ח״כ ע׳ 38-9).
36) לך לך יג, ב.
37) שם יב, טז. וראה לקו״ש שם.
38) דברי הימים-א טז, כז.
39) סה״מ עטר״ת שם ע׳ צח.
40) הושע ו, ב.
41) תהלים קכו, ב.
42) להעיר מברכות לא, א. טושו״ע או״ח סו״ס תקמ.
43) ראה תניא רפל״ז.
44) ראה לך לך טז, ב וברד״ק שם. פרש״י עה״פ שם, ה.
45) וירא כא, ו.
46) ראה אוה״ת לתהלים (יהל אור) שם (ריש ע׳ תצג ושם ד״ה בחיי).
47) ישעי׳ סג, טז.
48) שבת פט, ב.
49) מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ נא.
50) ראה ד״ה ויספו ענוים תרצ״ז (סה״מ תרצ״ז ע׳ 299 ואילך. תש״י ע׳ 237 ואילך). סה״מ תרצ״ט ע׳ 101. ולהעיר גם מביאוה״ז לאדהאמ״צ פקודי נט, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שט.
51) עירובין יט, א. חגיגה בסופה.
52) ישעי׳ ס, כא. סנהדרין ר״פ חלק.
53) רמב״ם הל׳ קידוש החודש פ״ב ה״ב.
54) ע׳ צז. וראה בארוכה ביאוה״ז לאדהאמ״צ והצ״צ ואוה״ת ריש פרשתנו. ביאוה״ז לאדהאמ״צ פרשתנו (הוספות) קלא, סע״ב ואילך.
55) ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ עח. אוה״ת שם קיא, א.
56) פרש״י עה״פ (ריש פרשתנו).
57) ראה ד״ה שמח תשמח תרנ״ז ס״ע 49 (סה״מ תרנ״ז ס״ע רכג) ואילך.
58) סידור (עם דא״ח) רמז, א-ב.
59) תפלת ״אלקי נצור״ (ברכות יז, א).
60) ח״א לז, סע״ב.
61) בראשית ו, ג.
62) ראה גם חולין קלט, ב ובפרש״י שם.
63) סוטה יג, סע״ב.
64) אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ע׳ קלח ואילך. וש״נ. וראה שם ע׳ קמא. וראה גם שם ע׳ קלא. ועוד.
65) ראה לקו״ש ח״ו ע׳ 283 ואילך. ד״ה ואתה תצוה שנה זו ספ״ז (סה״מ שמות ח״ב ע׳ רלב) ובהערה 40.
66) דרושי ר״ה סד, א.
67) פרש״י עה״פ.
68) רמב״ם הל׳ מלכים ספי״א.
69) סוף הל׳ לולב.
70) שמואל-ב ו, טז. ראה גם סה״מ עטר״ת שם ע׳ צו.
71) תהלים קלא, ב.
72) ר״ה כה, א.
73) אבות פ״ב מי״ב. משלי ג, ו. וראה רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג. טושו״ע או״ח סרל״א. שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ו ס״ב.
74) ראה שמו״ר פ״ב, ד. זח״ג רנג, א. שה״פ פ׳ ויחי. תו״א ר״פ משפטים.
75) ישעי׳ כו, יט.
76) שם לה, י. נא, יא.
[סה"מ בראשית ח"א (הוספות) ע' תלו ואילך]