הוספה ג) והי׳ עקב תשמעון גו׳ (הנחה) – ש״פ עקב, כ׳ מנחם-אב (מאמר א׳) ה׳תשכ״ז

בס״ד. ש״פ עקב, כ״ף מנחם-אב (מאמר א׳) ה׳תשכ״ז

הנחה בלתי מוגה

והי׳ עקב תשמעון וגו׳ ושמרתם ועשיתם אותם ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך1, ונוקט כאן בלשון וודאות – תשמעון, וצריך להבין2 הא כתיב3 ובחרת בחיים, שיש בחירה חפשית4, וא״כ איך אומר תשמעון בוודאות, והרי זהו ענין של תורה ומצוות שיש בזה בחירה, ובכל מקום בכגון דא נוקט הלשון אם, כמו אם בחוקותי תלכו5 וכיו״ב. והנה בפירש״י הוסיף תיבת אם, ובכדי לבאר מהו הלשון עקב, פירש״י שזה קאי על המצוות שאדם דש בעקביו. וזהו פשוטו של מקרא, שהרי ענינו של רש״י לפרש פשטות הכתובים6. אבל הפירוש הפשוט של עקב הוא ג״כ לשון וודאות, וא״כ צריך להבין מפני מה משנה כאן מבכל מקום ונוקט לשון וודאות, ומפני מה אומר כאן לשון עקב ומשנה מלשון הרגיל יען או בעבור. דהגם שלפעמים משמש תיבת עקב גם בלשון בעבור כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי7, אבל הלשון הרגיל הוא יען או בעבור, ומפני מה שינה כאן.

ויובן בהקדם מ״ש בתניא8 שתכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, שהפירוש של תכלית הוא מטרה, וכמו״כ פירושו סוף. ובעניננו הוא, דהנה ימות המשיח זהו המטרה והסוף של שית אלפי שנין דהוי עלמא9, שהרי בשית אלפי שנין דהוי עלמא היו קודם ב׳ אלפים תהו וב׳ אלפים תורה ואח״כ ב׳ אלפים ימות המשיח9, שבכללות זהו ענין עבודת הבירורים, וימות המשיח ותחיית המתים הם המטרה והסוף של עבודת הבירורים, היינו שאין זה רק המטרה ותכלית העילוי באיכות, אלא גם בכמות הרי זה בא בסוף אלפיים שנה של עבודת הבירורים. והגם שבאם זכו אחישנה10, מ״מ הרי אז הוא הסיום דהב׳ אלפי שנין, וכמו״כ לגבי תחיית המתים שזהו תכלית העילוי של ימות המשיח באיכות, וכמו״כ בכמות – הרי זה בסוף הזמן של ימות המשיח, כמ״ש בזהר11 שבתחילה יהיו הענינים של משיח במשך ארבעים שנה, ובסוף ארבעים שנה יהי׳ תחיית המתים, נמצא שזהו הסוף בכמות, וכמו״כ באיכות הרי תחיית המתים, הגם שזה רק פרט בימות המשיח, מ״מ בימות המשיח גופא הרי זה סוג אחר לגמרי, דאילו בימות המשיח, שקאי על כל הב׳ אלפי שנין, הרי יכול להיות דעה שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד12, אבל שאר הענינים יהיו אז כמו שהם עתה, נמצא שזהו ענין שע״פ טבע, משא״כ תחיית המתים הרי כללות ענינה הוא היפך הטבע13. וכמו״כ כל הפרטים שיהיו בזה הרי הם מסוג של תחיית המתים, וע״ד כמו שהוא בימות המשיח, שכל הב׳ אלפים שנה נקראים בשם ימות המשיח, היינו שכל הענינים שבהם, החל מלימוד התורה וקיום המצוות ועד לבכל דרכיך דעהו14, אפילו ענינים של אכילה ושתי׳ וכו׳, צריכים להיות חדורים עם משיח (דאַרפן זיין דורכגענומען מיט משיח), היינו בכל פרט ופרט מימות המשיח ניכר (דערהערט זיך) הענין של משיח. וכמו״כ הוא בתחיית המתים, שכל פרט ופרט הוא מסוג של כללות ענין תחיית המתים – למעלה מהטבע, והגילוי יהי׳ דוקא למטה, היות שהכוונה היא דירה בתחתונים15, לכן יהי׳ תחיית המתים באופן של נשמה בגוף דוקא, גוף גשמי עם קרביים. והגם שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי׳16, אמנם הגוף יהי׳ ניזון מאור א״ס. והגם שזהו ע״י הנשמה, מ״מ גם הגוף יהי׳ ניזון מזה.

ועל זה אומר בתניא שתכלית השלימות של ימות המשיח ותחיית המתים תלוי במעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות. וישנה הגהה על זה מבעל היאָרצייט שציין על גליון התניא שלו17 (שהוציאוהו משם באופן של פדיון שבויים עד שהגיע לכאן), שכדי להבין את כפל הלשון מעשינו ועבודתנו, יובן ע״פ מ״ש באגה״ק18 ד״ה והי׳ מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם19, שתוכן האגרת שם (והוא מאמר המוסגר, כי לא ציין שם התוכן אלא המראה מקום בלבד) שישנם ב׳ ענינים, מעשה הצדקה ועבודת הצדקה, והחילוק ביניהם הוא שלשון מעשה מתאים על דבר שכבר נעשה, היינו דבכל אחד מישראל הרי נשמתו נקראת בת כהן20, שכהן הוא איש החסד21, וממילא יש גם בהנשמה טבע החסד והטוב. ואין זה סתירה למ״ש בחלק א׳22 שהמדות הן כפולות, ומצד זה ישנו גם לענין הגבורות, מ״מ זהו מצד נפש הבהמית, משא״כ מצד נפש האלקית עצמה הרי נמשכת לחסד וטוב23. וזהו ענין מעשה הצדקה, שהוא דבר שכבר נעשה, ללא עבודה. וזהו והי׳ מעשה הצדקה שלום, שזה פועל שלום בפמליא של מעלה24 כמ״ש25 עושה שלום במרומיו, וכמו״כ בפמליא של מטה24. אבל אח״כ ישנו הענין של עבודת הצדקה שזהו עד עולם, היינו דבמעשה הצדקה שהוא מה שבא לו ע״פ טבע שלא ע״י עבודה, הנה עם היות שפועל שלום בפמליא של מעלה ועד בפמליא של מטה, שזהו שלום בין נפש האלקית לנפש הבהמית (כמבואר במאמרי החלצו26), וזהו בעבודת התפילה שבשעת מעשה הוא נהפך לטוב, אבל אח״כ חוזר הרע וניעור בקל27, משא״כ ע״י עבודת הצדקה שזה פועל שיהי׳ עד עולם, היינו שלא נפסק לעולם כמ״ש השקט ובטח, שהשקט זהו מלשון שוקט על שמריו, שזהו דוקא ע״י עבודת הצדקה, ע״י יגיעה, שמתייגע על עצמו, שזהו למעלה מהטבע, ועד שנאמר ע״ז הלשון28 עורות עבודים, כמבואר בתורה אור פ׳ משפטים29.

ועל זה אומר ב׳ הענינים, שתלוי במעשינו ועבודתנו, שזהו טעם כפל הלשון. וב׳ הענינים הנ״ל הם כנגד ב׳ הענינים של ימות המשיח ותחיית המתים, היינו שמצד הענין של מעשינו, טבע, פועלים את הענין של ימות המשיח, שזהו ג״כ ענין טבעי המוכרח להיות כמ״ש30 קץ שם לחושך, אפילו לא זכו, משא״כ ע״י הענין של עבודתנו הרי זה פועל שיהי׳ זכו, ואפילו אם לא זכו, שאז הענין של ימות המשיח הוא ע״פ טבע, מ״מ יהי׳ הענין של תחיית המתים שזהו למעלה מהטבע, וזהו תכלית השלימות של ימות המשיח. והטעם לזה הוא היות ונתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים15, ומכיון שכך עלה ברצונו, שהרי כל אשר חפץ ה׳ עשה31, ממילא בודאי יהי׳ הענין סוף סוף כפי שנתאוה.

וזהו מ״ש והי׳ עקב וגו׳, שיבוא זמן דעקבתא דמשיחא32, שכבר כלו כל הקיצין33 ואי אפשר לברר ע״י אחרים, שאין למתי להניח. ועל זה אומר תשמעון לשון וודאות, שבודאי יהי׳ ושמרת לעשות וגו׳, וכמ״ש באור התורה34 בענין לא ידח ממנו נדח35, שהדיוק בזה הוא ממנו, היינו שמצד ממנו, מעצמותו, מצד זה לא ידח ממנו נדח, היות שהענין של נתאוה זהו בעצמותו, לכן משם נמשך ענין לא ידח ממנו נדח. ומוסיף שם באוה״ת, שהיות ומוכרח שיהי׳ כך, א״כ מה צריכים להניח ולדחות זאת לאח״כ, מדוע זקוקים (וואָס דאַרף מען אָנקומען) למעמיד עליהן מלך קשה36, והרי יכולים להחליף זאת ביגיעה על טבע גופו ונפש הבהמית, ואפילו עד ליגיעה על טבע נפש האלקית. וע״ז אומר והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם גו׳, שזהו מחשבה דיבור ומעשה37.

והנה ע״ז יוקשה למה היתה צריכה להיות ירידת הנשמה בגוף שזוהי ירידה גדולה, ובאם רק לצורך מחשבה דיבור ומעשה, הרי הנשמה כבר היתה למעלה במדריגה נעלית כמאמר38 נשמות ישראל עלו במחשבה, דבמחשבה גופא – עלו במחשבה39, וא״כ הרי בהכרח לומר שהעלי׳ של הנשמה שלאחר הירידה היא עלי׳ למקום הגבוה ממקום שממנו היתה הירידה, שזה הי׳ במחשבה, כנ״ל. אלא הביאור בזה, שצ״ל עבודה דרעותא דליבא שחודר אצלו באופן נעלה יותר (וואָס נעמט דורך העכער באַ אים), וצריך להוריד ולהמשיך את זה בתשמעון, מחשבה דיבור ומעשה, היינו שהמחשבה דיבור ומעשה יהיו חדורים ברעותא דליבא, שזוהי העבודה דמסירות נפש, בכל מאדך40, שמאדך זהו בכל מדה ומדה שמודד לך41, אפילו מדידה דקדושה. וצ״ל העבודה בכל מאדך למעלה ממדידה והגבלה, עד שאפילו מחשבה דקדושה הרי זה ג״כ ציור, הגבלה, אלא צ״ל העבודה דרעותא דליבא, ובזה יהיו חדורים כל עניניו עד לתשמעון ושמרתם ועשיתם – מחשבה דיבור ומעשה. וזהו מ״ש בקונטרס העבודה42 בענין עבודת המסירות נפש שפועל עליו שינוי עד שגם לאחרי זה נשאר רושם, אלא שצריך לחבר את זה עם המעשה בפועל, וזהו עבודת המסירות נפש שהיא עבודת הנסיונות, שזהו עזר כנגדו43, ועי״ז מגיעים למדריגה נעלית ביותר, אתהפכא. ואפילו אצל צדיק, דהיינו שלא חטא ופגם, שזה קאי אפילו על מדריגת הבינוני44, ועאכו״כ בצדיק שאצלו אין בכלל אחיזה לבגדים הצואים45, וא״כ לא שייך אצלו ענין אתהפכא, זדונות נעשו לו כזכיות46, ואפילו ענין הנסיונות ג״כ אינו שייך אצלו, דענין הנסיונות הרי אין זה עבודת האדם, אלא כמ״ש47 ופקדתי, שנותנים זאת מלמעלה, מ״מ ישנו הענין הזה בצדיקים ג״כ, דהרי כללות ענין ירידת הנשמה בגוף הוא כמשל בן המלך הגולה מהיכל אביו, וכמבואר המשל בזה בהמשך תרס״ו48, ובפרט כשיורדת למטה בזמן הגלות שזהו בדוגמת המאסר. וזהו מ״ש שלעתיד לבוא משיח בא לאתבא צדיקיא בתיובתא49, נמצא דגם בצדיק ישנו ענין התשובה, והרוח תשוב אל האלקים50, כמבואר בלקו״ת פ׳ האזינו51, שזהו העבודה במסירות נפש אצל צדיק, למעלה ממדידה והגבלה. ובפרט כשיש ענין של מסירות נפש בפועל, עד כמ״ש בעשרה הרוגי לוד שאין כל ברי׳ יכולה לעמוד במחיצתן52, כי הי׳ שם הענין דמסירות נפש בפועל ממש, שנאסרו על החזקת היהדות ומסרו נפשם על זה, שזהו עבודת הנסיונות בצדיק, כמשנ״ת ענין זה בדרושי אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו53, ועד לד״ה וידעת – מאָסקוואַ54.

וזהו מ״ש והי׳ עקב תשמעון, בוודאות, כנ״ל, ועי״ז בא לקיום התורה ומצוות, ועי״ז ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד וגו׳, שיקויימו כל הברכות האמורות בפרשה, וכמו״כ בבעל היאָרצייט שמסר נפשו על החזקת התורה והיהדות ונאסר ע״ז, והיו לו יסורי מות, א״כ הרי ודאי שיהי׳ ושמר הוי׳ אלקיך לך את הברית וגו׳ אשר נשבע לאבותיך, ולכן זה נמשך גם לבנים, שזהו הנתינת כח על עבודה זו, בפרט לקרובים שלו ול״כרעא״55, שיוכל להיות אצלם הענין דמסירות נפש על החזקת היהדות, ומתוך הרחבה ומתוך מנוחה, ושיהי׳ טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה ובשמחה ובטוב לבב, והקיצו ורננו שוכני עפר56 והוא בתוכם, ונלך קוממיות לארצנו בביאת משיח צדקנו שזה יהי׳ בעגלא דידן ממש.

__________

1) ריש פרשתנו (עקב ז, יב).
2) ראה אוה״ת פרשתנו ד״ה זה ע׳ תצא. רד״ה זה תער״ג ועדר״ת (המשך תער״ב ח״א ע׳ שנה. שם ע׳ תקפ). וראה גם אוה״ח עה״פ.
3) פ׳ ראה ל, יט.
4) ראה רמב״ם הל׳ תשובה רפ״ה.
5) ר״פ בחוקותי (כו, ג).
6) ראה פירש״י בראשית ג, ח. כד. ועוד.
7) תולדות כו, ה.
8) רפל״ז.
9) סנהדרין צז, סע״א. ע״ז ט, א.
10) ישעי׳ ס, כב. סנהדרין צח, א.
11) ח״א קלו, סע״ב (במדרש הנעלם). קלט, סע״א ואילך (במדה״נ).
12) ברכות לד, ב. שבת סג, א. קנא, ב. פסחים סח, א. סנהדרין צא, ב. צט, א. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ט ה״ב. הל׳ מלכים פי״ב ה״ב.
13) בכ״ז – ראה בארוכה לקו״ש חכ״ז ע׳ 191 ואילך. סיום הרמב״ם יו״ד שבט תשמ״ז.
14) משלי ג, ו.
15) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.
16) ברכות יז, א. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ח ה״ב.
17) לקוטי לוי״צ לתניא ע׳ טו.
18) סי״ב (קיח, א ואילך).
19) ישעי׳ לב, יז.
20) זח״ב צה, א.
21) תניא רפ״נ. תו״א תצוה פב, א. וראה שמו״ר פ״ה, י. זח״ג קמה, ב. ת״י עה״פ ברכה לג, ח. ובכ״מ (הובא באוה״ת ויצא קפ, ב ואילך).
22) דתניא – פ״ג.
23) ראה יבמות עט, א. ירושלמי קידושין פ״ד ה״א. דב״ר פרשתנו פ״ג, ד (הובא באוה״ת פרשתנו (כרך ה) ע׳ ב׳כא). רמב״ם הל׳ איסורי ביאה פי״ט הי״ז. ולהעיר מתניא פ״א (ו, רע״א). וראה במאמר המוגה – לעיל ע׳ קנו.
24) סנהדרין צט, ב.
25) איוב כה, ב. וראה במדב״ר פי״ב, ח. שהש״ר פ״ג, יא. תנחומא ויגש ו. ובכ״מ.
26) לקו״ת מטות פו, ד.
27) ראה גם תניא פי״ב (טז, ב). פי״ג (יח, סע״ב ואילך). ועוד.
28) ראה בכורות כט, ב.
29) עו, א. וראה גם תו״א בראשית ה, ב. ובכ״מ.
30) איוב כח, ג. ראה ב״ר פפ״ט, א. אוה״ת מקץ שלט, ב. ד״ה קץ שם לחושך תשכ״ד (סה״מ אב-אלול ע׳ טו ואילך). וש״נ.
31) תהלים קלה, ו. קטו, ג.
32) ראה אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא. שם ריש ע׳ תקד (בשם אור המאיר).
33) סנהדרין צז, ב.
34) פרשתנו שם (ע׳ תקד-ה).
35) ע״פ שמואל-ב יד, יד.
36) ירושלמי תענית פ״א ה״א. וראה סנהדרין שם.
37) אוה״ת ריש פרשתנו. שם ע׳ תצא ואילך. וראה גם ד״ה זה תער״ג בסופו (המשך תער״ב ח״א ע׳ שסד ואילך) ועדר״ת (פרצ״א – ע׳ תקפח ואילך).
38) ב״ר פ״א, ד.
39) ראה בארוכה אוה״ת שם (ע׳ תפ. שם ע׳ תצג).
40) ואתחנן ו, ה.
41) ברכות נד, א (במשנה).
42) פ״ה (ע׳ 32).
43) ל׳ הכתוב – בראשית ב, יח.
44) ראה תניא פי״ב.
45) ע״פ זכרי׳ ג, ג.
46) יומא פו, ב.
47) תהלים פט, לג. ראה יומא שם, א. אגה״ת פ״א (צא, א).
48) ע׳ שפ ואילך.
49) לקו״ת ר״ה נח, ד. שמע״צ צב, ב. שה״ש מה, א. נ, סע״ב. מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״ב ע׳ תקלד. ועוד. וראה זח״ג קנג, ב.
50) קהלת יב, ז.
51) עא, ג.
52) ב״ב י, ב. וראה סהמ״צ להצ״צ קפו, סע״א. אוה״ת אחרי (כרך ב) ע׳ תקמט. דרושים ליוהכ״פ (דברים כרך ה) ע׳ ב׳קלז-ח. רד״ה וידבר גו׳ פינחס תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ס״ע עדר) ותרנ״ב (סה״מ תרנ״ב ע׳ סט). רד״ה פינחס בן אלעזר תשכ״ה (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ רפב).
53) לקו״ת פ׳ ראה יט, ב ואילך.
54) סה״מ תרנ״ז ע׳ נב ואילך.
55) ראה עירובין ע, ב. יונת אלם רפ״ב. וראה תוד״ה מקמי – יבמות ג, א. פרש״י ד״ה כבעל – כתובות צב, א.
56) ישעי׳ כו, יט.

[סה"מ דברים ח"א (הוספות) ע' שמח ואילך]

סגירת תפריט