בס״ד. ש״פ תצוה, י׳ אדר-ראשון ה׳תשמ״א
הנחה בלתי מוגה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו׳1. ומדייק בזה כ״ק מו״ח אדמו״ר בד״ה וקבל היהודים שנאמר בפורים קטן שנת תרפ״ז2 (שהיתה ג״כ שנת העיבור), דלכאורה אינו מובן, מה נשתנה ציווי זה מכל הציוויים שבתורה שנאמר בהם צו את בני ישראל, וכאן הוא אומר ואתה תצוה את בני ישראל. וביאור שאלתו3, דבכל הציוויים שבתורה שנאמר בהם וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל, הרי המצַוה הוא הקב״ה, ומשה מוסר בשליחותו את הציווי לישראל, משא״כ כאן שנאמר ואתה תצוה, משמע שמשה הוא המצַוה. וממשיך שם3, ועוד מהו ויקחו אליך שמן זית, דהלא העלאת הנרות הוא ע״י אהרן [כמ״ש4 יערוך אותו אהרן גו׳], והי׳ צ״ל הבאת השמן ג״כ לאהרן, ומהו ויקחו אליך דוקא. וגם מהו ענין כתית למאור, דהלא שמן להאיר הוא רק זך כמו שאמרו רז״ל5 מגרגרו בראש הזית וכו׳, וא״כ אין צריכין בזה כל כך לענין הכתישה, ולמה מדייק הכתוב שצריך להיות כתית דוקא. ומהו אומרו למאור, דהוה לי׳ לומר להאיר [שם הפעולה]. וכמו בשני המאורות הגדולים, דהגם שנקראו מאורות מ״מ כתיב בהם להאיר על הארץ6, ולמה נאמר כאן למאור דוקא.
ויובן זה ע״פ המבואר בד״ה הנ״ל7 עה״פ8 וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, דדוקא בזמן הגלות והגזירות, כאשר אותותינו לא ראינו וגו׳ ולא אתנו יודע עד מה9, אז קיבלו היהודים את אשר החלו לעשות בזמן מתן תורה10, לפי שבזמן הגלות והגזירה, אז נתגלה בישראל המאור שבנשמתם. וזהו כתית למאור11, דע״י הכתישה של הגלות והגזירות מתגלה בחי׳ המאור. וענין הכתישה שבזמן הגלות הוא גם כאשר ישראל נמצאים במצב של הרחבה והרווחה, ואפילו ברוחניות, שקיום התורה ומצוות שלהם הוא בתכלית השלימות וההידור ומתוך שמחה וטוב לבב, דזה גופא שהחיות האלקי אינו נראה בגלוי, דבזמן הגלות כתיב אותותינו לא ראינו וגו׳, הרי זה פועל ענין הכתישה אצל ישראל. כי מכיון שעצם מציאותו ותוקף מציאותו של כאו״א מישראל הוא גילוי אלקות, הרי בשעה שאין האור האלקי נראה בגלות, הוא לגמרי שבור ומזועזע (ער איז אינגאַנצן פאַנאַנדערגענומען און צוטרייסלט), בחי׳ כתית, וכמו שאמרו רז״ל12 כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו הרי זה כאילו נחרב בימיו. ולא זו בלבד, אלא אפילו כשיש מקום אחד בעולם שבו חסר בגילוי אלקות, הרי זה כבר ענין של חסרון, ובאופן של גלות, דאם הי׳ גילוי העצמי במקום אחד בעולם, הי׳ זה פועל בכל העולם כולו. וזהו מה שמובא במאמר רבינו הזקן13 דאיתא בתיקונים14 שאפילו אם הי׳ צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי׳ בא משיח, לפי שהגילוי שע״י התשובה הוא גילוי עצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מגדר זמן ומקום, ואם היתה התשובה כדבעי, והי׳ גילוי העצמות, הי׳ זה פועל בכל העולם. ולפיכך כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כו׳. ומזה גופא שעצמותו ית׳ לא נתגלה הוא בבחי׳ כתית, וכמבואר בכמה מקומות15 דחולה בגימטריא מ״ט, היינו דגם מי שנתגלו לו מ״ט שערי בינה, וחסר לו השער הנו״ן [וכמו משה רבינו דכתיב בי׳16 ותחסרהו מעט מאלקים לפי שניתנו לו רק מ״ט שערי בינה17, ורק ביום פטירתו, כשעלה על הר נבו, נתגלה לו שער הנו״ן, וזהו נבו ר״ת נו״ן בו, ולכן לעליונים נדמה להם שהוא למטה ולתחתונים נדמה להם שהוא למעלה18 (כמבואר בתורת הרב המגיד ממעזריטש19)], הנה כל זמן שחסר לו השער הנו״ן הרי הוא נקרא חולה. ומעין זה שייך בכאו״א, וכמו שכותב כ״ק אדמו״ר הצ״צ בשרש מצות התפילה (ונדפס בדרך מצוותיך20), ״וכך הי׳ נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ״ע בדביקותו [היינו לא רק פעם אחת, או בדביקותו בתפילתו, אלא תמיד] שהי׳ אומר בזה הלשון איך וויל זע גאָר ניסט איך וויל ניט דאַיין גן עדן איך וויל ניט דאַיין עולם הבא כו׳ איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין (איני רוצה שום דבר איני רוצה את הג״ע שלך איני רוצה את העוה״ב שלך כו׳ איני רוצה כי אם אותך בלבד)״. דמזה שסיפור זה הובא ע״י הצ״צ ונתפרסם ונדפס21, מובן שיש בו הוראה לכאו״א מישראל. וכמבואר בתניא ריש פרק מב שרועי ישראל משפיעים מבחינתם לצאן מרעיתם, דמזה מובן גם בעניננו, דכל איש מישראל רוצה וצריך את העצמות ומהות, בחי׳ המאור, ומה מְרַצֶה אותו, רק אתה בלבד (און וואָס באַפרידיקט אים, מער ניט אַז דיך אַליין). וזהו וקבל היהודים גו׳, דהגם שאז היו ישראל במצב של הרחבה, שהרי מרדכי הי׳ אז משנה למלך אחשוורוש22, ואת בית המן נתתי לאסתר23 עד שנקרא על שמה, והיינו לא רק הרחבה בגשמיות אלא גם הרחבה ברוחניות, ויתירה מזו, שהי׳ להם גם העילוי שביתרון האור מתוך החושך24 וכו׳, ע״י שהי׳ בידם בית המן והפכוהו לקדושה, מ״מ הרי אכתי עבדי אחשוורוש אנן25, בחי׳ כתית. וזהו מה שכאו״א מישראל מבקש בכל יום ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, לפי שבאיזה מצב שיהי׳, גם בתכלית השלימות, הרי הוא בצמאון ותשוקה שיהי׳ אלקות בגלוי. וע״י שהוא בבחי׳ כתית הרי הוא מגלה את המאור שבנשמתו, שעי״ז ממשיך את המאור שלמעלה.
והנה26 גילוי בחינה זו בישראל הוא ע״י משה רבינו, ואתה תצוה דוקא. דהנה ידוע שמשה רבינו נקרא רעיא מהימנא27, שהוא רועה נאמן, וכדאיתא במדרש28 שמשה רבינו התעסק במסירות נפש בצאן מרעיתו. ומה שהוא רועה נאמן הוא לפי שהוא רעיא מהימנא, שהוא רועה ומפרנס את ישראל בענין האמונה. כי הנה ענין האמונה יכול להיות באופן מקיף, וכמאמר29 גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא, היינו דאף שיש בו אמונה ברחמנא, מ״מ אמונה זו היא בבחי׳ מקיף ואינה פועלת על מעשיו, עד שהוא גנבא אפום מחתרתא. וענינו של משה הוא, כמבואר בארוכה בהוספות לתו״א (פ׳ תשא)30, שהוא זן ומפרנס ומשפיע לכללות נשמות ישראל שתהי׳ האמונה בהם בבחי׳ פנימיות. וזהו ואתה תצוה את בני ישראל, דע״י השפעת האמונה נהי׳ תצוה את בני ישראל, תצוה הוא לשון צוותא וחיבור31, היינו שמחבר את כל בני ישראל יחד, גם בחי׳ בני ישראל שלבר מגופא, הרי הוא מאחד את כולם. כי בענין האמונה משתווים כל בני ישראל, לפי שהאמונה היא עצם מציאותם.
ויש לומר, שזהו בעומק יותר מהמבואר בתניא פרק לב בענין מצות אהבת ישראל. שהרי שם נתבאר דאב אחד לכולנה ומי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן, משא״כ כאן מבואר שמצד עצם מציאותם, ענין האמונה, הם דבר אחד ממש. וכידוע32 מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהפשיטות של איש ישראל למטה היא פשיטות העצמות. וזהו מ״ש ואתה תצוה, דגילוי בחי׳ האמונה וחיזוקה הוא ע״י משה, ומבואר בהמאמר33 דאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא34, ומבאר שבזמן גזירת המן הי׳ מרדכי בחי׳ משה שבדורו. ועי״ז פסק הדין על עצמו, שבדורנו הרי הוא הוא משה רבינו שבדורנו, כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, והוא הזן ומפרנס את ישראל בענין האמונה. אמנם גילוי בחינה זו בישראל בהיותם נשמות בגופים, הוא ע״י שציווי זה יבוא ג״כ ממשה רבינו כפי שהוא נשמה בגוף. ויש לומר בדרך אפשר, דלכן נאמר ואתה תצוה סתם לא בשם ה׳, כי הציווי צריך לבוא ממשה רבינו כפי שהוא נשמה בגוף.
וממשיך בכתוב ויקחו אליך שמן זית זך, שישראל פועלים עילוי במשה. והענין הוא, דהנה כתיב35 שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, דגילוי בחי׳ אנכי בקרבו של משה הוא ע״י שש מאות אלף רגלי העם דוקא, דע״י רגלי העם הנה עי״ז ניתוסף אור במשה36. ועד״ז נאמר37 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ומבואר במ״א38 שבעיקר היתה העניוות שלו בפני דרא דעקבתא דמשיחא [שהוא גם הדור שיקבל את פני משיח צדקנו בקרוב ממש], מחמת עבודתם במסירות נפש ובפרט בהענין דאל יתבייש מן המלעיגים. דמזה מובן, שדרא דעקבתא דמשיחא פועלים עילוי במשה רבינו. כי לפני עבודתם היתה הענוה שלו בפני האדם אשר על פני האדמה שבמשך כל הדורות, ואח״כ בא דור זה והוסיף מעלה בענוה של משה רבינו, שיהי׳ עניו גם בפני דרא דעקבתא דמשיחא, ועי״ז נהי׳ לעניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
וממשיך בכתוב להעלות נר תמיד, דבהעלאת הנרות דאהרן כתיב4 מערב עד בוקר וכאן כתיב נר תמיד. והענין הוא, לפי שמערב עד בוקר מורה על שינויים, לא מיבעי להמאן דאמר39 שלא היו מדליקים את הנרות בבוקר, שלפי זה הי׳ הפסק בהדלקת המנורה, אלא אפילו להמאן דאמר40 שהיו מדליקים המנורה גם בבוקר שתהי׳ דולקת תמיד, הרי מ״מ כתיב מערב עד בוקר, שזה מורה שהדלקה זו יש בה בחי׳ שינויים דערב ובוקר. משא״כ נר תמיד פירושו נר נצחי שאין בו שינויים. ובחינה זו היא ע״י משה דוקא, שמגלה את בחי׳ האמונה, בחי׳ המאור, שבחינה זו אין בה שינויים.
וזהו ואתה תצוה גו׳ כתית למאור להעלות נר תמיד. דמשה רעיא מהימנא רועה ומפרנס לכל ישראל בחי׳ האמונה, ועד שפועל בהם כי תשא את ראש בני ישראל41, שנשיאת ראש הוא לגולגלותם42 דוקא, עלי׳ בבחי׳ הגולגולת שהיא בבחי׳ אמונה ומקיף43, ועד שהוא מוסר נפשו בשביל ישראל כמסופר בפ׳ כי תשא. ועי״ז פועל בהם גילוי בחי׳ המאור שבנפשם, עד שלא רק שעבודתם היא להאיר את העולם בנר מצוה ותורה אור44, אלא כתית למאור, גילוי המאור, מהותו ועצמותו ית׳. וע״י עבודה זו פועל אחדות בבנ״י, תצוה את בני ישראל מלשון צוותא וחיבור, והוא ע״י העבודה בשליחותו של משה רבינו שבדורנו, כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, לקרב את כל ישראל לקיום התורה ומצוות ע״י גילוי בחי׳ המאור שבהם, ועד שיהיו נר תמיד, באופן נצחי בלי שינויים. וע״י עבודה זו זוכים בקרוב ממש להדלקת הנרות בבית המקדש, בגאולה האמיתית והשלימה, דאז יהי׳ גילוי אלקות, וכבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה45, וכן יהי׳ בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו.
__________
1) ריש פרשתנו (תצוה כז, כ).
2) סה״מ תרפ״ז ע׳ קיג (תשי״א ע׳ 182). וראה גם ד״ה זאת תורת הבית תרפ״ט פ״א (סה״מ תרפ״ט ע׳ 163 (קונטרסים ח״א לט, ב)). ד״ה וקבל היהודים תשל״ח (סה״מ פורים ע׳ רנ ואילך).
3) ראה גם ד״ה הנ״ל תרפ״ט שם.
4) פרשתנו שם, כא.
5) מנחות פו, א (במשנה). הובא בפרש״י ריש פרשתנו.
6) בראשית א, טו. שם, יז.
7) פ״א וספ״ב.
8) אסתר ט, כג.
9) תהלים עד, ט.
10) ראה שבת פח, א.
11) ראה ד״ה הנ״ל פט״ו (סה״מ תרפ״ז ע׳ קכד. תשי״א ע׳ 193).
12) ראה ירושלמי יומא פ״א ה״א. מדרש תהלים עה״פ קלז, ז.
13) מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תג.
14) כ״ה במאמרי אדה״ז שם. וראה ז״ח ס״פ נח (כג, ד).
15) טעהמ״צ להאריז״ל פ׳ וירא. וראה לקו״ת ברכה צז, ב. סה״מ תרנ״ג ס״ע רסט (סה״ש תש״ג ע׳ 201) ואילך.
16) תהלים ח, ו.
17) ר״ה כא, ב. תקו״ז סוף תיקון כב.
18) ראה סוטה יד, רע״א.
19) לקו״ת במדבר יב, א. או״ת להה״מ (הוצאת קה״ת) הוספות סימן טו (ו, ב).
20) קלח, סע״א. הובא גם ב״היום יום״ יח כסלו. ובכ״מ.
21) ראה לקו״ש ח״ב ע׳ 522.
22) אסתר י, ג.
23) שם ח, ז.
24) ע״פ קהלת ב, יג.
25) מגילה יד, א.
26) ראה ד״ה וקבל היהודים הנ״ל פ״ד (סה״מ תרפ״ז ע׳ קיג-ד. תשי״א ע׳ 183). פט״ו (סה״מ תרפ״ז ע׳ קכד. תשי״א ע׳ 193). ד״ה זאת תורת הבית הנ״ל פ״ט (סה״מ תרפ״ט ע׳ 174. קונטרסים ח״א מג, סע״ב) ואילך.
27) ראה תניא רפמ״ב.
28) שמו״ר פ״ב, ב. זח״ב כא, א.
29) ברכות סג, א (ע״פ גירסת הע״י). וראה סה״מ תש״ט ע׳ 110. וש״נ.
30) קיא, א. וראה לקו״ת ואתחנן ד, א ואילך. ו, סע״ב ואילך.
31) תו״א פרשתנו פב, א. ובכ״מ.
32) לקו״ד ח״ג תצא, ב. הובא גם בכש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקנ״ד (קז, ב). וראה גם שם סקנ״ה.
33) נסמן בהערה 26.
34) תקו״ז תס״ט (קיב, א. קיד, א).
35) בהעלותך יא, כא.
36) ראה גם לקו״ש ח״א ע׳ 89.
37) שם יב, ג.
38) ראה תו״א שמות נב, ב. תו״ח שמות סד, ב. סה״מ עטר״ת ע׳ תסד. תרפ״ה ע׳ קיב. תרפ״ט ס״ע 215-6 (קונטרסים ח״א נג, ב). תרצ״ז ס״ע 298-9 (תש״י ע׳ 237). תרח״ץ ע׳ קע. תש״ב ע׳ 13.
39) נסמן באנצקלופדי׳ תלמודית (כרך ח) ערך הדלקת הנרות ע׳ שיב הערה 28.
40) נסמן שם הערה 37.
41) תשא ל, יב.
42) במדבר א, ב.
43) ראה לקו״ת במדבר ה, א. ועוד.
44) ל׳ הכתוב – משלי ו, כג.
45) ראה תניא פל״ו (מו, א).
[סה"מ שמות ח"ב (הוספות) ע' שכה ואילך]